המדע של הסובייקטיבי פרק 2 - המתודה והרציונל שלה
המדע של הסובייקטיבי
פרק 2
המתודה והרציונל שלה
אחת המוסכמות המקובלות ביחס לפעילות המדעית היא - שכל מה שנדרש להערכתה - נמצא בפעילות עצמה. בין אם מדובר בתצפית, ניסוי, מודל או תיאוריה. האמצעים הנדרשים לבדיקה, הערכה ושיפוט אמורים להימצא בפעילות עצמה. במובן זה, הפעילות המדעית אמורה להיות אוטונומית ולעמוד ברשות עצמה - ללא תלות במי שעשה אותה, מניעיו, מטרותיו, הקשיים שליוו אותו וכיו'ב. ככל שזה ניתן הפעילות אמורה להכיל בתוכה גם את האפשרות לשחזר את עצמה - מעין סוג של מבנה העומד בזכות עצמו וכולל את הוראות הבנייה שלו. האובייקטיביות של המדע מותנית בסילוק כל מה שאינו שייך למבנה ולאפשרות לשחזר אותו. עמידותו של המבנה המדעי קשורה בנתונים רבים נוספים (עקביות, דיוק, משתנים שנלקחו בחשבון וכו'), אבל אלה כבר נתונים הקשורים לערך התוך-מדעי של הפעילות ולא להיותה ראויה להיחשב כמדעית. כל פעילות מדעית צריכה לעשות את הדרך מהיצירה (רשות היחיד) אל השתחררות ממי שיצרו אותה - אל היותה עומדת בזכות עצמה. בכך מסומן המעבר שלה לרשות הרבים.
עם תחילת עבודתו כרופא של ניברוזות מגלה פרויד שמושא העניין המרכזי שלו הפך להיות כל מה שהמדע סילק מתוכו כמפריע לאובייקטיביות - אי-תלות בנסיבות ומניעים אישיים. רשות היחיד נהייתה למוקד הפעילות שלו, ומרגע זה ואילך אמור היה לחול עליה, מבחינתו, כל מה שמצופה מפעילות מדעית ראויה לשמה. בפרק זה אתמקד במרכיב החשוב ביותר בכל פעילות מדעית – המתודה. תפקידה של מתודה מחקרית הוא לגלות, לזהות ולאסוף נתונים, ובהמשך לארגן אותם כך, שניתן יהיה להסיק מהם מסקנות או תובנות. על המתודה להציג את הנתונים בצורה בהירה וברורה, כך שגם אם לא ניתן יהיה לחזור עליהם - לפחות אפשר יהיה להעריך את הגיונם. על המתודה, כחלק מהפעילות המדעית, חלים כל האילוצים והמאפיינים של המדע: אי-תלות בנסיבות אישיות סובייקטיביות.
תוך זמן לא רב גילה פרויד, ששום דבר ממה שלמד והכיר במסגרת הכשרתו כמדען ורופא לא מכין אותו, להתמודד עם חקירה, שמושאיה הם תכנים סובייקטיביים. הידע על מחלות עצבים היה אז כללי מאוד, והמטפל היה צריך למצוא את דרכו תוך כדי ניסוי ותעייה: ללמוד מתוצאות הטיפול מה עובד ומה לא, איך להבין ולהסביר את הפתולוגיה, ואיך לקדם הלאה הן את הידע והן את הטיפול בחולים. שיטת טיפול שהיא גם מתודה מחקרית תלווה ותאפיין את דרך עבודתו של פרויד לאורך כל חייו.
