ד"ר יואב יגאל
חסר רכיב

מבוא: מקור החיים, החיים ונושאים אחרים


החיים ונושאים אחרים

נוסח באנגלית של הפרקים הועלה באתר של ReserchGate

בכתובת:

מבוא

למרות שהחיים נמצאים כמעט בכל מקום על כדור הארץ, הם מהווים את אחת התופעות היותר מסתוריות ומתחמקות מכל הגדרה. עד כה לא הוצעה הגדרה מספקת ל'חיים' - כישות מובחנת - וידועים רק מאפיינים שונים שלה: הומיאוסטזיס (יכולת לקיים רגולציה של הסביבה הפנימית), מטבוליזם (הפיכת חומרים אנאורגאניים לאנרגיה ולמרכיבים חיוניים לחי), רפרודוקציה (המשך הקיום באמצעות שיחזור תכונות מהותיות לחי) ועוד. אלה מהווים מאפיינים של החיים אך אינם מגדירים אותם.

כל הגדרה הינה סוג של ידיעה על מהות תופעה כלשהי, איך היא בנויה, מתקיימת ומתנהלת באופן שמייחד אותה מכל תופעה אחרת. בהקשר של החיים, ההגדרה משמעותית צריכה להבחין בינם לבין כל מה שאינו חי ולהציע הסבר שיטתי ומקיף למכלול ביטויי החיים (האורגניזמים השונים והאבולוציה שלהם). אפשר, למשל, למצוא את כל מאפייני החיים בתרכובות אורגניות ולא-אורגניות שונות ובכל זאת, יש משהו בחיים שאינו נמצא בשום גוף חומרי-אנרגטי אחר. תרכובות אלה אפשר לפרק ולהרכיב והן תמשכנה את קיומן כתרכובות. את התרכובות של החיים אפשר לפרק אבל אי אפשר להרכיב. יש בחיים משהו שמתחמק מכל ניסיון שנעשה עד כה לייצר, לשחזר ולהגדיר אותם.

בעיקרון אפשר להבחין בין שתי תזות כלליות שביחס אליהן מתנהל הדיון והמחקר:
הראשונה מכונה בשמות שונים: ה'אנטלכיה' לפי אריסטו, 'עיקרון פנימי של פעולה' לפי קאנט, 'הכוח היוצר' ( élan vital) לפי ברגסון, 'ארגון עצמי' ועוד. המונח המזוהה ביותר עם קבוצת הרעיונות העומדת מאחורי הניסוחים השונים הוא - 'הוויטליזם'. ההנחה המשותפת לכל הרעיונות המכונסים במסגרת החשיבה וויטאליסטית היא, שהחיים הם סוג של יסוד מארגן, כוח, מהות או ישות השונה מהקטגוריות הפיזיקו-כימיות הידועות. בלעדי כוח מארגן זה לא ניתן להסביר את האורגניזם ואת השוני שלו מתרכובות של חומר דומם. התזה השנייה והמקובלת כיום על רוב המדענים בתחום, מניחה שכדי להסביר את האורגניזם ואת התפקוד שלו, אין צורך בכוחות נוספים מעבר לאלה הידועים כיום לפיזיקה ולכימיה. תזה זו מציעה כמה מסלולים, המתבססים על תופעות ידועות מהפיזיקה והכימיה של חומרים ותרכובות אנאורגאניות כדי להסביר את התהוות החיים (ארגון-עצמי, חילוף חומרים ורפלקציה בתרכובות אנאורגאניות). בבסיס המחקרים המתנהלים היום ביחס למקור החיים נמצאת ההנחה שהמהות שלהם (האורגניזם), הארגון הראשוני שלהם (התא ) והאבולוציה שלהם כבר ידועה (דארווין, הגנטיקה והתיאוריה הסינתטית). מכאן שהשאלה שנותרה כביכול פתוחה היא שחזור התנאים, הנסיבות והחומרים מהם נוצרו החיים. משמעות הנחה זו היא, שהחיים מזוהים עם התא וצורת הארגון שלו. לפי גישה זו מה שהיה לפני היווצרות התא הבודד (eukaryote) והוביל אליו- הן תרכובות כימיות וצורות קיום, שעדיין אינן יכולות להיחשב כחיים. החיים לפי גישה זו מזוהים עם תא שיש לו גרעין ומעטפת והוא מקיים את כל מאפייני החיים: הומיאוסטאזיס, חילוף חומרים, שכפול וכן הלאה.

בהתאמה לקו חשיבה זה, מתמקד המחקר על מוצא החיים בניסיון ליצור תרכובות כימיות שיהיו להן מאפיינים הדומים לאלה של החיים. קשה להאמין שאחת מתופעות הטבע היותר מופלאות ומסתוריות היא בסך הכול סוג של 'מרק כימי'. ההנחות העומדות מאחורי המחקרים אלה הן פשטניות, מוגבלות ולא מעריכות נכון את היקף הרביזיה המושגית שצריכה להיעשות כדי לדעת יותר על ייחוד החיים כתופעה ונסיבות היווצרותם.
כך או כך עד כה לא נוסחה הגדרה ברורה ומובחנת של החיים וגם לא מודל תיאורטי יישומי דיו, שניתן יהיה לשחזר או להסביר באמצעותו את מקורם ואת ייחודם מתופעות טבע אחרות.
לסדרת הפוסטים שתועלה בהדרגה לאתר יש שלוש מטרות מרכזיות: 1. להציע הגדרה של החיים השונה מכל מה שקיים עד כה. ההנחה העומדת מאחורי ההגדרה שמוצגת בפוסט הראשון היא שהחיים היא תופעה פיזיקאלית. ככזו היא אינה עומדת בסתירה לשום חוק מוכר ועם זאת ההגדרה מציעה סוג של אפשרות שעד כה לא הובאה בחשבון במסגרת החשיבה הפיזיקאלית המקובלת. 2. להראות כיצד ההגדרה מאפשרת להסביר שורה של תופעות מתחומים שונים (ביולוגיה, פסיכולוגיה ועוד) שעד כה לא נמצא להן הסבר מספק.
3. להראות איך ההגדרה מאפשרת ליצור תמונה מקיפה ושיטתית של מגוון נרחב של תופעות, המשתרע מהפיזיקה דרך הביולוגיה והאבולוציה ועד לפסיכולוגיה ולפסיכואנליזה.
הפוסטים מאורגנים בסדר מספרי לפי סדר העלתם לאתר. השתדלתי לכתוב כל פוסט כך שיעמוד בפני עצמו, אך חשוב לדעת שכולם נשענים על הגדרת החיים, שאת התיאור המקיף ביותר שלה אפשר למצוא בפוסט מס. 1
1. החיים - הגדרת עבודה
ברצוני להציע כאן הגדרה טנטיבית של החיים, שיכולות להיות לה השלכות גם על המחקר והדיון בשאלת מקור החיים וגם על תפיסת האבולוציה. מטרת ההגדרה היא להציע כיווני מחקר אודות החיים כתופעה מובחנת. כל הגדרה מדויקת ופורמאלית יותר שלהם (כולל נוסחאות) מותנית כבר במחקר שיביא בחשבון את ההגדרה. כדי להדגים את הפוטנציאל המחקרי-תיאורטי של ההגדרה אביא בהמשך כמה השלכות אפשריות שלה על הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה.

