הפסיכואנליזה ומפת הנפש

סדרה של 20 פרקים קצרים התפרסמה לראשונה באתר של 'האגודה הישראלית לפסיכותרפיה

 פסיכואנליטית' (הישן) ובאתר הקודם שלי במהלך השנים 2014-15

הפסיכואנליזה ומפת הנפש

רציונל ומטרות

הפסיכואנליזה לקחה על עצמה ליצור את הבסיס התיאורטי המסביר את המבנה, הדינאמיקות וקשיי הנפש האנושית, תוך התאמת שיטות הטיפול המתבקשות מהתיאוריה. במשך למעלה ממאה שנים, צברה הפסיכואנליזה ידע ותובנות רבות ביחס לשדה הפעולה שלה, אלא שיש קושי של ממש לארגן את הידע הזה ולדון בו. במהלך השנים ובעיקר בעשרות השנים האחרונות התפצל השדה הפסיכואנליטי והפסיכו דינאמי למספר רב של גישות, תיאוריות, שילובים בין-תיאורטיים, קליניקות שונות וכדומה. הפיצול הגיע לכדי כך, שהשדה הטיפולי מוצף בשפות תיאורטיות שונות, המארגנות את הידע במושגים ודגשים שונים. במצב זה יש קושי רב לדון בנושאים הבסיסיים ביותר של השדה טיפולי. אחרי הכול כשם שיש לנו רק גוף אחד יש לנו רק נפש אחת, אלא שהנושאים הנפשיים מאורגנים ומוסברים תחת שמות שונים שקשה לקשר אותם לשפה של הקליניקה עצמה. שום תחום לא יכול להתקדם ולצבור ידע אם אין לו את היכולת לדון בסוגיות היסוד של עצמו. בהקשר של הפסיכואנליזה אלו שאלות כמו הקשר בין הגוף לנפש, מרכיבי היסוד של הנפש, איך הם קשורים אחד בשני, איך הנפש פועלת כמכלול, מהו מקור הקשיים הנפשיים, מהו הרציונל של הטיפול, למה ואיך הטיפול אמור לעזור ונושאים רבים אחרים.

לבמה הפתוחה כמה מטרות: 

1. להציע דיון בנושאי-על של התיאוריה והטיפול הנפשי בשפה שבה אנחנו מדברים על עצמנו ועל נושאים נפשיים בקליניקה ומחוצה לה - בשפת הדיבור של היום-יום: תחושות,                רגשות,אני, רצון, תשוקה וכדומה. האפשרות לדון בנושאים תיאורטיים וקליניים בשפה המדוברת בקליניקה מבוססת על מחקר, שערך מיפוי של התפקודים הנפשיים ושל המבנה          הנפשי בכלל (יגאל 2011). 

2. לצמצם ככל האפשר את הפער הקיים בין התיאוריה לפראקטיקה ולהראות עד כמה לבירור סוגיות היסוד יש וצריך שיהיו השלכות ישירות ומיידיות על הקליניקה. 

3. ליצור את החיבור בין הנפש האנושית למושגים ולנושאים שעומדים במרכז העבודה הקלינית.

מתכונת הבמה הפתוחה

מדי חודש יופץ טכסט קצר (4-5 עמ.) שידון באחד מנושאי היסוד האמורים. הטכסט יציג בקצרה את הידע הפסיכואנליטי הקיים ביחס לנושא ואת נקודת המבט של המפה הנפשית ביחס אליו. הבמה תהייה פתוחה למשך חודש ימים לשאלות, תגובות, השגות והצגת תזות אחרות ביחס לאותו נושא. לאחר מכן יוצג נושא נוסף. התנאי היחיד להצגת תזות אחרות הוא להביא את הדברים בשפה שמובנת לכולם ולא במונחים תיאורטיים המיוחדים לגישה זו או אחרת. הבמה הפתוחה מיועדת לעסוק בנפש האנושית ובטיפול בה, ולא בתיאוריות של הפסיכואנליזה, בשביל אלה יש במות רבות אחרות.

מקורות

יגאל, יואב (2011). אנטומיה התפתחותית של הנפש: תיאור, הגדרה ומיפוי תפקודי הנפש. הקיבוץ המאוחד, תל אביב.

1. הנפש והגוף

רקע

בסוף המאה ה-19 התחילה הפסיכואנליזה לכונן את עצמה כשיטה שמטפלת בנפש באמצעים נפשיים (בדיבור). עד אז לא הייתה נהוגה הפרדה של ממש בין בעיות גופניות לנפשיות, גם אם בפועל כבר היו מוכרות שיטות שכוונו לקשיים נפשיים כמו היפנוזה וסוגסטיות. ההכרה שהתחילה להתגבש אצל פרויד, כבר בתחילת עבודתו כרופא של מחלות עצבים, שטראומות נפשיות מצריכות שיטות טיפול שונות מאלו הנהוגות ברפואה, הייתה אחת מתחנות החשיבה המשמעותיות שלו בדרך לניסוח עקרונות הפסיכואנליזה. בעשרות השנים האחרונות ההבחנה, שמקורה בעבודה של פרויד, בין שיטות הטיפול המכוונות לגוף לבין אלה המוכוונות לנפש מאותגרת מחדש, קודם על-ידי הפסיכיאטריה והיום ביתר החלטיות ודעתנות על-ידי חוקרי המוח. לא רק בדיבור אלא גם בפועל, המחקר הנפשי חוזר להיות מסופח לחקר מערכת העצבים. לטעמי, מי שסבור שניתן לתת מענה למכלול הבעיות של הנפש באמצעות כימיה, חשמל, נוסחאות מתמטיות ומחשוב, אין לו אפילו התחלה של הבנה בנושא. עם זאת העובדה, שאחרי יותר ממאה שנה הפסיכואנליזה הולכת ומאבדת את הסטאטוס הייחודי שלה כדיסציפלינה, שחוקרת את הנפש ומטפלת בה באמצעים של הנפש, מלמדת שמשהו השתבש אצלה.

הדיאלוג של הפסיכואנליזה עם הגוף

השיטות שבאמצעותן התחיל פרויד את דרכו כרופא של מחלות עצביות היו גופניות בעיקרן: אמבטיות, מאסז', מנוחה, טיפול חשמלי (שמכוון להרגעה) ואמצעים דומים. מתוך הכרות עם הרעיונות של שארקו וההיפנוזה הסוגסטיבית של בארנהיים הוא התחיל להבחין יותר ויותר בין בעיות נפשיות לבין אלו הגופניות ואפילו על האופן בו בעיות נפשיות 'מדברות' דרך הגוף, כמו במאמר על השיתוק ההיסטרי (Freud 1893). מרגע שפרויד הצליח לכונן את ההבחנה בין המערכת העצבית ובעיותיה לבין הנפש וקשייה (כתת מערכת בפני עצמה) הוא זיהה ערוץ קשר אחר עם הגוף - הדחף המיני. עד סוף ימיו האמין פרויד שדחף זה הוא הגורם המכריע בכל הקשור לחיים הנפשיים ולדינאמיקות שלהם. הגישות שבאו אחריו הפחיתו בערכו של הדחף המיני על החיים הנפשיים, אבל כתוצאה מכך הם נשארו עם נפש בלי גוף. ההפרדה בין הנפש לגוף, שהתיאוריות הפסיכואנליטיות השונות הובילו אליה, הרחיקה הרבה מעבר למה שברור לכולנו במציאות - שהאדם הוא מערכת מורכבת, שמחולקת בתוך עצמה, באופן שאולי אינו לגמרי ברור, ל'גוף' ול'נפש'. הניסיונות ליצור את החיבור מחדש באמצעות ערוצים אחרים לא הצליחו להבשיל לתפיסות שיטתיות ומקיפות. כך למשל התזה של אנז'ייה, היוצרת הקבלה בין העור ל'אני' (אנז'ייה 2004) היא מוטעית לחלוטין. ל'אני' אין שום זיקה מיוחדת לעור יותר ממה שיש לו לידיים, ללב וכן הלאה. להבנתי הייתה זו טאסטין שהתחילה נכון בכך שקישרה בין התחושות ליסודות של החיים הנפשיים (טסטין 2008 ). אבל היא לא הצליחה להעמיד תפיסה שיטתית של מכלול התפקודים הנפשיים והקשר שלהם לרמת התחושות והחושים. הקושי של הפסיכואנליזה לחבר מחדש את הנפש לגוף השאיר את הנפש 'תלויה באוויר'. אין פלא, שבמצב זה צצות גישות, הצעות ויוזמות להוריד את המירכאות ולהשלים מהלך, שמשמעותו המעשית היא וויתור על הנפש (כמושג ריק שאין מאחריו כלום) ואיתו על השיטה שאמורה לייצג את הנפש, לטפל בה ולהגן עלייה - הפסיכואנליזה.

הזיקות בין הגוף לנפש - רקע

לשאלת הדואליות גוף-נפש יש היסטוריה ארוכה וכמה מטובי המוחות בכל הזמנים נדרשו לה וניסו לתת לה מענה (אפלטון, אריסטו, דקארט ורבים אחרים) ובארץ ידוע ישעיהו ליבוביץ כמי שעסק רבות בנושא. העובדה שהנפש מגיבה לטיפולים כימיים וחשמליים, ושכלול המכשור, שמאפשר לאסוף נתונים מדויקים יותר מהמוח, הן בין הסיבות שגרמו לכך שחוקרים רבים סבורים שמדובר בבעיה מדומה. למשל מאחורי חקר המוח המודרני עומדות שתי הנחות: 1. המוח והנפש הן ישות אחת. 2. המוח הוא סוג של מכונה משוכללת מאוד, אבל כמו ביחס לכל מכונה ניתן לתאר את הפעולות שלו בנוסחאות מתמטיות. לא ברור מאיפה שואבים חוקרי המוח את הביטחון שלהם בהנחות אלו, אבל הן מרחיקות לכת (וגם לא ברור על מה הן מעוגנות) ומזמינות שאלות רבות. אין זה המקום להציג אפילו חלק מהן, אך חשוב להיות ערים לכך, שבלי להכיר את התפקודים הנפשיים, את הארגון שלהם ואת פעולת הנפש כמכלול, אין אפשרות לדעת משהו משמעותי על הנפש. במובנים רבים היחס בין הנפש למוח הוא כמו היחס בין המוח (ומערכת העצבים בכלל) לבין האיברים והרקמות האחרות בגוף. האם מישהו יעלה על דעתו שאפשר לדעת משהו משמעותי על המוח ומערכת העצבים רק דרך מחקר של פעולת איברי הגוף האחרים?

הערוץ המקשר בין הגוף לנפש

המפה הנפשית מלמדת, שהתחושות הגופניות (רעב, שובע, צמא, כאב, אי נוחות, עייפות וכדומה) הן נקודת החיבור בין הגוף לבין הנפש. למקבילה האנגלית של המונח 'תחושות' - sensation - יש קונוטציה פיזית יותר מאשר נפשית, אבל בעברית הקונוטציה היא נפשית ומתייחסת לפרשנות ברמה נפשית, שניתנת לאירועים פיזיולוגים, כימיים וחשמליים בגוף. המידע המועבר מקולטנים הרגישים לשינויים באיברים פנימיים שונים בגוף כמו, הלב, הקיבה, הריאות, קבוצות שרירים ועוד 'מתורגם' אי שם במערכת העצבית מרמה גופנית לרמה נפשית. 'התרגום' מרמה לרמה משמעו, שהתחושות הן הגרעין והיסוד שממנו יתפתחו התפקודים הנפשיים האחרים ולכן אפשר להתייחס אליהן כמי שיוצרות רמה שונה בגוף. בהיותן הגרעין של הנפש יש להניח, שהנפש בכללה מורכבת מ'חומרים' דומים לאלה של התחושות. מקורן של התחושות הוא בגוף ואין שום סיבה להניח שהן עשויות מחומרים או אנרגיות שאינם מוכרים לנו. התחושות הן הערוץ שדרכו משפיעות התרופות הפסיכיאטריות עליהן עצמן ודרכן על תפקודים נפשיים אחרים. התחושות מהוות רמה שונה של הגוף בדיוק כשם שמערכת העצבים מהווה רמה שונה ביחס לכל הרקמות האחרות ועשויה מחומרים אחרים משלהן. התחושות הן גם המתווכות בין הגוף לנפש לאורך כל החיים ובתפקידן זה הן גם הקרובות ביותר לחוויית החיים בכלל ולחוויית החיים הנפשיים בפרט. בנסיבות שאיננו יודעים עליהם מספיק המעבר מהגופני לנפשי באמצעות התחושות יכול גם להפוך כיוון: מהנפשי לגופני. זהו הערוץ שבאמצעותו מנהלת ומכוונת הנפש את הגוף (כמו בתנועות רצוניות) וזהו גם הערוץ שאליו היא מפנה עומסים שאינה מצליחה להתמודד עימם ויוצרת על-יד כך סימפטומים סומאטיים.

הנפש והעולם

הן ברמה האבולוציונית והן ברמת הפרט התחושות הגופניות מהוות את הגרעין הנפשי שממנו מתפתחים כל התפקודים הנפשיים האחרים. את הצעד הראשון אפשר לכנות 'הפניה החוצה': במקום לתת פרשנות לאירועים גופניים פנימיים, עברו חלק מהתחושות סוג של שינוי, שאפשר להן לתת פרשנות לאירועים גופניים חיצוניים. את 'החומרים' שיהפכו למידע אודות העולם מקבלת הנפש דרך החושים השונים (ריח, טעם, שמיעה, ראיה) כשחוש המישוש הוא על הגבול בין התחושות המכוונות לגוף לבין אלו המכוונות החוצה. צורת הפרשנות המשמעותית ביותר, שהתפתחה בכדי לתת מענה לאירועים חיצוניים הן האמוציות (או הריגושים). דרווין הקדיש עבודה נפרדת לנושא זה (Darwin 1872) והראה בפרטי פרטים את הביטויים השונים שלהם במחוות גוף, הבעות פנים ועוד אצל בני אדם ומינים רבים של בעלי חיים. האמוציות הן למעשה פרשנות לשאלה, האם אירועים מסוימים הם מסוכנים, מפחידים, מרגיעים, מסקרנים, מצריכים תגובה וכדומה. במקביל מוסרים הביטויים האמוציונאליים לסביבה את מצבו ועמדתו של היצור ביחס אליה. התחושות והאמוציות יוצרות יחדיו את שתי רמות הארגון הראשוניות של הנפש. אצל התינוק הן יהוו את הרמות הדומינאנטיות בנפש עד תחילת הדיבור, ינהלו את חייו הנפשיים, יכוונו את צורות הלימוד שלו את העולם ואת הדרכים לתקשר ולהתמודד איתו.

המשמעויות הקליניות

אחת התובנות המשותפות לכל התיאוריות והגישות המרכיבות את השדה הפסיכואנליטי היא, שרבים מהקשיים הנפשיים בחיים הבוגרים נובעים מהתנסויות בילדות המוקדמת. מנקודת מבט של המפה הנפשית, משמעות תובנה זו היא, שלאותם תפקודים נפשיים המרכיבים את רמות הארגון הראשוניות של הנפש - התחושות והאמוציות - יש משקל רב בקשיים אלה. אין אפשרותי לפרט כאן ולו במקצת את היקף הנוכחות של התחושות והאמוציות בקשיים הנפשיים בכל הגילאים והם יוצגו בהדרגה בטכסטים הבאים. כדי לקבל רושם ראשוני על חשיבותן של רמות אלו בתיאוריות הפסיכואנליטיות הקיימות, די יהיה למנות כמה מהמושגים שניסו ללכוד משהו מתקופת חיים הראשונה ורמות הארגון הראשוניות: 'התהליך הראשוני' 'הסתמי' 'נרקיסיזם ראשוני' ו'נרקיסיזם' אצל פרויד. 'הלא מודע הקולקטיבי של יונג. 'הממשי' וה'דמיוני' של לאקאן. העמדה הפרנואידית-סכיזואידית של קליין, 'מרכיבי ביתא' של ביון, 'הקצה הפרימיטיבי של החוויה' של אוגדן, 'הידוע שלו נחשב' של בולס, שלב 'היצירה' של באלינט ומן הסתם עוד רבים אחרים. עם זאת אף אחד מאותם מושגים ומונחים לא הצליח להעמיד תיאור מוחשי ומפורט של הנפש התינוקית, לאפיין את האופן בו היא חווה את העולם, את הארגון שלה ומה האמצעים העומדים לרשותה בכדי לקבל עליו מושג כלשהו. זיהוי התחושות והאמוציות כתפקודים המרכזיים של הנפש התינוקית מאפשר להציג תיאור מפורט ומובחן שלה ולזהות את הנוכחות והביטויים של הנפש התינוקית בחיים הנפשיים הבוגרים בכלל ובקליניקה בפרט. העולם הנפשי הראשוני של התינוק הוא הגוף ובתקופת החיים הראשונה הוא חווה את העולם רק באמצעות תחושות של הגוף. לחוויית עולם ראשונית זו יש השלכות רבות על החיים הנפשיים הבוגרים וביטויים רבים בקליניקה. אלה ידונו בהמשך.

סיכום

הנפש היא חלק מהגוף ומהווה את רמת הארגון הגבוהה בו. התחושות הגופניות הן שיוצרות את נקודת החיבור בין הגוף לנפש ובתור שכאלה יש להן תפקיד חיוני לאורך כל החיים - הן מדווחות לנפש על מצב הגוף. כרמת הארגון העליונה של הגוף, הנפש היא המערכת המשוכללת ביותר ביקום המוכר לנו ויש צורך ללמוד אותה בפני עצמה. הארגון של הנפש וצורות הפעולה שלה שונות מכל מה שמוכר לנו מהמערכות הגופניות, כולל המוח.

פרק 2 - אוצר המילים של הנפש

הפרויקט של "במה הפתוחה" עוסק בנפש האנושית: במרכיביה, במבנה ובארגון שלה, בקשייה, בעיותיה, ובטיפול בהן. הפרויקט מכוון למטפלים שהאוריינטציה שלהם היא פסיכואנליטית או דינאמית במובן הרחב ביותר: פסיכולוגים, מטפלים בתנועה, אמנות, דרמה, מוזיקה ועוד. הנפש היא אותה נפש ויש ערוצים רבים להגיע אליה. מרבית הטכסטים של פרויקט זה יעסקו בנושאים הקשורים לטיפול בנפש, אך קודם לכך יש טעם לבחון את מצב הידע הנוכחי ביחס למושא הטיפול עצמו - הנפש האנושית. הנפש האנושית היא אולי אחד הנושאים החידתיים והבעייתיים ביותר ולכן יש טעם לברר, אילו מילים עומדות לרשותנו בכדי לדבר אודותיה. בכל הקשור לקליניקה שאלת אוצר המילים היא קריטית, משום שהשיח בחדר הטיפולים נעשה באמצעות אוצר המילים של שפת היומיום, ואילו התיאוריות הפסיכואנליטיות מורכבות ממושגים ומונחים רחוקים וזרים לה. שתי הגישות הגדולות שמכתיבות כבר למעלה ממאה שנה את אוצר המילים לדיון בנפש הן הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה. כדאי לכן לבדוק איך נבנה אוצר המילים של שתיהן, האם הוא מאפשר בכלל דיון בנפש, ולמה נוצר מרחק כל כך גדול בין שפת הטיפול בפועל לבין השפה התיאוריתית של הטיפול.

רקע

בספרו 'פרויד והפסיכואנליזה' מעיר פנחס נוי, ש'השפה לא סיפקה מלים מתאימות לאותם חלקי מערכת, ישויות וכוחות שבהן עוסקת הפסיכולוגיה ולכן היה צריך להמציא אותן' (נוי 2008). כוונתו היא לשורת מונחים ארוכה כמו 'התהליך הראשוני והשניוני', 'נרקיסיזם', 'סתמי', 'הדחקה', 'העברה', 'השלכה', 'הכלה' 'שמות האב' 'הטלה' 'תסביך אדיפוס', רכיבי אלפא וביתא', 'אובייקט מעבר', 'אזור היצירה' 'הידוע שלא נחשב' 'הקצה הפרימיטיבי של החוויה' ועוד ועוד. מצב הדברים מבולבל יותר, משום שחלק מהמונחים הפסיכואנליטיים נלקח בכל זאת מאוצר המילים של שפת היומיום: 'תודעה', 'מודעות', 'אני', 'עצמי' 'רגש', 'חלום', 'חרדה' ועוד. כלומר, הפסיכואנליזה מכירה בכך שהשפה סיפקה מילים מתאימות לפחות לחלק ממרכיבי הנפש, מצבי הנפש והכוחות הפועלים בה. הדברים מסתבכים עוד יותר כיוון שבמקרים רבים הופכים מונחים משפת הימיום להיות כה מורכבים עד כי אינם חלק ממנה יותר: 'אני עליון', 'עצמי אמיתי ושקרי' 'עצמי-זולת' 'עור משני' 'אני עור' ועוד. בנוסף לכך, אוצר המילים עצמו משתנה כל הזמן ומונחים שהיו משמעותיים בתקופה אחת נזנחים, עוברים לשוליים ואחרים תופסים את מקומם. שאלת 'המקום' גם היא אינה קבועה משום שהשדה הפסיכואנליטי התפצל לכמה גישות, שלכל אחת מהן יש אומנם קבוצת מונחים מועדפת אבל הן נוטות להחליף ביניהן מונחים ולהיעזר אחת בשנייה.

כל תופעה מורכבת נדרשת לאוצר מילים ומונחים משלה בכדי להגדיר ולייחד אותה מתופעות אחרות. רק כך ניתן לתאר, להגדיר ולהסביר באמצעות מילים את המרכיבים והתהליכים המיוחדים לה. כך למשל התחום בו עוסקת הרפואה מתוחם ומסומן באמצעות שפת היומיום בתור "הגוף האנושי" וכך גם איברי הגוף: 'יד', 'רגל' 'לב', שכולן מילים מהשפה היומיומית. בנוסף יש לרפואה אוצר מילים רחב ומגוון לתיאור מובחן יותר של מרכיבי גוף, שמוכרים בעיקר לאנשי מקצוע (שמות של עצמות, שרירים, סוגי רקמות ועוד). אפשר לכן לטעון, שבדומה לדיסציפלינות כמו הביולוגיה, הרפואה הפיזיקה ועוד, גם לפסיכולוגיה ולפסיכואנליזה יש אוצר מילים המבוסס בחלקו על המילון של שפת היומיום ובחלקו על אוצר מילים מקצועי. אלא שבכל הקשור לנפש כתופעה, הנושא מורכב הרבה יותר. גם לפסיכולוגיה וגם לפסיכואנליזה יש קושי לבאר ולהגדיר אפילו מילים בסיסיות ביותר של שפת היומיום הקשורות בנפש כמו 'הנפש' עצמה, 'תודעה', 'אני', 'רגש' ועוד. למרות שהן עוסקות באותה תופעה, אוצר המילים שלהן שונה מאוד אחת מהשנייה. שפת המילים יצרה את המילון העשיר, המגוון והדינאמי ביותר בכדי לתאר ולייצג את המציאות המשתנה בכל הקשר שהוא. החשיבה המאורגנת והשיטתית של הפילוסופיה והמדע חייבת להישען על מילון זה בכדי להיות בטוחה שהיא עוסקת במציאות ולא בעולמות בדויים. עם זאת, ככל שהחקירה מעמיקה יותר, כך נוספים יותר מונחים ללקסיקונים מקצועיים שהם ייחודיים לכל אחד מתחומי החשיבה והמחקר. אוצר המילים המקצועי בכל תחום חייב להישען על המילון של שפת היומיום, רק בכך הוא יכול לשמור על הקשר בין התופעה הנידונה לבין מציאות.

אחד ההבדלים המשמעותיים בין תיאור תופעה כלשהי לבין ההסבר שלה הוא, שאת המתואר אפשר לצייר כתמונה או כדמוי או פשוט להצביע עליו. אם מישהו אינו מכיר את המילה 'קומקום' אפשר להצביע על אחד כזה ואת ה'לבלב' אפשר להראות בצילום או באיור וכן הלאה. לעומת זאת את ההסבר וההבניה של מונחים לא מוחשיים אפשר אומנם לפעמים להדגים כמודל משורטט, טבלה וצורות דומות, אבל לפעמים שום המחשה אינה אפשרית (ברגמן 1964). התיאור הוא מוחשי וההסבר נוטה להיות מופשט. בכל הקשור לנפש האנושית כתופעה ההבחנות בין מוחשי לבין מופשט ובין תיאור לבין הסבר כמעט שאינן מתקיימות. על הנפש האנושית לא ניתן להצביע ואת מרכיביה לא ניתן להמחיש בציור או שרטוט, משום שאף אחד אינו יודע איך הם נראים ואיזה קיום יש להם בעולם הפיזי המוכר לנו. פעילות הנפש מוחשית לנו ברמה האישית-סובייקטיבית (תחושות, רגשות, תמונות, מחשבות ועוד) אך ערטילאית לחלוטין ברמה האובייקטיבית-ציבורית ולא ניתנת לתיאור מובחן וברור. על הקושי לדבר על הנפש אפשר ללמוד מהלקסיקונים של הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה: למרות שהיו אמורים לתאר ולבאר את אותה תופעה הם שונים אחד מהשני בצורה מובהקת ואף אחד מהם לא הצליח לתאר ולהבהיר את הנפש כתופעה, את המרכיבים שלה ואת הקשר ביניהם. תוך כדי בחינת תהליך בניית אוצר המילים של שתי גישות אלה ננסה לברר איך זה קרה.