בזמן בו התחיל פרויד את עבודתו כרופא ההסבר המקובל לניברוזות היה, שהן תוצאה של הפרעה בפעילות הנורמאלית של מערכת העצבים. ההפרעה נחשבה כתפקודית (ללא נזק או פגיעה פיזית). הסימפטומים השכיחים היו - אי-שקט, רגישות יתר, או לחילופין העדר תחושה, הפרעות בשינה, חוסר שליטה התנהגותית וכו'. ההנחה הייתה, שמה שהביא את מערכת העצבים לצאת ממצב האיזון היו טראומות כלשהן ותפקיד המטפל היה להחזיר את המערכת לאיזון - ללא התייחסות מיוחדת לאופי הטראומה. בהתאם לתפיסה זו שיטות הטיפול המומלצות נועדו להביא להרגעת מערכת העצבים, מתוך הנחה שרגיעה שלה תאפשר למערכת לחזור לדפוסים תקינים של פעילות: מנוחה, בידוד, תזונה מתאימה, מאסאג', טיפול חשמלי, אמבטיות – וכל אמצעי שיביא לידי הרגעת מערכת העצבים. די מהר גילה פרויד ששיטות אלה אינן מספקות והתחיל להיעזר בהיפנוזה.
לכאורה מדובר בשיטת טיפול שונה לחלוטין, אך מבחינת המטרות הטיפוליות המעבר לא היה גדול. על יסוד זיהוי הקשיים, מהם סבל המטופל, המצב ההיפנוטי והסוגסטיות שנלוו לו, היו אמורים למתן ולהרגיע את הקשיים. כך למשל, למטופל שסבל מפחדים כמו נסיעה ברכבת או ממקומות גבוהים ניתנו סוגסטיות מכוונות להרגעת הפחדים, בנוסח 'כאשר תתעורר לא תפחד יותר מ...' וכו'. בדומה לשיטה הקודמת גם ההיפנוזה הסוגסטיבית אינה מגלה עניין במקור הקושי – בטראומה. אך בכ'ז היא מתייחסת באופן יותר ממוקד לאופי הקשיים – לסימפטומים - ופועלת לסילוקם. הסיבה שפרויד נטש את שתי הגישות הראשונות שאימץ לעצמו כמטפל אינה קשורה בהכרח רק לאכזבה שלו מתוצאותיהן. גם כיום השיטות הנהוגות באתרי הספא והמרפא למיניהן דומות במהותן לטכניקות שאיתן התחיל פרויד את דרכו כמטפל. הטיפול בהיפנוזה מקובל מאוד גם כיום כטכניקת טיפול בסימפטומים שונים. כך שקשה לקבל ששיטות אלו אינן יעילות לחלוטין. מה שדחף את פרויד לחפש הלאה הייתה סקרנותו האנושית והמדעית – הוא רצה להבין יותר לעומק את מקורות הסבל ומה מחולל את הניברוזות.
השיטה היחידה שהייתה מוכרת לפרויד, ושהצליחה להעמיק אל מקורות הסימפטומים הייתה זו שברויאר, (ידידו המבוגר, הוותיק והבכיר ממנו כרופא), סיפר לו עליה כמה שנים קודם. נראה, שרק כאשר רכש לעצמו ניסיון כמטפל, ולאחר שניסה את השיטות המקובלות של זמנו, יכול היה פרויד לפנות לגישה חדשנית וראשונית לגמרי. הניסיון שברויאר עצמו צבר לגביה היה אומנם מרתק אבל מועט ובעייתי. כדי להדגים את מה שלמד פרויד מהמתודה הקתרטית אציג את הטיפול שלו באמי פון נ., המתואר ב'מחקרים בהיסטריה' (1).
הטיפול במתודה הקתרטית מבוסס על כניסה למצב היפנוטי, וניסיון לשחזר אירועים טראומטיים שנשכחו או שלא ניתן להיזכר בהם במצב תודעה רגיל. מטרת הטיפול היא לחוות מחדש את האירועים הטראומטיים ובדרך זו - לאפשר למטופל לבטא ולפרוק את המטען הרגשי הקשור בהם. פריקה זו אמורה להביא לסילוק הסימפטומים.