הגדרה: "החיים הם אנרגיה מובנית, שמצליחה לשמר את הארגון של עצמה על-ידי פעולה אקטיבית של ספיחת אנרגיה מחומרים וגופים בסביבתה". ההנחה העומדת מאחורי ההגדרה היא, שהחיים הינם דפוס של פעילות ש'למד' איך לשמר ולשכלל את מבנה הפעילות של עצמו. במונחים של אנרגיה וחומר: החיים, כאנרגיה מאורגנת, עומדים בהגדרה הבסיסית ביותר של אנרגיה בפיזיקה שהיא, 'היכולת לעשות עבודה'. החיים הם 'אנרגיה מאורגנת שעובדת בשביל לשמר ולשכלל את הארגון של עצמה' (משיקולים שונים ההגדרה מניחה שלארגון זה יש ככל הנראה דפוס ריתמי). סופת הוריקן יכולה להוות דוגמא לאנרגיה מאורגנת או דפוס ריתמי, שנוצר אומנם על-ידי כוחות נסיבתיים, אך בנוסף מפיק מסביבתו אנרגיה להמשך קיומו. עם זאת התופעה לא עונה להגדרה של חיים משום שאינה מצליחה לקיים את עצמה לאורך זמן ומשום שאינה פועלת באופן אקטיבי כדי לשמר את הארגון שלה.
הביולוגיה מתחילה מאותו שלב שבו החיים יצרו לעצמם מעין מעטפת, המורכבת מחומרים שניתן לשאוב מהם באופן רציף את האנרגיה הדרושה לקיום של עצמם ובאי-תלות יחסית לנסיבות הסביבתיות. באופן כזה 'האורגניזם' הוא מכלול המורכב מאנרגיה שמתחזקת את עצמה באמצעות המעטפת שלה . המעטפת מאפשרת לחיים לקבל הגנה מפני הסביבה, לפעול בה, לכווץ ולאחסן את עצמם במרכיב של המעטפת המיועד לכך (החומר הגנטי), לשחזר ולבנות מחדש את הרכיבים הנחוצים ליצירת המעטפת ועוד. אלה הם חלק ממאפייני האורגניזם.
לפי ההגדרה, החיים הם במהותם תופעה פיזיקאלית - אנרגיה מאורגנת שפועלת כדי לשמר את הארגון של עצמה - וככזו הם ממשיכים להתקיים ולהשתכלל כבר מיליארדי שנה. מנקודת מבט זו השאלה המרכזית, שמצריכה מחקר חוצה גבולות (פיזיקאלי-כימי-ביולוגי), היא לזהות את צורות הארגון הפיזיקאליות המיוחדות לחיים, צורות שמצליחות להתקיים יותר מגופים רבים אחרים העמידים לכאורה הרבה יותר מהן .
אוסיף להלן כמה השלכות של ההגדרה על המחקר הביולוגי-אבולוציוני: 'הסתגלות' משמעה שאותו דפוס ריתמי והמעטפת שלו (האורגניזם) מצליחים לשמר את עצמם בסביבות שונות ומשתנות ולשאוב את האנרגיה הנחוצה להם ממגוון שונה של חומרים. אך לאבולוציה של החיים יש מימד נוסף, שדרווין כינה 'התפתחות מתקדמת': ניסיון מתמשך של החיים לבנות לעצמם מעטפות משוכללות יותר ויותר, שמאפשרות להם יותר דרגות חופש לפעול בסביבה ולהפיק ביתר יעילות את האנרגיה הנחוצה לקיום הארגון שלהם (סביר להניח שהשכלול במעטפת בא לידי ביטוי גם במורכבות הארגון עצמו, אך זה כבר עניין למחקר). התוצאה היא שאותו כוח, שהוא אנרגיה מאורגנת, דוחף את האבולוציה בשני ערוצים הקשורים ותלויים אחד בשני אך אינם זהים (כל שכלול צריך לעמוד בתנאים של התאמה או הסתגלות לסביבה). בשני הערוצים המכניזם שפועל לשינוי הוא אותו מנגנון, שדרווין כינה 'ברירה טבעית': הוא פועל גם כדי להסתגל או להתאים את החיים למצוא את הדרוש להם בסביבות שונות ומשתנות, וגם כדי לשכלל את האמצעים העומדים לרשות החיים להשיג לעצמם יותר דרגות חופש ביחס לסביבה (התפתחות מתקדמת). כך למשל כבר דרווין היה ער לכך ששכלול אינו מבטיח בהכרח הסתגלות טובה יותר ושצורות חיים מורכבות הן פגיעות יותר . האבולוציה כמכלול היא תוצאה של חיפוש עיוור של החיים לגיוון ולהרחבת הסביבות שבהן הם יכולים להתקיים, ולשכלול כושרם להשיג אי-תלות ביחס אליהן (מה שקלוד ברנארד כינה 'קביעות הסביבה הפנימית')

לכיוון חשיבה המוצע כאן יש תקדימים בעבודות שונות כמו המושג של 'Implicate Order' של הפיזיקאי David Bohm. מושג 'ההתפתחות המתקדמת' (Progressive Development) של דרווין, רעיון 'האוטונומיה של הסביבה הפנימית' (The Autonomy of the Milieu Interior) של הפיזיולוג הצרפתי ובן דורו של דרווין - קלוד ברנארד (Claoud Bernard), Major Transition ועוד מונחים רבים אחרים, שחלקם עלו במהלך הדיונים על מקור החיים ועל האבולוציה. רבים ממונחים אלה יכולים להיות מוסברים ומוטמעים על-ידי תפיסת החיים המוצעת כאן.

הגדרת החיים כתופעה פיזיקאלית מאפשרת לחקור אותם מנקודות-מוצא רבות (ראשיתם, הצורות הפשוטות ביותר של האורגניזם, המורכבות ביותר, צורות הצמצום והאחסון שלהם ועוד). לפי ההגדרה המוצעת כאן החיים, כאנרגיה מאורגנת העובדת בשביל עצמה, ממשיכים להתקיים, להתגוון ולהשתכלל לאורך דורות ואין ספור מינים ואורגניזמים שהיוו בשבילה 'מעין בתים זמניים'.

מהניסיון היומיומי שלנו (ולכן גם לא נוצרו ביחס אליו מונחים תואמים). כדי להמחיש ככל האפשר את הרעיון אנסה להציגו כדמוי למשהו מוכר יותר (מדובר כמובן בקירוב בלבד): נתאר לעצמנו שהחיים הם מעין יצירה מוזיקאלית שיש לה מלודיה מובחנת. כלומר לפחות לזמן מה היצירה היא תופעה פיזיקאלית שיש לה קיום אובייקטיבי במרחב ובזמן (כקבוצת תדירויות קול דינאמית ומאורגנת או כדפוס ריתמי) ללא תלות בשומע מסוים. במציאות המוכרת לנו יצירה כזו מתקיימת רק אם היא מופקת על-ידי כלי נגינה כלשהם. במונחים של סיבה ומסובב פעולת הכלים היא הסיבה והמלודיה היא המסובב. הרעיון העומד מאחורי הגדרת החיים הוא שהסיבה והמסובב התהפכו: החיים (כמלודיה או דפוס ריתמי) הם שיצרו את הכלים המנגנים אותם (התא או האורגניזם). כמו המלודיה, החיים הם תופעה פיזיקאלית (דפוס ריתמי) אך כזו שנעזרה ויצרה אמצעים הכימיים שיתמכו באפשרות הקיום שלה (מעבר להרף עין של קיום יצירה מוזיקאלית כקבוצת תדירויות מאורגנת). בהמשך לאותו דמוי הגנים מתפקדים כפרטיטורה - דרך לרשום את המלודיה ולשחזר אותה מחדש, וגם כאן החיים הם שיצרו את אמצעי הרישום והם שמשחזרים את עצמם באמצעותם. אין ספק שלגנים יש תפקיד מכריע באפשרות של החיים לרשום ולשחזר את עצמם בסביבה חדשה, אך הגנטיקה כשלעצמה אינה מגדירה את החיים יותר מהתא, האורגניזם וכו'. כל אלה מהווים אמצעי עזר לקיום החיים ולהמשכיותם, אך הם לא מגדירים אותם

מנקודת-מבט זו מקובלת עלי כל המשגה (כמו dissipative structure) או הגדרה של החיים, שתשמר את הרעיון שהחיים הם תופעה פיזיקאלית דינאמית ומאורגנת המובחנת מהאורגניזם, מהגנטיקה וכו'. החיים הם הגורם והכוח שמניע את האבולוציה - הם הקבוע שמאחורי ההשתנות. גם אם איננו יודעים איך, הם התחילו להיווצר לפני התא ולפני הגנים, ואולי בעתיד הם ימצאו דרכים אחרות/נוספות לרשום את עצמם וליצור לעצמם מעטפות מסוג שונה (נושאים שהטכנולוגיה המודרנית כבר עובדת אליהם). ראוי רק להיות ערים לכך, שנושאים טכנולוגים רבים שהתחילו בתנופה גדולה נעצרו או האטו (תרגום מכני של שפות טבעיות, אינטליגנציה מלאכותית ועוד). נראה שלפחות בנושאי יסוד של הטבע יש צורך להתקדם בהמשגה, הבנה ובמיפוי התופעות, כדי לקדם את ההמרה שלהן ליכולות טכנולוגיות.


כישות פיזיקאלית מובחנת, החיים הם תופעה כה ייחודית וחמקמקה שיש צורך ברעיונות מקדימים שיכוונו את השאלות המחקריות ואת מה מחפשים באמצעותן - זו אמורה להיות תפקידה של ההגדרה. במקביל צריך להביא בחשבון שלכל המשגה והגדרה משמעותית של מושגי יסוד כמו 'חומר', 'אנרגיה', 'כובד', 'זמן' וכו' היו השלכות על תחומי ידע רחבים והן הובילו לשינויים מהותיים בתפיסתנו את העולם. הגיוני להניח שגם להגדרת מושג יסוד כמו החיים יהיו השלכות שיזעזעו תפיסות קיימות ויעצבו אחרות. חלק מהם בדעתי לשרטט בהמשך.

2. החיים והאורגניזם

הצעד הראשון המתבקש מהגדרת החיים היא הגדרה מחודשת של האורגניזם. אחזור על ההגדרה: 'החיים הם אנרגיה מובנית המשמרת את הארגון של עצמה דרך ספיחת אנרגיה ממקורות חיצוניים'. הביולוגיה המודרנית מזהה את החיים עם התא או עם האורגניזם ואילו ההגדרה כאן מבחינה בין שתי ישויות או רשויות: 'החיים' ו'מקורות חיצוניים'. הגדרה זו היא כללית מדי ואינה מתארת את דפוסי האינטראקציות המתקיימות בין שתי הרשויות. כמו כן היא אינה מבחינה בין המקורות החיצוניים השונים. כאן אדון רק באותם מקורות חיצוניים לחיים כאנרגיה מאורגנת המרכיבים את האורגניזם.

