המדע והמתודה של הסובייקטיבי – מבוא ופרק 1
המדע והמתודה של הסובייקטיבי – מבוא וחלק ראשון
מבוא
אחד היסודות החשובים של המחקר המדעי היא האובייקטיביות שלו. משמעה השענות על נתונים שניתן לאמת, לחזור עליהם ולהסביר את סיבתם. 'הסובייקטיבי' נתפס כמה שעל המדע לנטרל מהמתודות שלו: ציפיות, אמונות, משאלות, כוונות וכדומה. במילים אחרות - כל מה ששיך לשיקולים אישיים ופנימיים. במובן זה למונח 'מתודה של הסובייקטיבי' אין שום משמעות בחשיבה המדעית וצורת חקירה כזו לא תיתכן במסגרתו.
במקביל, אחד המאפיינים הידועים והמרכזיים של מערכות חיות הוא - שהן מנהלות את עצמן ופועלות על פי שיקולים פנימיים. אם מערכות אלו מצליחות לקיים את עצמן סימן שמאחורי השיקולים שלהן פועל היגיון שיטתי ומדויק. איך ניתן לחקור את השיקולים של מערכות כאלו אם לא מוצאים דרך לחקור את הסובייקטיבי?
לא ידוע לי אם הצורך לחקור מערכות מורכבות מנקודת-המבט שלהן (הסובייקטיבית) נידון אי פעם. מכל מקום נראה שאלה שניסו להתמודד אם שאלת הסובייקטיביות אינם מודעים לכך שמתודה כזו פועלת כבר למעלה ממאה שנים.
כמה שנים לאחר שפרויד התחיל לטפל בהפרעות נפשיות (שכונו אז 'נירוזות') הוא הבין, שאם ברצונו לדעת משהו על מה שמתחולל בנפשם של המטופלים עליו למצוא דרך לחקור גם את מה שהם מדווחים על עצמם וגם את מה שמתחולל בתוכם ואינו מודע להם.
פרויד לא היה היחיד בזמנו שהתחיל לחקור הפרעות נפשיות כתופעה מובחנת, אך היה היחיד, שהצליח לפתח מתודה ייחודית שהתאימה לחקר הנפש ולטיפול בה. פרויד אומנם סבר שהוא ממשיך את מסורת המחקר הרפואית ורק מתאים אותה לנושאי הנפש אלא שסברה זו נכונה רק בחלקה: בפועל הוא פיתח תפיסה מחקרית-טיפולית שונה מכל מה שקדם לו, שהציבה גבולות חדשים להבחנה בין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי: חקירת את הסובייקטיבי כישות אובייקטיבית. תפיסתו המחקרית אינה מובנת גם היום ומאז ימיו גם לא התנהל מחקר שיטתי במתודה זו. הוא יצר סוג חקירה שמצטרפת קרוב ככל האפשר לנקודת מבט פנימית של הנפש על עצמה וביחס לעצמה (נקודת-מבט שהנפש עצמה אינה מודעת לה). למעשה אין ההבדל ממשי בין התפיסה הטיפולית שיצר פרויד (הפסיכואנליזה) לבין המתודה המחקרית שלו, אלא רק באופן השימוש בנתונים שנאספו באמצעות השיטה. כמטפל הוא פירש למטופליו את הנתונים כדי להביא למודעותם את מה שלפי דעתו הם הדחיקו. כתיאורטיקן הוא נשען על אותם נתונים כדי להציע מודלים של הפעילות הנפשית ושל המבנה שלה.
ביסוד המתודה של פרויד עומדת ההצטרפות לנקודת-מבט פנימית של מערכות חיות.
סוג כזה של חקירה הוא הבסיס למתודה של הסובייקטיבי. הפרקים שמוצגים באתר מתארים את הדרך המחקרית שעשה פרויד בשנים בהן פיתח בהדרגה את עקרונות הטיפול שביסוד הפסיכואנליזה ואת יצירתה של מה שמכונה כאן 'המתודה של הסובייקטיבי'.
פרק ראשון
המרחב והסטאטוס של הסובייקטיביות
כשנשאל פעם איינשטיין איך הוא חושב, הוא ענה: 'אם הייתי יודע - הייתי יודע הכול'. תשובה זו מקפלת בתוכה את הערך העצום, המיוחס ליכולת שלנו לדעת איך אנו יודעים ובמקביל - את אי-הידיעה שלנו איך בכלל להגיע לסוג ידע כזה. שנים מאוחר יותר כינה הפילוסוף האמריקאי דויד צ'אלמרס (David Chalmers) שאלה זו כ'בעיה הקשה' (The Hard Problem) של המחקר הקוגניטיבי – בעיית התודעה וההתנסות הסובייקטיבית(1). במאמרו מבחין צ'אלמרס בין הבעיות ה'קלות' לבין הבעיה ה'קשה'. הקלות הן אלו שגם אם אין להן תשובות מניחות את הדעת, הרי שלפחות הן ניתנות לחקירה והמתודות הקיימות מסוגלות להתמודד עימן. לעומת זאת, ה'בעיה הקשה' אינה נגישה לחקירה בשום דרך ידועה. לפי צ'אלמרס ה'בעיות הקלות' הן פונקציות קוגניטיביות כמו, היכולת ליצור אבחנות וקטגוריות, סוגי תגובה לגירויים מהסביבה, הדרכים בה עושה המערכת הקוגניטיבית אינטגראציה של אינפורמציות, אבחנות בין מצבי ערות/שינה ופונקציות נוספות. לעומתן - התודעה עצמה והפן הסובייקטיבי שלה – ההתנסות, מתחמקות מכל כלי מחקרי קיים. על חשיבות הנושא, ועל ריבוי העמדות ביחס אליו, אפשר ללמוד מכך, שכתב העת בו פורסם מאמרו של צ'למארס הקדיש כמה חוברות לתגובות שונות אליו(2).