פרויד אינו מנמק את מניעיו לנסות את המתודה הקתרטית דווקא עם אמי פון נ.. הוא מסתפק בהערה, שהקלות בה ניתן היה להביא את אמי לידי היפנוט, גרמה לו לאימוץ המתודה של ברויאר. אמי הייתה אישה משכילה ואינטליגנטית מאוד, שחלק ניכר מתפקודי האגו שלה לא נפגעו למרות מגוון רחב של סימפטומים שסבלה מהם. על אלה אפשר למנות נטייה לגמגום, קולות לא-רצוניים בדיבור (שנשמעו כקליקים), פחדים מחיות, העדר תיאבון, הפרעות בשינה, כאבים בצוואר, טיקים בפנים, הלוצינאציות ועוד. כאשר פרויד התחיל לטפל בה הייתה אמי בסביבות גיל הארבעים, אם לשתי בנות ואלמנה מזה ארבע עשרה שנים. מחלתה התחילה לאחר שבעלה, המבוגר ממנה, נפטר מהתקף לב. עם זאת, פרויד סבר שאין קשר בין הסימפטומים השונים.
השיטה שפרויד נקט בה הייתה לערוך שיחה מוקדמת, לפני הטיפול. מבין הנושאים העולים, נבחרו אלה המטרידים ומעסיקים ביותר. לאחר שפרויד הכניס את אמי למצב ההיפנוטי, הוא מבקש שתיזכר בהתנסויות וחוויות הקשורות לאותו נושא. החקירה הראשונה התמקדה בפחדים מחיות. אמי מספרת כמה סצנות, מתקופות שונות של חייה, הקשורות לפחדים אלה. המהירות ורצף הסיפורים מביאים את פרויד למחשבה, שמדובר בתכנים שהיו מוכרים לה לפני הסיטואציה ההיפנוטית. אמי מאשרת שנהגה לחשוב על אירועים אלה לעיתים קרובות, כולל בימים האחרונים. פרויד מעריך, שהמסקנה המתבקשת מכך היא, שאמי ידעה משהו על מקור הסימפטומים שלה, למרות שלא עשתה את החיבור בין סצנות אלה לסימפטום. המשך חקירת הסימפטומים השונים הובילה את פרויד לכמה רעיונות נוספים:
א. הטראומות 'מתארגנות' בקבוצות שאין קשר ביניהן. החוט המקשר בתוך כל קבוצה הוא מוטיב או רגש מסוים: פחדים (סצנות של פחדים מחיות בתקופות שונות), בחילה (סביב בעיות אכילה), כאבים (כאב על מות הבעל) ועוד. האפקטים קשורים להתנסויות טראומטיות, שאינן נגישות לתודעה במצב ערות נורמאלית.
ב. הזיכרונות מגיעים לתודעה קטע אחר קטע והם מורכבים מטראומות שנשכחו, בליווי רגשות שנחוו באירוע הטראומטי. שיטת הטיפול היא לפתור, בכל יום, את הנושא המופיע על פני השטח.
ג. לפעמים הייתה אמי אומרת במהלך הטיפול, משפטים שאין להם שום קשר לתכנים של אותה פגישה, או שצפו רגשות שאינן תואמות את הנושא. פרויד שם לב לכך, שאלה יהוו את מוקד הפגישה הבאה. בעוד הטיפול מתמקד בנושא מסוים - כבר נפתח פתח לנושא חדש נוסף המתקרב אל פני השטח.
ד. ניתן לעקוב במדויק אחר הסיטואציות בהן נוצרו סימפטומים כמו הגמגום והקליק הקולי.
אך הסתבר, שבמהלך השנים התקשרו סימפטומים אלה לכל מה שעורר פחד (מעין הרחבה
של הסימפטום).
ה. במהלך הטיפול הסתבר לפרויד שביכולתו להשיג אפקט מתקן של הסוגסטיות - רק אם יניח
לאמי להעלות את כל סידרת הזיכרונות הטראומטיים, הקשורים לאפקט, או למוטיב בו התמקד
הטיפול באותו זמן. לעומת זאת - כאשר קטע את הסדרה והציע סוגסטיה מתקנת (כמו: את לא תפחדי יותר וכו') לפני השלמת השחזור המטרה לא מושגת. פרויד מעיר על כך, שעובדה זו הביאה אותו
להטיל ספק בכוחה של הסוגסטיה.
