פרדוקס האבולוציה

 

 

 

             פרדוקס האבולוציה

פורסם (באנגלית):

Ygael, Y. (2000) The Paradox of Evolution, World Futures, Vol. 56, pp. 155-178.

 

 

במאמר, שפורסם החוברת מס. 15 של 'גליליאו', מציע סטיפן גולד תשובה לאחת השאלות הגדולות של החיים - שאלת השתלשלות המינים מהפשוט למורכב, או עפ'י הניסוח של גולד   שאלת 'היצירתיות של האבולוציה'{1}. הבעיה, כפי שהיא מוצגת ע'י גולד היא, שתורת האבולוציה, כפי שנוסחה ע'י דרווין, כוללת בתוכה שני רעיונות שונים: א. מהפילוגנזה - מסדר הופעת המינים על פני כדור-הארץ - ניתן להעריך ש'האבולוציה התקדמה, ואף תמשיך להתקדם, מיצורים פשוטים ליצורים מורכבים יותר ויותר' 

האבולוציה פועלת בדרך הברירה הטבעית, כלומר, מי שמותאם טוב יותר לסביבתו הוא זה ששורד במלחמת הקיום'. הפרדוכס, כפי שגולד מנסח אותו הוא, שמצד אחד ההישרדות דורשת התאמה מדויקת לסביבה. מצד שני היא ההשתנות וההתפתחות של מבנים פשוטים למורכבים יותר מצריכה להניח מנגנון 'יצירתי'.  בניסוח של גולד  - 'האבולוציה צריכה להיות יצירתית ע'מ להיות מסוגלת לפתח מבנים חדשים בעלי תפקידים שלא היו מוכרים קודם לכן'. אינני בטוח שהפרדוקס האבולוציוני', כפי שהוא מוצג ע'י גולד,  מצליח להעביר את עומק הקושי של תורת האבולוציה לתת תשובה מניחה את הדעת להיבט ה'יצירתי' או ההתפתחותי של סדר הופעת המינים. בכל זאת בחרתי להתחיל במאמר של גולד משום שגולד עצמו יכול לשמש דוגמא לשינוי עמדה, ועל כך הוא ראוי להערכה, במיוחד שמדובר בנושא הנמצא בבסיס הביולוגיה המודרנית כולה. כך למשל, במאמר אחר מלפני כמה שנים, הכחיש גולד את עצם קיומה של בעיה ולא כל שכן פרדוכס. באותו מאמר תוקף גולד את עצם רעיון ההתפתחות באבולוציה וטוען שאין לומר שיצור חד-תאי, דוגמת האמבה, מותאם או מסוגל פחות לסביבתו מאשר הפיל. 'ההשתנות היא לצורך הסתגלות לסביבה', קובע גולד, 'ואין לזהות שום תכלית או כיוון באבולוציה'(2). אינני יודע לומר אם השינוי בעמדתו של גולד וההכרה בהיבט ההתפתחותי באבולוציה מסמנת מגמה עכשווית רחבה יותר, המנסה לבחון מחדש את שאלת הכיווניות באבולוציה. מכל מקום מדובר בשאלה המלווה את תורת האבולוציה מאז הופעתה, וכבר דרווין התלבט, ולא הצליח להכריע,  אם יש כאן בכלל בעיה (לעמדה של דרווין אחזור בהמשך}.

 

קודם שאתמודד עם אי-שלמות התשובות של גולד ושל אחרים לשאלת הכיווניות באבולוציה, ארחיב ואחדד את הבעיה שמציגה האבולוציה. 'הסתגלות', עפ'י הגדרה, משמעותה התאמה ויכולת לשרוד בסביבה-חיצונית נתונה. מבחינה זו כל מין קיים הוא מין שמצא את הדרך להסתגל לסביבת חייו, ומכאן שאין, ולא יכול להיות, שום הבדל בין המינים הקיימים - כולם הוכיחו את עצמם כמסוגלים להתמודד במלחמת הקיום. כושר ההשתנות והסתגלות צורות-החיים לסביבתם, כתנאי לקיומם ושרידותם, נתפס היום כנתון, שאינו תלוי בתיאוריות המסבירות אותו וניתן להביא ממצאים רבים התומכים בכושר ההשתנות של המינים. 'התפתחות', עפ'י הגדרה, משמעותה השתנותם של מבנים פשוטים למורכבים יותר. סדר השתלשלות והיווצרות המינים מהפשוט למורכב גם הוא בבחינת נתון, שאינו מותנה בתיאוריה זו או אחרת. הרבה מאוד ממצאים, מענפים שונים של הביולוגיה, מצביעים על כך שהמינים  המורכבים יותר והמאוחרים יותר בהופעתם מקורם במינים קודמים ופשוטים יותר.