בין הפילוסופים העמדה של צ'אלמרס יכולה להיחשב כמתונה ביחס לנתינות החקירה של הסובייקטיביות, מפני שהוא מאמין, שבסופו של דבר ניתן יהיה לפתח מתודות מתאימות לחקירתה. פילוסופים אחרים, דוגמת ישעיהו ליבוביץ, נחרצים בעמדתם, שלא תיתכן שום אפשרות לגשת בדרך תבונית ומדעית לחקירת הסובייקטיביות וספק אפילו, אם אפשר להבחין בבירור בין נושאים הניתנים לחקירה לבין אלה שאינם. מנקודת-מבט זו 'המדע של הסובייקטיבי' הוא משפט חסר משמעות וסוריאליסטי כמו - 'המשולש העליז'. המדע מוגדר כפעילות אובייקטיבית, שהצלחתה מותנת בסילוק כל מה שהוא סובייקטיבי: אישי, מכוון ע'י תחושות, רגשות, משאלות, אמונות, כוונות וכיו'ב. המדע מבוסס על ידע, שחייב להיות מקובל ע'י כל אדם בר-דעת מעצם הגיונו, להישען על נתונים שניתן לחזור עליהם, לאמת אותם ולהסביר את סיבתם. הסובייקטיבי מוגדר כניגוד של האובייקטיבי. בתור שכזה - גם ניגוד לכל מה שמגדיר, מאפיין ומייחד את המדע.
בהקשר להנגדה: אובייקטיבי-סובייקטיבי ראוי להביא בחשבון שהיא תלוית תרבות ושפה. בעברית למשל, אין מונחים המקבילים במדויק ל'סובייקטיבי' ול'אובייקטיבי'. האבחנה הקרובה ביותר במשמעותה היא זו שעשה ישעיהו ליבוביץ בין רשות-היחיד לרשות-הרבים. אומנם רשות היחיד מוגדרת, ע'י ליבוביץ, כמה שמחוץ לטווח של המשותף (ולכן גם מחוץ לטווח של הניתן לחקירה), אבל השאלה מה ניתן להתחלקות ושותפות ומה לא - אינו מוגדר או מוכתב מראש ונתון למחקר ופרשנות.
במוקד אחר מתרחשת מזה עשרות בשנים פעילות ענפה מאוד, החוקרת את הסובייקטיבי כמו כל מושא מחקרי אחר. הפסיכולוגיה המחקרית וענפים קרובים לה, חוקרים פונקציות הנפשיות, כולל התודעה והיבטים סובייקטיביים שלה, כאילו מעולם לא שמעו על אי-אפשרות המחקר שלהם. תצפיות, שאלונים, ניסויי מעבדה וכיו'ב פרוצדורות מחקריות מופעלות על כל פונקציה נפשית ועל כל ביטוי אפשרי שלה. הידע המצטבר של מחקרים אלה מפורסם בעשרות כתבי-את, ספרים וכו'. אין אפשרות למצות את הידע העצום שנאסף ע'י הפסיכולוגיה המחקרית, גם בגלל ההיקף שלו, אך בעיקר משום שאינו ניתן למיצוי. הפסיכולוגיה המחקרית אוספת נתונים בכל כך הרבה שיטות מחקר שונות, ויצרה כל כך הרבה מודלים ותיאוריות שיסבירו אותם, שלא ניתן לתמצת ולהציג את הידע שהיא אספה באופן שמתחבר בתוך עצמו. מאחורי פעילות ענפה זו יש אומנם מודעות לקושי ולמורכבות חקירת נושאים כמו תודעה והתנסויות סובייקטיביות, אך ההנחה היא, שאין כאן בעיה עקרונית. המשך המחקר וצבירת ידע יביאו לכך, שתמצאנה שיטות ודרכים להגיע להישגים שיעמדו בקריטריונים מדעיים מקובלים.
על הציר שבין שני המוקדים – הפילוסופי והמחקרי - ניתן למצוא מגוון רחב מאוד של עמדות, דעות ומחקר מסוגים שונים. מאז היוונים הפילוסופיה לא הפסיקה לעסוק בשאלות איך אנחנו יודעים, מה אנו יכולים לדעת ומה מחוץ לאפשרותנו. תורת ההכרה וגישות פנומנולוגיות ואקזיסטנציאליסטיות, התמקדו באופן ישיר יותר בשאלת ההכרה והתודעה ובאופנים בהם אנו תופסים וחווים את העולם. במקביל המחקר הקוגניטיבי והנירולוגי מתמקד ומעמיק יותר ויותר בשאלת התודעה ובהיבטים סובייקטיביים אחרים, מתוך אמונה, שניתן בשיטות הקיימות ובטכנולוגיות שמשתכללות כל הזמן, להגיע לידע משמעותי בנושאים אלה.