אם מצרפים את צורת התיקון של הטיפול, כפי שהיא מתוארת בסעיפים א - ה , מצטיירת את
הפתולוגיה כמעין מחסן שיש לרוקן אותו, באמצעות המתודה הקתרטית. רק לאחר
שהמחסן התרוקן יש ל'אטום' אותו באמצעות סוגסטיות נגדיות לתכנים הטראומטיים שהכיל קודם.
ו. לפעמים בחרה אמי מיוזמתה את תכני הטיפול והתחילה באופן ספונטאני להיזכר בקטעים שונים מעברה ללא סיוע של פרויד. זהו אחד הרמזים הראשונים לשיטת האסוציאציות חופשיות, שכמה שנים מאוחר יותר תהווה מרכיב מרכזי בטכניקה הפסיכואנליטית.
ז. פרויד מזהה כמה דרכים המבטאות התנגדות לטיפול כמו, אי-יכולת או קושי להיזכר בסצנות שונות,
גם תחת היפנוזה. בשלב מסוים, לאחר שאמי חזרה כבר לביתה בפרובינציה, היא מפתחת פחדים מנסיעה ברכבת, מה שמונע ממנה להגיע אל פרויד בווינה (והביא להפסקת הטיפול). פרויד מפרש זאת כניסיון לצאת מתחום השפעתו.
אם ננסה לסכם לעצמנו את משמעות קווי החשיבה המרכזיים העולים במהלך הטיפול באמי פון נ. נוכל לומר, שלמרות שזה היה הטיפול הראשון עפ"י המתודה של ברויאר, עלו במהלכו סימני שאלה לגבי הרעיונות העומדים בבסיסה. חשובה העובדה, שפרויד היה ער להיבטים שונים של הטיפול ונתן להם מקום - גם אם לא הבין את משמעותם באותו זמן. הוא עצמו העיר, מאוחר יותר, שלמרות שלא התעלם מהשאלות, עדיין לא ראה בהן ערעור ממשי על התיאוריה. עדות זו תואמת קו-חשיבה אופייני לפרויד: להשיג ולמצות את כל מה שניתן באמצעות קו מתודי ומחשבתי נתון - בלי להתעכב על הקשיים. מה שפרויד מוצא אצל המטופלת שלו (ראה סעיפים ג' וה') חוזר גם אצלו: אם אתה ממצה את קו המחשבה (או האסוציאציות) שהלכת בו עד תום, גורר מיצוי זה בעקבותיו כבר את הקו הבא ומקרב אותו אל פני השטח.
הרחבתי את תיאור הטיפול באמי כיוון שהוא מייצג חדירה ראשונה של פרויד לעולם תכנים אישי וסובייקטיבי. שום דבר דומה לזה לא היה אפשרי באמצעות שיטות טיפול ותחקור אחרות. הטיפול מהווה גם דוגמא ליכולתו המופלאה של פרויד לשים לב לדקויות של תופעות, שהיו חדשות לו לגמרי, ולארגן את הנתונים לכדי מודל הגיוני וקוהרנטי. עם זאת, למרות החידוש העצום שהיה למתודה הקתרטית ביחס לכל מה שקדם לה, פרויד וויתר עליה, לאחר מספר שנים, לטובת טכניקת הלחיצה.
את השיקולים לוויתור על המתודה הקתרטית לטובת טכניקת הלחיצה יש צורך לבחון בכמה רמות. אציין שתיים מהן - טכנית ותיאורטית. ברמה הטכנית ההיפנוזה לא התאימה לכל אחד ובמקרים רבים הטיפול עזר רק לתקופה קצרה והיה צורך לחזור עליו. ברמה התיאורטית פרויד גיבש לעצמו תזה, לפיה הגרעין והמקור לכלל הסימפטומים השונים קשור לחיים המיניים. המתודה הקתרטית לא התאימה לסוג זה של תכנים כיוון שמטבעה ההיפנוזה מתמקדת במצבי-תודעה שונים יותר מאשר באופי התכנים. פרויד היה צריך לסגל לעצמו טכניקה שתשמר את הישגי המתודה הקתרטית, אך תאפשר לו לכוון את המטופל לתכנים שנראו לו מרכזיים. שני הטיפולים שהוצגו בפרק הראשון (לוסי וקתרינה) הם דוגמאות ליישומים ראשוניים של הרעיונות התיאורטיים בטיפול. בשניהם המוקד הוא קונפליקט הקשור לחיים המיניים. אצל לוסי זו התאהבות חסרת סיכוי מול התחייבות ואצל קתרינה חשיפה מוקדמת מדי לחיים המיניים (ע'י דמות שאמורה הייתה להגן עליה). בשני המקרים חשיפת הגרעין מביאה לסיום הטיפול.