 

אחת השאלות המתבקשות מכפל הפנים של האבולוציה היא, שאם הפשוט והמורכב שווים בכושר הסתגלותם לצורך מה מבנה פשוט נדחף להפוך ולהיות מורכב יותר? הבעיה מסתבכת עוד יותר אם נביא בחשבון שמורכבות אינה משרתת בהכרח טוב יותר את יכולת ההישרדות בתנאי-סביבה משתנים, במיוחד בסביבות החשופות להשתנות מהירה. אם נשווה, לדוגמה, את גמישות ההתאמה לתנאי-סביבה משתנים של קופי-העל דוגמת הגורילה והאורנגאוטנג לעשרות מיני החרקים המתקיימים בסביבתם, התוצאה תהיה בעליל לטובת החרקים. סביר להניח שמרבית החרקים יתאימו את עצמם לשינויים באקלים, לשינויים בזמינות סוגי-מזון וכו', הרבה יותר מהר וטוב משני מיני קופי-על אלה. אין ספק שלפרט הבודד של קוף-העל יש יתרון ביכולת הלמידה שלו על כל חרק בודד. אך כאשר ההסתגלות דורשת שינוי ברמת המין - הסתגלות המושגת ע'י קצב התרבות מהיר, גודל אוכלוסיה וסבירות לתדירות שינויים גבוהה ברמה הגנטית -  למיני החרקים יש יתרון עצום על זה של קופי-העל. חשוב גם להביא בחשבון ששינויים הסתגלותיים  והתאמה לסביבה משתנה אינם מובילים בהכרח לקפיצה בדרגת המורכבות. חיידקים מגלים כושר השתנות מהיר מול אילוצים קשים ביותר כמו, האנטיביוטיקות השונות המופעלות נגדם, ועדיין הם נשארים חיידקים. צריך לכן לקבל כנתון את העובדה שמושג ה'אבולוציה'  מכיל בתוכו שתי צורות של שינוי: א. שינוי לצורך התאמה לתנאי-סביבה משתנים, שאותו אנו מכנים - הסתגלות. ב. שינוי של מינים פשוטים למורכבים יותר, הוא מה שנקרא - 'התפתחות מתקדמת'(3). ברור שכל מין שהשתנה והתפתח צריך להסתגל ולהיות מותאם לסביבתו, אחרת הוא לא יתקיים, אבל מעבר לכך טיב הזיקות שבין שני-פני-האבולוציה הוא רחוק מלהיות ברור, ומוביל לשאלות רבות הנוגעות ליסודות התיאורטיים של הבנתנו  את השתלשלות צורות-החיים.

 