שני מילונים: פסיכולוגיה ופסיכואנליזה

הניסיונות השיטתיים הראשונים לחקור את הנפש במעבדה הקדימו בכמה עשרות שנים את הופעת הפסיכואנליזה. פכנר (1860) ווונדט (1879) היו מהראשונים שניסו לחקור במעבדה מרכיבים של הנפש (הקשר בין גירוי תפיסתי לתגובה נפשית, ניסיון להבחין בין תחושות ורגשות ועוד). הנחת המוצא של הפסיכולוגיה המחקרית היא, שהמערכת הנפשית מורכבת מתפקודים ויכולות שונים, שניתן לחקור אותם במבודד, בפני עצמם - כשם שניתן לחקור את איברי הגוף ומערכות פיזיות אחרות. בהתאמה להנחה זו נלקח אוצר המילים הבסיסי המאפיין את הפסיכולוגיה המחקרית משפת היומיום: חושים, תפיסה, תחושה, פחד, קשב, ריכוז, זיכרון, למידה, תודעה ומודעות, שיפוט, התמצאות, הבחנה ועוד. ככל שגדל טווח הנושאים שהפסיכולוגיה ניסתה לחקור כך התרחב והתעשר אוצר המילים שלה, אך בסיסו נשען על מילים שנלקחו משפת היומיום ומתייחסות לנושאים נפשיים. הקושי הוא, שהפסיכולוגיה לא הצליחה לתאור ולהגדיר אף אחד מנושאי המחקר שלה וכל חוקר או קבוצת חוקרים מגדירים את נושאי המחקר שלה על פי צורות המדידה שלהם והנחות מחקר שונות (הגדרות אופרטיביות) .

לעומת זאת נבנה אוצר המילים של הפסיכואנליזה בצורה שונה וכמעט הפוכה. הוא התחיל מהשלם ותוך כדי למידה של המכלול זיהתה הפסיכואנליזה בהדרגה מרכיבים וכוחות נפשיים ונתנה להם שמות, שנראו לה מתאימים לתפקידיהם בו. המהלך שהוביל את פרויד לבנות את אוצר המילים הראשוני של הפסיכואנליזה שונה מכל מה שקדם לו ויש צורך להרחיב ביחס אליו, משום שבאמצעותו נוצר לקסיקון מונחים עשיר בתובנות חדשות אבל בעייתי מבחינות רבות אחרות.

פרויד: מתיאור לתיאוריה

קבוצת המילים הראשונה של פרויד נשענת על זו של שארקו, המדגישה את ההיבטים הגופנים וההתנהגותיים של ההיסטריה: שיתוקים היסטריים (שאינם נגרמים כתוצאה מנזקים במערכת העצבים), תנועות מופרזות, רגישות יתר או חוסר תחושתיות, כאבי ראש, הפרעות בשינה ועוד. גם הטיפול היה מבוסס על הנחה, שמדובר בשינויים בפעילות הנורמאלית של מערכת העצבים ומטרתו הייתה להחזיר אותה למצב הנורמאלי באמצעות אמבטיות, מסאז'ים, מנוחה וכדומה. כאשר פרויד עבר לטפל בשיטה של היפנוזה סוגסטיבית התרחב אוצר המילים שלו והתחיל לכלול גם מונחים נפשיים מובהקים: שינויים במהלך האסוציאציות, עכבות בפעולת הרצון, העצמה ודיכוי רגשות ותכנים טראומאטיים שפועלים ברמה לא מודעת. מונחים אלה מתארים את מה שלפי דעתו מתרחש בנפש המטופל ואת דרך פעולת ההיפנוזה הסוגסטיבית עליו. מטרת הטיפול היא לבטל או להפחית את עוצמתם של תכנים לא 'נכונים' המתקיימים ברמה לא מודעת כתוצאה מהתנסויות טראומאטיות. המעבר למתודה הקתרטית (בה המטופל מוזמן לדבר במצב היפנוטי ככל העולה על רוחו וללא הפרעה) הוסיף מונחים רבים חדשים כמו 'פורמולה הגנתית' (ניסיון של מטופלת להימנע מהתעסקות בנושאים כואבים או מפחידים), התנגדות לטיפול (קושי להיזכר, הימנעות מלהגיע לטיפול) ועוד .
במשך תקופה של כשתים עשרה שנה (1886-1898) הרחיב פרויד בהדרגה את אוצר המילים שלו כדי לתאר ולהסביר שיטות טיפול שונות שהתנסה בהן וכאלה שפיתח בעצמו (טכניקת הלחיצה, הדרישה שלא לצנזר מחשבות והוראה לספר את מה שיש בראש ללא סדר מובנה אלא כאסוציאציות חופשיות). הניסיון להסביר לעצמו כל פעם מחדש את הסיבות לקשיים הנפשיים - ומדוע השיטה המעסיקה אותו בזמן נתון נותנת להם מענה - היה המקור להעשרת אוצר המונחים ברעיונות ובמודלים תיאורטיים (שמשתנים כל הזמן). מה שהתחיל כאוסף מילים שכמעט אין בו מונחים הקשורים לנושאים נפשיים, התרחב והתעשר בהדרגה בעקביות לאוצר מלים, שמוסיף לעצמו כל הזמן מונחים חדשים שרובם מסמנים נושאים, מצבים ותהליכים נפשיים. פרויד פעל כל הזמן עם המכלול, כפי שהוא הבין אותו בזמן נתון ושירטט כל פעם מחדש ארגון אחר שלו, תוך שהוא מוסיף או משנה את משמעות המונחים בכדי שיקלעו לדעתו.

את תיאור המכלול הנפשי, שהלך ונבנה על-ידי פרויד בשנים אלו אפשר לארגן על ארבעה צירים:

1. תיאור ההפרעה (סימפטומים, קשיים וכדומה). 

 2. הסיבות או הגורמים להפרעה (רקע גנטי, טראומות, רצון נגדי, נושאים מיניים והיחשפות של ילדים להתנסויות מיניות). 

3. המענה הטיפולי (טיפולים פיזיים, היפנוזה, קתארזיס ואסוציאציות חופשיות). 

4. תיאור משוער של מצב נפשי תקין או נורמאלי (תיאורים אלה הם בדרך כלל כלליים מאוד ופרויד לא מרבה לדון בהן).

אוצר המילים והמונחים מותאם כל פעם מחדש לתובנות החדשות של פרויד. עם זאת, מה שמפסיק להיות רלוואנטי להסברים החדשים לא באמת נעלם מהלקסיקון אלא משנה שם או מקבל משמעות חדשה. בהדרגה הופכות מילים, שעזרו לתאר ולהסביר תהליכים, להיות למושגי יסוד: 'דיכוי', 'הדחקה', 'לא מודע', 'הגנה', 'התנגדות' ועוד. מילים שהן חלק מתיאור התנהגות נתונה של מטופל מסוים הופכות להיות מושגים המשתתפים ביצירת המודלים התיאורטיים. 1898 היא שנת מפנה, משום שאז מנסח לעצמו פרויד את התשתית המושגית הבסיסית שתלווה את כל עבודותיו בהמשך - הרומן המשפחתי והקונפליקט האדיפאלי. אוצר המילים שלו ממשיך אומנם להתעשר ולהתרחב, אבל מכאן ואילך הוא כפוף ומעוצב בהתאמה למה שהוא מחשיב כגרעין של החיים הנפשיים, שמשפיע על כל מרכיבי הנפש והדינאמיקות המשמעותיות שלה.

המהלך שהוביל לבניית הלקסיקון של הפסיכואנליזה שונה כמעט בכל מובן שהוא מזה של הפסיכולוגיה. לא במקרה מתקשות שתי הגישות הגדולות שעוסקות בנפש לשתף ביניהן פעולה: הפסיכולוגיה נשענת על הגדרות אופרטיביות של מילים משפת היומיום וככל שהתרחב טווח המחקרים שלה נוספו ללקסיקון שלה יותר מילים ומונחים של משפה זו ויותר הגדרות אופרטיביות שלהם. ההנחה שעומדת בתשתית המחקר שלה היא, שניתן לחקור כל אחד ממרכיבי הנפש בנפרד והידע המצטבר ביחס לכל אחד מהם אמור להתחבר לתמונה כללית יותר של הנפש כמכלול. לעומת זאת, עד 1898 פרויד פעל בצורה שונה לחלוטין: הוא התחיל עם קבוצה לא גדולה של מילים אבל זו התייחסה למכלול הנפשי כולו. בהדרגה התרחבו והתעשרו הרעיונות והתובנות שלו בנוגע להתנהלות הנפשית כמכלול והוא נאלץ להתרחק משפת היומיום ולהמציא מונחים שאינם חלק מהמילון שלה ביחס לנפש ('רצון נגדי', 'קתרזיס', העברה', 'תהליך ראשוני ושניוני' 'צנזור' 'נרקיסיזם', 'סתמי' 'אני עליון' ועוד). זהו לקסיקון שאוצר המלים שלו נלקח ממקורות רבים ושונים והוא מועתק ומותאם לצרכים של הפסיכואנליזה (אנאלוגיה, מטאפורה וצורות נוספות).

פרויד היה אולי היחיד שלא באמת סמך על הלקסיקון הפסיכואנליטי שהוא עצמו יצר ותרם לו מונחים רבים. בכמה הזדמנויות הוא מעיר, שמה ניתן לסמוך עליו הם התיאורים שנאספו מהניסיון והמושגים עשויים להיות מוחלפים (פרויד 2007). אחרים מתייחסים לאוצר המילים של הפסיכואנליזה ככזה שמייצג נאמנה קטעים של המציאות הנפשית. מילים כמו 'נרקיסיזם', 'העברה' 'השלכה', 'הכלה', 'הטענה' 'אגוצנטרי', 'אחיזה', 'אני-עונג' ''קנאת הפין' (לפלאנש ופונטאליס 2011) יכולות אולי להעביר את כוונת הדברים, אך אין שום ערובה שהן מתארות אותם במדויק. כאשר מילים אלו אמורות לתפקד כמושגים, שבאמצעותם מוצעים הסברים ונבנות תיאוריות, הם הופכים להיות בעיתיים ממש. כל מושג כזה מצריך הנחות, שלא ניתן להגן עליהן והמייחסות לנפש מרכיבים ודינאמיקות המתארגנים למבנים תיאורטיים שאינם יכולים להתקיים במציאות. למשל, השימוש במונח 'השלכה' כתיאור של מצב נפשי, שכיח למדי בשיח הקליני בנוסח 'נראה שאתה משליך על אשתך כעסים ותסכולים שלא קשורים להתנהגות או ליחס שלה אלייך'. כתיאור זוהי צורת דיבור שמעבירה היטב את כוונת הדברים וקל להבין אותה (בין אם מסכימים לתוכן המשפט ובין אם לא) אך כדי לעגן את מושג ה'השלכה' בתיאוריה יש צורך להניח, שהנפש מסוגלת לזרוק מתוך עצמה משהו ולקלוע אותו במדויק לנפש של מישהו אחר. זאת כאשר אף אחד אינו יודע אם היא אכן מסוגלת לכך ומהו 'המשהו' הזה. התיאוריות של הפסיכואנליזה אמורות להציע הבניה של הנפש כתופעה, אבל בפועל יכולתן לתאר ולהסביר את הנפש היא לא בהירה, לא מובחנת וגולמית מאוד. במובנים רבים אוצר המילים של לאפלאש ופונטאליס, הנחשב כאחד מהמקיפים והמעמיקים מבין הלקסיקונים של הפסיכואנליזה, היה אנכרוניסטי וחלקי כבר מרגע צאתו לאור (1973) ואינו משקף אפילו את הידע הפסיכואנליטי של אותו זמן. 'אנכרוניסטי' משום שרבות מהמילים תלויות בתיאוריה (אני-עונג, הדחקה, נרקיסיזם, סצנה ראשיתית) והתיאוריות השתנו. 'חלקי' משום שאינו מקיף את מכלול המונחים של תיאוריות פסיכואנליטיות מאותו זמן שהתרחקו מפרויד ולאקאן. באשר לנפש עצמה כתופעה, התמונה המתקבלת מאוצר המילים של לאפלנש ופוטנליס מעורפלת ולא ברורה.

הבדל משמעותי נוסף בין הפסיכולוגיה לבין הפסיכואנליזה נוצר כתוצאה מהדגשת היבטים שונים של הנפש. המילון הפסיכולוגי מבוסס על מרכיבים ותפקודים נפשיים (למרות שמקומם והאינטראקציה שלהם עם מרכיבים אחרים של המכלול אינו ברור) והשמות שלהם לקוחים משפת היומיום: זיכרון, קשב, תפיסה, תחושה, חשיבה, רצון ועוד. לעומת זאת כבר מתחילת דרכה הדגישה הפסיכואנליזה את הדינאמיקות של כוחות הפועלים בנפש, האינטראקציה או הקונפליקטים שלהם עם כוחות פנימיים אחרים ועם הסביבה: טראומות שמקורן במפגש עם הסביבה, השפעה, התנגדות להשפעה, עוצמה של אפקטים, ליבידו, קונפליקט פנימי בין כוחות שונים ועוד. הצבת 'הרומן המשפחתי' ו'הקונפליקט האדיפאלי' בתשתית החיים הנפשיים הכתיבה את הכיוון למה שקרה בהמשך: הדגשת האינטראקציות עם הסביבה (ילד-הורים) והדינאמיקות הפנימיות (קונפליקט בין משאלות לאיסורים) תוך התרחקות מהאפשרות לזהות את המרכיבים התפקודיים והמבניים של הנפש האנושית. למעשה הפסיכואנליזה כמעט ולא מכירה בצורך להתייחס לנפש האנושית כאל מערכת מאורגנת המורכבת מ'איברים' או תפקודים שונים ואוצר המילים הנוגע להיבט זה הוא כללי מדי ומעורפל מאוד.

הפסיכולוגיה חוקרת את מרכיבי הנפש כפי שאלה מסומנים בשפת היומיום, אבל היא לא הצליחה להשיג תיאור והגדרה מקיפים של אף אחד מהם ולא לגבש לעצמה תמונה ברורה של הנפש כמכלול: אילו אינטראקציות פועלות בין המרכיבים השונים, מהם הכוחות הפועלים בנפש ואיך למקם את המרכיבים השונים במכלול הנפשי. הפסיכואנליזה צברה ידע עצום על אופי האינטראקציות המתרחשות בנפש ובינה לבין הסביבה, על אופי ההפרעות הייחודיות לה ועל הרבדים השונים שלה. עם זאת, הפסיכואנליזה לא הצליחה לגבש לעצמה תמונה ברורה ביחס למרכיבי הנפש, למיקומם ולתפקידם. למעשה לא ברור אם המכלול בו עוסקת הפסיכואנליזה מתאר את הנפש כישות מובחנת או שהיא יצרה לעצמה תמונה משלה על משהו אחר. על כל פנים, השפה התיאורטית של הפסיכואנליזה על כל גישותיה שונה מאוד מזו של שפת היומים, שהיא גם השפה המדוברת בקליניקה. מטופלים מספרים במילים שלהם על חרדות, פחדים, עצב, תחושות מעורפלות, קשיים בתחומי חיים שונים ועוד. למרות שיש גם כאלה שסיגלו לעצמם חלק מהמונחים הפסיכואנליטיים עדיין בכדי להיות מובנים אחד לשני גם המטפל וגם המטופל מדברים בקליניקה באותה שפה שבה הם מדברים מחוצה לה - בשפת היומיום. הקליניקה מורכבת מפרטים (ממה שהמטופלים מדברים) ותפקידה של התיאוריה הוא לעזור ליצור את הקשר בין הפרטים ולהעריך את משמעותם ולצורך זה יש להציב אותם במסגרת של מושגים תיאורטיים. אלא שהפערים בין שפת היומיום לבין השפות התיאורטיות הם כה עמוקים וגדולים, שהאחרונות לא מסוגלות להתמודד עם הפרטים המדוברים בקליניקה ולדון בהם. המשמעות היא, שגם הפסיכולוגיה וגם הפסיכואנליזה לא הצליחו ליצור לעצמן לקסיקון שבאמצעותו אפשר לדבר על הנפש. הנפש עצמה, כמושא המחקר והטיפול של גישות אלה, נמצאת מחוץ לטווח של שתיהן.

נקודת המוצא של המפה הנפשית היא שאת הנפש ומרכיביה יש צורך לתאר, להגדיר ולהסביר באותן מילים שבה מדברים עליה ואותה בקליניקה. הנפש כישות מובחנת וכמכלול המורכב מתפקודים ורמות ארגון היא הנושא והמושא של המפה הנפשית. המפה הנפשית אינה תיאוריה נוספת של הפסיכואנליזה. בדומה לתפקיד האנטומיה והפיזיולוגיה ברפואה, שהוא לתאר ולהגדיר את אברי הגוף ואת הגוף כמכלול, כך גם תפקידה של המפה הנפשית הוא לתאר ולהגדיר את הנפש כמכלול, את התפקודים המרכיבים אותה ואת צורות הארגון שלהם בזמן ומרחב.

אוצר המילים של 'מפת הנפש'

אוצר המילים והמונחים של המפה הנפשית מבוסס על מחקר שאיפשר תיאור והגדרה של התפקודים הנפשיים, המיקום של כל אחד מהם והקשרים ביניהם. המכלול כולו מאורגן במעין מפה שאומנם אינה ויזואלית, אבל היא מדויקת ושימושית בדומה למפות אחרות.

המילון נשען על כמה הנחות המכילות בתוכן מאפיינים של שני הלקסיקונים שנידונו קודם:

1. הנפש נוטה לפעול כמכלול וקשה מאוד לבודד באופן יזום את מרכיביה ולגרום להם לפעול שלא באינטראקציה עם האחרים. 

2. בדומה לגוף, פועלת הנפש כמערכת המווסתת את פעולת מרכיביה ומנסה לשמר את היציבות והאיזון של עצמה. 

3. שפת היומיום זיהתה את מרכיביה העיקריים של המערכת הנפשית והכוחות הפועלים בה וסימנה אותם במלים. תפקידו של המחקר הוא לתאר, להגדיר ולמפות מרכיבים וכוחות אלה,        לזהות את ייעודם במערכת, האינטראקציות ביניהם והאופן בו הם יוצרים את הארגון הנפשי כמכלול. 

4. בדומה לגוף מתפתחת-מתמיינת הנפש בסדרת צעדים קבועה מראש. ההבדל הוא שהגוף משלים את עיקר מהלכי ההתמיינות שלו כעובר ברחם ואילו הנפש מתחילה את התהליך רק         לאחר הלידה. מנקודת-המבט של המפה הנפשית לא ניתן להפריד בין פעולת הנפש כמכלול לבין סדר ההתפתחות שלה. הארגון הנפשי מורכב מרמות עוקבות של הסדר ההתפתחותי:         מהתפקודים הראשוניים וה'נמוכים' יותר ועד למאוחרים וה'גבוהים' יותר בסדר היווצרותם (יגאל 2011).

חלק מההנחות של המפה הנפשית משיק גם ללקסיקון הפסיכולוגי (אוצר מילים שנלקח מהשפה המדוברת וגם ללקסיקון הפסיכואנליטי (המכלול כנקודת מוצא), אך יש בה גם שתי הנחות חדשות: הנפש כמערכת המורכבת מרמות ארגון והתפתחות התפקודים הנפשיים אחד מהשני על פי סדר נתון מראש. העובדה שמרכיבי המפה הנפשית מסומנים בשפת היומיום יוצרת אפשרות להסביר ולארגן את החומרים הקליניים באותן מילים בה הם מדוברות בחדר הטיפולים. במקביל עשויה האפשרות לתאר, להגדיר ולמפות את מרכיבי הנפש לסלול דרך גם לחקור אותם יותר לעומק בתנאי מעבדה. באופן כזה יוצרת המפה הנפשית תשתית ושפה משותפת לפסיכואנליזה ולפסיכולוגיה של העתיד.

פרק 3 - הנפש

באחד המוספים של הארץ מהשנה הקודמת (21.9.12) התבקשו שלושה אנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות - חוקר מוח, פילוסוף ופסיכולוג - להביע את דעתם ביחס לשאלה 'מהי הנפש?'. חוקר המוח משוכנע שהנפש נמצאת בתאי העצב ובפעילות החשמלית שלהם. הראיה - כאשר מגרים את תאי עצב יש ביטויים של פעילות נפשית (זיכרונות, דימויים וכדומה). מדבריו לא ברור האם האינטראקציה בין המוח לנפש היא הדדית והנפש מפעילה מצידה את המוח ולא רק המוח את הנפש. בשונה מחוקרים רבים של המוח והמחשוב העצבי הוא מניח, שמחקר המוח לבדו אין בו די כדי לגבש מודל מקיף של הנפש והוא מצפה שהמחקר הפסיכולוגי יוביל להמשגות כאלה (הבעיה היא - וזה לא נאמר בכתבה - שהמחקר הפסיכולוגי טובע בתוך הממצאים שלו ולא מצליח להציע שום תמונה משמעותית של הנפש).

הפילוסוף מדבר על הנפש כמושג שגרתי למדי, כפועל שאומר לחבר "תעשה לי נס". לא כל כך ברור מה שגרתי בניסים ובטח לא איך אמירה זו מסבירה משהו על הנפש. חוץ מזה לא נאמר על-ידו שום דבר שאפשר להבין ממנו משהו על הנפש כמכלול.

הפסיכולוג התמקד בטיפול וטען שבעשרות השנים האחרונות יש הבנה גוברת והולכת של המנגנונים הנפשיים, אבל גם הוא לא אמר דבר על הנפש כמכלול. לא ברור איך אפשר לדעת משהו על מנגנונים נפשיים אם לא ברור בתוך איזה מכלול הם פועלים ואיך הם משולבים בו.

נראה שמאז אריסטו, שאמר על הנפש שהיא 'צורת הצורות', לא קרה הרבה בכל הקשור לידע אודות הנפש כמכלול ומהם מרכיביה. מה שנאמר על-ידי אנשי המקצוע שרואינו לעיתון משקף היטב את מצב הדברים ביחס לידע הקיים. הבעיה היא שלמעט חוקר המוח לא נראה שמישהו מוטרד מכך שאין מי שיגיד על הנפש אפילו משפט ברור אחד.
הפסיכואנליזה, כתיאוריה וכשיטת טיפול, מהווה את הניסיון המשמעותי והמקיף ביותר להבנת הנפש האנושית והטיפול בה. עם זאת, מושא העיון והטיפול שלה - הנפש - אינו ברור ומוגדר גם בשבילה וכמעט שאין למצוא בכתבים הפסיכואנליטיים דיון על הנפש כמכלול. כך למשל, בלקסיקון הפסיכואנליטי של לאפלנשה ופונטליס הנושא מופיע בקצרה (פחות מעמוד) תחת הכותרת 'מנגנון נפשי' או באנגלית Psychical (or Psyche or Mental) Apparatus (לאפלנשה ופונטאליס 2011). ממה שנאמר שם מתקבל הרושם שהנפש היא סוג של פיקציה או 'בועה חיה' שבמסגרתה פועלת הפסיכואנליזה. כביכול הפסיכואנליזה היא הדבר האמיתי והנפש היא סוג של בדיה. אם זה מצב הדברים במה בדיוק מטפלת הפסיכואנליזה?
אי היכולת לדון בנפש כמכלול אינה ייחודית לפסיכואנליזה וגם בדיסציפלינות אחרות קשה למצוא דיונים שניתן להבין מהם משהו. למעשה אין אפילו הסכמה אם הנפש קיימת בכלל או שהיא סוג של פיקציה. הנטייה בחקר המוח המודרני היא לזהות את הנפש עם המוח ואת החוויה שלנו אותה כסוג של ארטיפקט.

הנפש והמפה הנפשית

כדי לתת מענה מקיף לשאלת קיום הנפש יש צורך להתמודד עם ארבע שאלות גדולות: 1.איפה נמצאת הנפש? 2. איך למקם אותה ביחס לגוף? 3. ממה היא עשויה? 4. מהם המרכיבים שלה?