הטכניקה של אסוציאציות חופשיות היא בבחינת שכלול של טכניקת הלחיצה והמעבר אליה היה הדרגתי. מבחינת פרויד המכשול העיקרי עימו הייתה כל טכניקה טיפולית צריכה להתמודד הייתה הנחתו, שהתכנים האחראים לסבל ולסימפטומים של המטופלים, נמצאים מחוץ לתודעתם (זיכרונות והתנסויות). הדרך להגיע אליהם צריכה להביא בחשבון את התנגדותם של המנגנונים המגנים על התודעה ומונעים את חזרתם של התכנים שסולקו. הוא האמין, שמתן ביטוי לכל מה שנמצא בתודעת המטופל היא הדרך המתאימה ביותר לעקוף את ההגנות ויצירת קשר עם תכנים מודחקים. עד היום מקובל שהמטופל מתבקש לשכב, להרגיש נינוח ככל האפשר ולומר את כל מה שעולה ונמצא בתודעתו – תחושות, תמונות, דימויים, רגשות, מילים, מחשבות, זיכרונות וכו' - ללא עריכה, שיפוט והשמטה. אפשר לומר, שטכניקת האסוציאציות החופשיות היא דרך להתעלם, להרדים ולעקוף מנגנוני השליטה, הבקרה וההכוונה – מעין סימולציה של מצב התודעה תחת השפעה ההיפנוטית (בשני המצבים יש ניסיון לצמצם ככל האפשר את נוכחותו המבקרת ושופטת של ה'אני' (האגו).
אחת הדרכים להמחיש ולהדגים את השינויים שעברה התפיסה הטיפולית של פרויד מתחילת דרכו כרופא ומטפל, היא לבחון איך השתנו צורות השליטה, הבקרה וההכוונה בסיטואציה הטיפולית עצמה. מנקודת-מבט זו קל לזהות שיש כאן תהליך של העברת שליטה: מרופא השולט לחלוטין בהכוונת הטיפול ובדרך התנהלותו (מה שמאפיין את המודל הרפואי בכללו), פרויד מעביר יותר ויותר שליטה ואחריות למטופל. הוויתור על ההיפנוזה (כלומר על כך שהמטפל שולט במצב התודעה), הוא האחרון בסדרת צעדים זו. המטפל הפסיכואנליטי וויתר במידה רבה על השליטה ביחס לתכנים שיעלו בפגישה ועל שליטתו במצב התודעה של המטופל. המוקד עבר לחופש, שיש למטופל לעשות בפגישה כרצונו – חופש שאין לו תקדים בשום מסגרת אחרת, רפואית ולא רפואית. המטפל מצניע את נוכחותו והופך להיות כמעט למקשיב בלבד תוך שהוא תומך בחופש האסוציאטיבי של המטופל. ההיגיון העומד בבסיס המודל הטיפולי מקביל להסבר הבעיה בה עליו לטפל – ניסיון למתן את פעולת גורמי השליטה והבקרה - להפכם לתומכים בזרימה חופשית יותר של מידע.
כל ניסיון להעמיד את שיטת האסוציאציות החופשיות על בסיס מדעי יותר צריך להתמודד עם שאלות כמו, האם בחופש שיש למטופל לכוון את מה שיקרה בסיטואציה הטיפולית, יש משהו שעוזר להתגבר על התנגדות והדחקה, ומסייע לריפוי מסימפטומים? האם ניתן להתייחס לשיטה זו כמתודת מחקר המסוגלת לסייע בחקירת ההתנסות הסובייקטיבית ורשות היחיד?