התשובה של גולד לפרדוקס האבולוציה מניחה, שמה שמאפיין את הסתגלות היא לאו דווקא דיוק ההתאמה של כל אחד מתפקודי האורגאניזם לתנאי-הסביבה, אלא פוטנציאל ההשתנות הטמון באורגאניזם בכללו. תוך כדי ההסתגלות לתנאי-סביבה משתנים, מביא האורגאניזם לידי ביטוי חלק מפוטנציאלים אלה, מה שיכול ליצור בו, בנוסף להסתגלות טובה יותר, גם שינוי מבני, שיוביל להיווצרותו של מין חדש. אפשר לומר שהפיתרון של גולד הוא להחסיר משהו מדיוק ההתאמה לסביבה כדי להשאיר מקום לשינוי התפתחותי.  אם אנלוגיות ודמויים מרמזים משהו על תפיסת-העומק שלנו את הנושא אותו ברצוננו להציג, אזי האנלוגיות, שגולד בחר  ע'מ לאייר באמצעותן את ההיבט היצירתי-התפתחותי של האבולוציה, מעידות שפן זה הוא שולי מבחינתו. האנלוגיה, שדרכה מנסה גולד להמחיש כיצד ממחזרת האבולוציה תפקודים ישנים ויוצרת מהם תפקודים חדשים היא, של סנדלי-הגומי, שהוא נתקל בהם בשווקים של מדינות העולם השלישי. סנדלים אלה, שנעשו מצמיגי- גלגלים משומשים, מהווים לדעת גולד דוגמה לפוטנציאל נסתר הטמון בצמיגי-מכוניות, וייצור סנדלים מצמיגים זרוקים הוא דוגמה לשינוי תפקודי.  העניין הוא שע'מ שסנדלי-הגומי יופיעו בשווקים של נירובי, בומבי ומקומות אחרים, צריך קודם כל לעבד וליצר גומי מתאים וליצור ממנו צמיגים. הצמיגים החדשים עצמם מהווים רק חלק ממכלול גדול ומורכב הרבה יותר - המכונית. יעודם התפקודי המקורי של הצמיגים הוא ליטול חלק במכלול מורכב יותר. יוצא שלפי קו-מחשבה זה יצירת המכונית על צמיגיה, מקבילה לשינוי הסתגלותי, והשימוש החוזר במרכיב בלה ומשומש שלה, מקביל לפן היצירתי של האבולוציה - מה שלא משאיר הרבה מקום לפן זה. אם נלך עוד קצת לפי אותו קו-מחשבה אין לנו ברירה אלא להניח ש'נזר הבריאה' הוא תוצר ממחזור הולך ונשנה של חומרים שנאספו באשפתות האבולוציה. מכל מקום גם אם יש משהו בכיוון שעליו מצביע גולד, הרי בעיקרו של דבר השאלות העיקריות הנוגעות לשני פניה של האבולוציה נשארות ללא תשובה, ועוד נוספות להן חדשות: האם, למשל, בפוטנציאל המבני והגנטי של האמבה החד-תאית כבר טמון מה שיהיה בעתיד לפיל? האם מוטציות אקראיות מצטברות ויוצרות שינוי מבני לא רק בלחץ הברירה הטבעית, אלא גם כפוטנציאל להתפתחות עתידית?  מה שאפשר לומר על הצעתו הראשונית של גולד לפיתרון פרדוקס האבולוציה, הוא, שהיא מצריכה עדיין עבודה רבה קודם שאפשר יהיה להציגה כגישה המסוגלת להציב תשובות שאפשר לעשות איתם משהו, אפילו ברמה העקרונית- תיאורטית.

 

לטעמי כל גישה המנסה להתמודד עם הפן ההתפתחותי באבולוציה, צריכה להיות יכולה לתת תשובה, לפחות עקרונית, לארבע שאלות:

 

א.  אילו פרמטרים יכולים להתאים להערכת  דרגות של מורכבות?

 

ב. האם ניתן לזהות איזה שהם עקרונות או חוקיות בסדר השתלשלות המינים?  האם ניתן לזהות היגיון עקיב בסדר העולה של דרגות המורכבות, או שהסדר הוא מקרי ונובע מאילוצים חיצונים כמו שינויים סביבתיים?

 

ג. האם מנגנון הברירה הטבעית, כפי שאנו מבינים אותו כיום, הוא גם זה הדוחף לשינויים אבולוציוניים-התפתחותיים או שיש צורך להניח מנגנונים נוספים?

 

ד. האם התשובות לשלוש השאלות הראשונות חלות או תקפות גם לגבי המיו-האנושי?  במילים אחרות - האם פרמטרים להערכת המורכבות, חוקי סדר-ההשתלשלות ומנגנוני ההתפתחות חלים על כל צורות-החיים כולל האדם, או שלגבי המין האנושי יש צורך לנסח פרמטרים, חוקים ומנגנונים שונים?

 

קודם שאנסח שורה של קדם-הנחות, המנסות לתת תשובה עקרונית לשאלות, אציג בקצרה כמה ניסיונות התמודדות של אחרים עם ארבעת השאלות או עם חלקן.