על-פי הגדרה תפקידם של המכניזמים החלקיים השונים המרכיבים את האורגניזם (איברים מוטורים, רקמות, איברים פנימיים, מערכת העצבים, הגנים וכו') הוא לתמוך, לשמר ולהמשיך את קיומה של האנרגיה המובנית שהיא החיים. המציאות מלמדת שכאשר אנרגיה זו אינה מצליחה לשמר את המבנה שלה יאבדו רובם של המכניזמים החלקיים את המבנה של עצמם. ולהפך - כאשר המכניזמים החלקיים מאבדים את המבנה שלהם, גם האנרגיה המובנית תאבד את המבנה שלה. מבחינה אמפירית התלות המוחלטת שבין החיים למכניזמים התומכים בהם יוצרת קושי רב להבחין בין שתי הרשויות. אך הבחנה עצמה מאפשרת להסביר ולקשר תופעות רבות ובטווח רחב של נושאים, כך ששווה להקדיש לה מחשבה.

את האורגניזם כמכלול אפשר לתאר כמורכב משתי רמות ארגון: 1. המכניזמים החלקיים התומכים בקיום האנרגיה המאורגנת. 2. האנרגיה המאורגנת מהווה גורם מארגן של המכניזמים החלקיים ומכוונת את סדרי העדיפויות של פעולתם. במילים אחרות, האינדיקציה האחרונה, שאליה מתכנסות כל האינדיקציות ממכלול הפעילויות של המכניזמים החלקיים - היא החיים. קשה לראות איך אפשר להסביר את פעולתם המתואמת של כל כך הרבה מכניזמים חלקיים בלי להניח את קיומו של גורם מובחן שמהווה אמת מידה מוחלטת ביחס ליעילותן ותרומתן. גורם זה היא האנרגיה מובנית (החיים).
למודל (תמציתי) של מערכת זו, המורכבת משתי רמות ארגון (או יותר) יש את הצורה הכללית הבאה: הרמה הנמוכה (או הראשונית) תומכת בקיומה של הגבוהה (המאוחרת). הרמה הגבוהה היא הגורם המארגן ומכוון את פעולות הרמה הנמוכה יותר. ההכוונה של רמת הארגון הגבוהה משכללת את היכולות של הרמה הנמוכה ושכלול זה תורם מצידו לשכלול היכולות של הרמה הגבוהה. מודל מעין זה יחזור על עצמו עוד פעמים רבות במהלך האבולוציה. כזה למשל הוא היחס המתקיים בין מערכת העצבים לבין כל (או רוב) הרקמות האחרות המרכיבות את האורגניזם. רקמת מערכת העצבים נוצרה מתוך רקמות קיימות אך היא בנויה באופן שונה מכל רקמה אחרת. את התמיכה לקיום שלה היא מקבלת מהרקמות הנמוכות ותפקידה הוא להוות גורם מארגן ומכוון שלהן. במהלך האבולוציה תרמו שתי הרמות לשכלול אחת של השנייה, מבלי שצורת הארגון ההירארכי תשתנה. מה שהתחיל כערך מוסף או יתרון קל בחלק של האורגניזם, נפרס בהדרגה במהלך האבולוציה על חלקים גדולים יותר; נוצרת רקמה חדשה, שנהפכת בהדרגה גם לרמת ארגון חדשה . כך נוצרות במהלך האבולוציה צורות מורכבות ומשוכללות יותר ויותר של אורגאניזמים .

תפיסת החיים כאנרגיה מאורגנת ישות מובחנת, ממקמת את אב-הטיפוס של מודל רמות הארגון בהתהוותם: החיים התהוו ככל הנראה מתוך פעילות של קבוצת חומרים כלשהם. בהמשך האבולוציה פעילות מאורגנת זו שינתה את החומרים המקוריים באופן שישרתו טוב יותר את התמיכה שלהן בה - וחוזר חלילה.

3. החיים - שתי נקודות מבט: סובייקטיבי ואובייקטיבי

החיים

תפקידה הראשוני של כל הגדרה הוא להבחין תופעה נתונה מכל תופעה אחרת וזו גם תפקידה של ההגדרה שהוצעה בטקסטים קודמים. החיים הוגדרו שם
(as formulated anew by Jeanne Dietsch) is: “a structured energy which preserves its self-organization through absorption of energy from external sources”
לא במקרה אני רואה בהגדרה זו הגדרת עבודה או הגדרה מקורבת משום שניתן להחליף בה כמעט כל מילה מבלי לאבד את הרעיון העומד מאחוריה. כך למשל אפשר להחליף את המונח 'structured energy' במונחים כמו 'קבוצת תדירויות', 'ריתמוסים' ועוד. נקודת המוצא שלי להגדרה היא, שהחיים הם תופעה כל כך שברירית, פגיעה ו'אוורירית' שאין שום סיכוי שבדרך מקרה מחקר או כלי מדעי כלשהו יצליחו ללכוד או ליצור איתם מגע ישיר. כך למשל הרפואה המודרנית הגיעה להישגים מופלאים ביכולותיה לתקן, לרפא ולתחזק את החיים מבלי שיש לה מושג עליהם. מנקודת-מבט של ההגדרה המוצעת כאן כל השיטות של הרפואה מופעלות על המכניזמים התומכים בחיים - לא על החיים עצמם. כך גם ביחס למדע בכלל: כל המתודות והמכשורים שלו מכוונים לחקור את המכניזמים התומכים בחיים ולא את החיים עצמם. ההנחה העומדת מאחורי הגדרת החיים היא, שרק אם נצליח להמשיג (לפחות בקירוב) את תופעת החיים כתופעה מובחנת מהאורגניזמים ומכל תופעה אחרת, נצליח אולי לפתח את הכלים והמתודות שיעזרו לנו להתקרב אליהם ולקבל אודותם מושג בהיר יותר.

הזווית הסובייקטיבית

כיצורים חיים עומדות לרשותנו שתי דרכים או נקודות-מוצא שונות להתקרב לחיים: 

1. מחקר, עיון, דיון וכו' (הדרך האובייקטיבית) 2. כחוויה ותחושה (הזווית הסובייקטיבית). כדי לנסות ולהמחיש את השבריריות והפגיעות של החיים אתחיל עם השנייה. המציאות הנפשית היומיומית של כל אחד מאיתנו מורכבת ממגוון משתנה ותלוי נסיבות של אירועים נפשיים: מחשבות, מטלות שיש לעשות, דיאלוגים פנימיים עם אחרים, רשמים, תחושות, רגשות, משאלות וכיו'ב. בקלידוסקופ מורכב ומסתחרר זה של אירועים נפשיים אפשר רק בקושי לזהות את תחושת החיים ורוב הזמן היא נמצאת אי שם ברקע של הכול. כפסיכולוג קליני אני נמצא במגע יומיומי גם עם השכבות העמוקות ביותר של החיים הנפשיים, וגם במצבים אלה ורק במקרי חסד מועטים ניתן לזהות מגע ישיר ומשמעותי יותר עם מה שנחווה ואפשר לכנות 'תחושת החיים'. אין שום דבר שדומה למפגש זה ובחיי היום-יום אנשים יכולים לתאר אות כתחושת אושר אינסופית, כתחושת הישג עצומה (בעקבות הצלחה שיש לה ערך רב בשביל הסובייקט), אהבה מציפה, תחושה שהכול טוב ואור, תגובה התעלות חווייתית-רגשית לאופרה, מוזיקה, יצירת אומנות וכו' הנוגעות בנו באופן שאינו דומה לשום דבר וכו'. כולנו יודעים שתחושות מעין אלה הן נדירות, לא צפויות וקצרות טווח. מעטים מאוד מבין התיאורטיקנים של הפסיכואנליזה ניסו להמשיג מרכיב זה של החיים הנפשיים וגם בין האמנים קשה למצוא ניסיונות להגיד עליו משהו ברור. מבין החומרים שאספתי בנושא זה נראה לי שמי שהפליא יותר מכולם ביכולת התיאור שלו הוא קפקא, שכינה מרכיב זה 'הגרעין הבלתי ניתן להריסה' וכך הוא מתאר אותו: 'להאמין משמע לשחרר את הבלתי-ניתן-להריסה שבך. או יותר נכון: לשחרר את עצמך: או יותר נכון להיות בלתי-ניתן-להריסה, או יותר נכון: להיות'. וכך הוא מתאר את אי-נגישותו: 'אין אדם יכול לחיות בלי אמון תמידי במשהו בלתי-ניתן-להריסה שבו, אף כי הבלתי-ניתן-להריסה כמו גם האמון בו, עשויים להישאר נסתרים מפניו תמיד' .
לעובדה העגומה והמצערת שרוב הזמן תחושת החיים נסתרת מאיתנו יש הסברים שאין באפשרותי לדון בהם כאן. עם זאת אפשר להניח שהתרבות האנושית תהייה שונה לחלוטין מזו שאנו מתקיימים בה היום (ושכה רבים בה נמצאים בסכנה קיומית יומיומית), אם נצליח למצוא דרכים להיות במגע רציף יותר עם אותו גרעין בלתי ניתן להריסה. מי שמלא באותה תחושה מופלאה של החיים אין לו צורך להרוג, לפגוע, לשנוא, להתעלל, לנצל, להכשיל, לנדות, להשפיל, לרמות ועוד כהנה וכהנה התנהגויות אנושיות שהן האויבות של תחושת החיים ושל עצם קיומם.