במהלך השנים נתן פרויד לא פעם את דעתו לשאלות כאלה ודומות להן. חשיבותן הייתה גם בהקשר למעמדה של הפסיכואנליזה וללגיטימציה של שיטות עבודתה, וגם מתוך הבנתו, שיש להבחין בין הפסיכואנליזה כשיטת ריפוי לבינה כשיטת חקירה. מטבע הדברים התשובות שניתנו בשנים מאוחרות יותר נשענו על תובנות מהניסיון והתיאוריה של הפסיכואנליזה. סוג זה של מעגל הרמנויוטי לא עזר לקרב אליו את אלה שציפו מהפסיכואנליזה שתציע דרכים לבחון את הנחותיה ורעיונותיה מנקודת-מבט חיצונית לה.
הרציונל של פרויד ביחס לתוקף שיטת הטיפול הפסיכואנליטית נשען על כמה הסברים: האסוציאציות החופשיות אינן חופשיות לחלוטין. הבקשה ומתן הלגיטימציה לכך מצד המטפל אומנם כנות ואמיתיות אך המטופל מגיע לטיפול מתוך מטרה מסוימת – רצון שיעזרו לו. הגיוני לכן שהאסוציאציות שלו תהיינה קשורות לסבל שלו. מכיוון שפרויד האמין שיש קשר סימבולי בין אופי התלונות, הסימפטומים ומקורותיהם, ממילא האסוציאציות תהיינה סביב קשר זה. למטפל יש תפקיד מרכזי ביצירת אווירה, שתתמוך בתחושת החופש של המטופל, אך תבהיר לו שלחופש זה יש מטרה – יצירת ברית טיפולית. אופי הקשר הרגשי שמפתח המטופל אל המטפל (העברה) מהווה סוג של מסמן ביחס למקורות הקשיים של המטופל. עפ'י הפסיכואנליזה הם קשורים תמיד לחיים ולקונפליקטים מיניים – כלומר למקום, ליחס ולאופן בו תופס המטופל את הזולת (2).
חלק מהקושי של הפסיכואנליזה לקבל הכרה כמי שיודעת משהו על סובייקטיביות נעוץ בכך שהתשובות שלה לשאלה 'איך היא יודעת?' נשענות על עצמה - על ניסיון טיפולי מצטבר והתיאוריה שלה. הפסיכואנליזה לא הצליחה ליצר סוג הסתכלות מחוץ לעצמה, ובכך נשארה במעגל הסובייקטיבי – שאותו היא יצאה לחקור. זהו אחד הקווים המבחינים בין רשות היחיד לרשות הרבים: האפשרות לבחון את הדברים נקודת-מבט שונה. בניסוחים שונים זו היא מהותה של הביקורת הרצינית המופנית כלפי הפסיכואנליזה – היא לא מצאה דרך לבחון את עצמה מבחוץ.
המשותף לפרמטרים שונים המבחינים בין המדעי ללא-מדעי כמו, ניתנות להפרכה, ניבוי, היכולת לחזור ולשחזר תוצאות הוא ביכולתם לספק נקודת-תצפית, המסוגלת להעריך את החומר הנידון בכלים שמחוצה לו. הפרמטרים עצמם הם תלויי הקשר ועניין, וחשוב לא להתייחס אליהם כאל בלתי-תלויים לחלוטין, עמידים וחסינים בפני כל ביקורת. בכל הקשור לחשיבה המדעית, אין שום עמדה, רעיון או דעה שאינם חשופים לערעור וביקורת - כולל הפרמטרים להערכת המדעיות עצמה. יתכן שחקר הסובייקטיביות ורשות היחיד יצטרך לפתח לעצמו פרמטרים שונים להערכה, אך הדרישה כלפיהם תהיה אותה דרישה -יכולת לבחון את המערכת הנידונה מנקודת-מבט חיצונית לה.