 

במכתב לידידו הביולוג הוקר מדצמבר 1853 {זמן קצר לפני פרסום מוצא המינים} מעיר דרווין שיש בדעתו להמנע מהביטוי 'גבוה יותר'. 'מבחינת התיאוריה שלי מה שניתן לומר הוא, שאם יצור מתקופות קודמות יבוא לידי תחרות עם אלה הקיימים היום על אותו אותה סביבה, הראשונים ילכו וישמדו' (3}. משתמע מכך שהפרמטר היחידי להערכה שדרווין מאמין בו הוא זה של כושר ההישרדות וההסתגלות, ולדרגת המורכבות אין משמעות מיוחדת בגישה כזו. לעומת זאת במוצא המינים מייחד דרווין לנושא המורכבות תת-פרק שהוא קורא לו - 'על הדרגה שאליה נוטה המבנה להגיע'(4).  את הפרק פותח דרווין בשורות הבאות 'הבירור הטבעי פועל אך ורק על-ידי שימורם והצטברותם של שינויים המועילים בתנאים האורגאניים והאנאורגאניים, שבהם שרוי כל יצור במשך כל תקופת חייו. וסוף התוצאה היא, שכל יצטר נוטה להיות הולך ומשתפר ביחס לסביבתו. שיפור זה גורם בהכרח להתקדמות איטית במבנה של רוב היצורים בעולם כולו'. בהמשכו של הפרק מביא דרווין שלושה פרמטרים  שעפי'הם ניתן להעריך את דרגת התקדמות של המבנה:

 

א. בכל הקשור לבעלי-חוליות פרמטר אפשרי הוא דרגת השכל של היצור וקרבתו של זו לאדם. האדם, כיצור המפותח ביותר, מהווה באופן כזה אמת מידה ליצורים אחרים.

 

ב. שיעור הפילוג שבחלקי יצור אחד בדרגת בוגר וייחודם של אבריו לתפקודים שונים מהווה קריטריון, היכול להבחין ולהעריך את דרגת ההתפתחות של צורות חיים שונות בתוך כדי השוואה ביניהן. כל שיצור חי מתייחד ביותר איברים שונים ומובחנים ולאלה יש תיפקוד ספציפי יותר ומיוחד להם, כך ניתן לראות בו יצור בדרגת מבנה גבוהה יותר, קרי - מפותח יותר.

 

ג.  פרמטר שבאמצעותו ניתן להעריך את דרגת  נחיתות המבנה  של יצור הוא - שיעור נטייתו להשתנות: ככל שיצור ירוד יותר, כך הוא נוטה יותר להשתנות. זאת, דווקא  משום העדרם של איברים ייחודיים ומובחנים, והיעדרה של חלוקה לתפקודים ספציפיים יותר.  

 

דרווין מודע לחלוטין שהכרה בדרגות התפתחות, יצירת פרמטרים מבחינים בין יצורים ירודים ומפותחים יותר, והסברת כיוון השינוי  באמצעות מנגנון הברירה הטבעית מעוררת שאלה אחרת: 'אם כל היצורים האורגניים נוטים לעלות בשלבי הסולם, איך זה קרה שבכל העולם קיימות עדיין שפע של צורות נחותות ביותר; ואיך קרה שבתוך כל מחלקה יש צורות מפותחות יותר מאחרות' (4 ).

התשובה של דרווין לשאלה שהוא מציב לעצמו היא מעניינת מפני שהיא מבחינה בין תהליכי-שינוי הסתגלותיים לבין תהליכי-שינוי התפתחותיים: 'הבירור הטבעי או השארת המסוגלים ביותר אינו אומר בהכרח התפתחות מתקדמת. הוא רק משתמש בשינויים המועילים לכל יצור חי בתנאי חייו המסובכים'. דרווין גם מעריך שליצורים פשוטים רבים לא יצמח שום יתרון משיפור המבנה, ולכן יישארו בדרגתם הנמוכה לאורך תקופות ארוכות ביתר. בתנאים מסוימים,הוא מוסיף, מבנה מפותח יכול להוות אפילו חסרון 'מחמת שטיבו עדין יותר ונוח יותר לקילקול ופגיעה' {5 }. במילים אחרות - מורכבות לא רק שאינה משפרת בהכרח את כישורי ההסתגלות אלא יכולה אפילו להוות מכשול במאבקי ההישרדות.   