במוקד נוסף אחר – הפסיכואנליזה - הסובייקטיביות ורשות היחיד נחקרות ונידונות כבר עשרות שנים. גם מוקד זה מתנהל כאילו ההנחות והעמדות של שני המוקדים האחרים אינן קיימות או רלוואנטיות מבחינתו: הוא משוכנע שניתן לחקור את היבטים רבים של ההתנסות הסובייקטיביות, אך פוסל כל אפשרות שחקירה זו יכולה להיעשות באמצעות שיטות המחקר המקובלות באקדמיה. העמדה המתודית העומדת מאחורי הפסיכואנליזה, היא שידע משמעותי על הסובייקטיביות ניתן להשיג רק במסגרת הקליניקה והמאפיינים המיוחדים לטיפול האנליטי. מבחינת הפסיכואנליזה, שום שיטת מחקר מתוחכמת או מכשור משוכלל אינם מסוגלים לאסוף ידע כל כך מורכב, רגיש ומתעתע – כפי שיכול לאסוף אותו אנליטיקאי מיומן. הפסיכואנליזה יכולה להעריך תובנות פילוסופיות שונות ביחס לסובייקטיביות, אך ככלל היא מאמינה בניסיון ובמחקר כמקור לידע, שלא ניתן לגבש תפיסה מהימנה בנושא המבוססת על חשיבה בלבד.
יתכן שסכמת שלושת המוקדים ששרטטתי אינה מייצגת נאמנה את מכלול התפיסות, העמדות והגישות ביחס לסובייקטיביות. לפחות אפשר להתרשם באמצעותה, שהתחום הינו עצום, לא מוגדר ומזמין אין-ספור נקודות-מבט שונות ביחס אליו. ניתן לומר בביטחון שאף אחת מהגישות - ללא-תלות בהישגיה - אינה יכולה להתמודד עם השאלה הפשוטה כביכול שהופנתה לאיינשטיין "איך אתה חושב?" - ולהציע לה תשובה המתקרבת למה שהוא סבר שצריך לצפות ממנה. בשאלה ובמה שמצופה מהתשובה לה - מקופלים כל הקשיים וכל ההבטחות שבחקר הסובייקטיבי: מהידיעה איך מישהו שיודע לחשוב חושב מצופה שתכיל בתוכה כמה מהסודות הנסתרים ביותר על עצמנו ועולמנו.
מטרתו המרכזית והעיקרית של חיבור זה היא לדון בשאלות ונושאים הקשורים לחקר הסובייקטיביות, דרך ההתמודדות עם שאלה דומה לזו שהופנתה לאיינשטיין – איך מישהו שיודע לחשוב – חושב. אלא
שהשאלה תופנה להוגה מפורסם לא פחות - זיגמונד פרויד. השיקולים שהובילו לחקירת תהליך החשיבה של פרויד יוצגו במהלך הספר. אסתפק כאן בהערה אחת הקשורה להמשכו של הפרק.
אחת ממטרות הספר היא להראות שמדע שמושא החקירה שלו הוא המרחב הסובייקטיבי* - הוא אפשרי.
פרויד היה ממניחי היסודות לחקירת הסובייקטיבי, והניסיון לענות על השאלה - איך חשב ואיך פילס את דרכו בנושא זה, מובילה היישר לסוג דיון כפול: מה למד פרויד על הסובייקטיביות ואיך למד עליה. אחת ההנחות שתלווה ספר זה לכל אורכו היא שסוג דיון כזה הוא תנאי לכל חקירה של הסובייקטיביות – איך אתה יודע את מה שאתה יודע?
הפרק הראשון יוקדש לשאלה, מדוע הניסיונות לחקור את הסובייקטיביות מצדיקים את החששות מעצם אפשרות המחקר שלה. בשלבים הראשוניים, עד שיתבהרו הנושאים, השאלות והקשיים, אשהה את הדיון בשאלת המדעיות של הסובייקטיביות. אתחיל בכך שאציג כיצד נבנה ונצבר הידע ביחס אליה. לאחר מכן ניתן יהיה לבחון שאלות יסוד של המדע, ובכלל זה - את הלגיטימציה להתייחס לחקירת וצבירת הידע ביחס לסובייקטיביות כמדעית לכל דבר.
בסוף המאה ה-19 התחיל פרויד בחיפוש אחר גישה שתתאים לטיפול בהפרעות ניברוטיות. ניסיונותיו למטופליו ולהבין את מחלתם, הובילו אותו (מבלי שהתכוון לכך), לפתח מתודות שיעזרו לו לתאר, להבין ולהמשיג את תמונת העולם מנקודות-המבט (הסובייקטיבית) שלהם. הרפואה בכללה בנויה על הידע של הרופא לאבחן את אופי הבעיות מהן סובלים הפונים אליו ולהציע להן טיפול מתאים. כך גם התחיל פרויד את דרכו כרופא של הפרעות ניברוטיות. מהר מאוד התברר לו, שהידע הקיים הוא כללי ופשטני, והטיפולים המומלצים עוזרים לטווח קצר - אם בכלל. הוא נדרש ללמוד ביחד עם מטופליו ולפנות לדרך שונה מזו המקובלת ברפואה – להעמיד במרכז את נקודת-המבט של המטופל.