המענה לשלוש השאלות הראשונות מצריך רוויזיה עמוקה של תפיסות רבות השולטות היום בתחומי ידע נרחבים של המדע: חקר המוח, אבולוציה של החיים בכלל והנפש בפרט ועוד (שאלות אלה נידונות בהרחבה באתר שלי תחת השם – 'התפתחות מתקדמת'). כאן אתייחס אליהן רק בקצרה.

1. הנפש היא חלק מהגוף והיא מהווה את רמת הארגון העליונה שלו (כולל המוח).
2. באמצעות המוח וההורמונים תומך הגוף באפשרות הפעולה של הנפש ובלעדיהם היא לא מסוגלת לפעול. כרמת הארגון העליונה של הגוף מפעילה הנפש, באמצעות המוח, פונקציות גופניות כמו תנועתיות, יכולת להתערב בפעילות של מערכות פנימיות ועוד.
3. הנפש היא חלק מהמוח אבל אינה היא זהה עימו: היא נמצאת בפעילות שלו אך לא בחומרים שמהם עשויה מערכת העצבים המרכזית.
4. כדי להבין את היחס בין הנפש לגוף יש צורף ברוויזיה של כל הידע הפיזיקאלי שלנו ביחס לזיקות שבין גוף חומרי כלשהו לבין הפעילות המתרחשת בו.
5. התודעה זהה לנפש כמכלול והיא מהווה מעין מרקע שעליו נרשמות כל הפעולות הנפשיות החלקיות יותר (תחושות, דימויים, מחשבות, רצונות ועוד).
6. הנפש האנושית נוצרה מתוך הנפש של בעלי-חיים קודמים לה בסולם האבולוציוני ותפקודים שונים של הנפש האנימלית ממשיכים להתקיים בה ולהיות חלק חיוני שלה.
7. הנפש היא הישות המשוכללת ביותר ביקום המוכר לנו וככזו היא שונה מכל דבר אחר.
כל מי שרוצה להעמיק בנושאים אלה מוזמן לפנות לאתר.
הספר 'אנטומיה התפתחותית של הנפש' (הקיבוץ המאוחד 2011) מציע מענה מפורט ונרחב לשאלה ביחס למרכיבי הנפש. כאן אביא את תמצית הדברים בכדי לשרטט קווים ראשונים, שיכולים לתת מושג על הנפש ועל מרכיביה. את הדיון אחלק לכמה נקודות מבט.

הנפש כתופעה

מושג ראשוני למשקל המכריע שיש לנפש בניהול החיים אפשר לקבל ללא מאמץ רב. השינה (לא בזמן החלום) היא דוגמה למצב בו הנפש נמצאת כמעט באפס פעילות. מה שהגוף מבצע בזמן השינה יכול ללמד אותנו על אפשרות קיומו ללא הפעילות הנפשית:. בזמן השינה מתקיימות כמה פעילויות של מערכות חיוניות לחיים (נשימה, לב, וויסות חום הגוף ועוד) אך לא מעבר לכך. אין לגוף שום אפשרות לדאוג לעצמו ללא הנפש. יכולתה של הנפש 'להיעלם' ולהתכנס לתוך עצמה, או לתוך הגוף, במצב השינה ולפרוש את עצמה כל פעם מחדש בהתעוררות אינה מוכרת לנו מהתנהגויות של גופים חיים אחרים. הקלות בה הנפש מתכנסת ונפתחת יכולה ללמד אותנו, שהיא נוטה לפעול כיחידה אחת שלמה ולא פשוט לבודד את מרכיביה. זו אחת הסיבות שעשרות שנים של ניסיונות להכניס את הנפש למעבדה ולהפעיל עליה שיטות מחקר שהועתקו ממתודולוגיות של מדעי הטבע, לא הביאו לתוצאות של ממש.

הנחות היסוד של 'המפה הנפשית'

הדרך היחידה להבין את ארגון התפקודים של הנפש היא בהקשר התפתחותי: בדומה להתפתחות העובר ברחם, גם הנפש מתפתחת בסדרת צעדים מוכתבים מראש - אלא שהם מתחילים לפעול רק אחרי הלידה. בדומה להתמיינות המערכות בהתפתחות העובר, סדר ההתמיינות של מרכיבי הנפש יוצר הירארכיה של רמות ארגון בנפש. לכל אחת מרמות הארגון יש תפקיד לאורך כל החיים: הראשוניות אחראיות לצורכי הקיום (הגוף, התמצאות בסביבה ועוד) והגבוהות יותר על היכולת להעריך מידע מורכב, קביעת סדרי עדיפויות, חשיבה, שפה ועוד. כל צעד בסדר ההתמיינות של הנפש זקוק למענה מתאים מהסביבה הקרובה (הורים, בני משפחה, מורים וכדומה). בדומה לתגובת העובר למענה סביבתי לא נכון, גם ביחס לנפש מענה לא תואם יגרום לפגמים בתהליך ההתמיינות.

הגרעין הראשוני של הנפש

את הגרעין הראשוני של הנפש מרכיבות התחושות הגופניות, שתפקידן לזהות ולתת פרשנות לאירועים גופניים (פיזיולוגיים וכימיים), והן נחוות כרעב, אי-נוחות, עייפות, כאב ועוד. אצל התינוק בחודשי חייו הראשונים הן מהוות מרכיב נפשי יחיד הפועל במעגל דמוי-רפלקס: הפרת איזון/מצוקה גופנית גורמת לפעילות מוטורית כמו צרחות/בכי, העוויות ותנועות גוף. לחוש המישוש יש תפקיד כפול: גם כתחושה המאפשרת לתינוק להבחין במתאר הגוף של עצמו וגם כתחושה המאפשרת לו להבחין בין הגוף של עצמו לגופים חיצוניים לו. מתוך גרעין נפשי ראשוני זה יתמיינו ויתפתחו בהדרגה כל התפקודים הנפשיים הגבוהים יותר ויתארגנו כרמות שונות המרכיבות את הנפש. מכלול התפקודים הנפשיים, רמות הארגון שלהם ודפוסי הקשרים ביניהם יוצרים יחדיו את המבנה (הסטרוקטורה) של הנפש.

הנפש כסטרוקטורה

בפסיכואנליזה הסטרוקטורה המוכרת ביותר היא של פרויד, שהבחין בין שלוש רמות בנפש: הסתמי, האני והאני עליון (פרויד 1968). פרויד ניחש נכון, שהנפש מורכבת גם מרמות שונות וגם שלכל רמה יש סוג של תפיסה או חווית עולם שונה, שהנפש כמכלול מתקשה לעשות אינטגראציה שלהם. אלא שהתיאור שלו את הארגון הנפשי הוא גם כוללני מדי וגם מוטעה בהיבטים רבים שלו: שום אורגניזם (לא רק האדם) אינו יכול להתקיים עם סוג של מימד נפשי כמו הסתמי, שדוחף לסיפוק ללא התחשבות בנסיבות. לרמות הארגון הראשוניות של הנפש יש אומנם חווית עולם שונה מזו של הגבוהות יותר, אבל גם הן מיועדות ומכוונות לתפקד במציאות - כפי שהיא נתפסת על-ידי בעלי-חיים רבים ושל הפעוט עד לרכישת הדיבור.
לפי המפה הנפשית, סדר ההתמיינות של תפקודי הנפש מכתיב גם את רמות הארגון שלה. אציג אותם כאן רק בראשי פרקים.

1. הרמה הראשונה מורכבת מתחושות גופניות ותפקידה לתת פרשנות לאירועים תוך-גופניים ולמגע ראשוני עם גופים חיצוניים (מהלידה עד גיל חצי שנה לערך)
2. הרמה השנייה מורכבת מתפקודים, שמטרתם להציע פרשנות לאירועים בסביבה הקרובה ואפשרות לפעול בה. היא מבוססת על פעילות החושים (טעם, ריח, ראיה, שמיעה) ועל פרשנות נפשית למה שנקלט באמצעותם: אמוציות, שיפוט, התמצאות, צורך ורצון ועוד (חצי שנה עד תחילת הדיבור).
שתי הרמות הראשוניות הן קדם מילוליות ומשותפות למין האנושי ולצורות חיים נוספות והן מזוהות עם הגיל הרך עד תחילת הדיבור. כל הרמות הבאות קשורות בשפה וב'אני' כגורם המארגן והמוציא לפועל של יכולות הקשורות בשפה.
3. הרמה השלישית היא רמת הדיבור, שמאופיינת ביכולת של האני לייצג את הפרשנויות של הרמות הראשוניות על-ידי 'תרגומן' למילים (היא מזוהה עם גיל הגן).
4. הרמה הרביעית היא הכתיבה (וכל צורת ביטוי אחרת) 'המתרגמת' את הפרשנות של הרמות הקודמות לסימונים על חומרים אחרים (קלף, נייר, חריטה על אבן, מסך מחשב וכדומה). 'תרגום' הדיבור לכתיבה מעצב את סוג ההיגיון שבו עוסקת הלוגיקה (רמה זו מזוהה עם גיל בית הספר היסודי).
5. הרמה החמישית מתייחדת בארגון של הידע וביצירת עמדות, אמונות, אידיאולוגיות, פילוסופיות וכדומה ביחס לעולם ולעצמנו. צורות ארגון הידע של רמה זו הן מעין שקלול או סיכום חווית העולם של הרמות הקודמות. רמה זו מזוהה עם גיל הנעורים שבו מתגבשת האישיות על היכולות וקווי האופי שלה וגם ומתקבעות בו צורות ההתמודדות עם קשיים.
6. הרמה השישית היא ארגון הידע על העולם על סמך נתונים של המציאות בלבד, ללא תלות בצרכים, אמונות, משאלות, נטיות לב, מוסכמות וכדומה. שיטות העבודה וצורות ארגון הידע של המדע הם המייצגים של רמה זו (רמה זו מזוהה עם הבגרות הנפשית שמתחילה להתהוות מגיל 18 בערך).

באופן כללי הרמות הראשונות של הנפש קרובות יותר לצרכים הקיומיים והמיידים שלה ושל הגוף ואילו הגבוהות יותר אחראיות לשיקולים ארוכי טווח שאינם תלויים בזמן ובמקום עכשוויים. צורת ההתנהלות של הנפש בעולם היא מעין שקלול של כל הרמות יחד. היא תלויה בדומינאנטיות היחסית שלהן אצל כל יחיד ובהתאם לזמן ולנסיבות (חווית העצמי היא פועל יוצא של שקלול המשקל השונה של כל אחת מהרמות). ל'אני' יש מעמד מיוחד בנפש: הוא מייצג בפועל את הכישוריים הייחודים למין האנושי (דיבור, כתיבה ושימוש בשפה בכלל) ויש לו נוכחות גם ברמות הקדם מילוליות (למרות שהוא מזוהה עם השפה).

הנפש כמערכת שדואגת לעצמה ('סביבה פנימית')

האורגניזם יצר לעצמו מעין 'סביבה פנימית' בכדי לייצב את עצמו ולשמר סוג של קביעות המשתנים המרכזיים עבורו ביחס לשינויים המתרחשים בסביבתו החיצונית. הרגולציה הפנימית של האורגניזם מוכרת היום תחת השם 'הומיאוסטאזיס' (Canon 1939) אך הרעיון עצמו כבר הומשג 70 שנה קודם לכן על-ידי הפיזיולוג הצרפתי קלוד ברנארד תחת שם אחר – 'הסביבה הפנימית'. שמירת טמפרטורת הגוף בטווח נתון, וויסות לחץ-דם, שמירה על ערכי מלחים, סוכרים ועוד, הם אמצעים של הסביבה הפנימית לשמר לעצמה קביעות ויכולת פעולה בתנאי סביבה משתנים. ברנארד טען גם, ש'כל יצור חי מצויד בסוג של כוח-חי, המנהל את ביטויי החיים באופן שהם יותר ויותר בלתי תלויים בהשפעות חיצוניות' (Bernard [1865] 1999). לדעתו, הכוח שדוחף להיווצרותם והופעתם של מינים מורכבים ומשוכללים יותר ויותר במהלך האבולוציה, פועל בכדי להשיג יותר אוטונומיה ודרגות חופש לפעולה. תפיסה זו שונה מאוד מזו המקובלת כיום בעקבות דרווין. עם זאת חשוב להדגיש, שלמרות שהיא שונה באופן מושגי, אין היא מערערת על מקריות השינויים ברמה הגנטית, אלא על האופן בו הם מעצבים את האבולוציה.

האבולוציה של המינים מלמדת, שהגורם המשמעותי ביותר לעיצובה של סביבה פנימית בעלת דרגות חופש רבות, היא היכולת לעיבוד מידע. היווצרות מערכת העצבים, המוח, הנפש האנימלית ולבסוף הנפש האנושית העניקו תאוצה עצומה לעיבוד מידע. הנפש האנושית היא ללא ספק הוכחה מרשימה ביותר לעובדה שיכולת זו היא הצורה המוצלחת ביותר להתמודד עם הסביבה החיצונית, להשיג אוטונומיה ביחס אליה ודרגות חופש לפעול בה. בשונה מכל צורת חיים מוכרת לנו, הנפש עדיין רחוקה מלמצות את היכולות הטמונות במבנה ובתפקודים הקיימים שלה. תהליך ההתמיינות/התפתחות של הנפש אצל האדם הוא למעשה תהליך הרחבת האוטונומיה שלה ויכולת לפעול ולהתמצא בעולם. כרמת הארגון העליונה של הגוף וכישות המשוכללת ביותר הקיימת, פועלת הנפש באופן עקבי ורצוף כדי לאזן את הגוף, את עצמה ואת המכלול גוף-נפש. כתת-מערכת של הגוף יש להתייחס אל הנפש כמערכת בעלת אוטונומיה יחסית לגוף ומכאן הצורך לחקור אותה בפני עצמה.

הקיום הכפול של הנפש

ברמת דיון אחת הנפש היא מושא לדיון ומחקר כמו כל מושא אחר. בין המושאים השונים יש כאלה שהם בלתי תלויים בה ובקיומה (כמו כוכבים וגופים אחרים, אנרגיות, חומרים ועוד) ויש כאלה שהם תוצאות הפעילות שלה שהיא התרבות כולה: טכנולוגיות שונות, רפואה, אמנות, מדע, ההיסטוריה האנושית ועוד. ברמת דיון שונה לחלוטין הנפש היא אמצעי הידיעה היחיד העומד לרשותנו. היא מעבר לקטגוריות של נושא או נשוא. אין לנו שום ידיעה על העולם - כולל הגוף והנפש של עצמנו - אלא רק באמצעות הנפש. מה שהחושים השונים קולטים ומעבירים למוח עדיין אינו ידע. הנפש היא המערכת שיוצרת פרשנות למה שנקלט על-ידי החושים. רק העיבוד של מה שנקלט על-ידם הוא שהופך לידע. חלק מידע זה מופנה לעיסוק של הנפש בעצמה ולא ידוע לנו על שום מערכת אחרת שמסוגלת לעסוק באופן כל כך מקיף בעצמה כפי שעושה זאת הנפש. ולו גם מסיבה זו צריך שלחקר הנפש יהיה מעמד מיוחד. הנפש היא אומנם חלק מהגוף אבל היכולות והמורכבות שלה מאפשרות לחקור אותה כישות נפרדת. ככל שנכיר יותר לעומק את המבנה את היכולות, את המגבלות ובעיקר את הקשיים של הנפש לתת לנו תמונה נכונה של העולם, כך נוכל להבין טוב יותר את הנפש כישות ממשית וריאלית, ואת העולם כמציאות שהנפש מכירה לנו את מה שמחוץ לעצמה ומנחה את ההתמצאות ואת הפעולות שלנו בו.

להיבט ההתפתחותי/התמינותי של הנפש, למבנה שלה המורכב מכמה רמות ארגון, לניסיונות החוזרים ונשנים שלה לאזן את עצמה ולהיבטים נוספים שלה, יש השלכות מרחיקות לכת על הבנת הבעיות והקשיים שלה ועל הטיפול בהם. אלה ידונו בהדרגה בטכסטים הבאים.

פרק 4 - עקרונות הטיפול הפסיכואנליטי

לסביבה יש אמצעים ודרכים רבות להשפיע על הנפש: לימוד, הדרכה, חינוך, כפייה, הכוונה, חיקוי, אימון, חמלה, פיקוח, ביקורת, הזדהות, הכתבה, סמים, תרופות אמפטיה ועוד. במקביל יש לנפש דרכים רבות לבטא את עצמה: דיבור, כתיבה, ציור, משחק, תנועה, מוזיקה, ריקוד ועוד. בכל הקשור לאופי המפגש בין הסביבה לבין הנפש המתודה שפרויד פיתח בהדרגה במהלך השנים הראשונות של עבודתו שונה מכל מה שהייה קיים עד אליו: היא יצרה ואפשרה מפגש ייחודי בין מנעד רחב של ביטויי הנפש לבין התגובה וההתייחסות אליהם מצד "הסביבה" (המטפל). אלא שפרויד עצמו ואלה שבאו אחריו, לא באמת הצליחו לנסח לעצמם בצורה ברורה את עקרונות היסוד של התפיסה העומדת בסיס הטיפול הנפשי. במהלך הזמן 'השיטה הפסיכואנליטית' התפצלה ונפרמה לכל כך הרבה כיוונים והדגשים שונים, שכבר לא ברור מה משותף לכל השיטות והגישות המשתייכות למרחב הפסיכואנליטי. לכן יש טעם לחזור להתחלה ולשחזר איך ועל איזה רקע נוצרה שיטת הטיפול של הפסיכואנליזה.

התהוותה של שיטה

בתחילת דרכו (ובהתאם למסורת הרפואית שעל ברכיה התחנך) פעל פרויד לפי כללי הרפואה גם ביחס לבעיות הנפש: איסוף מידע (סימפטומים וסימנים) והפעלת אופרציות טיפוליות, שמטרתן לתת מענה לאופי הקשיים. בעיות נפשיות נתפסו אז כסוג של הפרעה בפעילות התקינה של מערכת העצבים והטיפול כוון בעיקר להרגעה והחזרתה לאיזון: מנוחה, מסאז'ים, אמבטיות וכדומה (Freud 1886).

צעד שני

בהשפעת העבודות של שארקו וברנהיים נוטה פרויד להתייחס יותר למימד הנפשי של הקשיים ופחות למימד הגופני-נוירולוגי. הטיפול מכוון לביטול השפעתם של קשיים נפשיים באמצעות היפנוזה סוגסטיבית. בשיטה זו בוחר המטפל (כשהמטופל נמצא תחת השפעה היפנוטית) את הסוגסטיות הניתנות לו על סמך תלונותיו וזיהוי בעיותיו. מטרת הסוגסטיות היא לבטל את כוחם והשפעתם של הקשיים והבעיות שבעטיים ביקש המטופל עזרה. בעקרון השיטה אמורה לפעול בדומה להשפעת תרופות על הגוף והסוגסטיות הן מעין 'תרופות לנפש'. כך למשל, למטופלת שעל אף רצונה לא הצליחה להניק, נתן פרויד סוגסטיות כמו: "את אימא טובה", "אין לך מה לדאוג", " התינוק שלך יגדל" וכן הלאה (Freud 1892). אלא שהסתבר לפרויד שהתוצאות היו חלקיות וזמניות.

צעד שלישי

בשיטה הבאה - הקתרטית (שברויאר יצר יחד עם אנה או.) נוצרה לראשונה תפיסה טיפולית שונה לחלוטין: המטופל מטפל בעצמו תוך כדי שהוא מדבר, אלא שזהו דיבור שונה מזה היומיומי. בהשפעת ההיפנוזה והנחיות המטפל נהייה הדיבור אסוציאטיבי וחופשי ממעצורים. תפקיד הרופא הצטמצם ליצירת התנאים בהם מרגיש המטופל בטוח, נטול עכבות ומוזמן לדבר ככל העולה על רוחו. ההנחה ביסוד גישה טיפולית זו היא, שבעיות נפשיות הן מעין 'רעלים' שהצטברו בנפש ועל-ידי הדיבור היא מתנקה מהם (אנה או. קראה לשיטה "ניקוי ארובות"). פרוצדורה טיפולית זו התבררה כבעייתית ובשני המקרים, שברויאר ופרויד הציגו בספרם המשותף 'מחקרים בהיסטריה' (אנה או. ואמי), הופסק הטיפול לפני שהושג שיפור יציב. (ברויאר ופרויד 1895). נראה שדיבור לשם דיבור (אפילו כשהוא משוחרר) אינו מרפא והיה צורך להוסיף לו מימד נוסף.

צעד רביעי

הצעד הבא היה מקורי של פרויד והציב אותו על הדרך ליצירת גישה ששינתה לחלוטין את התפיסה הטיפולית ביחס לנפש . בדומה למתודה הקתרטית, נתן פרויד למטופלות שלו לדבר באופן חופשי, משוחרר ונטול עכבות ככל האפשר - אך הפעם ללא עזרה היפנוטית (המקרים של אליזבט, לוסי וקתרינה המוצגים ב'מחקרים בהיסטריה'). בהבדל מהמתודה הקתרטית, איתר פרויד בדיבורן רמזים, שאפשרו לו להתערב ולתת אינטרפרטציה. הפרשנות כוונה למה שלדעתו היו מוקדי הקשיים, שפעלו מתחת לסף המודעות שלהן. אצל כולן התכנים הלא מודעים היו קשורים לאהבה ומיניות: אצל לוסי - קונפליקט בין אהבה נכזבת למעבידה לבין מחויבות קודמת שנתנה לאשתו שנפטרה להמשיך ולטפל בילדיו. אצל קתרינה ניסיון של אביה השיכור לשכב עמה בילדותה ואצל אליזבט - קונפליקט מוסרי (בעל הדים אדיפאליים) לתפוס בלב גיסה את מקום אחותה שנפטרה (ברויאר ופרויד 1895). לדעת פרויד התנסויות ותכנים אלה סולקו מהתודעה, כיוון שהנפש המודעת לא הייתה יכולה להכילם והם המשיכו לפעול כמוקדי כוח ברמה לא-מודעת. ההתערבות הטיפולית העלתה אותם למודעות והביאה עמה הקלה והעלמות של הסימפטומים. די מהר התברר לפרויד שמודעות בלבד אינה מספיקה, אבל יסודות השיטה כבר הונחו: תפקיד המטפל הוא לעזור לנפש לתקן את עצמה. את כל מהלכה של הפסיכואנליזה, מאז ועד היום, אפשר לתאר סביב גילוי זה של פרויד: איזה מין ידע צריך להיות למטפל ואיך הוא צריך להתמקם ביחס למטופל כדי לעזור לו לתקן את עצמו מתוך עצמו.

יסודות והנחות של השיטה הפסיכואנליטית

העיקרון הבסיסי ביותר של הפסיכואנליזה הוא המפגש בין הביטויים נפשיים (הגלויים והסמויים) של המטופל לבין ההתערבות או המענה של המטפל. ההנחה העומדת מאחורי עיקרון זה היא, שהמטופל אינו מבין לא את משמעות הסימפטומים שלו ולא את הקשר שלהם לביטויים נפשיים אחרים (אסוציאציות, חלומות, דפוסי התנהגות וחשיבה וצורות רבות אחרות). תפקיד המטפל הוא לפרש אותם: לקשור אותם להיבטים שונים של החיים והקשיים הנפשיים של המטופל ובאופן כזה להפוך אותם לבעלי משמעות בשבילו. מנקודת מבט זו אין שום הכרח שהביטוי הנפשי של המטופל יהיה מילולי והוא יכול להיות גם באמצעות ציור, תנועה, צלילים וקולות, משחק וכל צורת ביטוי שאפשר לעלות על הדעת. הפסיכואנליזה התחילה את דרכה כ'טיפול בדיבור' אבל המילים הן רק אחד מערוצי הביטוי של הנפש. מה שמייחד את השיטה של הפסיכואנליזה מכל שקדם לה בנוי משני צעדים משלימים: 1. מתן לגטימציה לביטוי נפשי משוחרר וחופשי ככל הניתן - מילולי ולא מילולי. 2. ההתערבות והמענה של המטפל מכוונים לעזור למטופל לחוות ולהבין את מה שהנפש שלו מבטאת ואיך ביטויים אלה קשורים לחייו ולקשיים שלו.