 

אין ספק שההתמודדות של דרווין עם שאלת ההתפתחות-המתקדמת, מורכבת יותר מזו של גולד, ומודעת יותר לקשיים, שבהעמדת כלל צורות-השינוי האבולוציוני וכיוונו על טיעון מרכזי אחד. כך למשל, דרווין אומנם מנסח פרמטרים להערכה של דרגות מורכבות, אבל באלה אין די ע'מ להסביר ההיגיון שבסדר המסוים שבו השתלשלו המינים. האם יתכן למשל שבתנאים אחרים הסדר היה שונה? אם השתפרות והשתכללות המינים מותנית, קודם לכל, בנתונים סביבתיים מקריים, הרי שגם הסדר הופעת המינים וגם כיוון ההתפתחות האבולוציונית הם מקריים למדי. מנקודת-מבט כזו, הופעת המין-האנושי למשל, אינה תוצאה מתבקשת של היגיון התפתחותי-אבולוציוני  אלא תוצאה מקרית. מצד שני צריך לזכור שלאורך עשרות ומאות מליוני-השנים מאז היווצרות החיים, עבר כדור- הארץ עבר שינויים אקלימיים קשים,  ויתכן גם קטסטרופות שסיבתן חיצונית כמו נפילת מטאורים. בתוך כל השינויים הקיצונים והקשים, שרובם מקריים, יש קו עקשני של השתכללות מתמדת של צורות-החיים. איך יתכן שצורתו של קו זה היא מקרית בלבד, הצטברות של שכלולים ללא שום היגיון-פנימי מחבר? הפרמטרים שדרווין הציע יכולים להעריך דרגות של מורכבות, אך אין בהם די בכדי להתוות עקרונות שיסבירו את סדר הופעת המינים. יותר מכך, בתוך הדברים של דרווין מסתתרת תמיהה נוספת: איך מתיישבת נטייתם של צורות-חיים פשוטות להשתנות עם העובדה, שככל שאנו עולים בסולם האבולוציוני קצב השתנות הסולם הופכת מהירה יותר? כמעט בכל ספר, שעניינו האבולוציה, ניתן למצוא את תמונת ההסתעפות הפילוגנטית על ציר הזמן. אחת המסקנות הברורות מתמונה זו היא, שככל שאנו עולים בסולם, קצב הופעתם של מינים מורכבים יותר, נעשה מהיר יותר. שאלה נוספת, הנשארת פתוחה היא, איך יתכן שהופעת המין-האנושי היא תוצאה של חוקיות הברירה-הטבעית, כאשר מרגע מסוים חוקיות זו נשברת ושוב אינה חלה עליו?  כביכול התיאוריה הדרוויניסטית תקפה לגבי כל המינים חוץ מאחד, שמצא דרך נוספת, מלבד זו הגנטית, להעביר את הניסיון המצטבר שלו. 

 