* במונח 'המרחב הסובייקטיבי' אני כולל את המונח 'סובייקטיבי' ואת מה שליבוביץ ייחס לרשות היחיד. רק במידת הצורך אבחין בין פונקציות והיבטים אחרים של הסובייקטיביות (התנסות, כוונה, תודעה, לא-מודע. תחושה, רגש וכו').
פרויד התחיל להבין, שהסבל של המטופל קשור לאופן בו הוא חווה ומפרש התנסויות שונות שלו, ומכאן צמח הצורך להבין את נקודת-המבט הסובייקטיבית שלו. אלא שאחת התובנות הראשונות שלו הייתה, שהכרות המטופל את סבלו היא חלקית בלבד והוא מתקשה לומר למה לייחס אותו. לא נותר לו אלא להניח, שההתנסות של מטופליו כללה יותר ממה שהיה בתודעתם. משמעות הדבר היא, שאין בהכרח חפיפה בין התודעה להתנסות סובייקטיבית. מסתבר מכאן, שכבר לפני מאה שנה לימד אותנו המחקר הפסיכואנליטי, ששאלת התודעה ושאלת ההתנסות הסובייקטיבית אינן זהות. בכדי לעזור למטופליו היה על פרויד להבין ממה הם סובלים - כשהם עצמם אינם יודעים איך לעזור לו בכך ואין דרך ידועה איך להגיע לידע כזה.
התובנה שההתנסות אינה מיוצגת במלואה בתודעה, הובילה את פרויד לחפש דרכים להשלמתה: וללמוד על הזיקות שבין התודעה להתנסויות ותכנים שמחוצה לה. את הטכניקה המשמעותית הראשונה – הקתרטית - הוא למד מברויאר. בשיטה זו הוכנסו המטופלים למצב היפנוטי שבמהלכו שוחזרו נסיבות ואירועים הקשורים לסימפטומים שלהם. כך למדו ברויאר ופרויד, שרוב ההתנסויות הקשורות לסבל ולסימפטומים, נמצאות מחוץ לתודעת המטופלים שגם אינם רוצים לדעת עליהם. ברויאר ופרויד הניחו, שההתנסויות הטראומטיות היו מכאיבות וקשות מכדי שהסובלים ישמרו אותן בתודעתם (או לפחות במצב הערות הרגיל והיומיומי שלה). השימוש בהיפנוזה ובקתרזיס העלה אצל פרויד הרבה שאלות - טיפוליות ותיאורטיות: האם ההקלה שחווה המטופל, בעקבות מפגש חוזר של ההתנסויות ומתן ביטוי לרגשות ותחושות, היא זמנית או יציבה? מה הגורמים לכך שלהתנסויות מסוימות יש מקום בתודעה ולאחרות לא? מה הסטאטוס של התנסויות כאשר הן מחוץ לתודעה? איך ואיפה הן נשמרות? מהם ואיך פועלים המנגנונים המונעים נוכחות תכנים מסוימים מהתודעה? אחת התובנות החשובות של פרויד מאותה שיטה היא – שהתודעה מגינה על עצמה מפני התנסויות ותכנים לא רצויים מבחינתה. משמעות הדבר, שלא רק שאין חפיפה בין התודעה להתנסות אלא שיש פעילות - מודעת במקורה - להרחיק התנסויות מסוימות מהתודעה ולמנוע מהן את החזרה אליה.
בהמשך וויתר פרויד על ההיפנוזה ופיתח טכניקה אחרת שכונתה ה'לחיצה'. הוא החזיק את ראשו של המטופל בין שתי ידיו וביקש ממנו לתאר את כל התמונות שעולות בתודעתו ללא שיפוט וללא השמטה. פרט לוויתור על ההיפנוזה, הטכניקה דומה מאוד לקתרטית - לחזור לאירועים וזיכרונות הקשורים לסימפטומים ולסבל.
כדי להדגים ולהמחיש את הידע שצבר שפרויד באמצעות טכניקה זו על ההתנסויות הסובייקטיביות של מטופליו, אציג בקצרה את מהלכו של אחד הטיפולים שנעשו בטכניקה זו. הטיפול לקוח מתוך ספרם המשותף של ברויאר ופרויד "מחקרים בהיסטריה"(3). פרויד עצמו הביע תמיהה על כך, שמה שאמור להראות כמו דו'ח רפואי-מחקרי – נכתב ונקרא כסיפור. אך ל'סיפורים' אלה יש ערך עצום בהצגת נקודת-הראות האישית-סובייקטיבית ובתיאור הדינאמיקה הפנימית המתחוללת במחוזות, שעד לפרויד היו נגישים רק לסופרים.