מאחורי השיטה הפסיכואנליטית נמצאת ההנחה (שלא נוסחה בבהירות מספיקה) שהנפש אינה מצליחה להבין בכוחות עצמה מה לא בסדר איתה ומה מקור הקשיים שלה. הנפש צריכה שיעזרו לה להבין את עצמה ואת מצבה - את היתר היא תעשה בכוחות עצמה. בשונה מכל תפיסה אחרת מאחורי שיטת הטיפול הפסיכואנליטית נמצאת ההנחה שהעזרה הנכונה ביותר לנפש היא זו הנוצרת בתוכה עצמה. אבל בשביל לדעת איך לפעול הנפש צריכה לזהות את מקור קשייה ולצורך זה עליה לקבל עזרה מבחוץ. את הזיהוי היא לא יכולה לעשות בכוחות עצמה אבל השינוי עצמו יכול להיעשות רק על-ידה. לכאורה בנויה התפיסה הטיפולית של הפסיכואנליזה על שתי הנחות סותרות: מצד אחד המטפל אמור לדעת טוב יותר מהמטופל מה מתרחש ומה לא בסדר בנפשו. מצד שני התיקון הוא באחריות הנפש של המטופל ורק היא תדע לעשות אותו נכון. אך הסתירה היא רק לכאורה ומאחוריה יש היגיון שהוא אומנם שונה מכל מה שאנו מכירים באמצעות התיאוריות הקיימות, אבל הוא עקבי ותואם את סוג ההיגיון הפועל בתהליכים ביולוגים אחרים. אפשר יהיה להציג אותו רק בהדרגה והוא יתפרש על כמה וכמה טקסטים. כאן אתמקד רק בצד של המטפל - 'איך אמור המטפל לדעת לפרש את משמעות ביטויי הנפש של המטופל (הגלויים והסמויים) יותר ממה שהמטופל יכול לעשות?'
מנקודת מבט של הפסיכואנליזה המפתח לעזור לנפש (למטופל) היא לדעת עליה יותר ממה שהיא יודעת (ומודעת) על עצמה ומובן לה מתוך עצמה. הידע עצמו נמצא בביטוייה של הנפש ותפקיד המטפל הוא לזהות ולהכיר לה את מה שנמצא בה וזר או לא מוכר לה. פרויד הניח שהנפש אינה מצליחה לזהות את קשייה ולהבין את משמעותם משום שהיא נמנעת מהידיעה אודותם - היא הדחיקה אותם. הוא האמין שידע מסוג מסוים, בעיקר בעל אופי מיני, נחווה כמאיים מדי ולכן הנפש מצאה דרכים לסלקו מהמודעות. אותו ידע ממשיך לפעול בשכבות שאינן נגישות למודעות, והוא שעומד מאחורי הקשיים הנפשיים והסימפטומים (שיכולים להיות גם פיזיים-גופנים). כבר מתקופת פרויד ועוד יותר אחריו נוספו הסברים רבים ביחס לשאלת אי יכולתה של הנפש לדעת את עצמה, אבל כאן חשוב להבחין בין הנחות היסוד של השיטה הפסיכואנליטית לבין ההסברים אפשריים לאי-יכולתה של הנפש לזהות את הקשיים של עצמה.
מה שחשוב להבין הוא, שאין קשר מחייב בין השיטה הטיפולית שפרויד יצר לבין ההנחות שלו (ושל אחרים) ביחס למקור הקשיים הנפשיים ולמה שהנפש לא יודעת על עצמה. בבסיס שיטת הטיפול הפסיכואנליטית נמצאת הנחה המחייבת ידע והבנה עמוקה של המטפל על מבנה הנפש ועל התהליכים הפועלים בה כדי להיות יכול לתת לנפש המטופל מענה למה שהיא שאינו בהיר לה ביחס לעצמה. עם זאת אי-הידיעה של הנפש את עצמה אינה קשורה בהכרח לנושאים מיניים, להדחקה והיבטים אחרים של התיאוריה הפרוידיאנית. הבעיה הגדולה של הפסיכואנליזה על גישותיה השונות היא, שאף אחת מהן לא הצליחה לגבש לעצמה תפיסה כוללת, מקיפה ובהירה של הנפש: מהם מרכיביה, איך הם מאורגנים, מה הכוחות הפועלים בה ומה הסיבות לכך שרבדים רבים הפועלים בה אינה מובנים למטופל ולא למטפלים. הפסיכואנליזה על גישותיה השונות צברה תובנות רבות על מקור הקשיים הנפשיים ועל היבטים רבים אחרים של הנפש, אבל לא הצליחה ליצור לעצמה תמונה ברורה של מכלול הנפש כולו ושל הארגון שלו. ללא תמונה ברורה, עקבית ובהירה "צפות" התובנות של הפסיכואנליזה ללא אחיזה של ממש והידע העומד לרשות המטפל מקוטע, לא מאורגן וללא דרך לברור בין מה שחשוב לבין השולי ולבין מה אינו נכון. ללא מקורות ידע מאורגנים ומסודרים המטפל אינו יכול לתת מענה עקבי ומדויק למה שהמטופל אינו יודע על עצמו. פרויד הניח את היסודות לשיטה הנכונה לעזור לנפש אך שיטה שאינה יודעת מספיק על מרחב הפעולה שלה (שהוא הנפש) אינה יכולה למצות את ייעודה.

מה שמייחד את הטיפול הפסיכואנליטי מכל האמצעים והשיטות האחרות היא ההנחה (המובלעת), שלנפש יש יכולות וכלים לנהל את עצמה. תפקיד הטיפול הוא לעזור לה להכיר את המכשולים, שאינם מאפשרים לה להיות עצמאית ואחראית על עצמה. כדי לעזור למטופליו על המטפל להכיר את המכשולים המונעים מהנפש לנהל את עצמה בצורה נכונה. בלי הכרות כזו פועל המטפל כעיוור למחצה וצריך להישען בעיקר על הניסיון, האינטואיציה ואוסף בלתי נגמר ולא ממוין של תובנות ואמירות תיאורטיות ומעשיות - ואלה אינם מספיקים. הנפש היא המערכת המשוכללת והמורכבת ביותר ביקום המוכר לנו וככזו היא מדויקת בכל פעולותיה - גם בקשיים, בשיבושים ובעיוותים שלה. יש מעט מאוד סתמיות וחוסר הגיון בהתנהלות של הנפש, אבל רק הכרות עמוקה שלה יכולה להוביל למענה מספיק מדויק כדי שהנפש תדע איך להשתמש בו. כאמור לעיל יש דרכים רבות ושונות להשפיע על הנפש אבל טווח האפשרויות למענה שיהיה מספיק מדויק כדי שיעזור לנפש ללמוד לנהל את עצמה הוא מועט. לטעות אפשר באין ספור דרכים, אך רק מקצתן יובילו לתגובה נכונה של המטפל.
ממה אמור להיות מורכב הידע של המטפל?
לנפש יש הרבה מערוצים שדרכם היא מספרת על עצמה ועל מצבה. הניסיון האישי של פרויד הוביל אותו להדגיש בעיקר שלושה: אסוציאציות חופשיות, העברה (טרנספרנס) וחלומות. אבל יש עוד דרכים רבות נוספות לאסוף מידע על הנפש: מבחנים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, זיכרונות, כתב יד, כף יד, דפוסי התנהגות, מתח שרירים, דפוסי תנועה, ציור, קריאה בכוכבים (אסטרולוגיה) ועוד. חלק מצורות איסוף ידע אלו אולי לא נחשבות 'מדעיות' אך הן לא פחות מדויקות או אמינות מאלו המקובלות על האקדמיה. ללא תמונה מקיפה וברורה של המושא עצמו - הנפש האנושית - אין שום דרך להעריך את המהימנות, האמינות והערך של אף אחת מדרכי איסוף המידע על הנפש. מה שהאקדמיה יודעת על הנפש האנושית הוא כה מועט, שמה שמקובל ומוסכם על-ידה אינו מעיד בהכרח על ידע מאורגן ומובנה. ללא ידע של ממש על הנפש האנושית החותמת של 'מדעיות' היא ריקה מתוכן.

המידע הנחוץ למטפל בכדי לגבש את תגובותיו למטופליו נשען על שני מימדים: אישי וכללי. 

1. את המידע האישי אוסף המטפל, בכל דרך שהיא מכל מטופל בנפרד וממנו עליו ללמד על מה שמתרחש בעולמו הפנימי. כשם שכל אדם בחיים הגלויים שלו הוא ייחודי ושונה מכל אדם אחר כך הוא גם ייחודי ושונה בחיים הפנימיים. 

 2. כיוון שהעולמות הפנימיים ייחודיים ושונים אחד מהשני, יש צורך בסוג של מידע כללי יותר, שיעזור למטפל להעריך ולהבין את המידע האישי. זהו סוג המידע שאמורות לספק התיאוריות הפסיכואנליטיות והפסיכולוגיות. הן אמורות להציע תמונה מסודרת, מקיפה, בהירה ועקבית על העולם הנפשי כישות בעלת מבנה שפועלים בו כוחות ותהליכים שונים. לרשות הרפואה עומד מידע כללי על הגוף (אנטומיה ופיזיולוגיה) למרות שאין בנמצא גוף ערטילאי. מידע מסוג כזה אמור לעמוד גם לרשות המטפלים בנפש. הפסיכואנליזה הייתה אמורה ליצור מידע כללי מסודר ומאורגן על הנפש והעולמות הפנימיים הפועלים בה ללא תלות בסובייקט כזה או אחר. אלא שהיא לא הצליחה ליצור מידע כזה וזהו שורש הקושי של התיאוריות הקיימות. הן לא הצליחו להעמיד תמונה מקיפה, בהירה ועקבית של מושא הדיון שלהן ('הנפש') שאינה תלויה במי שיצר אותה.

מאז העבודות הראשוניות של פרויד נוצרו שיטות רבות נוספות מלבד 'הטיפול בדיבור', שמצאו דרכים שונות ליצור מגע עם העולם הפנימי ולאסוף עליו מידע (תנועה, ציור, דרמה, משחק, מוזיקה ועוד) אבל זהו תמיד מידע אישי. הידע הכללי של תמונות הרקע שאמורות לעזור להעריך ולארגן את המידע האישי נשאר מעורפל, כללי, לא מדויק ואפילו מטעה. ללא ידע מאורגן יכולה התגובה הטיפולית להישען בעיקר על הניסיון האישי של המטפל וזה אינו מספיק. בין האישי של המטפל לבין האישי של המטופל יש צורך בתמונת רקע שאינה אישית. רק תמונת רקע של הנפש עצמה יכולה למלא את תפקיד 'השלישי', 'השלישי האנליטי', מודלים משולבים, אינטגראטיבים או כל מושג אחר שהפסיכואנליזה ניסתה להכניס כמרחב מתווך כדי שהבין-אישי (הבין-סובייקטיבי) לא יהפוך לערבוביה שלא ניתן להבחין בה בין האישי של המטופל לבין זה של המטפל. רק הנפש האנושית כישות שניתן להתייחס אליה כממשות קיימת שיש לה מבנה וארגון שאינו מותנה בדעה ובידע של יחיד כזה או אחר יכולה להוות תמונת רקע כללית מתווכת בין אישי אחד לאחר . הנפש האנושית היא מושא הטיפול של הפסיכואנליזה וללא מושג עליה הפסיכואנליזה לא יכולה לדעת במה היא מטפלת.

ללא זיהוי החיבור בין הנפש לגוף נפש נמצאת הנפש בשום מקום (ראה פרק ראשון). ללא שפה מתאימה הדיבור על הנפש גולש לא-בהירות וסתמיות (ראה פרק שני). ללא יכולת לדון בנפש כישות מובחנת שיש לה ארגון ומבנה הידע על הנפש הוא לא יותר מאוסף של קרעים ורסיסים שאינם מתחברים אחד לשני (ראה פרק שלישי). הידע של המטפל אמור לעזור למטופל ליצור חיבור וסדר במה שנחווה על-ידו כביטויים לא מובנים של עצמו אך כדי לעזור למטופליו לעשות סדר בתוך עצמם המטפל זקוק למידע מאורגן ומסודר על הנפש שאינו תלוי רק בניסיון ובידע שמקורו במטופל כזה או אחר. הקליניקה מורכבת מפרטים בכל הקשר שאפשר להעלות על הדעת: החיים הריאלים על הקשריהם השונים (משפחה, עבודה, קשרים חברתיים וכן הלאה), החיים הפנימיים (העכשוויים ובתקופות שונות שלהם) - פנטזיות, חלומות זיכרונות, התנסויות משמעותיות וכן הלאה. פרשנות משמעה לקשור את הפרטים ולהציע סוג של סדר. קישור הפרטים אחד לשני הוא שיוצר את המשמעות. כדי לקשר נכון המטפל צריך שתהייה לו ידיעה מקיפה, מפורטת ובהירה של התפקודים, הכוחות והתהליכים המרכיבים את הנפש ופועלים בה. במצבה הנוכחי הפסיכואנליזה אינה מצליחה להעמיד לרשות המטפל את הידע הנחוץ לו.
ייעודה של המפה הנפשית הוא להציע מפת רקע כללית של הנפש האנושית כמכלול: על תפקודיה, רמות הארגון שלה והתהליכים הפועלים בה - ללא תלות באישי ובמי ששרטט אותה. באופן כזה היא מהווה תמונת רקע ומרחב-מתווך בין המטפל למטופל.

מבלי שפרויד ידע על כך הרבה הוא יצר שיטה טיפולית שמתאימה לתיקון השיבושים והעיוותים הבסיסיים והראשוניים ביותר של הנפש. אלה אותם שיבושים העומדים מאחורי מרבית הקשיים הנפשיים. בנושאים אלה יעסקו הפרקים הבאים.

פרק 5 - החיפוש אחר מקורות הסבל וההפרעות הנפשיות

רקע

כל אופרציה טיפולית מצריכה ידע על אופי ומקור הקשיים: מיקומם, סיבתם, סימניהם וכדומה. מפליא לחשוב, שרק לפני כמאה חמישים שנה התחילה הרפואה להתייחס להפרעות נפשיות כנושא מובחן המצריך מחקר ושיטות טיפול מותאמות. פרויד לא היה היחיד בזמנו שהתחיל לחקור הפרעות נפשיות כתופעה מובחנת, אבל היה היחיד שהצליח לפתח מתודה ייחודית שהתאימה לחקר הנפש ולטיפול בה. פרויד עצמו סבר שהוא ממשיך את מסורת המחקר הרפואית ורק מתאים אותה לנושאי הנפש אלא שסברה זו נכונה רק בחלקה: בפועל הוא פיתח תפיסה מחקרית-טיפולית שונה מכל מה שקדם לו, שהציבה גבולות חדשים להבחנה בין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי. כשיטה המכוונת לחקור את הסובייקטיבי כישות אובייקטיבית, תפיסתו המחקרית אינה מובנת גם היום ומאז ימיו גם לא התנהל מחקר שיטתי במתודה זו. פרויד יצר סוג חקירה שמצטרפת קרוב ככל האפשר לנקודת מבט פנימית של הנפש על עצמה וביחס לעצמה (נקודת-מבט שהנפש עצמה אינה מודעת לה). למעשה אין ההבדל של ממש בין התפיסה הטיפולית שיצר פרויד (הפסיכואנליזה) לבין המתודה המחקרית שלו, אלא רק באופן השימוש בנתונים שנאספו באמצעות השיטה. כמטפל הוא פירש למטופליו את הנתונים כדי להביא למודעות שלהם את מה שלפי דעתו הם הדחיקו. כתיאורטיקן של הנפש הוא ניסה לבנות באמצעות אותם נתונים השקפה כללית על המבנה והארגון של הנפש והכוחות הפועלים בה. מסיבות המצריכות דיון נפרד מסתבר, שכדי לבנות תפיסה עקבית ובהירה של הנפש אין די רק בנתונים שנאספים ממטופלים. מה שחשוב לעניינו כאן הוא, שפרויד שינה כמה פעמים את המודלים המסבירים שלו הן ביחס למבנה הנפשי והן ביחס לאופי ההפרעות הנפשיות.
לצד ההישגים שפרויד צבר בדרכו הוא אסף גם שגיאות רבות שחלקן תוקנו בהמשך ואחרות לא. בכדי לדעת משהו איך ומה למדה הפסיכואנליזה על מקור ההפרעות הנפשיות, מה השיגה ומה חסר בידע שלה, יש צורך לחזור ולשחזר את המהלכים העיקריים שעשתה בהיסטוריה הקצרה והאינטנסיבית שלה. כדי להבליט את העיקר יהיה צורך להשמיט כמה מהלכים משניים והרבה פרטים על המהלך בכללו. לפחות בתחילת דרכו החליף פרויד את המודלים המסבירים את ההפרעות הנפשיות ואת שיטות הטיפול שלו במהירות מעוררת השתאות. שחזור התפיסה הטיפולית שלו הוצג בפרק הקודם וכאן אתמקד בשחזור הניסיון שלו (ושל אחרים אחריו) להציע הסבר למקור ההפרעות הנפשיות ואיך הן משפיעות על הפעילות הנפשית הנורמאלית או התקינה.

הנחת היסוד של פרויד, שעומדת מאחורי כל המודלים, דומה לזו של הרפואה ביחס לגוף: הנפש הנורמאלית מאופיינת ביכולת לשמור על איזון רגשי, מנטלי ותפקודי באופן שהסבל אינו אמור להפריע או לשבש את הפעילות היומיומית שלה (מה שפרויד כינה "הסבל של חיי היומיום"). סימפטומים נפשיים מעידים על כך שמשהו ערער את האיזון הנורמאלי ואילו האיזון החדש מלווה בסבל רב ומשבש את יכולת הנפש לפעול. פרויד יצא לחפש אחר הסבר למקור הסבל וההפרעות הנפשיות ללא שום גוף ידע משמעותי ברקע ובלי מושג איך ומה עליו לחפש. הדרך שהוא עשה היא מופלאה באמת, למרות שנושאים רבים נשארו פתוחים ולא ברורים דיים.

תחנות עיקריות בחיפוש אחר הסבר לסבל ולהפרעות נפשיות

נקודת המוצא של פרויד הושפעה מזו של שארקו. מקור ההפרעות הוא חיצוני: תאונות, אלימות, אובדן של אדם קרוב והתנסויות אחרות מערערות את האיזון הנפשי. לא בהכרח כל מי שיתנסה במצבים דומים יחווה סבל או הפרעה נפשית. ההנחה הייתה שפועלים כאן גם גורמים מולדים-מבניים הרגישים יותר לזעזועים נפשיים. התגובה הנפשית להתנסויות טראומטיות יכולה להיות מושהית בטווח זמן של חודשים או שנים אחדות. בכל מקרה ההנחה הייתה שהתפרצות ההפרעה הנפשית סמוכה למדי לאירוע שחולל אותה. החולה שוכח כביכול את האירוע הטראומטי עצמו כיוון שנחווה במעין מצב תודעה אחר, השונה מזה של היומיום. הטראומה יוצרת מעין גרעין זר (או "סוכן סמוי") בחיים הנפשיים, שברגע מסוים מערער את האיזון הנורמאלי ומכתיב סוג של איזון בעייתי - נירוטי (Freud 1886). טראומה נפשית יכולה להתרחש בכל גיל.

תחנה שנייה - קונפליקט פנימי בין רצונות מנוגדים

בעקבות ההתנסות שלו בהיפנוזה סוגסטיבית מסביר פרויד את סיבת הקשיים הנפשיים בניגודי אינטרסים פנימיים ביחס למטלה או מחויבות כלשהי. כך למשל הוא מסביר את מצבה של אישה צעירה, שלא הצליחה להניק את תינוקה למרות שמאוד רצתה בכך. פרויד מניח שלאותה אישה יש התנגדות פנימית להנקה, שהיא אינה מודעת לה וזו אינה מאפשרת לה לממש את רצונה המודע. במודל זה מיקום הקשיים הוא פנימי: התנגשות בין מוטיבים שונים (שאחד מהם אינו מודע) הגורמת להיווצרות קונפליקט. גם במודל זה מניח פרויד שמדובר בסוג של קונפליקטים שהם חלק מהחיים הנפשיים הנורמאלים, אך התגובה הנפשית ביחס אליהם הוקצנה כתוצאה מרגישות יתר (Freud 1892).

המיניות כגורם העומד מאחורי הקשיים הנפשיים

במודלים הראשונים של פרויד אין למיניות מעמד מיוחד בין הגורמים לקשיים נפשיים. כמה שנים לאחר שהתחיל לטפל ולחקור את הנירוזות, הוא מגיע לתובנה שנושאים מיניים הם המקור המרכזי ואולי היחיד של קשיים נפשיים. הוא אינו יודע מה בדיוק משתבש במיניות ואיך היא משבשת את החיים הנפשיים בכלל, אך מבחינתו הוא זיהה את הגורם המרכזי שעומד מאחורי כל הקשיים הנפשיים. מכאן ואילך מנסה פרויד לחקור ולהסביר איך ומה במיניות מערער את החיים הנפשיים. באותן שנים הוא יוצר כמה מודלים, שמסבירים את מקור הקשיים הנפשיים באמצעות היבטים שונים של החיים המיניים: התנהגות מינית מעוכבת או לא שלמה, קונפליקטים בין מיניות לערכים אחרים והדחקה של תכנים מיניים הנתפסים כבלתי קבילים.
תחנה שלישת - ניתוק בין תכנים לאפקטים

מבחינת פרויד המכנה המשותף לכל התסמונות השונות של הקשיים הנפשיים (היסטריה, אובססיה, פוביה, חרדה ועוד) הוא, שבכולן יש ניסיון להתמודד עם נושאים מיניים שאינם מתיישבים עם ערכים אחרים והתנגשות זו מאיימת לערער את החיים הנפשיים בכלל. הנפש מנסה לאזן את עצמה מחדש על-ידי בידוד או הפחתת עוצמת ההשפעה של הנושא המיניים על האיזון הכולל שלה. האסטרטגיה הכללית של הנפש היא יצירת ניתוק בין התכנים המיניים הלא קבילים (מושאי האהבה או התשוקה, פנטזיות מיניות וכדומה) לבין האפקטים הקשורים בהם וגלגוליהם (תשוקה, משיכה, התאהבות, אובדן, אכזבה ועוד). פרויד הבחין בכמה צורות של ניתוק שכל אחת מהן אפיינה תסמונת אחרת: כך למשל היסטריה קונברסיבית מאופיינת בהעתקת האפקטים למישור הגופני (וייצוג סימבולי שלהם בתודעה) ואילו התכנים המיניים יוצרים מעין גרעין משני המנותק מהתודעה הרגילה. באובססיה האפקטים מועתקים לתכנים לא-מיניים ונשארים בתודעה ואילו התכנים המיניים (ללא אחיזת האפקטים) נדחקים לשולי התודעה.

העמדת המיניות במרכז ההסבר לתסמונות הנפשיות הביאה איתה גם את מה שכונה מאוחר יותר 'האובייקט' ו'יחסי אובייקט': היחסים (המציאותיים והדמיוניים) של הסובייקט עם דמויות חשובות בחייו. מטבע הדברים מיניות קשורה ביחסים (נושא שבמודלים הקודמים תפס מקום שולי) והיא חלק מהחיים הבוגרים. כך שגם זמן התפרצותן של התסמונות הנפשיות וגם זמן התהוותן שויכו לחיים הבוגרים (ברויאר ופרויד 1895, Freud 1894).
.
תחנה רביעית - יחסי אובייקט כטראומה.

במודל שנהוג לכנותו ה'סדוקטיבי' חוזר פרויד להנחה הראשונית שלו שמקור הקשיים הוא מציאותי וחיצוני אלא שהפעם אופי הטראומה הוא מיני (ולא בהכרח כל התנסות קשה כמו במודל הראשון) והיא מתרחשת לפני הבגרות המינית. לראשונה מעתיק פרויד את זמן ההפרעות הנפשיות לילדות: א. התנסות מינית כפויה לפני הבגרות המינית יוצרת תחושת פחד, תיעוב וכדומה. ב. ההתנסות כולה מודחקת ג. התנסות שלאחר הבגרות המינית מעוררת את זיכרון ההתנסות הראשונית ומלווה באפקט של חרדה וסימפטומים נוספים. ד. הסימפטומים שקשורים ישירות לתחושות מההתנסות הראשונית, מודחקים ותחתם מופיעים סימפטומים בעלי קשר סימבולי לסימפטומים המודחקים. במודל זה מתקיים ניתוק כפול: בין שתי תקופות חיים (קדם מינית ומינית) ובין טראומה מינית לבין האפקטים הנלווים לה. וכן גם הדחקה כפולה: הדחקת ההתנסות בילדות והדחקת זיכרון ההתנסות בהתבגרות.

תחנה חמישית - יחסי אובייקט כפנטזיה

יצירת המודל המוכר כ'תסביך אדיפוס' נמשכה יותר מעשר שנים ומבחינת פרויד זהו המודל הסופי, שאמור להנחות את הקליניקה ולהוות בסיס לתיאורה של הפסיכואנליזה. הוא מניח, שדחפים מיניים ילדותיים מעוררים בילד/ה אפקטים חזקים של אהבה-שנאה/קנאה. אהבה להורה מהמין הנגדי ושנאה/קנאה בהורה מאותו המין של הילד. הפחד מעוצמת האפקטים (חרדת הסירוס) מוביל להדחקת המשאלות המסוכנות (מבחינת הילד/ה) והעתקת האפקטים לאובייקטים אחרים. הקונפליקט הכפול (וגלגוליו) הוא המקור לכל התסמונות הנפשיות (Freud 1910).