האחרון שאסקור בקצרה את ניסיון ההתמודדות שלו עם מורכבות המהלכים האבולוציונים הוא קונארד לורנץ. בחלק מהטיעונים שלו חוזר לורנץ  על אלה של דרווין, ואין טעם לחזור על הדברים. בנושא אחד ההדגשות שלו ראויות לתשומת-לב, ויוצרות חיבור בין ההדגשים של דרווין לאלו של גולד:  לורנץ מטפל בהסתגלות במונחים של אינפורמציה ומישם את תפיסתו על המינים כולם: 'בזכות כל שינוי גנטי, המקנה לאורגאניזם יכולת חדשה להתמודד עם סביבתו, הגיעה אינפורמציה חדשה אודות הסביבה האמורה אל תוכו של המיבנה האורגאני. ההסתגלות היא במהותה תהליך קוגניטיבי' (6). במקום אחר ממשיך לורנץ או אותו קו מחשבה ואומר ש'ההסתגלות אל סביבה נתונה - משמעה תמיד יצירת מענה, המהווה במובן מסוים תמונה של סביבה זו'(7). במונח 'אינפורמציה' מתכוון לורנץ  לשינויים ברמה הגנטית, שעמדו במבחן ההשרדות ועברו הלאה לדורות הבאים. באופן כזה כל שינוי גנטי מוצלח הוא סוג של צבירת-ידע, החוזרת ומתחדשת, אודות הסביבה. ולבסוף לורנץ מבחין בין התחרות בתוך המין לבין התחרות בין המינים - 'המשחק של כולם עם כולם'. הסלקציה התוך-מינית אינה מובילה, לדעת לורנץ, להסתגלות כלפי "מעלה", מכיוון ש'נתוני המידע, שהגיעו דרכה אל תוך האורגניזם אינם מתיחסים כלל לסביבה - הם מתיחסים לתכונות המין בלבד' (8). 'הגורם הדוחף כלפי "מעלה" - זו כנראה העובדה, שלאורך האבולוציה חייב כל אורגאניזם ליצור, ולחזור וליצור מחדש, מובלעת אקולוגית, שכן הקודמות כבר תפוסות' (9). הטיעונים של לורנץ עשירים ומורכבים יותר מאלה של גולד ודרווין, ומצליחים להפעיל את במלואם את הכלים של הגישה הניאו-דרוויניסטית, המשלבת את מנגנון הברירה הטבעית עם הישגי הגנטיקה המודרנית. אבל מסתבר שגם כלים אלה אינם מספיקים ע'מ להתמודד עם שתיים מתוך ארבעה השאלות: שאלת ההיגיון הפנימי של ההתפתחות-המתקדמת ושאלת ניתוקו של המין-האנושי מחוקי-ההשתנות האבולוציוניים.

 

קודם שאפנה להציג את קדם-ההנחות שלי, ראוי לומר כמה מילים על שאלה נוספת המלווה את הביולוגיה מאז דרווין: האם השתלשלות המינים מהפשוט למורכב מניחה שהאבולוציה מתנהלת עפ'י כיוון, תוכנית או תכלית. מן הסתם אין ביולוג שלא יתחלחל, ובצדק, מהניסיון ליחס לאבולוציה תוכנית או תכלית. כך למשל מזהיר לורנץ ש'העובדה, שבאונטוגנזה הפיזיולוגית של בעלי-חיים מתקיים תהליך אמיתי - המימוש של תוכנית נתונה-מראש - מפתה בקלות לקבלת דעה, שהנחה זו אכן נכונה גם לגבי הפילוגנזה. כבר המונחים "התפתחות" או "אבולוציה", מביאים אותנו להנחה זו' (10). העניין הוא שהחרדה מייחוס תוכנית או תכלית לאבולוציה אסור שתמנע ניסיון לבחון האם ניתן למצוא סדר והיגיון בתנועה "כלפי מעלה" של האבולוציה ואולי גם לחשוף עקרונות או כללי-ארגון של סדר זה. קו-מחשבה זה הוא שעומד בבסיסם של קדם-ההנחות שיוצגו להלן. 

 

1. יכולת הטיפול באינפורמציה יכולה להוות פרמטר להערכת דרגות המורכבות של כל צורות-החיים.

 

במונח "טיפול באינפורמציה"  הכוונה היא למגוון של פונקציות הקשורות לאינפורמציה: ערוצי-קליטה, אחסון, צורות עיבוד, ייצוג, העברה, בקרה על התנהגות וכן הלאה.  אם בוחנים את פרמטר הטיפול-באינפורמציה ביחס לרעיונות של גולד, דרווין ולורנץ, אפשר להצביע על שלושה הישגים מידיים של בחירה זו: א. יכולת להכיל בתוכה את הפרמטרים של דרווין להערכת מורכבות.  ב. הנחת בסיס מושגי משותף לדיון באורגניזם השלם על שני מופעיו: הגנוטיפי והפנוטיפי. ג. את פרמטר הטיפול באינפורמציה ניתן להכיל גם על המין-האנושי.  בהמשך להצגת קדם-ההנחות אחזור להבהיר ולהרחיב כל אחד מהישגים אלה, ולכן לא אתעכב עליהם כאן.

 

הסביבה, שעליה פועלת ההסתגלות, כוללת בתוכה את סביבתו החיצונית והפנימית של האורגניזם. 