לוסי ר. הופנתה אל פרויד עם שורת סימפטומים הקשורים לאף: דלקות מוגלתיות חוזרות, אובדן חוש הריח ותלונה על תחושה סובייקטיבית של ריח שאינו עוזב אותה (מעין הלוצינציה של ריח). פרט לכך התלוננה על כבדות בראש, מצב רוח ירוד, אובדן תיאבון ומרץ. מהרקע שלה היה ידוע לפרויד שמדובר באשה ממוצא אנגלי, בת 30, ששימשה כמטפלת ואם בית לשני ילדיו של תעשיין אוסטרי, שאשתו מתה ממחלה כמה שנים קודם לכן.
פרויד בחר את הלוצינציית הריח כסימפטום, המהווה נקודת מוצא לחקירה, מתוך הנחה, שריח חוזר הרודף את לוסי ר. מסמל באופן כלשהו את הטראומה. השערה נוספת המנחה אותו היא, שהמטופלת "יודעת" משהו על המשמעות הפתוגנית של הריח, וזו רק שאלה - איך להביא אותה לידי כך שתיזכר במה שהיא יודעת. ריח הלוצינטורי של פודינג שרוף התקשר אצלה לדילמה, שחוותה באותו רגע שהפודינג נשרף: בין מכתב שהגיע מאימה ושרצתה לקרוא בו, לבין הצורך להיות עם הילדים ולהעסיקם. מאחורי דילמה זו מסתתר קונפליקט אחר: רצון לעזוב ולחזור לאם באנגליה, מול הבטחתה לאם הילדים המתה שתמשיך לדאוג ולטפל בהם כאילו הייתה אימם. פרויד סבר, שצריכה להיות סיבה כלשהי נוספת לקונפליקט, משהו שלוסי ידעה - אך סילקה מתודעתה באופן רצוני. הוא מציע לה את השערתו, שהיא מאוהבת במעבידה ושהייתה לה תקווה לקחת את מקום האם, לא רק כמטפלת הילדים אלא גם כאשתו. לאחר שלוסי מאשרת את השערתו, השלב הבא הוא שחזור הסצנה בעטייה התעוררה בה תקווה שיש ממש במשאלתה: שיחה בינה לבין האב-המעביד על הילדים, באווירה ידידותית שלא הייתה אופיינית לו. בשלב זה סימפטום ריח הפודינג השרוף מתחלף בסימפטום אחר - הלוצינציה של ריח סיגר. החקירה בדבר סצנה הקשורה לריח זה מעלה תמונה של אורח עם סיגר, המנשק את הילדים וכעסו של האב על כך. החקירה מדוע השפיעה אליה סצנה זו, שאינה קשורה בה, מובילה לסצנה קודמת - אורחת המנשקת את הילדים. אחרי לכתה, תבע האב מלוסי שהתנהגות כזו לא תחזור. באותו זמן עדיין הייתה ללוסי תקווה לרומן, ואופן פניית האב אליה הבהירה לה, שלתקווה זו אין שום סיכוי. סביב סצנה זו היא אומרת לעצמה, שעליה לשכוח את תקוותיה ולסלק מתודעתה כל זכר לרגשותיה כלפי האב-המעביד.
שחזור סצנה זו (שמבחינת פרויד היא "גרעין" הפתולוגיה), מסיים את הטיפול - מבחינת התיאוריה והקליניקה כאחת (שחזור שלם אמור להוביל להעלמות הסימפטומים). טכניקת הלחיצה כולל גם היבט, שייקח לפרויד עוד זמן בכדי לעמוד על מלוא חשיבותו. במהלך השחזור, וכדי להניע הלאה את רצף הזיכרונות, פרויד נדרש לשער או לנחש, מהו המניע העומד מאחורי דחיקת חוויות והתנסויות מהתודעה. הוא שמציע ללוסי את ההשערה שהיא הייתה מאוהבת במעבידה (סוג כזה של התערבות יוכר ויכונה מאוחר יותר כ'פירוש' - 'אינטרפרטציה').
אם נפשט את התהליך המתואר ונתמקד בדינאמיקה שבין ההתנסויות לתודעה נקבל את התהליך הבא: בכדי לשמור על איזון המבנה הנפשי בכללו, התנסויות מקוריות מסולקות במכוון מהתודעה. ההתנסויות המקוריות ממשיכות לפעול מחוץ לתודעה, אך כיוון שאינן יכולות להיות נוכחות בה באופן ישיר, הן מחדירות אליה תחליפים ומסמנים: את מקומן תופסים סימפטומים הקשורים בדרך כל שהיא להתנסויות המקוריות. לפתרון מסוג זה יש מחיר הנחווה כסבל. נדרשת עזרה חיצונית כדי לשחזר את ההתנסויות המקוריות כדי שתתפוסנה מחדש את מקומן בתודעה. החיבור הישן-חדש בין ההתנסויות לתודעה מתברר כנכון יותר למבנה הנפשי בכללו (הסימפטומים נעלמים והסבל מופחת).
התהליך הטיפולי בכללו מעלה שאלות בכמה רמות:
א. איך להסביר את העובדה שאותו חיבור בין התנסויות לתודעה נחווה פעם אחת כהפרעה למבנה, ובפעם אחרת כהקלה.
ב. מהו המנגנון הפועל להרחקת תכנים מהתודעה והאם אותו מנגנון תומך בהחזרתם.
ג. איך להסביר את הצורך של המבנה הנפשי בהתערבות חיצונית, ע'מ להביא את עצמו לאיזון טוב יותר.