הניסיון המצטבר מלמד שהטכניקה הפסיכואנליטית הביאה להשגת ידע בהיקף עצום ביחס למרחב הסובייקטיבי, שלא ניתן להגיע אליו בשום דרך אחרת. אבל איך נוכל להעריך אותו? איך נדע שאכן האסוציאציות החופשיות עוקפות התנגדויות ואם יש בכלל כאלו? איך נדע שהנתונים שמתודה זו אוספת מייצגים נאמנה את הסובייקטיביות ורשות היחיד, ולא משאלות לב, דעות, אמונות וכיו'ב? מתודה ראויה לשמה, האוספת נתונים מעולם כל כך לא מוכר ומתעתע, מן הראוי שיהיה לה רציונל בלתי תלוי בנתונים שהיא אוספת.
מלבד מספר רמזים, ההסברים של פרויד כמעט שאינם מצליחים לספק רציונל כזה. למשל, בחיבור קצרצר מ - 1920 הנקרא 'לקדם-תולדותיה של הטכניקה האנליטית' (3), מובאות דוגמאות של יוצרים שונים, שקדמו לפרויד, הממליצים על אסוציאציות חופשיות כאמצעי להמרצתו של תהליך היצירה. מכאן שאסוציאציות חופשיות אינן רק פורצות ועוקפות מחסומים והתנגדויות של ניברוטים, אלה שהן נתפסות כאמצעי משחרר ומסייע ליוצרים בכלל, באופן בלתי-תלוי בפסיכואנליזה. רמזים מעין אלה לא התפתחו למחקרים ותיאוריות של ממש. פרויד הודה בכמה הזדמנויות, שלפסיכואנליזה אין הרבה לתרום להבנת תהליכי היצירה.
כמו הנושאים אותם היא חוקרת, הפסיכואנליזה עצמה אינה חושפת את עצמה בקלות. הניסיון לעגן את הרציונל המתודי שלה מצריך בחינה מזוויות נוספות – אחת מהן תעמוד במרכז הפרק הבא.
הערת סיכום לשני הפרקים הראשונים. הפרק הראשון הסתיים בטענה שדיסציפלינות אקדמיות שונות (פילוסופיה, מחקר קוגניטיבי ועוד) אינן מכירות בתרומת פרויד לחקר הסובייקטיביות. הפרק הנוכחי מסתיים בטענה, שהפסיכואנליזה לא הצליחה להציע פרמטרים חיצוניים לה להערכת הידע שצברה ביחס לסובייקטיביות. אין בהכרח סתירה בין שתי אמירות אלה. יותר מאשר הן באות לבקר, הן באות להמחיש שמדובר בתחום הנחווה כקרוב ומוכר לנו, ובמקביל – זר ומרוחק עד כדי קושי לאתר בו את המוכר. האמירות מדגימות עד כמה קשה ומורכב הוא הניסיון ליצור נקודת-תצפית המסוגלת להתמודד עם שורה מורכבת של מטלות: לאסוף נתונים מהמרחב של רשות הפרט, למקמם במרחב של רשות הרבים ולאפשר לרשות זאת לבחון ולהעריך אותם, מבלי לשנותם ולאבד את ייחודם ושייכותם לרשות הפרט. הסיטואציה הטיפולית-אנליטית היא דוגמה אחת מיני רבות, לקושי למפות את הגבול שבין צופה לנצפה, בכל הקשור לאבחנה בין חקירת רשות היחיד לבין התערבות בה, ומכאן הספק ביחס לידע שנצבר באמצעותה. עם זאת ולמרות כל הספקות ביחס לידע שצברה הפסיכואנליזה כמתודת מחקר, היא ראויה להכרה משני טעמים:
1. כמתודה יחידה שמצאה דרך לחקור תופעות סובייקטיביות, שגם אם אינה מקיפה את כל הטווח של הסובייקטיבי ורשות היחיד - מה שהיא מכסה אין לו תקדים ותחליף. 2. פרויד וממשיכיו צברו ניסיון עצום, בהכרת הקשיים והמכשולים שבחקר הסובייקטיביות, הלמידה מניסיונם עשויה לחסוך הסתבכות בכשלים דומים.
.