 

קדם-הנחה זו אינה מובנית מעליה, למרות שלהערכתי היא אינה פוגעת או סותרת את העמדה הניאו-דארווניסטית ואת חוקי הברירה-הטבעית. לערך בתקופה שבה פירסם דרווין את מוצא-המינים, גיבש ביולוג נודע אחר - קלוד ברנארד - את מושג הסביבה הפנימית {milieu interieur}. מושג המתאר את האורגניזם כ'מערך מיוחד של גורמים פיזיקו-כימיים שבו - ובו בלבד - מקוימות הפונקציות של המיכאניזם החלקיים ושהוא יציב במידה מרובה בפני השפעתם של גורמי חוץ  ואינו משתנה מחמת שינוייהם'(11). במילים אחרות, האורגניזם הוא מערכת, המורכבת מכמה וכמה תת-מערכות, שפעולתם ההדדית מווסתת ושומרת על קביעות הסביבה הפנימית מפני שינויים שמקורם מחוצה לו. לחץ-הדם, רמת הטמפרטורה של הגוף, ריכוז נתון של סוכר בדם ועוד משתנים רבים אחרים המוווסתים ונשמרים בטווח קבוע, ע'מ שהאורגניזם בכללו יוכל להמשיך ולהתקיים בתנאי-סביבה משתנים. כפי שכל שינוי גנטי, המקנה לאורגניזם התאמה טובה יותר לאילוצי סביבתו החיצונית, יוצר סיכוי טוב יותר להנציח את עצמו הלאה, כך אין שום סיבה שלא להניח, שגם כל שינוי גנטי, המוביל לתיאום טוב יותר בין תת-המערכות הפנימיות, יוצר סיכוי טוב יותר להנציח את עצמו. בערך "הסתגלות" באנציקלופדיה העברית ישעיהו ליבוביץ 'שבדרך כלל רווח זיהויו עם מושג התאמת החיים לתנאי החים' (12). בעקבות קלוד ברנארד מביא ליבוביץ גם ניסוח אחר, המדגיש את יכולתו של האורגניזם ליצור בתוכו מנגנונים המאפשרים אי-התאמה יחסית בינו לבין התנאים המשתנים של הסביבה. הסתגלות, במשמעותה זו היא - אוטונומיה יחסית של החיים ביחס לסביבה.  

 

החיבור בין שתי קדם-ההנחות הראשונות מוביל לניסוח ראשוני של עיקרון משותף לתהליך השתלשלות המינים מהפשוט למורכב:

 

3. העיקרון הדוחף להשתכללות הדרגתית של המבנה הוא יצירת אי-תלות ועמידות יחסית בפני שינויים סביבתיים חיצוניים לו. עיקרון זה פועל בכל צורות החיים כולל המין האנושי.

 

השתכללות הדרגתית של המבנה משמעותה, הסתגלות מרכיבי המבנה אחד לשני ותיאום טוב יותר ביניהם. הפרמטר להערכת דרגת התיאום הפנימי הוא רמת הטיפול של המבנה באינפורמציה. בספרו של דוקינס - 'הגן האנוכי' - הפנוטיפ הוא בבחינת פלטרופמה, שתפקידה ומבחנה הוא בהעברת הגנים לפלטפורמה הבאה, או במילים אחרות - בהמשך קיומם. אפשר לומר שהגנים 'עיוורים' לדרכי ההתייעלות האפשריים של הפנוטיפ, מבחינתם חשובה התוצאה - הגברת הסיכוי להנציח את עצמם ולעבור הלאה. העניין הוא שהאינטרס של הפנוטיפ אינה שונה מזו של הגנים שלו, והוא יעשה כל מה שביכולתו ע'מ להמשיך ולהתקיים. השאלה אילו תנאים צריכים להתקיים ע'מ שתיווצר חפיפה בין האינטרס של כל אחד משני מופעיו של האורגניזם להמשיך את קיומו? במסגרת הרעיונות שהוצגו עד כאן נראה הגיוני להעריך, שהכיוון האבולוציוני המוביל לשכלול  הדרגתי של המבנה יוצר חפיפה בין מטרות הגנים לבין מטרות הפנוטיפ: מבנה עמיד יותר לשינויים סביבתיים חיצוניים, משפר הן את כושר הישרדותו של האורגניזם כפרט והן את כושרו להנציח את העברת הגנים שלו הלאה.