ד. מהו סוג הידע הנדרש מהרופא, בכדי לעזור למטופל שלו, ומהו סוג הידע הסובייקטיבי, שמקורו במטופל, שבלעדיו לא תתאפשר החלמה?
כל אחד מהנושאים מוביל לשאלות נוספות, ורק לחלק מהן אתייחס. השאלה המשמעותית ביותר לחקירת תופעות סובייקטיביות מקבלת כאן תשובה מפתיעה: לא רק שלצופה מבחוץ יש אפשרות לדעת משהו, אלא שבמקרים מסוימים הוא יודע יותר מהסובייקט עצמו. הסובייקט נזקק לידע של צופה חיצוני בכדי להיות יכול לשחזר מחדש ידע שחמק ממנו. ההתערבות של פרויד במהלך השחזור, והניחוש שלו שלוסי הייתה מאוהבת במעבידה, הם שסללו את הדרך לחבירתם של זיכרונות חשובים לתודעה ולהצלחת ההתערבות שלו בכללה. כביכול יש כאן חזרה למודל הרפואי – הידע הוא של המטפל. אלא שחזרה זו היא חלקית בלבד – במקביל מתברר לפרויד, שלתהליך הלמידה של הסובייקט את עצמו יש משקל מכריע בתהליך הריפוי.
בתקופה זו למד פרויד להכיר פן נוסף באופי הקשרים שבין ההתנסות לתודעה, שהוא מכנה 'בורות' או 'אי-הידיעה' (ignorance): לתודעה אין בשלות מספיקה ע'מ לתפוס ולהבין את משמעותן של התנסויות מסוימות, שנשמרות בזיכרון - ללא השפעה פתולוגית. רק לאחר שנים (עם הבגרות המינית), כאשר התודעה כן מסוגלת לתפוס את המשמעות הטראומטית של ההתנסות – היא מורחקת באותה דרך בה מתמודדת התודעה עם התנסויות לא-רצויות אחרות: היא אינה מאפשרת לזיכרון הטראומתי לחדור אליה. זהו הבסיס לתיאורית הפיתוי, שפרויד החזיק בה כמה שנים כהסבר היחיד לכלל הניברוזות. המקרה של קתרינה הוא דוגמה למודל זה ולקוח מאותו חיבור 'מחקרים בהיסטריה'.
במהלך חופשה באלפים האוסטרים, כשהוא נח על פסגת אחד ההרים, מעיר את פרויד משרעפיו קול נערה: "האם אתה דוקטור, אדוני?" לאחר שהם מתוודעים, היא מספרת לו על מצוקתה, שפרויד מזהה אותה כחרדה היסטרית. סקרנותו מתעוררת והוא מחליט לנסות לעזור לה - במקום. המצוקה שקתרינה מדווחת עליה התחילה כשנתיים קודם וכללה התקפים של קשיי נשימה עד כדי תחושת מחנק, לחץ בעיניים, זמזומים בראש, סחרחורות ותמונה של פרצוף איום, המסתכל בה במבט רצחני כרוצה להרגה. בסיטואציה מוזרה זו, החליט פרויד לנסות ולהגיע לתכנים הסמויים בדרך של שיחה.
קתרינה אינה מצליחה לזכור את נסיבות ההתקף הראשון. פרויד מציע ניחוש משלו: "באותו זמן שקיבלת את ההתקף ראית או שמעת משהו שהביך אותך מאוד והיית מעדיפה שלא לראותו". קתרינה אכן נזכרת, בפליאה, שההתקפים החלו לאחר שראתה את אביה במיטה עם דודניתה. משמעותה המלאה של הסצינה לא הייתה ברורה לה, אך היא חוותה את אותו קושי בנשימה שאפיין אח'כ את ההתקפים. היא חשה אז מאוד נפחדת, וכמה ימים אח'כ קבלה בחילה חזקה וחלתה עד כדי שבילתה במיטה שלושה ימים. האם שהבחינה בשינוי שחל בקתרינה חקרה אותה, וגלוי הבגידה הוביל לגרושי ההורים. משסיימה קתרינה לתאר את כל מה שהיה קשור לסצנה הראשונה, היא נזכרת בשני אירועים שקדמו לבגידה. בשניהם אביה השתכר והיא נאלצה להגן על עצמה, כשהיא מתעוררת ומוצאת את אביה שוכב עליה. פרויד מתרשם, שבאותו זמן לא הייתה מודעת למשמעות המינית של התקריות. על כך הוסיפה קתרינה שני זיכרונות מאוחרים יותר, בהם היו סימנים לקשר שבין אביה לדודניתה. באותו זמן לא הקדישה לכך מחשבה ושכחה אותם מהר. כשהיא מסיימת לספר את קבוצת הזיכרונות האחרונה, פרויד שם לב לשינוי העצום שחל בה: מנערה קודרת ומדוכדכת היא הפכה לנגד עיניו לנערה פורחת שעיניה בורקות. פרויד מציע לה את הפירוש הבא: "כאשר ראית את אביך עם דודניתך חשבת לעצמך שעכשיו הוא עושה איתה מה שניסה לעשות איתך. תחושת הבחילה קשורה למה שהרגשת כאשר התעוררת והוא שכוב עלייך". נותר לברר עוד את תמונות הפנים הנוראות, המתבררות כפרצוף האב הזועם עליה לאחר גלוי סוד בגידתו. לא נותר מה לומר יותר ופרויד לא חזר לראות שוב את הנערה.