הזווית האובייקטיבית
ומהסובייקטיבי לאובייקטיבי. באמצעות הניסיון הסובייקטיבי אפשר להגיע, מצד אחד, לידיעה כלשהי ביחס לשלמות ולעוצמה הבלתי נתפסת שחוויית החיים יכולה להגיע אליה, ומצד שני לחמקמקות האינסופית שלה. לעומת זאת מהזווית האובייקטיבית לא ידוע אפילו מה לא ידוע. הפיזיולוג הצרפתי קלוד ברנארד (1813-1878), מי שהניח את היסודות למחקר הפיזיולוגי המודרני, ואחד מגדולי המדענים של כל הדורות טען ש.
Every living being indeed appears to us provided with kind of inner force, which presides over manifestations of life…
ובמקום אחר (שאיני זוכר כרגע איפה הוא) מעיר ברנארד 'שהוא חיפש את אותו כוח פנימי בכל מקום באורגניזם ולא מצא אותו'. מה שברנארד מתכוון לו הוא, שהפיזיולוגיה והאנטומיה חוקרות את ביטויי החיים - לא החיים עצמם. רבים ייחסו לברנארד סוג של אמונה באותו elan vital מיסטי ומסתורי. אבל זו לא בהכרח הייתה כוונתו. על הסמך היכרותו העמוקה עם מערכות פיזיולוגיות שונות, הרגולציות שלהן והאופנים בהן הן מתואמות אחת עם השנייה, הוא העריך שחייב להיות גורם כלשהו העומד מאחורי כל זה - החיים. הוא גם זה שהודה שלא הצליח למצוא אותם בשום מקום. זה חלק מגדולתו כמדען: חיפשתי ולא מצאתי, אבל זה צריך להיות שם.

מנקודת-מבט של הגדרת החיים שהוצעה כאן אין זה מקרי שברנארד ורבים אחרים לא הצליחו להתקרב, ללכוד או לקבל מושג על החיים כתופעה בפני עצמה. מדובר ככל הנראה בתופעה שהיא כה זעירה, רגישה ופגיעה שלא יהיה קל לאתר אותה גם אם יש סוג של כיוון מה לחפש ואיפה. הנחת העבודה שלי היא, שהחיים הם ישות פיזיקאלית לא חומרית (מתוך הנחה שגם לאחר איינשטיין מותר לנו לעשות הבחנה בין חומר לאנרגיה), שנתמכת על-ידי חומרים אורגאניים ולא אורגאניים. אותה ישות משפיעה על החומרים כך שהם פועלים לטובת השימור והשכלול שלה (השימור והשכלול כוללים גם פרוצדורות של המשכיות). למיטב ידיעתי אין שום תופעה אחרת ביקום המוכר לנו שעונה לתיאור זה. הבעיה היא שיש להביא בחשבון, שמכיוון שאין לנו גישה ישירה לתופעת החיים עצמה, יתכן וההגדרה מציעה תופעה אפשרית, שאולי אינה קיימת במציאות. ובנוסף - גם אם אי שם קיימת תופעה העונה להגדרה הנידונה, אין הכרח שהיא תהייה תואמת את זו של החיים כפי שהם במציאות. הסבר להגדרת החיים אמור לכן להבהיר גם את משמעות ההגדרה וגם להראות שיש הצדקה לקשר בין ההגדרה לבין התופעה (בהנחה שהמחקר יאשר את הקשר).

כיוון שאין לנו מגע ישיר עם תופעת החיים אנסה להסבירה על-ידי תופעות דומות ככל האפשר. מבחינתי התופעה הקרובה ביותר היא אופי הזיקות המתקיימות בין המינד לבין המוח. בטקסט קודם טענתי שהמינד מתקיים בפעילות של המוח ומשם הוא מפעיל אזורים שונים שלו (ודרכם מערכות גופניות אחרות). אין צורך לקבל טענה זו כפי שהיא ודי לדעת שממחקרים שונים עולה שהפעילות (או הריתמוסים) של המוח מהווים מערך מורכב ורב-ממדים שניתן לחקירה בזכות עצמו. כלומר מדעי המוח עצמם פועלים מתוך הנחה שניתן לעשות הבחנה בין פעילות המוח לבין המוח כאיבר פיזיולוגי. אין צורך ביותר מצעד מחשבתי נוסף כדי להביא בחשבון אפשרות שאותם ריתמוסים של המוח לא רק מופעלים על-ידי המוח אלא גם פועלים עליו. לטעמי אין שום אפשרות להסביר את קפיצת המדרגה שעשה המין האנושי ביחס לכל צורת חיים אחרת בלי להביא בחשבון שהיא מצריכה סוג של שינוי מבני משמעותי ביותר. לא ניתן להסביר את הפער שיצר המין האנושי מכל צורת חיים אחרת רק על בסיס תוספת כמותית של יכולת חישובית, שינויים ברמה הגנטית וכו'.

בכל מקרה מעצם ההבחנה בין המוח הפיזיולוגי לריתמוסים שלו מתבקש לבחון גם את האפשרות שהריתמוסים מפעילים את המוח. אי הבאה בחשבון של אפשרות כזו היא בבחינת כשל מחשבתי-מחקרי שאין לו הצדקה - הוא אינו סותר שום חוק ידוע אלא רק מוסכמות חשיבה.

ומכאן לתופעת החיים. כמו שאין לשלול על הסף את האפשרות שריתמוסים של המוח מסוגלים לפעול על המוח, כך אין לשלול על הסף את האפשרות שתופעת החיים מתקיימת כמערך של ריתמוסים (או קבוצת תדירויות, אנרגיה מאורגנת, דפוס קוונטי וכיו'ב). אפשרות זו אינה סותרת שום חוק מוכר. אלא שהקושי כאן אינו רק מחשבתי אלא מחקרי: אם באמצעות המכשור הקיים ניתן לחקור את הריתמוסים של המוח, אין לנו כרגע אינדיקציות שניתן לחקור באופן דומה את אלה של החיים. החוויה הסובייקטיבית של החיים מלמדת שאין דרך יזומה וחוזרת על עצמה להביא לידי ביטוי את מלוא החוויה שהחיים מסוגלים לה (לבד אולי מאלה שמקדישים את כל החיים לתרגול מדיטציה ויוגה). משמעותה של עובדה זו היא, שבאמצעות רצון, תכנון, מחשבה, דמיון ואופרציות נפשיות אחרות איננו מסוגלים לגרום לחוויית החיים לחשוף את עצמה. לטעמי זו עדות נוספת לפגיעות ולרגישות הבלתי נתפסת של החיים. מסיבה זו למאמץ מחקרי שאינו מביא בחשבון את 'האווריריות' של החיים יש סיכוי מועט ללמוד עליהם משהו. מי שרוצה לחקור את החיים צריך להביא בחשבון את האפשרות שמדובר בתופעה 'זעירה' (כנראה עוד יותר מהריתמוסים שאנו מכירים במוח). משיקולים אלה סביר להניח שעד שלא נדע יותר על התופעה עצמה, לא נוכל למצוא עדויות לחיים מחוץ לאלה המתקיימים באורגניזמים השונים. כשם שאין שום מקום על כדור הארץ וביקום המוכר לנו שבו יכולים להתקיים הריתמוסים של המוח בנפרד ממנו, כך סביר להניח שאין שום מקום שבו יכולים להתקיים החיים מחוץ לאורגניזם.

נפש וחיים

מנקודת-מבט של הגדרת החיים, הנפש האנושית היא עוד צורת ביטוי של החיים ולא החיים עצמם. ככל הנראה זו צורת הביטוי הקרובה ביותר לחיים מבחינת המבנה (ריתמוסים) ומבחינת אפשרות החוויה שלנו אותם. את הנפש של עצמנו אנחנו חווים כל הזמן (למעט מצבי שינה ללא חלומות, איבוד הכרה וכו'), את החיים הנפשיים בטווח גדול של עוצמות. התעלמות מהפן החווייתי של שתי תופעות אלה, משמעה התעלמות ממקורות אינפורמציה חשובים. ספק אם ניתן להגיע להתקדמות משמעותית בשתיהן בלי לשקלל את המידע מהזוית הסובייקטיבית עם זו שאמורה להגיע מהחקירה האובייקטיבית.