פרויד המשיך לשכלל את המודל של תסביך אדיפוס כל חייו אך במקביל הוסיף דחף נוסף (מלבד המיני) כהסבר לכוחות הפועלים בנפש וכסיבה לסבל ולהפרעות נפשיות - דחף המוות. ההשלכות של דחף זה על מקור הקשיים הנפשיים לא התגבשו למודל ברור ולכן לא מצאתי לנחוץ לדון בו כתחנה נפרדת. מנקודת המבט של המפה הנפשית לא קיים דחף כזה והנוכחות של המוות בחיים הנפשיים נוגעת יותר למה שאפשר לכנות 'מוות נפשי'. נושא חשוב זה מצריך דיון נפרד.

סיכום המהלכים של פרויד

במהלך מחקרי וטיפולי שנמשך כ-30 שנה (1886-1914) בהעדר אפשרות להישען על ידע קודם ביחס למקור ההפרעות הנפשיות ושיטות מחקר תואמות, יצר פרויד שיטת מחקר וטיפול חדשנית. באמצעותה הוא ניסה לקבל מושג על מבנה הנפש ועל הגורמים המפרים את איזונה. התנועה המחשבתית שלו מתחילה מגורם מאוד כללי ולא מובחן, חיצוני ובלתי תלוי בסובייקט (כל מה שיכול לגרום לטראומה נפשית), מזמן לא מובחן (טראומה יכולה להתרחש בכל גיל) ובהבחנה כללית בין שני מצבי תודעה. בהדרגה מחדד פרויד את המובחנות שלו בכל הרמות תוך שהוא נע בין זיהוי הגורם שמחולל את הקשיים כחיצוני לבין מיקומו כפנימי. הוא יוצר תמונה מורכבת ומפורטת יותר ויותר של התהליכים הנפשיים הפנימיים ומדגיש את ההשלכות של תהליכים אלה על תפיסת המציאות ונושאים רבים אחרים. מכלול התהליכים הפנימיים והכוחות הפועלים במרחב זה מרכיבים מעין מרחב פנימי שפרויד כינה 'הלא מודע' ושהוא מושא החקירה והטיפול של הפסיכואנליזה. במודל האחרון שלו המקור והמחולל הוא תמיד מיני ופנימי אך קשור לאובייקטים מוגדרים (ההורים): הוא פעיל בילדות אך ההשהיה שלו יכולה להיות ארוכה והקשיים יכולים להתפרץ גם בגיל הנעורים ואילך.

תחנה שישית - הכול מתחיל בבית

המודל האחרון של פרויד היווה נקודת מוצא להרבה מאוד כיוונים מחקריים ועיוניים ולקחו בו חלק פסיכואנליטיקאים רבים (קליין, ויניקוט, בלינט, בולבי, אוגדן ועוד). בעיקרו של דבר הערעור העיקרי על המודל האדיפאלי היה בשלושה היבטים: 

1. מקור הקשיים הוא בתקופת ילדות מוקדמת יותר (השנים הראשונות) ולא גיל חמש בערך כפי שהניח פרויד. 

2. המרכיב המיני אינו מקור הקשיים העיקרי .
3. מקור הקשיים הוא חיצוני ופנימי כאחד: התנהגות ההורים (ובעיקר האם), פנטזיות ואגרסיות של התינוק. בנוסף התחילו להצטבר גם ראיות לכך, שדפוס האינטראקציה של התינוק עם ההורים ('האם הטובה דייה', דפוסי התקשרות) אינו הגורם המשפיע היחיד והחיים הנפשיים של ההורים עצמם משפיעים על החיים הנפשיים של התינוק (דיכאון של אחד מהם או שניהם, חרדה, פחדים, מתח וכדומה). הפסיכואנליזה שלאחר פרויד הצליחה לזהות שלושה מקורות שונים להפרעות הנפשיות: פנימי של התינוק, אינטראקציה שלו עם סביבתו הקרובה ופנימי של ההורים. זהו המקום בו נמצאת הפסיכואנליזה כבר הרבה שנים בלי שהיא מצליחה להבהיר ולנסח לעצמה אם חסר משהו במודלים שלה ומהו.

מה חסר?

מנקודת המבט של המפה הנפשית ועבודות נוספות שנוצרו בעקבותיה חסר הרבה. בהקשר לחיפוש אחר שאלת מקור הסבל וההפרעות הנפשיות חסרים שני נושאים חשובים: 1. מהי נקודת-המבט של התינוק ביחס לקשיים? 2. למה דווקא בילדות המוקדמת?

1, התובנות של המפה הנפשית ביחס למה שמתרחש בילדות המוקדמת תואמות בקירוב את אלה של הפסיכואנליזה, אך מנקודת מבטה בכדי שידע זה יועיל לקליניקה חסר בו העיקר: איך חווה התינוק את מה שקורה בתוכו וסביבו? איך חוויות אלו נרשמות אצלו? ואיך הנפש שלו מתמודדת ומתארגנת מולן? הקליניקה הפסיכואנליטית אמורה להצטרף, להבין ולפרש נקודת מבט פנימית לא-מודעת של המטופל (ראה פרק רביעי). אם נקודת-מבט זו מתעצבת כבר בילדות המוקדמת אזי מבחינת העבודה הקלינית הכרחי לדעת משהו על אותה נקודת-מבט. השאלה החשובה מבחינת הקליניקה היא לא ,מה קרה בילדות המוקדמת' אלא - 'איך התינוק חווה את מה שקרה ואיך הוא התארגן עם חוויות אלו'. אם מקור ההפרעות הנפשיות הוא בילדות המוקדמת, אזי התנסויות מוקדמות וההתמודדות עימן הן שעיצבו את הנפש של המטופל כילד וכמבוגר. לכן הבנה והצטרפות לנקודת-מבט זו היא קריטית לקליניקה הפסיכואנליטית והפסיכודינאמית (מנקודת מבט של המפה הנפשית אין שום הבדל עקרוני ביניהן). יש אומנם לא מעט ניסיונות לחקור את הגיל המוקדם מנקודת מבט של התינוק כמו אלו של דניאל סטרן, אך הם תורמים מעט מאוד לקליניקה בהיותם כלליים מדי ובאי יכולתם להבהיר את צורות ההתמודדות של הנפש התינוקית עם הקשיים שהיא חשופה להם.

2. כמו כל ישות חיה נבנתה הנפש האנושית כדי להתמודד עם המציאות ולהסתגל אליה, והיא שהובילה את המין האנושי ליכולות ולהישגים שמעבר לכל יצור חי אחר. אם כך איך יתכן שבמערכת כה מוצלחת נוצרים שיבושים כבר בשלבי ההתפתחות המוקדמים ביותר שלה, שיכולים להכתיב ולהשפיע על התנהלותה בחיים הבוגרים? קשיים מסוגים שונים מזומנים לאדם לכל אורך חייו אז למה לאלה שמתרחשים בילדות המוקדמת יש משקל מיוחד? איך יתכן שמערכת כה מתוחכמת לא מצליחה ללמוד מהניסיון ולתקן את עצמה?
דיון נרחב בנושאים אלה ובקשר שלהם לקליניקה מצריך להביא בחשבון נושאים נוספים ואלה יעשו בהדרגה המהלך הפרקים הבאים. כאן אסתפק בהצגת המרחב הנפשי המשפחתי כפי שהוא נחווה על-ידי התינוק.

השדה התחושתי-חווייתי של המשפחה

הנפש התינוקית יוצאת לעולם חשופה וללא כל הגנה ואפשר לתאר אותה כצרור של תחושות (גופניות ואחרות). כל מה שהתינוק 'יודע' על מצבו ומה שמתרחש סביבו נחווה כתחושות. מבחינה זו התחושות שמסתובבות בבית חשופות לו ונחוות על-ידו כמו אלו מגופו (ראה פרק ראשון ושלישי). התינוק נולד לשדה של תחושות שמורכב משני מוקדי כוח גדולים (האם והאב) ועוד כמה קטנים (אם יש לו אחים ואחיות). המיקום שלו בשדה זה מותנה בעוצמה של כל אחד מהמוקדים, באיכות שלו (האם היא תומכת בו או מאיימת עליו), במידת השקט/האי-שקט של השדה, במגדר של התינוק ובמשתנים נוספים שיוצגו בפרקים הבאים. כמה וקטורים מרכזיים (שיכולים להתנגש אחד בשני) יכתיבו איפה יתמקם התינוק בשדה המשפחתי, מביניהם אדגיש כאן שניים: 

1. איפה בשדה זה הוא ירגיש הכי מוגן ובטוח. 

2. מהו המיקום האפקטיבי ביותר בו הוא יכול לתרום לאיזון השדה כולו. ככל שהתינוק חווה את השדה רגוע יותר כך יש לו יותר חופש תנועה, הוא פחות מאוים ונשאב פחות לקחת חלק באיזון שלו. על מה שמתרחש בנפש התינוקית כאשר השדה אינו כזה ידובר הרבה בפרקים הבאים.

במונח 'שדה תחושתי' לא מדובר באנאלוגיה או מטאפורה משום שלתחושות יש קיום ריאלי ואובייקטיבי בעולם (גם אם מדעי המוח עדיין אינם יודעים איך לזהות אותן במכלול הפעילות המוחית). לצרכים קליניים חשובה עצם הידיעה שהנפש התינוקית היא תחושתית ורמה זו תמשיך לקחת חלק ולהיות נוכחת בחיים הנפשיים לאורך כל החיים. מיקום התינוק בשדה התחושתי של המשפחה יכתיב את צורות ההתמודדות שלו בהמשך החיים. זיהוי צורות התמודדות אלו הוא המפתח ליכולת לעזור לילד/ מבוגר בקליניקה.

פרק 6 - הסובייקט של האנליזה

הסבל הנפשי אינו תוצר לוואי של התרבות המודרנית ולראיה, אלפי שנים קודם השתית בודהה את תורתו על כך, שהקיום עצמו הוא סבל. הדתות המונותיאיסטיות הגדולות העבירו את האחריות לסבל אל האדם, שהביא אותו על עצמו בכך שהפר איסור אלוהי ואכל מפרי עץ הדעת. הסבל הנפשי הוא העונש של אדם וצאצאיו, שימשיכו להיענש עד לגאולה המובטחת באחרית הימים. בנצרות האדם וצאצאיו אשמים וסובלים, גם משום שסירבו להיגאל על-ידי בן האלוהים וצלבו אותו. פרויד העתיק את מקורות הסבל לתוך האדם עצמו: מאבקה של הנפש בדחפים הגופניים (בעיקר המיניים) וגלגוליהם הנפשיים הם מקור הסבל שלה. הצורך להגביל ולשלוט בכוחן של משאלות ופנטזיות מיניות ואחרות, מאלץ את הכוחות המציאותיים יותר בנפש, להדחיק ולדכא את ניסיונותיהן לממש את עצמן במציאות הריאלית. לפי פרויד, הסבל הנפשי הוא תוצאת המאבק בין כוחות פנימיים, שמוביל לפיצול, שמטרתו לשמר את יכולת הנפש לפעול במציאות הריאלית. בשורה התחתונה (גם אם פרויד לא ניסח זאת בבהירות) מקורות הסבל הם מבניים: מאבקה של הנפש לנהל את המכלול כולו (את האדם/נפש-גוף), שלא על פי תכתיבי הדחפים שמקורם בגוף. לקושי מבני זה אין אומנם פתרון, אבל בכוחו של הטיפול הפסיכואנליטי לצמצם במידת מה את הפיצול הנפשי ולבטל חלק מהשלכותיו: להפוך את המודחק והמדוכא למודע ובכך להפחית את הסבל, לשחרר ולהפנות יותר כוחות לחיים הריאליים. מבחינת פרויד הופנתה פרשנות המטפל אל אותו רובד מודחק, מדוכא ולא מודע ולכן הוא 'הסובייקט של האנליזה'. באופן ממוקד יותר אפשר לומר, שלפי פרויד 'הסובייקט של האנליזה' הם מופעיו השונים של התסביך האדיפאלי (שרק בהקשרו ניתן לפרש את המשאלות והפנטזיות המיניות הלא-מודעות).

העתקת מקורות הסבל הנפשי מוקדם יותר, לראשית החיים, ערערה את הקונסטרוקציה התיאורטית שבנה פרויד ויצרה בה שברים עמוקים. היא לא פסחה גם על תסביך אדיפוס ואיתו נפתחה מחדש גם שאלת 'הסובייקט של האנליזה': אל מי מדבר המטפל? (לא כל הגישות שלאחר פרויד ויתרו בהכרח על הגרעין הנפשי, שאליו מכוון המטפל את הפרשנות שלו ומושג 'הפנטזמה' של לאקאן הוא דוגמא לכך). העתקת מקורות הסבל הנפשי לילדות המוקדמת פתחה מחדש גם את שאלת הפיצול הנפשי: לפי פרויד, הפיצול הוא תוצאת מאבקה של הנפש, לשמר ולהתאים את קיום המכלול כולו (גוף-נפש) לאילוצי המציאות, מול הדחפים וגלגוליהם הנפשיים (החסרים אינדיקציה למציאות). להעתקת מקורות הסבל היו השלכות מרחיקות לכת גם ביחס למיקום ולסיבות הפיצול הנפשי. כבר בעבודות המוקדמות שלו הבחין פרויד בין 'תהליך ראשוני' לבין 'תהליך שניוני', כשהראשון מתייחס לרמות ארגון ראשוניות ופרימיטיביות והשני לרמות מאוחרות וגבוהות יותר. מאוחר יותר זנח פרויד הבחנה זו לטובת מודלים אחרים ('סתם' 'אני' 'אני-עליון', ו'לא-מודע' 'סמוך-למודע' 'מודע') העתקת מקורות הסבל לילדות המוקדמת חידשה הבחנה זו תחת שמות אחרים (קדם-לשוני-לשוני , קדם-סימבולי-סימבולי, לא-רציונאלי-רצינאלי, רגש-שכל, רכיבי ביתא-רכיבי אלפא, הידוע שלא נחשב, אזור היצירה ועוד). המשמעויות של הבחנות אלה הן כלליות מדי, הקשר שלהן לשאלת הסובייקט של האנליזה רופף והאפשרות להיעזר בהן בקליניקה אינה רבה. עם זאת חשובה ההנחה המשותפת לכולן (גם אם היא לא תמיד מנוסחת כך), שהנפש מורכבת מרבדים שונים מאוד אחד מהשני ואלה מתקשים לשתף ביניהם פעולה. מכאן שהפיצול הוא בתוך הנפש עצמה, ולא כמו אצל פרויד, בין הנפש לדחפים גופניים (ונגזרותיהם הנפשיות). במקביל ובדומה להנחות של פרויד מדובר בפיצול, שמקורו מובנה ואינו תוצאה של כשלים סביבתיים. עם זאת, לפחות חלק מהגישות שלאחר פרויד מתעלמות מהמשמעויות המבניות של רמות הארגון השונות ומייחסות לטיפול את היכולת לבטל את הפיצול ('עצמי אמיתי', 'עצמי בריא', אוטנטיות ועוד). בתוך כל השינויים האלה נעלמה הבהירות, שאפיינה את החשיבה של פרויד ביחס 'לשאלת הסובייקט של האנליזה'. כמו נושאים רבים אחרים בתיאוריות הטיפוליות, העכשוויות, הניסיונות להתמודד איתה הם כללים מדי, מעורפלים ולא תורמים הרבה לקליניקה.

מנקודת-מבטה של המפה הנפשית אין הבדל ממשי בין הפיצול המובנה של פרויד לזה של הגישות המאוחרות יותר ולמעשה כל אחת מהן מדגישה היבט אחר של אותו פיצול. רמת הארגון הראשונית של הנפש מורכבת מתחושות גופניות, שמתפקידן לייצג ברמה הנפשית את מה שקורה בגוף (כולל הדחפים). רמות ארגון אלו משותפות לנו ולבעלי חיים אחרים. הן פועלות על פי עקרונות שונים מאוד מהרמות הייחודיות לאדם ('אני'-שפה). הנפש מורכבת מכמה צורות של ארגון מידע, שהן בעלות תפיסות שונות של התנהלות והתמודדות עם המציאות הסובבת. לפיצולים המובנים בנפש יש השלכות רבות על התיאוריה והקליניקה, אלה ידונו בהדרגה בפרקים הבאים. כאן אתייחס להשלכות הפיצול בהקשר ל'שאלת הסובייקט של האנליזה'. הטיפול הנפשי אינו מיועד לעסוק באופן ישיר בפיצולים המובנים בנפש, שהם יותר בבחינת רקע ונתון ויכולים להיות מושפעים הטיפול - אך לא אליהם הוא מכוון.
אחת הרמזים שמכוונים אותנו ישירות לשאלת 'הסובייקט של האנליזה' היא העובדה, שהפסיכואנליזה אינה אוניברסאלית. היא סללה אומנם את דרכה במהירות מסחררת אל קדמת הבמה של התרבות ומשם גם השפיעה עלייה רבות, אלא שרק בתרבות בעלת מאפיינים ברורים: קהילות ועמים שהתרחקו מהתרבויות המסורתיות. להתפשטות הפסיכואנליזה ולהשפעתה על התרבות יש גבולות ברורים: היא כמעט לא נוכחת באוכלוסיות השומרות על זיקה חזקה לתרבויות מסורתיות . ההבדל המשמעותי ביותר בין התרבות המודרנית לבין התרבויות המסורתיות נעוץ בדרגות החופש שיש ליחידים בכל אחת מהן. הפסיכואנליזה יכולה להתקיים ולהיות משמעותית רק בתרבויות, שבהן יש ליחידים לגיטימאציה לתת ביטוי למחשבות, רגשות, מחשבות ומשאלות, ואפשרות לנסות וליישם את התובנות והמסקנות שרכשו במציאות החברתית-ריאלית. הפסיכואנליזה יכולה לפעול במציאות תרבותית שמתקיימים בה שני תנאים: דרגות חופש לנוע במרחב הפנימי ודרגות חופש לפעול במציאות החיצונית-תרבותית.

נראה שרק מסוף המאה ה-19 נוצרו והתגבשו שני התנאים התרבותיים לאפשרותה של הפסיכואנליזה: היחיד פונה לפסיכואנליזה והטיפול אמור להביא אותו למקום, שבו יוכל לבחור אם ואילו שינויים לעשות בחייו בעולם הריאלי. משתנה תרבותי-חברתי נוסף (מוגבל יותר לקבוצת המטפלים והמטופלים הוא שוויון ערך מוחלט בין גברים ונשים). תנאי זה התקיים בפסיכואנליזה כבר מראשיתה, ללא תלות בתיאוריות שלה על ההבדלים בין המינים . הסיבה לכך היא, שלאף אחד מהמינים אין בעלות על הנפש ולאף אחד מהם אין יותר או פחות ממנה. יש אומנם הבדלים משמעותיים בין המינים אך לא ניתן לדון בהם במונחים של יש-אין או יותר-פחות (נושא זה ידון בנפרד במהלך הפרקים הבאים).

היחיד אומנם פונה לטיפול אך הוא אינו 'הסובייקט של האנליזה' ולא אליו (כמכלול של גוף-נפש) היא פונה. השיטה האנליטית, כפי שפותחה על-ידי פרויד, מניחה שבאמצעות הקשבה למה שהמטופל מספר על עצמו (קשייו, זיכרונותיו, משאלותיו וכדומה) נקלטים רמזים לרבדים ונקודות-מבט, שהמטופל אינו ער או מודע להם. את אלה מנסה המטפל לשקף, לפרש וכדומה. ההנחה העומדת מאחורי השיטה האנליטית היא, שהתערבות המטפל מובילה לרה-ארגון פנימי חדש-אחר, שמאפשר למכלול כולו לפעול בצורה אינטגרטיבית יותר. השיטה מכוונת אומנם לרובד כלשהו בנפש, אך השפעתה אמורה לפעול על המכלול כולו. בכדי לומר משהו יותר בהיר וברור על אותו רובד ונקודת-מבטו הלא מודעת, יש צורך להרחיב את התמונה ולומר כמה מילים על ההיסטוריה של הנפש.

התהליך המקביל

מאז היות האדם רצופה ההיסטוריה האנושית באין ספור שינויים בהקשרים שונים: מעבר מצורת חיים של ציידים-לקטים לישובי קבע וחקלאות, מעבר מצורת חיים המספקת את כל צרכיה להתמחויות ומסחר בין קבוצות שונות, ההתקבצות לישובים גדולים ולערים, מעבר מחקלאות לתעשייה, מעבר מאמונות פגאניות (ריבוי אלים) לאמונה באל יחיד ועוד. אלה הם רק חלק קטן משינויים גדולים רבים אחרים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה האנושית. לא ניתן להעלות על הדעת ששינויים בסדר גודל כזה לא יהיו קשורים בשינויים תוך נפשיים שדחפו להם ולהיפך: שינויים במציאות הריאלית-תרבותית חוללו שינויים תוך-נפשיים. עם זאת, אין לנו שום סיבה להניח, שהמבנה הבסיסי של הנפש האנושית, על הכישורים והתפקודים המרכיבים אותו, השתנה באותם סדרי גודל שבה שינה האדם את מציאות חייו. נכון יותר להניח, שלרבים מהכישורים והתפקודים לא הייתה לפני כן אפשרות ביטוי. כך למשל, הכישורים הקוגניטיביים היו קיימים תמיד, אך בשביל רבים האפשרות ללמוד ולרכוש השכלה מסודרת ומקיפה, ולהביא לידי ביטוי יכולות אלו היא חדשה יחסית. לא המבנה הנפשי השתנה אלא הדינאמיקות בתוכו. שינויים בדינאמיקה הפנימית דחפו לשינויים בדפוסי החיים החברתיים ולהפך - שינוים בדפוסי החיים אפשרו לרבדים נפשיים נוספים לבוא לידי ביטוי. כל צעד ברמת ההיסטוריה האנושית משמעותו, שהמבנה הייחודי לנפש האנושית (האני-שפה) הופך להיות יותר ויותר דומינאנטי ומכתיב את אורחות החיים לרמות הארגון הראשוניות יותר. השינויים הולכים ונעשים מהירים יותר ויותר ככל שאנו מתקרבים לימינו. הם מלמדים, שהנפש האנושית אינה מצליחה לייצב את עצמה לאורך זמן והיא עדיין בתהליך של חיפוש אחר סוג של איזון ויציבות בין רמות הארגון השונות המרכיבות אותה. בכל זאת, מאחורי המגוון האדיר של שינויים באורחות החיים במהלך ההיסטוריה האנושית, אפשר לזהות לפחות קו ברור אחד עקשני ועקבי - חתירתו של היחיד (האינדיבידואל) להשיג לעצמו יותר דרגות חופש לנהל את חייו. בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה האנושית מופיעה הפסיכואנליזה, ומלמדת שהקשיים של היות יחיד מתחילים מוקדם מאוד, הרבה לפני שהוא אמור להיות מוכן לצאת לחייו.