האלגנטיות של תיאורי המקרה והזמן הקצר הנדרש לריפויים של לוסי וקתרינה עשויים להטעות בכמה כיוונים. כך למשל, ניתן לחשוב שלאחר שפרויד פיתח טכניקה מתאימה והעמיק את הבנתו ביחס לאופי ההתנסויות המורחקות מהתודעה – נסללה הדרך לריפוי הניברוזות ולחקירת הסובייקטיביות כאחת. פרויד עצמו יגלה במהרה עד כמה יכול להיות מוטעה ביטחון מסוג זה. המשמעות היותר רחבה של הגילויים של פרויד רחוקה מלהיות פשוטה: מה שהניברוטים יודעים על המניעים והבעיות שלהם, ועל המקור לסבלם - הוא חלקי ומוטעה ברובו. לפרויד הבין די מהר שהדבר נכון גם לגבי מי שנחשבים נורמאליים – כלומר לגבי כולנו. ההבדל הוא רק בכך שהנורמאליים אינם סובלים מאי-הידיעה של עצמם את עצמם. ככל שתובנה כזו יכולה להיות מזעזעת, עדיין אפשר לחיות איתה - אם נדע שיש מקור חיצוני, שאנחנו יכולים לסמוך עליו ושיודע טוב מאיתנו, איך להבין ולפרש את מה שאנחנו לא מצליחים לדעת על עצמנו. אבל איך נדע שאפשר לסמוך על מישהו חיצוני, כשיש חשש שהוא בעצמו מבין רק באופן חלקי ואולי מוטעה את עצמו ואת מניעיו?
הפסיכואנליזה לקחה ברצינות את התובנות של עצמה, והביאה אותן בחשבון בכל הקשור לתהליך ההכשרה הממושך והמובנה של המיועדים לטפל בגישה זו (מה שלא מבטיח כמובן, שתהליך ההכשרה עצמו, לא יתעה ויאבד את דרכו באין-ספור תעתועי הסובייקטיביות). אבל משמעות התובנה של פרויד רחבה ומקיפה הרבה יותר – היא מערערת את אחד מעוגני-היסוד של התרבות בכלל והמדע בפרט: אפשרותה של אובייקטיביות ומשמעותה של רשות-הרבים. כך למשל מאמין ישעיהו ליבוביץ ש"איש המדע אינו משנה את עמדתו משום שמשהו השתנה בעמקי נפשו, אלא רק אם משהו נשתנה בעולמו של המדע, הווה אומר: בהכרת המציאות" (4). התובנה של פרויד ביחס לניתוק בין התנסויות לתודעה יש לה השלכות גם על הקושי להבחין בין מקור ההתנסויות. כלומר, גם ההבחנה בין התנסויות שמקורן חיצוני לבין אלה שמקורן פנימי אינה מובנת מאליה. מנקודת-מבט זו העמדה של לייבוביץ היא בבחינת משאלה והמלצה, אך לא עובדה. פרויד עצמו נאלץ להתמודד עם התובנות שלו עצמו הרבה יותר מהר ממה ששיער או חלם. ההתמודדות מחזירה אותנו לתיאור המקרה של קתרינה.
כמקובל באותו זמן, ראה עדיין פרויד את הילד כתמים לחלוטין מבחינה מינית. דרך המקרה של קתרינה ומקרים דומים אחרים, הוא מתחיל לבחון את ההשפעה שיש להתנסויות מיניות בגיל צעיר על התפרצות ניברוזה מאוחר יותר. לראשונה הוא מתחיל לחפש את מקורות הניברוזה בילדות – הניברוזה כתגובה מושהית להתנסויות מהעבר הרחוק. בעקבות רעיון זה הוא מפתח תזה שעיקרה הוא - הגרעין לכל הניברוזות הוא היחשפות ילדים למיניות טרם זמנה. הצד הבעייתי ביותר, שלמד להכיר בעקבות תפיסה זו הוא, שההתנסות עצמה יכולה להיות מתעתעת ושאין לסמוך על הזיכרונות עצמם. ברגע מסוים פרויד מגיע להכרה, שחלק גדול מההתנסויות שמטופליו דיווחו עליהן לא קרו בפועל - למרות שהמטופלים עצמם היו משוכנעים במהימנות הזיכרונות ובאמיתיות ההתנסויות שלהם. נהוג לומר, שהטבע אינו מסגיר את סודותיו בקלות. בכל הקשור לטבע הנפשי גילה פרויד שלא רק שהנפש מגינה על סודותיה, אלא שהיא פועלת באופן אקטיבי בכדי להטעות את כל מי שמנסה לחשוף אותם.
לכאורה אין תנאים וטכניקה מתאימים יותר מאלו שפיתח פרויד ע'מ להביא אנשים לחשיפת התנסויותיהם וזיכרונותיהם הרחוקים והנשכחים ביותר. אם אלה נכשלים, לאן אפשר לפנות? ההכרה בכוחה המתעתע של הסובייקטיביות ושל הקשיים בחקירתה מצדיקים את המאמץ לחזור ולבדוק איך היא כמעט מכשילה גם את מי שיותר מכולם תרם להכרה זו.