הערות וסימוכין התיאור המפורט ביותר המוכר לי לתהליך התהוות מערכת העצבים מתוך רקמות קיימות עד לכינונה כרמת ארגון בפני עצמה נמצא בעבודות של צ'ילד: Child C. A. (1921), The Origin and Development of the Nervous System,: From a physiological viewpoint, University of Chicago, Chicago. מודל דומה אפשר להבנות מתיאוריו של דרווין את התהוות האמוציות מתגובות פיזיולוגיות: Darein, C. [1872] (1965), The Expression of the Emotion in Man and Animals, University of Chicago press, Chicago & London. לקוח מעיזבונו של קאפקא והתפרסם תחת השם מחברות האוקטבו (octavo notebooks) Bernard, C. (1999), Experimental Medicine, Transaction Publishers, New Brunswic, P. 59. הפסקה בשלמותה מכילה רעיון מהפכני נוסף ותובא בדיון המשך, בהקשר האבולוציוני של החיים. 4. החיים, המוח והנפש (mind) ההנחה העומדת מאחורי המחקר העכשווי של המוח היא שאין להפריד בין הנפש לבין המוח. כך למשל כותב חתן פרס נובל Eric Kandel במאמר בניו-יורק טיימס: 'The brain is a complex biological organ possessing immense computational capability: it constructs our sensory experience, regulates our thoughts and emotions, and controls our actions. It is responsible not only for relatively simple motor behaviors like running and eating, but also for complex acts that we consider quintessentially human, like thinking, speaking and creating works of art'. טענה זו, גם אם היא נכונה באופן כללי, חסרים בה פרטים רבים. האם, למשל, היחס בין המוח לבין הרקמות השונות של הגוף, איבריו ומערכותיו (יד, רגל, לשון, עין, קיבה וכו'), דומה ליחס שבין המוח לבין 'איבריו המנטליים' (שפה, חשיבה, אני, רצון וכו')?. הדורות הראשונים של חוקרי מערכת העצבים עסקו בין היתר במיפוי הנוכחות של רקמות ואיברים במערכת העצבים ובעיקר במוח. צ'ילד מסכם את הדיון שלו בהתפתחות מערכת העצבים מתוך רקמות אחרות במשפט הבא: 'Anatomically, the nervous system is the record in those protoplasm capable of development and maintaining such a record, of the effects of the excitatory and transmissive process upon protoplasm'. המשמעות היא שלרקמות (ולאיברים הבנויים מהן) יש קיום פיזיולוגי משלהן ותפקיד מערכת העצבים הוא להפעיל ולכוון אותן באמצעות הרישום שלהם בה. אם הקיום של 'האיברים' המנטאליים הוא במוח איפה נמצא הרישום שלהם? איך נבדיל בין הרישום של התפקוד המנטאלי לתפקוד עצמו ואם הם זהים מי בדיוק מפעיל את מי? אלה הן רק חלק משורה ארוכה של שאלות מתודולוגיות הנוגעות לאופי האינטראקציות שבין המוח לתפקודים המנטאליים. הנחה נוספת הנמצאת בבסיס חקר המוח העכשווי היא, שבעיקרון המוח ניתן למחשוב ולכן אפשר להתייחס אליו כסוג של מכונה. מדובר אומנם במכונה בעלת יכולת חישוב כבירה, אבל זה רק עניין של זמן וכוח מחשוב עד שנוכל ליצור מקבילה מכאנית למוח. ההנחה זו גם היא כללית מדי ולא מביאה בחשבון את הקשיים שיכולים להתגלות בניסיון להגיע לפורמליזציה של חלק מהתפקודים המנטאליים כמו השפה הטבעית, ה'אני', 'רצון' ועוד. כך למשל נהוג להניח שייצוג תופעות באמצעות השפה הטבעית הוא שרירותי. כלומר, אין קשר פורמאלי מחייב בין התופעה למילה המייצגת אותה (לאותה תופעה יכולות להיות כמה שמות, השם משתנה משפה לשפה וכן הלאה). לא במקרה המחשוב של שפות טבעיות נתקל בקשיים עצומים. יש כאן שאלות עקרוניות ולא רק מגבלות של כוח מחשוב. הטענה 'שהטבע כתוב בשפה מתמטית' היא אולי נכונה, אך כדאי לזכור שלמתמטיקה אין קשר ישיר למציאות: היא אינה יכולה להתאים את הנוסחאות שלה לתופעות ללא תיווך של השפה והחשיבה. את המשפט 'הטבע כתוב בשפה מתמטית' אפשר לומר במילים, אבל לא כמשפט מתמטי. לשפה הטבעית יש משקל עצום בתפקודים המנטאליים ובלעדיה אף אחת מהיכולות הפורמאליות (טכנולוגיה, שפות ערוכות וכו') לא תוכל להגיע לידי ביטוי. מענה עקרוני לשאלות אלה מותנה ביצירת הבחנה ברורה בין המוח למינד. אציג כאן בקצרה תפיסה אלטרנטיבית להנחות הנמצאות ביסוד חקר המוח העכשווי. תפיסה זו היא תולדה של כמה מהלכים מחקרים, שמתפרסים על יותר משלושים שנה. אביא מהם רק את אותן תובנות הנוגעות לאופי הזיקות שבין המוח למינד: המינד הוא רמת הארגון העליונה של הגוף והמוח. היחס בין המינד למוח דומה למודל הראשוני של החיים כאנרגיה הנתמכת על-ידי הסביבה. המוח הוא מקור התמיכה של המינד ואילו המינד (לפחות זה האנושי) מנהל באמצעות המוח את כל פעולות הגוף הנחשבות רצוניות (מוטוריות, תפיסתיות ועוד). המינד לא נמצא במוח אלא בפעילות של המוח (או מה שנקרא על-ידי ענף המחקר זה של המוח - ריתמוסים של המוח). בניסוח אחר שעוקב אחר זה של צ'ילד, הגדרת עבודה של המינד תהייה – ש'המינד הוא רישום פעולות של אזורי המוח השונים והאינטראקציות המתרחשות ביניהם'. אחת המשמעויות של הגדרה זו היא, שיותר מכל ישות אחרת, הנפש האנושית הצליחה לשחזר את מודל הפעולה של החיים: היא פועלת כאנרגיה מאורגנת פיזיקאלית (ריתמוסים) המפעילה את רמת הארגון שמתחתיה (המוח) ובמקביל המוח הוא שתומך באפשרותה וקיומה של אותה אנרגיה מאורגנת . המשמעות המתודולוגית-מחקרית של טענה זו היא, שאת התפקודים המנטאליים הגבוהים יש לחפש בריתמוסים של המוח ולא במוח עצמו. מכיוון שהנפש האנושית היא חלק מהעולם הביולוגי הגיוני להניח שגם את החיים כאנרגיה מאורגנת ניתן לחפש בפעילויות של המוח. המוח והפעילות שלו כשתי רמות ארגון, מהווים את המהלך ההתפתחותי האחרון (עד כה) של החיים והאבולוציה שלהם. המאפיין הראשוני ביותר של החיים הוא מודל רמות הארגון. מנקודת מבט של הגדרת החיים כאנרגיה מאורגנת, החיים לא יכולים להתקיים ללא תמיכה של מעטפת חומרית, ובמקביל הם שמכוונים את תפקודיה. ככל הידוע לי חוץ מצורות החיים המתקיימות על כדור הארץ, לא נמצא עד כה ביקום המוכר לנו שום מבנה אחר שדומה בפרטיו למודל רמות הארגון שביסוד החיים . להבנתי גם אין הרבה טעם לנסות לאתר חיים אחרים מאלו שאנו מכירים כל זמן שאין לנו מושג ברור יותר ביחס אליהם. יש להתייחס להגדרות החיים והמינד כהגדרות עבודה - כאלו שצריכות לכוון את המחקר. לא נראה לי שיש כרגע צורך לשכלל את ההגדרות מעבר לכך - המחקר הוא שאמור להעמיק ולשכלל אותן. .5מדעי החיים ומערכות מורכבות פשוט ומורכב כל דיון במערכות מורכבות (complex systems) חייב להביא בחשבון שהמונחים 'מורכב' ו'פשוט' הם תלויי הקשר ועשויים להיות בעלי משמעויות שונות. בהקשר התיאורטי 'פשטות' משמעה שעל בסיס מספר קטן של הנחות, אקסיומות וכו' ניתן ליצור מסגרת מארגנת למגוון רחב של תופעות. ככל שתיאוריה מצריכה פחות הנחות ומקיפה יותר תופעות כך היא נחשבת מוצלחת או פורייה יותר (Ockham's razor). לעומת זאת, לפי דרווין, יצור פשוט מוגדר ככזה שיש לו פחות איברים בעלי תפקודים ייחודים ויעודים (אותו 'איבר' משמש לאכילה, נשימה, תנועה, רביה וכו'). אפשר לומר שבתיאוריה המדעית הפשטות יוצרת את המסגרת המארגנת למגוון מורכב של נתונים. בביולוגיה הפשוט מכיל את הפוטנציאל של המורכב (כאשר התממשות הפוטנציאל אינה מובטחת מראש ומותנית במשתנים רבים). אופי ההשתנות ברמה האבולוציונית מאפשר לדעת רק בדיעבד אלו צורות