המציאות הכפולה של היחיד

סוף תקופת הנעורים מסמנת בעולם המודרני את יציאתו של היחיד לעולם הסובב. הבחירה אם ללמוד, מה ללמוד, איפה לחיות, עם מי להקים משפחה וכדומה. כל אלה נפתחים בפני צעירים רבים במדינות רבות בתרבות המערבית, או כאלו שמושפעות ממנה. במציאות זו הבגרות משמעה יותר דרגות חופש להתקיים כאינדיבידואל. במקביל מלמדות התובנות של הפסיכואנליזה, שמשהו בחיים הנפשיים משתבש כבר בילדות המוקדמת. ההשלכות של שיבושים אלה מקרינות על יכולתו של היחיד לנהל את חייו כבוגר, וליהנות מדרגות החופש שמציעה לו התרבות בה הוא חי. במהלך אלפי מאות שנים, במחירים איומים, יצרה לעצמה הנפש האנושית תרבות שבה יכול היחיד לנוע (יחסית) באופן חופשי, בכדי לגלות שיכולת זו משתבשת כבר בילדות המוקדמת. פער זה הוא סיבת הסבל של הנפש המודרנית, והוא שונה במידה רבה מהסבל הנפשי שמאפיין תרבויות מסורתיות ועתיקות יותר.
הסובייקט של האנליזה

המחקר שהוביל לזיהוי הרובד הנפשי שאליו מכוונת האנליזה, מורכב מכדי שאפשר יהיה לתמצת אותו בכמה שורות. כאן תוצגנה רק כמה תובנות-מסקנות שלו.
מכלול הפעולות של כל האורגניזמים (כולל האדם) מתכנס לשתי אינדיקציות-יסוד: תרומתן לקיום החיים ולהמשכיותם. כרמת הארגון העליונה של הגוף כפופה גם הנפש האנושית לאותן אינדיקציות. עם זאת, בשונה מצורות חיים אחרות, יש לה הרבה יותר דרגות חופש להתעלם מהן ואף לפעול כנגדן (אינדיקציות החיים הן מוחלטות בשעה ש'החופש' להתעלם מהן או לפעול נגדן גורם סבל לעצמו ולאחרים). התעלמות כזו והליכה נגד קיום החיים והמשכיותם, הן חלק מההשלכות היותר קשות של השיבושים והקשיים הנצברים בילדות המוקדמת.
ברבדים העמוקים ביותר של החיים הנפשיים, קרוב לתחושת החיים, אמור לפעול מנגנון, שמרכז אליו את כל הפעילויות הנפשיות. הוא בוחן את תרומתן ומצבן ביחס לחיים כמכלול (גוף-נפש) ולחיים הנפשיים במיוחד. בעבודה משותפת עם דר' ראופמן קראנו לו 'הסובייקט האוטונומי' , אך נכון יותר לכנותו 'הרובד האישי של החיים הנפשיים'. הוא החשוב ביותר לניהול החיים הנפשיים, אבל גם הרגיש והפגיע ביותר משום שהוא זה שמשמר את חוויית החיים שלה . ההנחה שקיים בנפש 'רובד אישי' יכולה להישמע כמוזרה ולא מתקבלת על הדעת, כי נהוג להתייחס אל כלל הפעילויות הנפשיות (מחשבות, רגשות, רצונות, חלומות ועוד) כאל ביטויים סובייקטיביים ולכן אישיים. אך התייחסות זו היא מנקודת מבט חיצונית לנפש ואינה תואמת את האופן בו חווה הנפש את עצמה . אחד העקרונות המייחדים את השיטה הפסיכואנליטית היא להתקרב ככל האפשר, לייצג ולפרש את האופן בו חווה הנפש את עצמה (חוויה שברובה אינה מודעת לה עצמה). האופן בו הנפש חווה את עצמה מתוארת מנקודה-מבטו של הרובד האישי ומה שיש לנפש לספר על עצמה מנקודת-מבט זו שונה מאוד מנקודת-המבט החיצונית לה. יהיה צורך ביותר מפרק אחד כדי להמחיש ולהבהיר את חווית הנפש את עצמה ואת מצבה מנקודת-מבטו של הרובד האישי. אחזור לסוף הפרק הקודם כנקודת מוצא לסיפורו של רובד זה.

נאמר שם ש"הנפש התינוקית יוצאת לעולם חשופה וללא כל הגנה ואפשר לתאר אותה כצרור של תחושות (גופניות ואחרות). כל מה שהתינוק 'יודע' על מצבו ומה שמתרחש סביבו נחווה כתחושות. מבחינה זו התחושות שמסתובבות בבית חשופות לו ונחוות על-ידו כמו אלו מגופו" (ראה פרק חמישי). מגוון ועוצמת התחושות המקיפות את התינוק שונה כמובן בכל בית, אבל בעיקרון אפשר להבחין בין שתי קבוצות גדולות של תחושות: אלו הנחוות כתומכות בו (אהבה, דאגה, חום, התמסרות לצרכיו ועוד) ואלו הנחוות על-ידו כמאיימות ופועלות נגדו (הזנחה, ריחוק, כעס, חרדה, פחדים, דיכאון ועוד). האינדיקציה של החיים היא שמאפשרת הבחנה בין קבוצת התחושות התומכות לבין העוינות והמאימות. לנפש התינוקית אין דרך להגן על המרחב שלה והכול חודר אליה. אין לה גם דרך להבחין מה שייך לה (שמקורו בגוף או בעצמה) ומה מגיע אליה מבחוץ. הדרך היחידה העומדת לרשותה בכדי להגן על הרבדים היותר חיוניים ופגיעים שלה, היא על-ידי בידודם מהפעילות הכללית המתרחשת בנפש. הרובד האישי הוא הפגיע ביותר והראשון שהנפש תגן עליו ותבודד אותו מהמכלול. מכאן שאותו רובד, שאמור לנהל את החיים הנפשיים, הוא הראשון שמנותק מהם ומשם הוא יכול לפעול רק בצורה חלקית, מוסווית או עקיפה, כמו מנהיג מחתרת בארץ כבושה. ההיגיון שעומד מאחורי מהלך זה הוא פשוט:

1. הנפש תגן בכל דרך אפשרית על הגרעין החי שלה, גם אם משמעותה של הגנה זו היא העדר תחושת חיים של המכלול הנפשי כולו. 

2. התחושות העוינות שחדרו לנפש מהסביבה אינן שלה ולכן אינן אישיות אלא משותפות לה ולאחרים. הדרך היחידה העומדת לרשות הנפש כדי להגן על האישי היא לבודד אותו, כדי לא להסתכן באפשרות שיתערבב בלא-אישי, וכדי להימנע מהאפשרות שהלא אישי ישתלט על האישי.

חשוב להיות ער לכך, שזו תמונת המצב הנורמטיבית של הנפש בילדות המוקדמת - הכלל ולא יוצא מהכלל. מהאנליזה של המעשיות למדנו, שהפגיעה ברובד האישי מתחוללת גם במשפחות אוהבות, רגישות, דואגות ואחראיות. את הרגישות של הנפש התינוקית, אי-יכולתה להגן על עצמה והיותה חשופה לכול מה שמתרחש בסביבתה, אפשר להשוות למצבו של העובר בחודשי ההיריון הראשוניים, אלא שהוא מוסתר ומוגן על-ידי מערכות ביולוגיות של האם. במובנים רבים הנפש נולדת רק עם הלידה והרגישות שלה דומה לזו של העובר, אלא שההגנה עלייה בעייתית הרבה יותר. ויש עוד ללמוד הרבה איך להגן עלייה טוב יותר. לא הרבה ידוע על הרובד האישי ועובדה שהוא לא זוהה עד כה, למרות שאליו מכוונת השיטה האנליטית ובשבילו היא נוצרה. לא ברור גם איפה הוא היה עד עכשיו. יש להניח שהוא היה קיים תמיד, אבל מוסתר כה עמוק בחיים הנפשיים שלא ניתן היה לדעת עליו כלום. זו הסיבה שהשיטה האנליטית אינה מצליחה לפעול בחברות מסורתיות, שבהן אין לרובד זה שום לגיטימציה.

הרובד האישי אמור לפעול בכל המרחב הנפשי, אך מכיוון שהוא מבודד כבר בתחילת ההתפתחות הנפשית הוא מסתתר אי שם ברמות הארגון הראשוניות. מסיבות רבות ושונות (שיידונו בהדרגה במהלך הפרקים הבאים), הוא מוסתר בעיקר מפני הרמות הגבוהות והמאוחרות ('אני'-שפה), שאינן יודעות אפילו על קיומו. זו אחת הסיבות לכך, שהנפש אינה יכולה לתקן את עצמה בכוחות עצמה וזקוקה לעזרה מבחוץ. הבידוד של המישור האישי מועצם מהקושי של הרמות הראשוניות לתקשר ולהיות מובנות על-ידי אלו הגבוהות. רק הדי הבידוד מגיעים אליהן: מתח, חרדה, דיכאון, ייאוש, פחדים ועוד.

בידודו של הרובד האישי הוא מקור הקשיים בילדות המוקדמת והוא, להלכה ולמעשה 'הסובייקט של האנליזה'. האחריות היא על המטפלים להכיר את הדרכים העקיפות הרבות, שבאמצעותן הוא זועק על מצב הנפש. אל הרובד הזה מדבר המטפל, איתו הוא מנסה ליצור מגע, להגן עליו, לייצג אותו ולתמוך בכל ביטוי ישיר יותר שלו. אין לאנליזה סובייקט אחר כי הוא 'התחנה הראשונה'. ככל שלמישור זה יהיו יותר דרגות חופש להתבטא ולפעול, הוא יוביל ליותר אינטגרציה פנימית, יפחית את הסבל הנפשי ויוביל ליותר חופש פעולה של האדם בעולם.

יש להניח שהתערבויות טיפוליות רבות מכוונת באופן אינטואיטיבי לרובד זה, אלא שבכך אין די. כדי להתחיל לשנות ולתקן את עצמה, על הנפש כמכלול (ברמות התחושתיות-רגשיות וברמות הקוגניטיביות) להבין מה קרה לה, איך היא מגינה על הרובד האישי, אילו דפוסי התמודדות סיגלה לעצמה בילדות המוקדמת ואיך הם נוכחים ומשפיעים על המציאות העכשווית שלה.

פרק 7 - ארגז הכלים של הפסיכואנליזה

חלק ראשון: מעבר להווה

הקדמה
הפסיכואנליזה היא שיטה לטיפול בקשיים נפשיים וככזו יש טעם לברר מהם הכלים העומדים לרשותה בכדי לממש את ייעודה. הדיון יחולק לשני צעדים עוקבים: מהעבר-להווה ומהווה-לעתיד. בחלק הראשון נחזור לאחור, כדי ללמוד מה היו הכלים, שעיצבו את היכולות הראשוניות שעליהן התבססה הפסיכואנליזה ומה היה תפקידן. באמצעות חזרה זו נבחן את ארסנל הכלים העכשווי שלה, ואת ההשלכות שיש לכך על מצבה הנוכחי של הפסיכואנליזה כשיטה. החלק השני ידון באופק של הפסיכואנליזה: מה עליה להיות, ולאלו כלים היא זקוקה לשם כך.

הכלים הראשונים

פרויד התחיל את הקריירה שלו כרופא למחלות עצבים (נוירוזות) בשיטות שהיו מקובלות בסוף המאה ה-19: מנוחה, מאסג'ים, אמבטיות חמות, אוטוסוגסטיה, היפנוזה ועוד (להרחבה ראה פרק 4). ניסיונו לחקור ולאתר את הגורמים, העומדים מאחורי מגוון כה נרחב של סימפטומים נפשיים-נוירולוגיים-גופניים, דחף אותו לחפש את התשובות ברמות נפשיות סמויות יותר, או בביטויים נפשיים שלא נחשבו עד אז כשייכים לעניין (חלומות, פליטות פה). במהלך השנים הראשונות של עבודתו הוא מפתח את הכלים המרכזיים של הפסיכואנליזה, שנחשבים כעומדים בבסיסה גם היום: 'אסוציאציות חופשיות', 'העברה' (טרנספרנס) וחלומות . נושא החלומות מצריך דיון בהיבטים וברבדים נפשיים שונים מאלה של שני הראשונים וייעשה בנפרד. כאן אתמקד בשני הכלים הראשונים שפותחו כמעט במקביל: 'אסוציאציות חופשיות' והעברה'.

המונח - 'כלים' - מטעה במקצת ומושפע מתחומים אחרים כמו רפואה. נכון יותר לדבר על צורות פעולה וביטוי לנושאים המעסיקים את המטופל ואינדיקציות להתערבות של המטפל. 'אסוציאציות חופשיות' ו'העברה' הן רק שתיים מבין צורות פעולה וביטוים רבים אחרים של הנפש. באותן שנים ראשונות דן פרויד גם בצורות נוספות כמו 'הגנה', 'התנגדות', 'השלכה' 'פנטזיה' ועוד. עם זאת, בעיני רבים ל'אסוציאציות חופשיות' ול'העברה' יש גם היום מעמד תיאורטי-קליני משלהן. במוקד הפרק תעמודנה שאלות כמו, למה דווקא צורות ביטוי אלו היו הראשונות, שפרויד נשען עליהן באופן שיטתי ועקבי? האם יש הצדקה לשמר את מעמדן גם היום? מה השתנה בארסנל הכלים של הפסיכואנליזה ועוד.

אסוציאציות חופשיות

קשה להפריז בחשיבות תפקיד האסוציאציות החופשיות בהיסטוריה של הפסיכואנליזה. הן היוו את התשתית שממנה ובאמצעותה היא נוצרה, צמחה והתפתחה כשיטת טיפול וכתיאוריה. הגרעין לשיטה מקורו בעבודה של ברויאר עם מטופלת צעירה שכונתה על-ידו אנה או., והטיפול בה מוצג בספרם המשותף של פרויד וברויאר 'מחקרים בהיסטריה' .

המתודה הקתרטית כ'אימא' של הפסיכואנליזה

ברויאר מתאר את אנה או. כצעירה אינטליגנטית מאוד, בעלת כישרון פיוטי ודמיון עשיר, שנשלט על-ידי תבונה חריפה וביקורתית, רצון עתיר אנרגיה, נחושה ובעלת כוח התמדה. לאחר סיום לימודיה לא היו לכישוריה כמעט שום אפשרויות ביטוי, וכנהוג אז היא חיה חיים משמימים למדי בבית הוריה. תוך כדי מילוי חובותיה הביתיים, מבלי שמישהו שם לב לכך, היא הייתה בורחת למצב נפשי של חלומות בהקיץ, שכונה על-ידה 'התיאטרון הפרטי שלי' ושם הייתה ממציאה לעצמה אגדות וסיפורים. לא ידוע הרבה על תוכנם של אותם סיפורים, פרט לכך שברויאר סבר שהם ילדותיים והיסוד המיני היה בלתי מפותח בהם בצורה מפתיעה . כמה חודשים לאחר שאביה חלה והיא התמסרה לחלוטין לטיפול בו, פרץ אצלה משבר נפשי שהוביל להתערבות של ברויאר. הוא מונה שורת סימפטומים קשים שמתחלפים באחרים: שיעול אינטנסיבי (שהרחיק אותה מהטיפול באביה), ראיה כפולה, שיתוק של שרירי הצוואר, שיתוקים והפרעות שונות בשתי הידיים, התכווצויות חזקות, מצבי רוח קיצוניים, שהתחלפו במהירות אחד בשני, אובדן מילים ואלם מוחלט במשך שבועיים. לראשונה הצליח כאן ברויאר לקשר בין הסימפטום לבין סיבתו: הוא ידע שאנה או. נפגעה קשות ממשהו שקרה ביום שהשתתקה וניחש שהיא החליטה 'לא לומר על כך מילה'. כאשר ברויאר מביא אותה לספר על הפגיעה, נעלמת העכבה על הדיבור ויש הקלה משמעותית בסימפטומים נוספים.

באופן כמעט מקרי, מתוך הכרות עמוקה עם חיי היומיום של המטופלת שלו, מניח ברויאר את היסודות לאחד העקרונות המרכזיים לשיטה שפרויד יפתח כמה שנים מאוחר יותר: קישור בין קושי עכשווי (הסימפטום) לבין המקור שלו. גילוי מקרי זה הפך מייד לאמצעי טיפולי ויחד עם ברויאר משחזרת אנה או. את מקורות הסימפטומים הרבים והמגוונים שלה. אם וכאשר השחזור מצליח נעלמים הסימפטומים. אומנם במקרים רבים נוצרים אחרים תחתם, אך בהדרגה מופחת גם קצב היווצרותם של סימפטומים חדשים, עד שברויאר מעריך שניתן לסיים את הטיפול (סביב החלטה זו התפתחה דרמה גדולה שנגיע אליה בהמשך). לפני כן ראוי לחזור ולהעריך את המשמעות המהפכנית והרחבה של מה שברויאר ואנה או. יצרו יחדיו.

חשוב לדעת שעד למפגש בין ברויאר לאנה או. לא היה עניין מקצועי, מסודר ועקבי בתכנים נפשיים אישיים של אחרים במטרה לעזור להם: כמרים הקשיבו לווידויים בכדי להחזיר נפשות תועות לחיק האמונה, למחול על מחשבות אסורות וכדומה. רופאים התייחסו לתוכן הנגיש והגלוי של תלונות נפשיות וניסו לתת להם מענה. הוגים כמו מונטין ורוסו כתבו על מחשבותיהם האינטימיות בכדי להעביר מסרים שונים ומטבע הדברים אנשים סיפרו לחברים ולאחרים על מחשבותיהם ורגשותיהם. החדשנות במפגש של ברויאר עם אנה או. הייתה בניסיון להקשיב באופן מקצועי למישהו אחר, להבין את מה שעובר עליו ולחפש יחד איתו את השורשים הפחות נגישים של הקשיים בכדי לעזור לו. המפגש הטיפולי של ברויאר ואנה או. הניח יסודות לשיטה טיפולית חדשה ובעקיפין היווה גורם מדרבן שהוביל לשינויים בנפש עצמה. עד אז אנשים לא היו מורגלים לדבר באופן חופשי על עצמם ולא ניסו להבין את עצמם בין היתר משום שאיש לא התעניין בחייהם הנפשיים הפנימיים. ברויאר הבין, שמוטב שלא יפריע לאנה או. לדבר ושהוא יוכל לעזור לה רק אם יקשיב לאן הדיבור שלה מוביל. את התבנית הזו, שנבנתה כתוצאה ממפגש בין צעירה אינטליגנטית, רגישה ודעתנית לבין רופא נבון, שלא ניסה לכפות את הידע שלו עליה, הפך פרויד לדרישת יסוד של הטיפול הנפשי: 'להגיד את כל מה שעולה בתודעה ללא שיפוט וביקורת'. מורכבות המהלך מצריכה לחלק את הדיון לשני מישורים.

המישור ההיסטורי-סוציולוגי

הפסיכואנליזה נוצרה על קווי השבר והתפר שבין התרבויות המסורתית לבין התרבות המודרנית (ראה פרק קודם). היא מצאה דרך לעזור למושא הטיפול שלה (הרובד האישי של הנפש) רק כאשר אפשרה למטופלים על-ידה לדבר את עצמם באופן משוחרר ככל שיוכלו, ונתנה להם לגיטימציה שלא לפחד ממה שמתרחש בתוכם. שום דבר דומה לזה לא יכול להתרחש בתרבויות מסורתיות שבהן האיסור הוא כפול: אסור לבטא משהו שמערער על האמונות והמנהגים, ואסור לחשוב כי המחשבות חשופות, יכולות להתגלות ומסוגלות גם להתערב ולהשפיע על המציאות. בתרבויות אלו ההבחנה בין חשיבה לפעולה ובין הפנימי ואישי לחיצוני ולמשותף מטושטשת ולכן גם האיסורים דומים: מה שאסור במציאות המשותפת אסור גם במציאות האישית. 'ההתנגדות' שפרויד התמודד איתה בתחילת דרכו הייתה מורכבת מחוסר מודעות, חוסר מיומנות בדיבור על עצמו, בושה ובעיקרו של דבר חוסר מיומנות של המטופלים לדבר על חייהם הפנימיים והאישיים. הדרישה לאסוציאציות החופשיות פעלה אז כמו מגרסת סלעים: לפורר גושים גדולים, נוקשים ואטומים כדי לחלץ מהם "פירורי מאובנים" ועדויות לחיים אישיים. לאסוציאציות חופשיות, כדרישת תנאי של הטיפול הפסיכואנליטי, הייתה השפעה הרבה מעבר לקליניקה - היא השפיעה על התרבות כולה והיוותה גורם משמעותי בעיצוב חופש הדיבור והחשיבה, שהם ממאפייני התרבות המודרנית . היא תמכה והאיצה בלגיטימציה לחופש דיבור וחשיבה לא רק בנושאים ציבוריים אלא גם בנושאים אישיים. במקביל השפיעה הדרישה לביטוי חופשי גם על הנפש עצמה וחוללה שינוים בצורת הארגון שלה. קירוב נושאים אסורים אל פני השטח ועידוד לחקירה פנימית ולמודעות עצמית (ביחס לתחושות, רגשות, מחשבות, פנטזיות ועוד), יצרו מציאות-נפשית-פנימית חדשה. למציאות זו יש אוטונומיה יחסית ואפשרות לנהל חיים פנימיים שאינם חופפים בהכרח את התנהלות של אותו אדם במציאות החיצונית. סוג כזה של מרחב נפשי כמעט שאינו אפשרי בחברות מסורתיות (גם אם יש לו קיום כלשהו הוא מצומם הרבה יותר וכמעט ללא אוטונומיה ולגיטימציה).

מקתרזיס לפסיכואנליזה

מאחורי מה שאנה או. כינתה 'ריפוי בדיבור' או 'ניקוי ארובות' נמצאת הנחה, שסימפטומים נפשיים הם תוצאה של תכנים טראומאטיים. אלה תכנים שלא מצאו דרך לפרוק את עצמם בערוצים המתאימים, ולכן הם יוצרים עומסים, המצטברים באזורי גוף או תפקודים נפשיים. לפי הנחה זו הדיבור החופשי והאסוציאטיבי מאפשר לפרוק החוצה את אותם תכנים ומכאן שמה של הטכניקה 'קתרטית', מהמילה היוונית 'קתארזיס' (הזדככות, טיהור). באמצעות טיפול נוספים (של אמי פון נ. שמוצג גם הוא ב'מחקרים בהיסטריה' ואחרים) הבין פרויד בהדרגה, שהשיטה שלמד מברויאר מתקשה להביא לשיפור יציב ומצריכה שינויים ותיקונים. התברר לו שהטיפול אינו יכול 'לפרק' או 'לעקור' משהו מהשורש ויש לחשוב עליו במונחים ובדימויים אחרים. את עיקרי הדברים הוא מסכם בפרק האחרון של 'מחקרים בהיסטריה', שלמעט התאמות מושגיות וטכניות קלות, יכול להוות גם היום שיעור מופתי ביסודות השיטה הפסיכואנליטית.

המהלך של אסוציאציות חופשיות, בין אם הן מופיעות כתמונות או כמילים, אמור ליצור מעין חוט, המשחזר בהדרגה את נסיבות היווצרות הסימפטומים ואת הסיבות לכך שהזיכרון שלהם נשכח. פעולה מחשבתית זו אמורה ליצור ערוץ, שבאמצעותו נחשפים הזיכרונות הטראומטיים ונפתחות להם אפשרויות זרימה, שקודם היו סגורות. הניסיון הקליני מלמד את פרויד, שמהלכי החשיבה האסוציאטיביים נוטים לקפוץ מעניין לעניין באופן שקשה לעקוב אחריו, הם מועדים להיתקע ומתקשים להתחיל מחדש לאחר שהגיעו למבוי סתום. במילים אחרות, אין לסמוך אך ורק על פרוצדורה, שמניחה שחוטי החשיבה האסוציאטיביים יובילו לשחזור הזיכרונות שבבסיס הסימפטומים. במקרים רבים על המטפל לסייע לתהליך על ידי כך, שהוא מנחש את ההקשרים ומעמת את המטופל עם השערותיו ביחס למקורות סבלו והסימפטומים שלו. סוג התערבות זה יצר את ההבדל המכריע בין תפיסת הטיפול הקתרטית לזו של הפסיכואנליזה: התערבות המטפל, שיודע משהו על הסיבות לסבלו של המטופל, כתנאי לכך שהמטופל יוכל לשחזר את אותו ידע מתוך עצמו. מה שפרויד אינו אומר בפרק המסכם (אך נאמר שוב ושוב בשלושת הטיפולים האחרונים המוצגים ב'מחקרים בהיסטריה' ), שהוא כבר יודע מה עומד מאחורי הסימפטומים ונדחק מהזיכרון: נושאים הקשורים לחיי האהבה והמיניות.

שתי הנחות נמצאות ביסוד התיאוריה שגיבש פרויד באותן שנים והן הנחו אותו כל חייו: 

1. מקור הקשיים הנפשיים הוא במציאות נפשית שאינה נגישה למודע ולמילים: 'החומר הנפשי הפתוגני נדמה כשייך לאינטליגנציה אחרת שאינה נחותה מהאני הנורמלי. כך נוצרת אשליה של אישיות שנייה' (323). המונח 'אינטליגנציה אחרת' עבר מאז גלולים רבים ('תהליך ראשוני', 'לא-מודע', 'סתם' ועוד) אך לא ההנחה עצמה: מקורות הפתולוגיה הנפשית מצויים בספירה נפשית שונה ולא נגישה למודעות.
2. הנושאים המעסיקים את אותה 'אינטליגנציה לא-מודעת' הם בבחינת אסורים לאני הנורמלי ובמרכזם המיניות וחיי האהבה. ידע זה מאפשר למטפל לנחש קשר אפשרי בין הסימפטום הגלוי לבין משאלה סמויה או זיכרון מודחק. במכלול העבודה של פרויד יש לתיאוריה תפקיד מעשי ושימושי בקליניקה: היא מעין מפת דרכים, שצריכה להנחות את המטפל להתמצא במציאות הנפשית הלא-מודעת של המטופל ולכוון באמצעותה את ההתערבויות שלו במציאות זו.