כזכור, מדובר באנשים סובלים, שפנו לטיפול מתוך מצוקה ומתוך רצון לקבל עזרה. ברופא, שצבר כבר ניסיון בטיפול בסוג זה של מחלות והפרעות, ולמד להתמודד עם קשיים מסוגים שונים בניסיון לרפא אותן. אותו רופא הוא גם חוקר, שלמד, שינה וגיבש את עמדותיו ביחס למושאי המחקר שלו לאחר ניסיון של כ-10 שנים. כחוקר ורופא הוא פיתח לעצמו מתודה של מחקר וטיפול שהוכיחה כבר את יכולתה לעקוף התנגדויות. הסיטואציה הטיפולית בכללה מבוססת על כבוד ואמון בין המטפל למטופליו – מה שאמור להבטיח שיתוף פעולה ורמת פתיחות גבוהה. בכל זאת כל זה לא עזר, ובמשך כמה שנים מטופליו של פרויד (ולא אחד אלא רובם ,אם לא כולם) סיפרו לו, מבלי שהם עצמם יהיו מודעים לכך, התנסויות שלא קרו כלל במציאות. קשה להעלות על הדעת צרוף כזה של נתונים האמורים לסייע בחקירת הסובייקטיבי - שבכל זאת נכשל. זהו מן הסתם הכישלון הגדול ביותר של פרויד, והוא היה יכול להביא את הקריירה הטיפולית-מחקרית-תיאורטית שלו למבוי סתום של ממש. שום דבר ממה שהאמין בו – לא התיאוריה ולא צורת הטיפול - לא עבדו.
הצעד הבא של פרויד היה לבחון מחדש את רעיונותיו ושיטותיו. מכיוון שלא היה יכול יותר לסמוך על המידע שסיפרו לו מטופליו-נחקריו. הוא נאלץ לפנות אל המטופל היחיד שכן היה יכול להאמין לזיכרונותיו – אליו עצמו. בכך הביא את המחקר על הסובייקטיביות לשיא חסר תקדים לפניו ואחריו – הוא הפך את עצמו לסובייקט היחיד של מחקר שלו על סובייקטיביות.
כדי להעריך לעומקו את האקט המדהים הזה, יש צורך להכיר היבטים נוספים בחקר הסובייקטיביות. היה משהו בתהליך שעשה פרויד בניסיונותיו לעזור למטופליו ולהבין אופי הבעיות והסבל שלהם, שאפשר לו להתמודד עם מכשולים שקשה לתפוס אותם. חקירת דרכי ההתמודדות של פרויד עם קשיים אלה אמורה ללמד אותנו משהו על השאלה – 'איך הוא חשב'? אם נדע יותר איך פרויד התמודד עם המכשולים הלא-נתפסים שבחקר הסובייקטיביות, נלמד כמה דברים על הסובייקטיביות ועל רשות-היחיד שיש להן השלכות מעבר לו. כדי להבין את התהליך המחשבתי שעשה פרויד , יש לבחון אותו מכמה זוויות. בפרק הבא אתמקד באחת מהן: מתודת הטיפול – האסוציאציות החופשיות - והרציונל העומד מאחוריה.
הערת סיכום לפרק.
כמעט לבדו מניח פרויד את היסודות למחקר של הסובייקטיבי. הוא אומנם מודע לחלוטין לחדשנות של שיטותיו ורעיונותיו, אבל לא בהכרח בהקשר לשאלת הסובייקטיביות. מפליא הוא, שיותר ממאה שנה לאחר תגליותיו הראשונות, ולמרות הנוכחות וההשפעה העצומה של רעיונותיו ועבודתו - בדיונים וחיבורים אקדמיים ופילוסופים בנושא הסובייקטיביות – פרויד כאילו לא קיים. כביכול, אלה העוסקים בתחום לא מזהים את הקשר שבין עבודותיו לבין שאלת הסובייקטיביות. כך לדוגמא, צ'אלמרס, ליבוביץ ועוד רבים אחרים לא מאזכרים אותו בכלל בהקשר לנושא זה. הבעיה איננה אם מקבלים, שוללים או מבקרים את עבודותיו. הבעיה היא באי-היכולת לזהות שהסובייקטיביות היא מושא החקירה של הפסיכואנליזה, ושהיא אספה ידע רב בנושא. מעל מאה שנה חוקרת הפסיכואנליזה נושאים כמו, מחשבות, משאלות, דמיונות, התנסויות, זיכרונות, רגשות, תחושות, כוונות, תודעה - ומה שמחוץ לה. אלה הם הפונקציות שכל מי שידון בסובייקטיביות ימנה כמאפיינים שלה. נראה שמי שמנסה להתמודד עם הסובייקטיביות צריך להיות ער לכושר התעתוע האינסופי שלה, או שאולי מודל 'אי-הידיעה' נכון גם בהקשר זה: גם אחרי מאה שנה - החשיבה הפילוסופית והאקדמית אינה בשלה להכיר ולאפשר לדרכי חקירה אחרות של הסובייקטיביות לחדור להכרתן.