מורכבות נוצרו מהפשוטות מהן ואת כיוון ההתפתחות האבולוציוני בכללו אפשר להעריך רק באופן כללי. בהקשר הטכנולוגי לא נראה שניתן להגיע להגדרה אחת. ההבחנות מתי (ולצורך מה) מכשיר יחשב כפשוט ומתי כמורכב, תלויות במספר רב של פרמטרים. לצד בעיות אחרות תפיסת הסינגולריטי (Singularity), שמקדם קורצוויל (Kurzweil), לא גיבשה לעצמה תפיסה ברורה ביחס למונחים 'פשוט' ו'מורכב' ונראה שהיא מבלבלת בין ההקשרים השונים של מונחים אלה. האורגניזם כמערכת מורכבת כל אורגניזם מהווה מערכת שהיא מורכבת יותר מכל גוף או תופעה שאינם כאלה. שאלה היא, האם ניתן להעריך או למדוד דרגות מורכבות אצל האורגניזמים השונים. דרווין הציע פרמטר שהוא בהחלט בר מדידה: שיעור פילוג התפקודים המובחנים: ככל שיש יותר תפקודים מובחנים וייעודיים כך המורכבות גדולה יותר. אפשר להציע פרמטרים נוספים, שמבוססים על ההתקדמות באוטונומיה. למשל, הזמן שלוקח ליצור לעמוד ברשות עצמו: ככל שיצור מרגע צאתו לעולם עומד ברשות עצמו מהר יותר, כך מדובר במערכת פשוטה יותר. אפשרות נוספת היא להעריך את התפקיד שיש לאינסטינקטים ודומיהם לעומת למידה וניסיון מצטבר: ככל שיצור נסמך יותר על אינסטינקטים וזקוק לפחות למידה וניסיון מצטבר, כך מדובר במערכת פשוטה יותר. עם זאת צריך להביא בחשבון שלמרות שפרמטרים אלה מאפשרים מדידה ברמת דיוק סבירה, המכלול כולו אינו מדיד מסיבות מתודולוגיות. אוטונומיה משמעה שככל שיש ליצור יותר דרגות חופש, כך הוא נסמך יותר על מידע נלמד ופחות על מנגנונים כמו-אוטומטיים (רפלקסים, אינסטינקטים וכו'). לפחות כרגע אין לביולוגיה מתודולוגיה שיודעת איך לחקור את אותם מנגנונים פנימיים שמשקללים סוגי התנסויות וידע, ומכוונים את ההתנהגות האורגניזם על פיהם. הביולוגיה והתיאוריה שלה שני התפקידים המרכזיים של כל תיאוריה הם: 
1. לארגן את הנתונים. 
2. לכוון מחקרים שיאספו נתונים חדשים. פוריות התיאוריה בהכוונת המחקר יכולה להוביל לנתונים חדשים, שהתיאוריה אינה מצליחה להתמודד איתם. זה מה שקרה לתיאוריה הניאו-דרוויניסטית: ההצלחה והפוריות שלה הובילו לנתונים שהיא אינה בנויה להתמודד איתם. הקושי של התיאוריה הניאו-דרוויניסטית להתמודד עם שאלת האוטונומיה המתקדמת אינה קשורה למנגנונים הביולוגים עצמם, אלא להנחות שביסוד התיאוריה: ההנחות שלה אינן מכירות באפשרות של 'אוטונומיה' או 'התפתחות מתקדמת'. מבחינה ביולוגית גרידא, אין שום סיבה מהותית שאותו מנגנון ש'יודע' לצבור כל שינוי גנטי (מקרי) שתומך בהתאמה לסביבה משתנה, לא 'יידע' לצבור גם כל שינוי שתומך בהתקדמות באוטונומיה. כפי שכבר הערתי בפוסט קודם, ההצעה של קלוד ברנארד לתיאוריה שבבסיסה ההנחה, שהנטייה להתקדמות מובנית בחיים עצמם, נמצאת על המדף כבר למעלה ממאה חמישים שנה. הבעיות של התיאוריה הניאו-דרוויניסטית הן עמוקות ומקיפות הרבה יותר מאשר אי-היכולת להכיר בהתפתחות מתקדמת או באוטונומיה מתקדמת ועל כך בהזדמנות אחרת. 6. החיים והאצת האבולוציה כל מודל או תיאוריה המנסים לתת מענה לשאלות מקור החיים והגדרתם, צריכים להיות יכולים להתמודד גם עם האבולוציה שלהם. אתחיל לכן את הדיון עם כמה עובדות אבולוציוניות מרכזיות, שלהבנתי התורות הקיימות לא מצליחות לתת להן מענה. בהמשך אחזור לשאלת החים. האבולוציה של המורכבות הראיות המצטברות מכל ענפי הביולוגיה מלמדות שיש להתייחס לתופעת האבולוציה כעובדה. אין ספק שיותר מכל עבודה אחרת התיאוריה של דרווין הייתה זו שכיוונה את המחקר הביולוגי-אבולוציוני לאסוף מגוון עצום של ראיות המחייבת אותנו לקבל את האבולוציה כעובדה. אבל דווקא הצלחת התיאוריה מאפשרת ליצור הבחנה בין תופעת האבולוציה לבין הסברים לגביה (תורת האבולוציה). השאלה המתבקשת במצב זה היא - האם התורה של דרווין (או ליתר דיוק התורה הסינתטית שמיזגה את זו של דרווין עם הגנטיקה) מציעה הסבר מקיף ושלם למכלול העובדות הידועות ביחס לאבולוציה. כדי לתת מענה לשאלה זה יש צורך להבחין בין שני מישורים שונים: 1. המכאניזם העומד מאחורי השינויים ( הברירה הטבעית). 2. המנגנון ההסברי למהלכה של האבולוציה, שבבסיסו נמצא (לפי דרווין וכל מי שבא אחריו) מושג 'ה'הסתגלות'. מהמכאניזם של הברירה לא מתבקש שום כיוון ברור של השתנות וכך גם מהמנגנון ההסברי: האורגניזמים השונים משמרים וצוברים כל שינוי (מקרי) המקל או מקדם את יכולתם להתאים את עצמם (להסתגל) לסביבה ולשינויים המתחוללים בה. במקביל אי אפשר שלא להבחין בכך שהקו הבולט והמשמעותי ביותר במהלכה של האבולוציה היא מגמה נמשכת ועקבית של היווצרות מינים מורכבים יותר ויותר ממינים פשוטים מהם. יש לכן להכיר בכך שקיימת אי-התאמה מסוימת בין התיאוריה לבין המציאות: המציאות מלמדת שהמגמה המרכזית באבולוציה היא היווצרות המורכב מהפשוט ממנו (מגמה דרווין כינה 'התפתחות מתקדמת') . מגמה זו אינה סותרת אומנם את התיאוריה של דרווין, אך גם אינה נגזרת ממנה. לבד מדרווין עצמו הוצעו במהלך השנים עשרות אם לא מאות של תזות שונות, על מנת להסביר מגמה התפתחותית זו. המשותף לכל ההסברים המוכרים לי הוא שהם מתמודדים באמצעות אותן הנחות הנמצאות ביסוד התיאוריה של דרווין: הברירה הטבעית וההסתגלות. העובדה שכה הרבה תזות מוצעות על מנת להסביר את תופעת ההתפתחות המתקדמת משמעותה שהתיאוריה הסינתטית, על כל קשת גווניה, מתקשה להתמודד עם המהלך האבולוציוני המשמעותי ביותר. אי-ההתאמה בין המציאות האבולוציונית לבין התיאוריה נעשית קריטית הרבה יותר עם מביאים בחשבון עובדה נוספת הקשורה למגמה של התפתחות מתקדמת: ככל שעולים בסולם האבולוציוני קצב השינויים נעשה מהיר יותר. עובדה זו צריכה להיות ידועה לכל מי שמכיר לוח הזמנים של סולם או עץ האבולוציה: שלבים מאוחרים ומורכבים יותר משתנים בקצב מהיר יותר משלבים מוקדמים ופשוטים יותר. למשל, קצב השינוי מצורות החיים הפשוטות ביותר (חד-תאים) לרמת המורכבות הבאה (רב-תאים) נמדד במיליארדי שנים. המעבר הבא נמדד כבר במאות מיליוני שנה וזה שאחריו 'רק' בעשרות. נראה שלמורכבות יש נטייה ברורה להאיץ את עצמה. נטייה זו אינה מתיישבת בקלות עם עובדות ידועות אחרות ונמצאת בסתירה של ממש עם התיאוריה. נתונים לא מתיישבים 
1. שיעור ההתרבות (מספר הצאצאים) של מינים פשוטים גדול בדרך כלל יותר מאלה של מינים מורכבים יותר. 
2. תקופת ההבשלה המינית, קצב העמדת הצאצאים ומספרם מהירים וגדולים בדרך כלל יותר אצל מינים פשוטים. משמעות שני נתונים אלה היא שהסיכוי למוטציות רבות המתחוללות בקצב מהיר יותר, גדל ככל שהמינים פשוטים יותר.