משוואת היסוד של הפסיכואנליזה

היסודות לטכניקה הטיפולית, שפרויד הניח כבר בתחילת דרכו, תקפים גם היום אך משקלם ומשמעותם השתנתה. כאז גם היום הפסיכואנליזה היא מעין משוואה הבנויה על שני עקרונות: ביטוי חופשי ומשוחרר ככל האפשר משיפוט בצד המטופל, וצורך ב"מפת דרכים" בכדי להתמצא במציאות הפנימית בצד של המטפל. למפת ההתמצאות יש שתי מטרות מרכזיות: 

1. עליה לעזור למטפל לסנן מכלל הביטויים של המטופל את מה שעשוי להוליך לרבדים הפחות נגישים ומודעים. 

2. עליה לעזור למטפל לזהות את הקשר בין ביטויים נפשיים משמעותיים שעולים במפגשים הטיפוליים, לבין הקשיים המרכזים של המטופל והמקורות המשוערים של קשייו. ההנחה היא      שככל שהידע העומד לרשות המטפל מובחן ומדויק יותר, כך גם ההתערבויות שלו תהיינה אפקטיביות יותר. משוואת היסוד של הפסיכואנליזה מורכבת לכן משני מרכיבים דינאמיים: 

1. ככל שאפשרויות הביטוי של המטופל תהיינה משוחררות ומגוונות יותר, כך יעמוד לרשות המטפל יותר חומר, שממנו הוא יוכל לסנן את הביטויים המהותיים והמשמעותיים, המעידים      על מקור הקשיים ועל הקשר שלהם לקשיים העכשוויים. 

2. ככל שעומדים לרשות המטפל יותר חומרים משמעותיים, כך עולה חשיבותה של "מפת דרכים" (או מפת ההתמצאות) שתעזור לו לארגן ולמקם את החומרים השונים.

במהלך ההיסטוריה של הפסיכואנליזה השתנו מאוד שני צידי המשוואה: בזכות האסוציאציות החופשיות למדה הנפש "לדבר את עצמה", גם ללא הנחייה מפורשת ולצד דיבור זה למדה הפסיכואנליזה להיעזר בעוד צורות ביטוי רבות אחרות. מעמד האסוציאציות החופשיות היום הוא בפועל רק כעוד אחת מבין צורות ביטוי רבות אחרות - בעיקר משום שבמהלך ההיסטוריה של הפסיכואנליזה הועתקו מקורות הפתולוגיה לילדות המוקדמת שהיא מעבר לטווח של השפה והזיכרון. לא במקרה התפתחה בעשרות השנים האחרונות שורה ארוכה של כלים טיפולים, הנשענים על צורות ביטוי לא מילוליות: תנועה, ציור, משחק, מוזיקה ועוד. התנסויות וחוויות מהילדות המוקדמת נגישים הרבה יותר לכלים לא מילוליים. בצד השני של המשוואה המצב נעשה מסובך ומעורפל הרבה יותר. הידע שעליו נשען פרויד התברר כקריאת כיוון כללי בלבד "ומפות הדרכים" שלו מיצו את יכולתן להדריך את הקליניקה. הגישות הרבות שנוצרו אחריו נשענו אומנם על קטעים שונים של עבודתו, אך הן מתארות את הקשיים ואת הדינאמיקות הנפשיות במושגים אחרים ומציעות ידע שונה, שברובו הוא כללי מדי מכדי שינחה התערבות טיפולית. התיאוריות הקיימות אינן מספיק מובחנות ובהירות כדי לעזור בהתמצאות בחומר הקליני השוטף. במילים אחרות, הן אולי חשובות ויש מה ללמוד מהן בתנאי שלא נדרש מהן להיות גם תכליתיות ומעשיות.

במצב העכשווי של הפסיכואנליזה ערוצי הביטוי, שבאמצעותם אפשר ללמוד על החיים הנפשיים של מטופלים, התעשרו והתגוונו לאין שיעור מאז העבודה החלוצית של ברויאר ופרויד. לעומתם, היכולת של המטפלים להסתמך על ידע כללי ותיאורטי, שיאפשר להם ליצור קישורים בין הביטויים השונים, לפרשם ולהציע להם משמעות הלכה והתגמדה. על רקע זה יש להעריך את המשקל הגדל והולך שהפסיכואנליזה מייחסת ל'העברה' (שכצורת ביטוי נפשית זוהתה באותה תקופת זמן של האסוציאציות החופשיות).

העברה כתחליף למפת דרכים

מעבר למה שברויר מצא לנחוץ לספר על הטיפול באנה או. (ומה שפרויד עצמו הוסיף לכך מאוחר יותר), איננו יכולים לדעת מה בדיוק הרגישו וחשבו ברויאר וברתה ביחס לטיפול. סביר להניח שהוא הסעיר רגשית את שניהם. את אנה או. אולי אפילו רק משום שרופא מכובד התייחס ברצינות לתוכן הקשיים הנפשיים שלה והתעניין בהם, ואת ברויאר אולי משום שמעולם לא נחשף קודם לכן בצורה כזו לחיים הנפשיים של מטופליו. בכל מקרה, כאשר ברויאר העריך שניתן לסיים את הטיפול, אנה או. מגיבה בסימפטום רב משמעות של הריון מדומה (היסטרי). יש להניח שהניסיון שלהם לעקוב אחר מקורות הסימפטום הזה היו מובילים לברויאר עצמו והוא אינו מצליח להתמודד עם מצב זה ומסתלק מהטיפול. כמה שנים מאוחר יותר, בעקבות גלויי אהבה של מטופלות שלו כלפיו, מזהה פרויד תהליך נפשי שהוא מכנה 'העברה': יחוס נושאים או משאלות לא מודעות מעברו של המטופל למטפל, כאשר הראשון אינו מודע לדפוס העתקה זה. בדיעבד ניתן להניח שאפשר לייחס ל'העברה' את מה שהביא לסיום הטיפול של אנה או. אם כי קשה לדעת מה בדיוק הייתה המשאלה הלא-מודעת שלה: ילד מברויאר? לאלץ אותו להישאר במחיצתה ולהמשיך לטפל בה? לסמן שהיא עדיין לא מוכנה לצאת לחיים? מי יודע. הטכניקה הקתרטית אינה מכוונת לחדור מעבר למקורות המשנים של הסימפטומים, ואין דרך לדעת באמצעותה מה היו הסיבות למצבה הנפשי הקשה של אנה או. בצעירותה ומה עמד מאחורי הסימפטומים שלה. מהקריירה היוצאת דופן שבנתה מאוחר יותר, אפשר לשער שהייתה מיואשת מהאפשרות לעשות משהו בעל ערך בחייה . בסוף המאה ה-19 גם נשים מוכשרות, יועדו להישאר בבית והן אפילו לא יכלו להעלות על דעתן אפשרות אחרת. משאלות לעשות משהו בחיים יכלו להתקיים אז רק מתחת לפני השטח.

פרויד עצמו לא הפסיק אומנם טיפולים בגלל 'העברה', אבל זמן רב התייחס אליה כאל אחד הביטויים היותר קשים ומסוכנים של התנגדות לטיפול: התאהבות, התלהבות, הערצה, התפעלות ודומיהם אינם מצבי נפש שמעודדים הסתכלות פנימה. אלא שלפי הגדרתו של פרויד עצמו יש ל'העברה' משמעות נוספת, שככל שהפסיכואנליזה התרחקה מהתיאוריה שלו כך עלה ערכה: אינדיקציה למציאות הפנימית של המטופל. ב'מחקרים בהיסטריה' פרויד כינה את ה'העברה' - 'חיבור מוטעה' או 'חיבור כוזב' (338). הכוונה היא, שמשאלה לא-מודעת ביחס לדמות כלשהי מהחיים הריאלים של המטופל מועתקת למטפל. במילים אחרות: דרך זיהוי דפוסי התייחסות של המטופל כלפיו יכול המטפל לזהות דפוסי התקשרות לא-מודעים, משאלות לא-מודעות ונושאים אחרים, המעידים על מה שמתרחש במציאות הפנימית של המטופל.

ככל שהניסיון המצטבר מהחקירה הפסיכואנליטית ערער יותר את שווי המשקל בין שני מרכיבי משוואת היסוד של הטיפול הפסיכואנליטי, כך קיבלה ה'העברה' תפקיד מרכזי יותר כ"מפת הדרכים" למציאות הפנימית של מטופלים. בהעדר תיאוריה שימושית חליפית לזו של פרויד, נשאר המטפל הפסיכואנליטי ללא גוף ידע מובחן וברור, שיכול להנחות את ניחושיו אודות החוטים, שמקשרים בין הסימפטומים העכשוויים לבין מקורותיהם הרחוקים. באופן פרדוקסלי, ככל שהידע של הפסיכואנליזה התרחב והעמיק, כך היא איבדה את היכולות שלה להיעזר בתיאוריות כדי להתמצא במציאות הפנימית. תפקידה המעשי של התיאוריה הועתק ל'העברה', שבאמצעותה המטפל אמור לשער מה מנסה 'האינטליגנציה האחרת' לומר על משאלותיה, הדחקותיה וקשייה. הבעיה היא, שההעברה עצמה היא הנחה תיאורטית יותר מאשר חוק אמפירי. העובדה שמטופלים עשויים לבטא תכנים לא מודעים על-ידי יחס כזה או אחר למטפל אינה הופכת עובדה זו לחוק. 'העברה' היא רק אחת הדרכים שבאמצעותן מבטאת המציאות הפנימית את עצמה. כדי לפרש אותה נכון זקוקה הפסיכואנליזה לידע כללי, מובחן ובלתי תלוי בביטוי נפשי כזה או אחר. כמו ביחס לחלומות, פליטות פה וביטויים נפשיים רבים אחרים, אין אפשרות לפרש את ה"העברה" רק בגלל עצם קיומה. הפירוש מעצם הגדרתו מצריך ידע בלתי-תלוי בביטוי עצמו והתיאוריה של הפסיכואנליזה היא שהייתה צריכה להציע אותו. מסיבות שכבר נידונו בפרקים קודמים התיאוריות הקיימות לא מסוגלות להציע ידע מספיק בהיר ומובחן, כדי שאפשר יהיה להישען עליו בפירושים והתערבויות, שאמורים לקשר ולתת משמעות לביטויי הנפש של המטופלים. כמו בנושאים רבים אחרים, גם בכל הקשור ל'העברה' יש פער בלתי ניתן לגישור בין המציאות הקלינית לבין המשאלות התיאורטיות ש'הושלכו' על ביטוי נפשי זה.

משוואת היסוד של הפסיכואנליזה - סיכום מצב עכשווי

הקליניקה הפסיכואנליטית היא דינאמית ואינטראקטיבית: מתוך מכלול הביטויים המילוליים, הגופניים והאחרים של המטופל אמור המטפל לשקף לו את אלה שנראים לו כמעידים על המציאות הפנימית והקשיים שלו. ההתערבויות (או השיקופים) של המטפל אמורים להדהד למציאות הפנימית של המטופל באופן שתעודד אותה להביא עדויות נוספות על מה שמתרחש בה. בצד האחד של המשוואה יכולים לעמוד היום לרשות הפסיכואנליזה מבחר גדול ומגוון של כלים, המסוגלים להביא מידע רב ערך על המציאות הפנימית. בהשפעה ישירה או עקיפה של הפסיכואנליזה (ולצד הדיבור) נוצרו בעשרות השנים האחרונות הרבה מאוד כלים טיפוליים המנצלים טווח הולך וגדל של ערוצי ביטוי כדי להשיג דרכם עדויות על המתרחש במציאות הפנימית: ציור, משחק, תנועה, מוזיקה, רכיבה על סוסים, גינון ועוד.

רובו של מידע זה מנוצל היום רק בצורה חלקית ולא אינטגרטיבית, משום שהמטפלים בדיבור אינם יודעים איך ומה ניתן להפיק ממנו. אי-יכולת זו היא רק אחד המסמנים למצב הכאוטי בצדה השני של המשוואה: המטפלים מוצפים בגישות ותיאוריות לא שימושיות ולא עומדת לרשותם שום "מפת דרכים" מפורטת, שימושית ויעילה, שניתן להתמצא באמצעותה במציאות הפנימית. מפה כזו היא תנאי לשימוש מושכל במגוון הכלים הקיים היום. בין אם בצורה מושכלת ומודעת ,ובין אם בצורה יותר אינטואיטיבית, בפועל וכדי להתמצא במה שקורה בקליניקות שלהם, על המטפלים בגישות פסיכואנליטיות-דינאמיות ליצור לעצמם מעין מפות אישיות משלהם. אין שום דרך להעריך את מידת השימושיות של מפות אלו ואין גם למה להשוות אותן. הבעיה המרכזית של הפסיכואנליזה היום היא, שבסיס הידע המשותף שלה נעשה נזיל, מפורר ומפורק יותר ויותר
על בסיס מספר קטן של עקרונות מתודיים, שלא השתנו מאז סוף המאה ה-19, נוצרה קהילה עצומה של מטפלים, הפועלים עם מגוון הולך וגדל של כלים טיפוליים, שאינה מסוגלת להסביר לעצמה מה היא עושה (או ליתר דיוק יש לה עשרות, מאות ואולי אלפי הסברים שונים). ממשוואה זו ניתן להעריך, שהפסיכואנליזה נמצאת במשבר עמוק ולאורך זמן לא יתכן שלא יהיו לו השלכות ובכל מישורי הפעילות שלה. המשוואה, השלכותיה ועתידה של הפסיכואנליזה יעמדו במוקד החלק השני. אך לפני שאפשר יהיה לדון בשאלת האופק של הפסיכואנליזה יש צורך לחזור ולהעריך את ההיסטוריה שלה מנקודת ראות נוספת. בפרק הבא נבחן את הרציונל שבבסיס המתודה הפסיכואנליטית מנקודת מבט ביולוגית-היסטורית-התפתחותית.

פרק 8 - הרציונל של הטיפול הפסיכואנליטי: אבולוציוני, היסטורי והתפתחותי

עקרונות שיטת הטיפול הפסיכואנליטית, כפי שנוסחו על-ידי פרויד בסוף המאה ה-19, לא השתנו במהותם והם בנויים על ארבעה צעדים עוקבים: 

1. ביטוי חופשי ככל האפשר של מה שמעסיק את המטופל, קשייו, היבטים שונים של חייו וכדומה. בתחילת דרכה של הפסיכואנליזה היה ערוץ הביטוי המרכזי שלה הדיבור וחופש הביטוי שלו הושג באמצעות אסוציאציות חופשיות. בהמשך נוספו אמצעי-ביטוי נוספים כמו משחק, ציור, כתיבה, תנועה ועוד. דרגות חופש הביטוי קשורות היום יותר לאישיות המטופל והרקע שלו, מאשר למגבלה מובנית מראש. 

2. מתוך מכלול המידע המועבר למטפל הוא בוחר את קטעי המידע שמעידים להערכתו על חווית החיים הפנימיים של המטופל ואליהם הוא מגיב. 

3. כאז כן היום ההתערבות הטיפולית המרכזית והמשמעותית ביותר היא הפרשנות (אינטרפרטציה): המטפל, על פי הבנתו, מיידע את המטופל ביחס למה שמתרחש במציאות הפנימית שלו. במהלך השנים נוספו אומנם עוד צורות התערבות אך בעיקרו של דבר כולן מכוונות לאותו אפקט: ליצור מגע עם המציאות הפנימית של המטופל ולהשפיע עליה. 

4. מוקד הטיפול הוא התגובה של המטופל להתערבות, שנכון יותר לקרוא לה 'תגובה אסוציאטיבית'. תגובה זו יכולה ללבוש צורות רבות מאוד: אישור לתובנות של המטפל, שלילתן, זיכרונות או אסוציאציות לנושאים שונים, התעלמות, הסטת הנושא ועוד. התגובה האסוציאטיבית היא גם עדות לאופי התנועה הנפשית של המטופל וגם ביטוי נפשי נוסף/אחר, שיכול להוות תשתית מידע (שמתוכו בוחר המטפל עדויות נוספות לחיים הפנימיים שינחו אותו להתערבות נוספת).

העקרונות המרכיבים את תשתית השיטה הפסיכואנליטית מראשיתה ועד היום, אינם דומים לשום אינטראקציה אנושית מוכרת מחיי היום יום. עובדה זו אינה מונעת מפרויד להעיר, שכדי להשיג את שיתוף הפעולה של המטופל יכול המטפל לפנות אליו כמורה, ככומר וידוי, כמסביר ובכל דרך אחרת ובכל מידת הסימפטיה שניתן לגייס (ברואיר ופרויד 1895, עמ. 319). משמעות הערה זו היא, ששום צורת אינטראקציה אינה זרה לפסיכואנליזה - בתנאי שהיא משרתת את עקרונות השיטה. כולן הן בבחינת אמצעי עזר, המגויסים בכדי להביא את המטופל להתבטא באופן חופשי ופתוח ככל האפשר, על מנת שהמטפל יוכל ליצור מגע עם חייו הפנימיים (או מה שפרויד כינה 'אינטליגנציה אחרת', 'אישיות שנייה' 'הגרעין הזר', 'הלא מודע' ועוד שמות ודימויים רבים אחרים). הדימויים והשמות הרבים שניתנו במהלך השנים לאותו מרחב נפשי אליו פונה המטפל, הם רק דוגמה אחת לשינויים שהתחוללו ומתחוללים בשדה הפסיכואנליטי בכל הקשר שהוא - פרט לעקרונות היסוד של השיטה הטיפולית.

שתי שאלות גדולות מתבקשות כאן: 

1. איך יתכן שגישות שונות מאוד אחת מהשנייה, המסבירות את עצמן במונחים שונים (ולכל אחת מהן רציונל שונה ביחס לאופי הקשיים הנפשיים), נשענות על אותם עקרונות, שנוסחו לפני למעלה ממאה שנה? 

על מנת לנסות ולהבהיר איך קרה ששיטה אחת נמצאת בבסיס הרבה תפיסות תיאורטיות שונות, יש צורך לעגן את ההיגיון שלה בשני הקשרים מקיפים יותר. הראשון הוא עיקרון-העל המאחד את כל השדה הפסיכואנליטי והפסיכו דינאמי, והשני אבולוציוני-היסטורי.

עיקרון-העל של השיטה האנליטית - השחזור

תפקידם המעשי של ארבעת הצעדים שהוזכרו הוא ליצור את עיקרון-העל שעליו מבוססת השיטה כולה: שחזור מקורות הקשיים הנפשיים עד ל'תחנה הראשונה'; עלייה אומר פרויד שהיא 'ההישג הגדול ביותר של השחזור - העלאת מחשבות שהחולה מעולם לא היה מוכן להכיר בהן כמחשבותיו, שאינו זוכר אותן, אף על פי שהוא מודה שהן מתבקשות באורח בלתי נמנע מן ההקשר, והוא משתכנע שדווקא הדימויים הללו מביאים עימם את סיום האנליזה ואת הפסקת הסימפטומים' (ברויאר ופרויד 1895, עמ. 308). במהלך ההיסטוריה של הפסיכואנליזה השתנו מושאי השחזור שלה פעמים רבות (קשיים מודחקים הקשורים לחיי האהבה והמיניות בחיים הבוגרים, טראומות מיניות בילדות, פנטזיות מיניות ילדותיות ועוד). אך פעולת השחזור עצמה ועקרונותיה ממשיכים להוות את עמוד השדרה של שיטת הטיפול הפסיכואנליטית והפסיכודינאמית. ספק אם יש תחום פעילות אנושי כלשהו שקיים בו משהו דומה: שיטות פעולה הן חלק מובנה בתיאוריות הנוגעות לחיים המעשיים וכאשר הן משתנות, משתנות איתן גם השיטות . בפסיכואנליזה התיאוריות משתנות אך פרקטיקת הפעולה לא. נראה אם כן שמדובר בשיטה שאינה מעוגנת עדיין ברציונל הראוי לה.

מסיבות לא ברורות כמעט ולא ניתן למצוא עבודות המתמקדות בנושא השחזור כשלעצמו. גם אלו הקיימות אינן מתמודדות עם שאלות כמו 'איך להסביר את העובדה ששיטה אחת משרתת תיאוריות שונות?' או 'מדוע דווקא פעולת השחזור היא שעומדת ביסוד השיטה?' (Blum 1994). בשדה הטיפול הנפשי פועלות גם תפיסות אחרות, שאינן מתבססות על שחזור (כמו זו המניחה שהקשיים הנפשיים הם סוג של סיפור, שאפשר להחליפו בסיפור מוצלח יותר, דמיון מודרך, טיפול התנהגותי, קוגניטיבי ועוד). לכן יש טעם לברר, למה מתעקשת השיטה הפסיכואנליטית להעמיד בבסיסה את פעולת השחזור.

כדי להסביר את עקרונות שיטת הטיפול הפסיכואנליטית - ולהגן על עקרון-העל שלה - יש צורך לחדור לרבדים עמוקים יותר של השיטה, ולעגן אותם בתחומי ידע רחבים יותר.
הנפש מרפאת את עצמה
הדברים של פרויד אולי אינם מנוסחים בבירור, אך כפי שהוא מתאר את מטרת פעולת השחזור, מתבקש שמאחורי תפיסתו הטיפולית נמצאת הנחה שהנפש מרפאת את עצמה. שחזור 'התחנה הראשונה' אמור להפעיל באופן כלשהו את הדינאמיקות הנפשיות כך שיובילו לדעיכת הסימפטומים ולסיום הטיפול. במילים אחרות, התערבות המטפל מכוונת אומנם לקדם את השחזור, אך כאשר הוא מגיע לתחנה שממנה התחילו השיבושים, די בכך בכדי לשנות את דפוסי הפעולה של הנפש ולהעלותם על מסלולים נכונים יותר.

הפסיכיאטר המנוח יהודה פריד היה חוזר בהרצאותיו לשתי תפיסות עולם שונות הפועלות ברפואה מאז יוון העתיקה: האחת הניחה זהות בין מחולל המחלה לבין המחלה והמליצה על פגיעה במחולל כדי לרפא את המחלה (גישה זו מזוהה עם האי היווני קניד) . השנייה (המזוהה עם האי קוס והיפוקרטס) טוענת שהמחלה אינה רק ביטוי לפגיעה בבריאות אלא גם ניסיון להיאבק במחולל ותפקיד הרופא הוא לעזור לגוף לרפא את עצמו (פריד 1978). בין במודע ובין אם לא פעלה הפסיכואנליזה באופן ברור וחד משמעי על פי התפיסה ההיפוקריטית (ללא קשר לשינויים תכופים בתיאוריות): יחד עם המטופל חותר המטפל לשחזר את מקורות הקשיים, ובירור זה פועל גם כתהליך של חקירת הבעיה ובו-בזמן גם כתהליך התיקון/ריפוי שלה.
מכיוון אין דרך להעריך את האפקטיביות של השיטה הפסיכואנליטית ויישומה המעשי בקליניקה מתבקשת כאן שאלה: איך יתכן שעקרונות של שיטה טיפולית ממשיכים להתקיים כמעט ללא שינוי משמעותי מאז נוסחו לראשונה, למרות שאין מאחוריה תיאוריה בהירה ועקבית, אין דרך להעריך את אופן היישום שלה ואין דרך להעריך את האפקטיביות שלה? האם יתכן שהשיטה עצמה משחזרת תהליך נפשי בסיסי וראשוני יותר, שאינו מותנה בתיאוריות הפסיכואנליטיות? אחת התובנות המרכזיות של 'המפה הנפשית' היא, שבלא יודעין יוצרים עקרונות השיטה הפסיכואנליטית שחזור לאחור של התמיינות הנפש האנושית והתפתחותה בשני מישורים: אבולוציוני-אונטוגני והיסטורי-תרבותי.