3. קצב השתנות המינים מפשוטים למורכבים מואץ ככל שמופיעים מינים מורכבים יותר. משמעות נתון זה הוא - שהמורכבות מאיצה את עצמה. הנתון השלישי מנוגד באופן ברור לשני הקודמים לו: אם יצורים פשוטים יותר מתרבים בקצב גבוה יותר ובפרקי זמן קצרים יותר, הרי שהסיכוי שתיוצרנה אצלם מוטאציות, שיובילו לשינויים משמעותיים, גבוה יותר מאשר אצל יצורים מורכבים. מההיגיון העומד מאחורי הפרשנות המקובלת לרעיון הברירה הטבעית מתבקש, שקצב השינויים האבולוציוניים יואט וילך ככל שעולים בסולם הפילוגנטי. בפועל ועל-פי כל העדויות לא רק שהוא אינו מואט אלא שהוא דווקא מואץ: מרווחי הזמן בין שינויים משמעותיים בשלבי הסולם הפילוגנטי הולכים ומתקצרים ככל שעולים בו. למשל, לפי עדויות רבות, השלב האחרון (המעבר מהפרימאטים להומוסאפיינס) ארך מיליוני שנים בודדות ואילו מרווחי הזמן בין מעברים קודמים הוא עשרות ומאות מיליוני שנים בהתאם. הבעיה כאן אינה במכאניזם עצמו (הברירה הטבעית) אלא במנגנון ההסברי: אין די במושג 'הסתגלות' כדי להסביר את מגמת התפתחות המתקדמת ואת ההאצה שלה. יש לכן צורך לבחון אם אפשר להציע מנגנון הסברי נוסף, שישלים (ולא יחליף) את זה המקובל מאז דרווין. נקודת-המוצא של מנגנון מעין זה צריכה להיות שונה מזו המסבירה את ההתפתחות המתקדמת כתולדת משנה של אילוצי ההסתגלות. אוטונומיה מתקדמת מתברר שהצעה כזו קיימת כבר מאז זמנו של דרווין ונוסחה על-ידי מדען דגול בזכות עצמו. זה המקום להשלים את הפסקה של ברנארד שחלקה הראשון הובא בפוסט 3: Every living being indeed appears to us provided with kind of inner force, which presides over manifestations of life more and more independent of general cosmic influence in proportion as the being rises higher in the scale organization . העבודה שממנה לקוחה פסקה זו התפרסמה ב- 1865 - שש שנים לאחר פרסום עבודתו של דרווין על מוצא המינים (1859). לא מצאתי עדויות לכך שדרווין הכיר רעיונות אלה של ברנארד, אך הוא הכיר את המחקרים שלו בפיזיולוגיה ומצטט מהם בעבודות מאוחרות יותר . כולנו מכירים את המהפכה שהתחילה עם הופעת מוצא המינים ושהשפעתה מגיעה עד לביולוגיה של ימינו. לעומת זאת ספק אם יש רבים שמכירים בכלל את הרעיונות של ברנארד ולפחות באנגלית קשה למצוא עבודה כלשהי שדנה ברעיון המופיע בחלקה השני של הפסקה . כל זה חשוב משום שצריך להבחין בין המכאניזם של האבולוציה (הברירה הטבעית) לבין הניסיונות להסביר את מהלכה. אף אחת מהעבודות המוכרות לי, והמנסות להתמודד עם שאלת ההתפתחות המתקדמת, אינה מביאה בחשבון את הרעיון של ברנארד. כדאי לדעת שבזמנו היה ברנארד מוכר ומוערך לא פחות מדרווין וספרו על מתודות המחקר של הפיזיולוגיה והאנטומיה הוא עבודת מופת על המחקר המדעי בכלל. הרעיון שלו, ששכלול במבנה משמעו יותר דרגות חופש ויותר אי-תלות יחסית בסביבה מסכם את מכלול עבודותיו כחוקר שתרם יותר מכל חוקר בזמנו (ואולי גם אחריו) להבנת קבוצה גדולה של מכניזמים פיזיולוגים שונים. למרות כל זאת שום מאמץ מחשבתי או מחקרי לא נעשה כדי להעריך רעיונות אלה. אין לי שום רצון לנסות ולהסביר מדוע הרעיון של ברנארד נשמט מהחשיבה המדעית, מלבד אותה צרה של מוסכמות מחשבתיות. אין שום מניעה להניח שכשם שמנגנון הברירה הטבעית משמר כל שינוי התורם להסתגלות, כך הוא משמר גם כל שינוי שתורם לאוטונומיה ולאי-תלות יחסית בסביבה. דוגמה לכך היא ההתפתחות של מה שברנארד כינה 'הסביבה הפנימית': מגוון הולך וגדל של מנגנוני וויסות שנוצרו במהלך האבולוציה כמו, וויסות חום הגוף, לחץ דם, רמת הסוכר וכו' . חשוב לחזור ולהדגיש עובדה שהייתה כבר ידועה לדרווין: מורכבות אינה מעידה בהכרח על הסתגלות מוצלחת יותר. כל מין קיים הוא על פי הגדרה מין שהסתגל לסביבתו ועם זאת עדויות רבות מלמדות שמינים 'גבוהים' נוטים להיות פגיעים יותר ועמידים פחות לשינויים פתאומיים וקיצונים. למורכבות עצמה יש מאפיינים רבים: גודל, כוח, מהירות, מנגנוני וויסות ועוד, אך המשמעותי ביותר (וזה שתרם כנראה יותר מכולם להאצת האבולוציה), הוא היכולת ללמוד מהניסיון ולהעביר אותו לדורות הבאים - האינטליגנציה. מהלכה של האבולוציה מציב בפנינו כמה עובדת המצריכות הסבר. אחת ממטרותיה המרכזיות של כל תיאוריה (או מודל) היא להציע הסבר עקבי ומקיף למכלול העובדות הידועות ביחס לתופעה מסוימת. כאן הוצגו שלוש עובדות שמאפיינות את מהלכה של האבולוציה: 1. היווצרות צורות חיים מורכבות מהפשוטות יותר (התפתחות מתקדמת) 2. ההאצה בקצב ההתפתחות המתקדמת 3. האינטליגנציה כמאפיין מרכזי שההתפתחות שלו מואצת. מבין התיאוריות והמודלים המוכרים לי אין אחד שמסוגל להתמודד עם עובדות אלה (בפועל רובם אפילו לא מנסים). מכאן חשיבות הרעיון של ברנארד (שניתן לכנותו 'אוטונומיה מתקדמת'). מאחורי תזה זו של ברנארד יש הנחה שאותו גורם שמזהה ומשמר את מה שתורם להסתגלות הוא גם זה שמזהה ומשמר את מה כל שתורם להשגת יותר דרגות חופש. לפי ברנארד (וגם לפי הגדרת החיים שהוצעה בטקסטים קודמים) – גורם זה הוא החיים. כך או כך העובדות מלמדות שיש משהו בכוחות הפועלים באבולוציה שמוכן לשלם מחיר הסתגלותי כדי להשיג יותר דרגות חופש. כרגע אין שום תורה שמתמודדת עם עובדה זו. אין גם צורך לקבל את הנחה של ברנארד על החיים כדי להפוך את 'האוטונומיה המתקדמת' לנקודת-מוצא שיכולה להציע כיווני מחקר והסבר מקיף ועקבי לשלוש העובדות שהוצגו כאן. כך למשל, עקומת הלמידה (כפי שאנחנו מכירים גם מההיסטוריה האנושית) היא יכולת שמאיצה את עצמה. וחזרה לחיים. עלפי הגדרה שהוצעה בטקסטים קודמים החיים הם ישות מוגדרת (אנרגיה מובנית). אנרגיה זו מצליחה לשמר את המבנה שלה רק בתוך וכחלק של מעטפת מזינה ומגינה (האורגניזם כמבנה המורכב מתפקודים שונים ורמות ארגון) ורק באמצעות אינטראקציות של האורגניזם עם סביבתו. שום אורגניזם אינו יכול להתקיים ללא מבנה וללא אינטראקציה עם הסביבה. כדי שהאינטראקציות הפנימיות ואלה המתקיימות עם הסביבה תועלנה לו, צריך שיהיה בתוך האורגניזם גורם שיידע להעריך מה נכון ומה לא נכון לו. המונח 'אינפורמציה' ריק מתוכן ללא אינדיקציה שתוכל להעריך מה חשוב ורלוונטי באינפורמציה ומה אינו. אין שום גורם שיכול להעריך טוב יותר מה נכון ומה לא נכון לאורגאניזם יותר מהחיים של עצמו . האם החיים כ- ''relationship among objects יכולים לתפקד כאינדיקציה כזו? יחסים relationship)) אמורים להתקיים בין משהו אחד למשהו אחר. מהגדרת החיים כ'יחסים' לא לגמרי ברור בין מה למה. אם הכוונה ליחסים בין מרכיבי ורמות הארגון של האורגניזם, אז ההגדרה חוזרת במילים אחרות על מה שברנארד כינה 'הסביבה הפנימית'. הסביבה הפנימית אינה החיים - היא מתפקדת כמעטפת של החיים ומהווה עוד אחד ממיני ביטויים רבים שלהם. אם הכוונה היא גם ליחסים פנימיים (תוך אורגניזמים) וגם של האורגניזם עם הסביבה, או בין כל דבר לכל דבר - אז זו הגדרה כללית מדי ולא מובחנת. לא ברור איך הגדרה כה מעורפלת מתמודדת עם העובדות הלא מוסברות של האבולוציה ועם איזה שהיא עובדה בכלל. הערות וסימוכין לבד מהמונח 'התפתחות מתקדמת' יש שורה ארוכה של מונחים המתכוונים לאותה תופעה כמו, ‘macroevolution’, ‘major transitions’, ‘great steps’, ‘meta-systems transition’, ‘evolution’s arrow’ and more. Bernard, C. (1999), Experimental Medicine, Transaction Publishers, New Brunswic, P. 59. ראו למשל ב- Darein, C. [1872] (1965), The Expression of the Emotion in Man and Animals, University of Chicago press, Chicago & London. אשמח לדעת אם מישהו יודע משהו אחר ומכיר עבודות הנשענות על רעיון זה של ברנארד. מושג הסביבה הפנימית מוכר יותר כ'הומאוסטאזיס', מונח שטבע קאנון שבעים שנה מאוחר יותר וללא תלות בעבודה של ברנארד. מסיבות הקשורות למבנה הייחודי של השפה, המין האנושי הוא היחיד שאצלו אינדיקציות המגיעות מביטויי החיים (דעות, אמונות, משאלות וכו') יכולות להיות דומינאנטיות יותר מאלו המגיעות מהחיים. זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהמין האנושי כה מסוכן לעצמו: הוא נוטה להאמין לדעות שיש לו על החיים יותר מאשר לחיים עצמם. 7. חיים והתפתחות המונח 'התפתחות' הוא ממושגי היסוד של החשיבה האנושית: ההגות העיונית והפילוסופית, ובדיסציפלינות מדעיות רבות - ובייחוד מדעי החיים. עם זאת המושג כמעט שאינו נידון בזכות עצמו. ספק גם עם קיימת הגדרה שלו, שתקיף את התחומים הרבים הנעזרים בו ותבחין אותו מתהליכי שינוי אחרים. במרבית האנציקלופדיות והלכסיקונים אין התייחסות והגדרה למושג עצמו, אלא בהקשרים שונים שלו כמו: 'ביולוגיה התפתחותית', 'התפתחות הילד', 'התפתחות קוגניטיבית', 'התפתחות רגשית' 'התפתחות חברתית' 'התפתחות טכנולוגית' ועוד. העובדה שכמעט ולא מתנהלים דיונים ביחס למושג כה מרכזי, מעידה על קושי למצוא מאפיינים משותפים לכלל התהליכים שמיוחס להם שינוי בכיוון התפתחותי. ככל הידוע לי פעלו בעבר (וחלקן אולי עדיין פעילות) כמה קבוצות בעולם שניסו לקדם את המחקר והתיאוריה של תורת התפתחות כללית, אך בעיקרו של דבר נושא ההתפתחות אינו נתפס בעולם האקדמי והמדעי כמושא למחקר בפני עצמו. במשמעה הרחב ה'התפתחות' היא: 'כל תהליך השתנות המתחיל מצורות פשוטות, ולא מובחנות והופך בהדרגה לצורות מורכבות ומובחנות יותר'. נהוג להניח, שתהליך התפתחותי מורכב משורת שלבים עוקבים, כאשר כל שלב נובע מהקודם לו ומהווה בסיס לזה שבא אחריו. הנחה נוספת המובלעת בהגדרה היא, שלתהליך ההתפתחותי יש כיוון - מפשוט למורכב יותר. מכיוון שמדובר במושג יסוד של החשיבה והשפה יש לזכור, שהשימוש במונח יכול לקבל משמעויות שונות כאשר הוא מיושם בחשיבה הפילוסופית ומדעית לעומת אופני היישום והשימוש בשפת הדיבור של היומיום. בשפת הדיבור המושג משמש לתיאור מגוון רחב של תהליכי שינוי בעלי כיוון 'חיובי': השתפרות, התקדמות, התרחבות, הסתעפות, גדילה, צמיחה, התפשטות ועוד. עם זאת, בשפת הדיבור המונח התפתחות יכול לסמן גם שינויים בעלי מגמה שלילית או רגרסיבית כמו 'התפתח זיהום', 'התפתחה מחלה' ועוד. מבין הבודדים שניסו להעמיד תפיסות התפתחותיות, המקיפות לפחות כמה תחומי ידע, אפשר למנות את הפילוסוף וילהלם דילתיי (1833-1911Wilhelm Dilthey), הביולוג והפיזיולוג צ'ילד (C.M. Child 1869-1954) והפסיכולוגים ז'אן פיאז'ה (Jean Piaget 1896-1980) והיינץ וורנר (Heinz Werner 1890-1964). דילתיי סבר, שניתן למצוא הקבלות בין התפתחות היחיד להתפתחות ההיסטורית של האדם: בשני התהליכים יש מגמת חידוד לקראת ביטוי קוהרנטי יותר של העמדות שלנו ביחס לעולם. ההקבלה אינה מקרית ומשקפת יחסי גומלין בין היחיד לתרבות . צ'ילד, שעיקר מחקריו היו על התפתחות מערכת העצבים, ראה בתהליך ההתפתחות שלהם דגם למודל התפתחותי מקיף יותר: מרשת רופפת של העברת מידע אצל יצורים פרימיטיביים, ליצירת מרכז (מוח) ששלוחותיו פרושות בכל האורגניזם . פיאז'ה הצביע על הקבלה בין התפתחות האינטליגנציה של הילד לבין התפתחות החשיבה המדעית: התרחקות (decentration-oriented) מנקודת-מבט המעמידה את עצמה כמרכז נראתה לו כמאפיין מרכזי של ההתפתחות הקוגניטיבית של הילד ושל תפיסות העולם המדעיות. התרחקות מנקודת מבט המעמידה את עצמה במרכז, משמעותה יצירת נקודות-מבט אחרות-נוספות, המאפשרות בחינה של התופעות מכמה זוויות . תורת ההתפתחות של ורנר היא פסיכולוגית בעיקרה, אך בעלת השלכות על תחומים אחרים כמו הפילוסופיה. הוא הבחין בין אופני החשיבה ראשוניים-ילדיים-פרימיטיביים, המארגנים את ההתנסויות באופן שונה מאלה המאוחרים יותר. לדעתו מדובר בשתי צורות חשיבה שונות הממשיכות לפעול ולהשפיע גם בחיים הבוגרים. בפועל תפיסת המציאות של האדם הבוגר היא שילוב של צורות חשיבה שונות וארגון שונה של התנסויותיו המוקדמות . הבחנה זו מקבילה להבחנה של פרויד בין תהליכים ראשוניים לשניוניים. עיקרון התפתחותי נוסף, שמודגש אצל ורנר, צ'ילד, פיאז'ה, הגל ואחרים, מתאר את התהליך ההתפתחותי כמורכב ממהלכים חוזרים ונשנים של דיפרנציאציה ואינטגרציה: התפצלות לתפקודים, כישורים ויכולות שונות ובעקבותיו מהלך של חיבור ביניהם, שיוצר דרגת סדר גבוהה יותר, ושוב התפצלות וכן הלאה. קשיים משותפים לתורות הקיימות את הקושי להציע תורת התפתחות כוללת אפשר לחלק לשתי קבוצות : 
 1. התורות התפתחותיות מאפיינות ומבליטות אומנם היבטים חשובים של התהליך, אך אינן מצליחות להציע הסבר אחיד למכלול התחומים שמיוחס להם תהליך כזה. את העקרונות והמאפיינים שהן משרטטות ניתן למצוא רק בחלק מהתחומים ומהתהליכים שמיוחסים להם שינויים בכיוון התפתחותי.  
2. אף אחת מתורות אלה אינה מצליחה להצביע על גורם או כוח דומים, המניעים את התהליכים השונים בכיוון התפתחותי. סביר להניח שמאחורי תהליך הפועל באופן דומה בהרבה תחומים צריך להיות גם גורם דומה או משותף. החיים ככוח הנמצא בבסיס תהליכי השינוי ההתפתחותיים מנקודת מבט של הגדרת העבודה של החיים (כפי שהיא מוסברת בפוסט הראשון) הקושי לזהות מקור משותף לתהליכי-התפתחות אינו מקרי: הוא תולדה ישירה של העדר הגדרה בהירה לתופעת החיים והעדר הבחנה בינה לבין הביטויים השונים שלה. מנקודת מבט של הגדרת החיים (כדפוס אנרגיה או ריתמוס שמצא דרך לשמר את עצמו) דרכי השימור הם שעוברים תהליכי שינוי ושכלול בכיוון התפתחותי. הצורך של תופעת החיים לשכלל את צורות הקיום שלה, הוא שעומד מאחורי כל תהליכי ההתפתחות בכל הרמות והמישורים: אונטוגנטי (היווצרות הצורה הבוגרת של האורגניזם מגרעינו), פילוגנטי (היווצרות המינים המורכבים מהפשוטים יותר) או תחום פעילות אנושית כלשהי - מאחורי כולם נמצאים החיים. קיומם והמשכיותם של החיים מותנים בשכלול מתמיד של האמצעים התומכים והם הגורם המשותף לתהליכי ההתפתחות בהקשריהם השונים. התפתחות היא צורך מובנה של החיים ומשני בחשיבותו רק לצורך אחר - הסתגלות. הסתגלות משמעה להבטיח את קיומם והמשכיותם של החיים בסביבות שונות ומשתנות. דרווין סבר שהשתנותם והתפתחותם של מינים מורכבים מהפשוטים היא תוצאת משנה של תהליכי הסתגלות. אך כפי שכבר הראיתי במקום אחר (ראו פוסט 2), סברה זו מתקשה להתמודד עם כמה עובדות באבולוציה. בהבחנה מקורבת בלבד אפשר לומר, שתהליכי התפתחות מכוונים להגדלת דרגות החופש ואפשרויות הקיום והפעולה במציאות של כל אורגניזם כפרט. לעומתם, מה שנמצא בראש סדר העדיפויות בתהליכי הסתגלות, הוא קיום החיים והמשכיותם באמצעות הקבוצה או המין אליו שייכים הפרטים. התפתחות היא תהליך מגוון, מורכב ורב-רבדים. היבטים שונים שלה יוצגו בהדרגה בפוסטים הבאים. עיקר מטרתם היא לתאר ולהסביר את עומק והיקף הקשרים שבין החיים לבין המאמץ העקבי והמתמיד שלהם לשכלל את אפשרויות הקיום של עצמם. מה שאנחנו מכנים 'התפתחות' הם ביטויים שונים של מאמץ זה. הערות וסימוכין יש מי שמתארים תהליכים קוסמיים ואחרים במונחים התפתחותיים. נושא זה יידון בפוסט נפרד

 Dilthey, W. (1962) Pattern and meaning in history Thoughts on History and Society, Harper Torchbooks Child, C. A. (1941), Patterns and Problems of Development, University of Chicago press, Chicago.* Kitchener, R. F. (1986), Piaget's theory of knowledge, New Haven, CT: yale University Barten, S.S. & Franklin, M.B. (Ed.), (1978) Developmental Processes: Heinz Werner's Selected Writings, In. Uni. Press, New York
חסר רכיב