המישור האבולוציוני-אונטוגני של התמיינות הנפש האנושית

אחת ההנחות המרכזיות של 'המפה הנפשית' היא, שבדומה לגוף גם הנפש מתפתחת/מתמיינת מגרעין ראשוני פשוט ועל פי סדר צעדים מוכתב מראש. אין שום סיבה להניח שביחס לנפש יצרה האבולוציה מודל התפתחותי שונה מזה שפע ופועל כבר בכל צורות החיים המורכבות שמעבר לחד-תאים (או רב-תאים פרימיטיבים מאוד) . ההבדל המכריע בין התהליך הגופני לנפשי הוא, שהתמיינות איברי הגוף ומערכותיו מתרחשת ברובה ברחם או בתנאים דומים לו (כמו בחיות כיס) ואילו ההתפתחות הנפשית מתחילה רק אחר הלידה. תהליך ההתמיינות של הגוף מתנהל אומנם על-פי סדר צעדים מוכתב מראש, אך כל צעד מצריך הד מרקמות אחרות כדי להמשיך לצעד הבא. מכאן שההתמיינות יכולה להתקיים רק כאינטראקציה חוזרת ונשנית בין הגרעין המתפתח (הסובייקט) לבין רקמות וחומרים אחרים הנמצאים בסביבתו. בדומה לכך גם תהליך ההתמיינות הנפשי מתחיל כגרעין נפשי פשוט, שכל צעד שלו מצריך הד מסביבתו הקרובה. ברמה הנפשית התינוק האנושי נולד כצרור תחושות מבלי יכולת להבחין ביניהן. רק דרך האינטראקציה עם הסביבה הוא לומד לזהות מתי הוא רעב, עייף, סובל מכאב, קור, אי-נוחות, לא מוגן וכדומה. ככל שהוא גדל כך מתווספים עוד ועוד נושאים ותחומי חיים שאליהם הוא נחשף, וזקוק להד והדרכה מהסביבה כדי להבחין בין אובייקטים שונים, בין מותר ואסור, בין בטוח למסוכן, בין אמוציות שונות ועוד. דפוס התמיינות/התפתחות נפשי זה אינו ייחודי למין האנושי וקל לזהות אותו אצל מיני יונקים רבים. ככל שהמין גבוה יותר בסולם האבולוציוני, כך תהליך ההתמיינות/התפתחות שלו מורכב יותר, מצריך יותר צעדים, תשומת לב והד מהסביבה המגדלת. בדומה לתהליך ההתמיינות הפיזיולוגי-גופני של העובר, אפשר לתאר את תהליך ההתמיינות הנפשית גם כתהליך היווצרותם של תפקודים, מיומנויות, יכולות וכישורים גבוהים יותר מהגרעין הראשוני וגם כרשת הולכת ומסתעפת של אינטראקציות וקישורים ביניהם: קישור בין תחושה לאירועים פיזיים בגוף, בין תחושה לפעולת איברים שונים, בין ריגוש (אמוציה) להבעות פנים ופוזיציות גופניות, בין אובייקטים למילים ועוד. קישורים אלה הם היוצרים את התשתית למה שנהוג לכנות 'מציאות פנימית'.

מה שמייחד את עקרונות השיטה הפסיכואנליטית משיטות אחרות הוא, שהם יוצרים שחזור לאחור של תהליך התמיינות הנפש. תהליך ההתמיינות מתחיל מהגרעין הנפשי ונפרש על-פי סדר מוכתב מראש עד לכישורים הגבוהים ביותר. לעומתו מתחילה השיטה האנליטית מהרמות הגבוהות של הפרישה ומנסה למפלס את דרכה לאחור עד למקור הקשיים. כפי שהפסיכואנליזה למדה, מקורות הקשיים הנפשיים נמצאים ברמות הארגון הראשונות - המזוהות עם הילדות המוקדמת - קרוב לגרעין שממנו מתחיל תהליך ההתמיינות. מסיבות רבות (שחלקן נידונו בפרקים קודמים), תהליך ההתמיינות הנפשית משתבש כבר בתחילתו ומטרת הטיפול היא לחזור לאחור כדי לאפשר לו לתקן את עצמו. לא מדובר בחזרה מטפורית או תיאורטית אלא מעשית לחלוטין. עקרונות השיטה פועלים על-פי הדגם של תהליך ההתמיינות אך בסדר הפוך: ביטויים נפשיים של המטופל (המעידים על דפוסי קישורים של המציאות הפנימית) מקבלים הד מהמטפל, שאמור להוביל הלאה לביטויים נפשיים נוספים החושפים דפוסי קישורים ראשוניים יותר וכן הלאה. זהו בדיוק אותו דפוס אינטראקציה שפועל בתהליך ההתמיינות. ההבדל נעוץ בכך, שתהליך ההתמיינות בונה את הקישורים הפנימיים ואילו הטיפול מנסה לשחזר אותם לאחור. ככל שהשחזור מצליח לעקוב במדויק יותר אחר דפוסי השיבושים בתהליך ההתמיינות, כך הוא מאפשר לתהליך לתקן את עצמו נכון יותר. תהליך ההתמיינות הוא הכוח המרכזי והחזק ביותר הפועל ודוחף לשינויים נפשיים, והנפש כמעט שאינה מוותרת אף פעם על הניסיונות לתקן את מה שהשתבש במהלכו. במרבית המצבים היא אינה מסוגלת לעשות זאת בכוחות עצמה והיא זקוקה לעזרה מבחוץ - זהו תפקידה של השיטה האנליטית.

עקרונות השיטה הפסיכואנליטית לא השתנו למרות השינויים התכופים בתיאוריות ובמושגים, משום שהם משחזרים תהליכים נפשיים בסיסיים. כאלה שאינם תלויים בתיאוריה פסיכולוגית כלשהי והתקיימו כבר מאות אלפי שנים לפני שהשיטה הפסיכואנליטית למדה לשחזר אותם (ובכך לעזור לנפש לתקן אותם).
הרבה שאלות מתבקשות כאן אך מהן נדון רק בשתים: 

1. אם תהליך ההתמיינות הנפשית מתקיים כבר מאות אלפי שנים, איך ניתן להסביר את העובדה שעקרונות התיקון נוסחו כה מאוחר בהיסטוריה האנושית? 

2. מדוע גם היום רק חלק מהאנושות יכול להיעזר בהן והשיטה אינה פועלת בחברות מסורתיות?

את התשובות לשאלות יש לחפש במישור אחר של החיים הנפשיים: ההיסטורי-תרבותי

המישור ההיסטורי-תרבותי בהתמיינות הנפש האנושית

כשם שהתפקודים הבסיסיים של הגוף קיימים מיליוני שנים כך גם התפקודים הנפשיים. גם בהקשר הגופני וגם בהקשר הנפשי השוני בין עמים וגזעים הוא בפרופורציות ובדפוסי הדינאמיקות הפנימיות ולא בתפקודים עצמם. אין לדעת בוודאות מתי הושלם תהליך היווצרותם של התפקודים הנפשיים אך יש סימנים רבים המעידים על כך, שהנפש האנושית יצרה ויוצרת את תהליך ההתמיינות של עצמה. ההיסטוריה האנושית היא למעשה תיעוד של תהליך התמיינות של הנפש האנושית: היא מתחילה מדומינאנטיות של רמות הארגון הראשוניות (תחושות ואמוציות) ובהדרגה מביאה לידי ביטוי רמות ארגון גבוהות יותר ויותר (יצירת הכתב, יצירתן של תרבויות, אמונות דתיות, פילוסופיות מקיפות ועוד). מכאן, שבתהליך ההתמיינות שלה יוצרת הנפש האנושית את המציאות (התרבות האנושית ומהלך השתנותה בהיסטוריה). התרבות מצידה, על הישגיה ובעיותיה, מהווה הד שמנחה את התהליך הלאה. זהו תהליך לא-מודע לחלוטין המתנהל בכמה מסלולים מקבילים (היסטוריות תרבותיות שונות) והוא נדחף על-ידי ניסיון חוזר ונשנה למצוא את המסלול הנכון, גם כדי להביא לידי ביטוי את מלוא יכולתם של התפקודים הנפשיים וגם כדי ליצור סוג של איזון יציב. כך למשל, הרמה הגבוהה ביותר עד כה (שזוהתה על-ידי 'המפה הנפשית') היא החשיבה האובייקטיבית, שהמדע הוא המייצג שלה. רמה זו מתחילה לבוא לידי ביטוי מסודר ושיטתי רק במאות השנים האחרונות ורק בחלק מהחברות האנושיות . זו הסיבה שהפסיכואנליזה מופיעה כה מאוחר בהיסטוריה האנושית. על הנפש היה להגיע לרמה גבוהה של מודעות וחשיבה אובייקטיבית כדי להתחיל לבנות לעצמה כלים, שמשחזרים את תהליך ההתמיינות שלה - גם ברמת הפרט וגם ברמת המין האנושי בכללו. תהליך זה עדיין רחוק מלהשלים את עצמו, ונראה שככל שהנפש מודעת ועוסקת יותר בעצמה, כך מואץ קצב השינויים שלה. נראה גם שיש קשר עמוק בין חשיבה אובייקטיבית, מודעות לחיים נפשיים פנימיים, היווצרות תנאים לביטוי הרובד האישי של החיים הנפשיים ואפשרות לבוא לידי ביטוי אישי בעולם הריאלי. כול אלה מתחילים להשפיע ולעצב את החיים האנושיים בערך באותה תקופת זמן ובאותן תרבויות (ראו גם פרק שישי).

הנפש האנושית כפופה לעקרונות התפתחות אבולוציוניים-ביולוגיים, המיישמים את עצמם בהדרגה גם בשינויים תכופים בארגון הנפשי הפנימי וגם בשינויים במציאות הריאלית-היסטורית. להנחה זו יש השלכות רבות וכאן אתמקד רק במה שנוגע ישירות להבנת הביטויים הנפשיים שאיתם מתמודדת שיטת הטיפול האנליטית.

הכוחות המעצבים של ההתנהלות הנפשית

הכוחות המרכזיים המעצבים את ההתנהלות הנפשית הם מצד אחד ניסיונותיה לאזן ולייצב את עצמה, ומצד שני ניסיונותיה לסמן ולחפש דרך לתקן את השיבושים במהלך ההתמיינות שלה. כל הנושאים הגדולים שהקליניקה עוסקת בהם קשורים ומושפעים מהם: סימפטומים, קשיים, דפוסי האינטראקציה עם הסביבה, דפוסי התמודדות, הגנות ועוד. לא ניתן לנתק את יכולתו של המטפל לזהות דפוסי התמודדות של המטופל בקשייו וחייו, ללא הכרות עמוקה עם הכוחות המעצבים את התנהלותו הנפשית. השחזור לאחור, שהוא מהות הקליניקה הפסיכואנליטית, מחייב להכיר גם את המישור האבולוציוני-אונטוגני וגם את ההיסטורי-תרבותי. המתודה היא אותה מתודה אך מנקודת-מבט של המפה הנפשית 'התחנה הראשונה' (והאחרונה לפי פרויד) היא רק סימן, שהרובד האישי השיג מספיק דרגות חופש כדי להתחיל ולתקן חלק מהשיבושים שעיוותו את מהלך ההתמיינות שלו. מנקודת מבט של 'המפה הנפשית' מה שנותן לנפש תחושת 'בריאות' הן דרגות החופש שיש לה לנהל את עצמה. בהוויה הנפשית בריאות = חופש פנימי והקליניקה היא רק נקודת ההתחלה למסעה של הנפש ליותר חופש פנימי.

נושאים אלה יידונו בהדרגה במהלך הפרקים הבאים, אך לפני שאפשר יהיה להעמיק בנושאים הקליניים יש צורך לחזור ולבחון מחדש את ארגז הכלים הפסיכואנליטי. הפרק הבא יעסוק במצבו הנוכחי ובאופק של הפסיכואנליזה בכלל, ומנקודת מבט של הקשר העמוק בין השיבושים במהלכי ההתמיינות של הנפש, אמצעי הביטוי העומדים לרשות הנפש כדי לסמן את מצבה ובמתודה המתקנת שלהם.

פרק 9 - ארגז הכלים של הפסיכואנליזה

חלק שני: מהווה לעתיד

הקדמה

פרק זה מהווה סיכום לנושאים רבים, שנידונו בפרקים קודמים של פרויקט ה'במה פתוחה' ורקע הכרחי לפרקים הבאים, שיתמקדו בהיבטים מובחנים יותר של הקליניקה . יש צורך לדון בקליניקה בהקשר רחב יותר, משום שהנפש האנושית מושפעת ומשפיעה על הרבה תחומים הנוגעים לה ישירות. מכיוון שהפרק נשען על פרקים קודמים ספק אם הוא ניתן להבנה ללא הכרות איתם.

הדיון בארסנל הפסיכואנליטי יתפרש על ארבע קטגוריות: 

1. התיאוריה 

 2. השיטה הטיפולית 

3. המטפל 

4. המחקר. הדיון בתוך כל קטגוריה מחולק לשניים: המצב העכשווי והפסיכואנליזה כפי שהיא יכולה להתפתח. המציאות של הפסיכואנליזה היא הנפש האנושית (שבה היא מטפלת ואותה      היא אמורה לחקור). כדי להתמודד נכון עם מציאות זו עלינו להכיר במה שאנו יודעים אודותיה ומה חסר בידע הקיים.

התיאוריה - תמונת מצב עכשווית

תפקיד התיאוריה הוא ליצור תשתית ומאגר של ידע משותף, שממנו ובאמצעותו ניתן ללמוד ולהעריך את הפרטי, הייחודי והחד-פעמי. דווקא בגלל השונות של כל מטופל יש חשיבות לכך, שהתיאוריה תעזור למטפל, להעריך ולמקם את הקשיים ודפוסי ההתמודדות בהם הוא נתקל בהקשרים כלליים יותר. התיאוריה של פרויד תפקדה כבסיס ידע משותף, לפחות בעשרות השנים הראשונות של קיום הפסיכואנליזה. אך בדיעבד התברר, שיכולתה להעריך ולמקם את אופי הקשיים היא במקרים רבים חלקית ואף מוטעית. מסיבות שונות הותקפה התיאוריה מכיוונים רבים ולמרות שהיא נקודת-המוצא לכל התיאוריות שבאו אחריה, היא נתפסת כיום רק כאחת מבין כמה המאכלסות את השדה הפסיכואנליטי.

פרויד עשה מאמצים עצומים כדי לחבר את הפסיכואנליזה לגוף (תורת הדחפים), להיסטוריה (רצח האב ב'טוטם וטאבו') ולאבולוציה ('התהליך הראשוני' ו'הסתם' כקושרים את המין האנושי עם צורות חיים נוספות). הבעיה היא, שהתיאוריות והגישות הפסיכואנליטיות מפרויד ואילך חסרות יכולת לדון בנפש האנושית כישות וכמערכת (המשוכללת ביותר ביקום המוכר לנו). הידע העצום שצברו לא מעוגן בשום הקשר - לא בנפש עצמה ולא מחוצה לה. ללא תמונה מובחנת, בהירה וברורה של הנפש כמערכת, גם חיבוריה להיבטים שונים של המציאות אינם יכולים להיות מובחנים וברורים. בתורות שבאו אחרי פרויד התמסמסו ניסיונותיו כמעט לחלוטין, או הפכו לדימויים וצירופי-מילים, שאינם מייצגים שום דבר ברור ('מיכל', 'אני-עור', 'עצמי-זולת' ועוד). התוצאה היא, שבהעדר תיאוריות שיש להן עוגן במציאות ובהעדר תשתית ומאגר-ידע משותף, אין לזרמי הפסיכואנליזה העכשווית אפשרות ליצור שפה משותפת ביניהן, להבחין בין נכון ולא נכון, ובין ריאלי לדמיוני.
.
פרט לפרויד עצמו, קשה לאתר אצל ממשיכיו איזו מודעות לכך שיש בכלל בעיה בכך שלפסיכואנליזה חסרים תיאור והגדרה של הנפש. למעשה, הפסיכואנליזה של היום אינה מסוגלת להגדיר אפילו את עצמה! למשל, בראיון שנערך לפני כמה שנים נשאל מייקל אייגן (שנחשב לאחד האנליטיקאים החשובים בעולם) 'האם הוא יכול להגדיר מהי פסיכואנליזה?' והתשובה שלו הייתה 'למעשה אנחנו לא יודעים. זה סימון של אזור גילוי שאין לנו שום הגדרות עבורו' . אי-היכולת להגדיר אינה עניין שולי ומעידה על כך, שהפסיכואנליזה לא מצליחה לומר, אפילו לעצמה, באופן ברור במה היא עוסקת.

חוסר הארגון הפנימי של הידע הפסיכואנליטי הוא כה משמעותי, שכמעט ולא ניתן לעשות בו שימוש מושכל: במצבה הנוכחי הפסיכואנליזה אינה מסוגלת לדון בנושא היסוד שלה, לא ניתן לדעת מה מידת האפקטיביות של הגישות הטיפוליות המאכלסות אותה, מערכות המושגים שלה כלליות מדי, לא מוגדרות ולא יישומיות. בהעדר כל אחיזה בעצמן ובתחומים קרובים, הגישות הפסיכואנליטיות העכשווית דומות יותר להתרשמויות (impressions) או ל'ענני-מידע' מאשר לתיאוריות, שמארגנות מידע ויוצרות בו סדר. את סימני המצוקה והבלבול אפשר לזהות בכל מקום אך מודעות להם כמעט ואין. התוצאה היא, שכל ניסיון להציע סדר כלשהו רק מגדיל את אי-הסדר. חיבור של "ענן-ידע" עם עוד אחד יוצר "ענן-ידע" נוסף, וחיבורים של "קטעי ענן" עם קטעים אחרים יוצרים גם הם "ענן ידע" נוסף. בהעדר אינדיקציה למציאות כלשהי, עתידה הפסיכואנליזה להפוך ליותר ויותר מבולבלת, מפורקת ולא אפקטיבית.

מבט לעתיד - הנפש האנושית והמפה שלה

'המפה הנפשית' אינה תיאוריה של הנפש, כשם שאנטומיה ופיזיולוגיה אינן תיאוריה של הגוף, והטבלה המחזורית אינה תיאוריה של החומר. לצורך הדיון כאן אין חשיבות להבחנה בין מיפוי לבין תיאוריה, מפני שהראשון מכיל בתוך עצמו את כל הדרישות מתיאוריה. במהלך הפרקים הקודמים נידונו היבטים שונים של המפה הנפשית ואחזור עליהם כאן רק בקצרה. לראשונה בהיסטוריה של הפסיכואנליזה (ולא רק שלה) ניתן לקבל תמונה בהירה, מובחנת ועקבית של מושא החקירה והטיפול שלנו - הנפש האנושית. התמונה מורכבת מתפקודי הנפש השונים, סדר התפתחותם, רמות הארגון הנוצרות בנפש, האינטראקציות ביניהם ונושאים רבים אחרים. הגרעין שממנו צומחים כל התפקודים הנפשיים ורמות הארגון של הנפש האנושית הן התחושות הגופניות. אלו יוצרות את החיבור ההדוק והדו-כיווני המתקיים בין הגוף לנפש והן נקודת-המוצא למחקר עתידי פיזיקאלי-אובייקטיבי של הנפש. לנפש האנושית, כפי שהיא מצטיירת מ'המפה הנפשית', יש זיקה עמוקה לאבולוציה ולרמות הארגון הראשוניות שלה (המשותפות לה ולצורות חיים אחרות). לכך יש חשיבות עליונה להבנת הקליניקה . לא ניתן להפריד בין התפתחותה בזמן של הנפש לבין ההיסטוריה של האנושות: התרבויות השונות, שנוצרו במהלך ההיסטוריה, הן עדויות לפעולת הנפש ולדרגות ההתפתחות שלה. ההיסטוריה מלמדת, שרק במאה השנים האחרונות בערך הגיעה הנפש האנושית לדרגת התפתחות כזו, שאפשרה לה להתחיל לחקור את עצמה. המפה הנפשית מצליחה לעגן את הנפש ומאפייניה בהקשרים רבים ושונים: גוף, אבולוציה, ביולוגיה והיסטוריה של האדם.

'המפה הנפשית' מלמדת גם, שניתן לדון בנפש במילים ששפת היום-יום יצרה זה מכבר כמייצגות היבטים שונים של החיים הנפשיים: 'תחושות', 'אמוציות', 'רגשות', 'רצון', 'אני' ועוד. זוהי אותה השפה שבה מספרים המטופלים על עצמם ועל קשייהם. 'המפה הנפשית' מאפשרת לסמן את מסלולי האינטראקציה בין תפקודי הנפש השונים לבין רמות הארגון שלהם. בעזרתם ניתן למפות את הדינאמיקות המרכזיות הפועלות בנפש ואת דפוסי ההתמודדות שלה. על רקע 'מפת הנפש' המשותפת ניתן להעריך בזמן אמת את דפוסי ההתמודדות ודינאמיקות נוספות ברמת הפרט. במובן זה 'המפה הנפשית' מאפשרת ללוות ולהנחות בצורה שוטפת ומדויקת את העבודה הקלינית.

במובנים רבים יכולה 'המפה הנפשית' להוות תשתית ידע משותפת: להציע מאגר ידע שיטתי ומאורגן בתוך עצמו גם למטפלים באוריינטציה פסיכואנליטית וגם לכל שיטות הטיפול שמתערבות בחיים הנפשיים. היא יכולה להוות תשתית-ידע משותפת לשיטות טיפול הבעתיות כמו תנועה, אמנות, מוזיקה וכדומה, לשיטות התנהגותיות וקוגניטיביות, לתפיסות חינוכיות, להדרכה ויעוץ להורים, שיטות טיפול אלטרנטיביות, רוחניות ואחרות. הפסיכואנליזה כתפיסה, שחוקרת ומתערבת בחיים הנפשיים, צריכה להיות מסגרת משותפת לכל מי שעוסק בחיים הנפשיים - בתנאי שתעמוד מאחורי השם שאימצה לעצמה: להיות יכולה לפרק את הנפש לגורמים. בלי השענות על הנפש עצמה אין לפסיכואנליזה העכשווית שום אחיזה במציאות. העדר ידיעה של הנפש משותפת לכל השיטות המתערבות בחיים הנפשיים ולכן 'המפה הנפשית' רלוואנטית לכולן. לפחות כרגע 'המפה הנפשית' היא הכניסה היחידה שנפתחה להכרות עם הנפש כישות ריאלית.

הפסיכואנליזה כשיטה טיפולית - תמונת מצב

את עקרונות השיטה הטיפולית הפסיכואנליטית ניתן למצות במשפט אחד: מתן משמעות והקשר לביטויים המעידים על החיים הנפשיים של המטופל. ספק אם בניסוח זה ניתן למצוא את המשפט בספרות הפסיכואנליטית, כולל פרויד. אצלו הוא מעורבב במרכיבים טכניים אחרים של השיטה: אסוציאציות חופשיות, העברה, התנגדות ועוד. מנקודת-מבט של המפה הנפשית ערכם של מרכיבים אלה משני ומשקלם משתנה מטיפול לטיפול ומתקופה לתקופה. את הדיון 'הנקי' והבהיר ביותר, ביסודות השיטה הטיפולית הפסיכואנליטית, ניתן למצוא בפרק האחרון של 'מחקרים בהיסטריה' מ-1895 . לאחר מכן, ככל שפרויד פיתח יותר את התיאוריה המינית שלו, "הוצפה" והושפעה השיטה הטיפולית מנושאים תיאורטיים ומעשיים שאינם חלק מיסודותיה. למשל, בכתבים מאוחרים יותר מזהה פרויד את השיטה הפסיכואנליטית עם נושאים כמו 'העברה', 'סוגסטיה', 'סמכות', 'התנגדות' ועוד. לאלה נוספו עם הזמן ועל-ידי אחרים גם 'החזקה', 'הכלה', 'ברית טיפולית' 'העברה נגדית' ועוד ועוד.

לאחר פרויד צברה השיטה הפסיכואנליטית פירושים ושינויים רבים, כך שברמה התיאורטית כבר אי אפשר לדעת מה נשאר ממנה. למשל, במבוא שלו לספר המקבץ את המאמרים הטכניים של פרויד, טוען עמנואל ברגמן 'שאחת ההתפתחויות הבולטות של השנים האחרונות היא ירידת מעמדו של המושג "טכניקה פסיכואנליטית". מרכז הכובד עבר למיקוד אישי יותר 'המאמץ המתמיד להבין בכל רגע ורגע את הדינאמיקה הרגשית המודעת והלא-מודעת הנוצרת בעולמו הפנימי של המטופל, בעולמו של המטפל המהדהד את חוויות המטופל, ובמפגש האינטרסובייקטיבי המורכב הנוצר ביניהם' . מניסוח זה משתמע, שאין צורך בתיאוריה ובעקרונות משותפים והמטפל (על פי הגדרה), הוא פשוט מישהו שמסוגל לעשות את מה שהוא עושה.

יש לקוות שגם אם אינם מתארים נכון את מה שהם עושים, משמרים מרבית המטפלים את עקרונות השיטה, כפי נוסחו כבר לפני יותר ממאה שנה. עם זאת, אין שום ערובה שזה אכן המצב. יש להניח, שכמו ביחס לתיאוריה, כך גם ביחס לשיטה הטיפולית - הפסיכואנליזה העכשווית היא במגמה של פרוק, בלבול והתפוררות, מכל ידע מסודר ושיטות עבודה בעלות קשר למציאות הנפשית הפנימית, שאליה היא אמורה לכוון את עצמה. את מצבה הנוכחי של הפסיכואנליזה אפשר לדמות לניתוח, שכל ההכנות אליו הושלמו (החזקה, הכלה, אמפטיה, העברה והעברה נגדית, ברית טיפולית ועוד), אך אין ידיעה ברורה והסכמה ביחס ל'איבר המטרה' שאותו מתכוונים לנתח ואיפה הוא ממוקם.

האופק של הטיפול הפסיכואנליטי לפי המפה הנפשית

עקרונות השיטה הטיפולית, כפי שנוסחו על-ידי פרויד לפני יותר ממאה שנה, לא השתנו ואין גם צורך להכניס בהם שינויים. אך יש הכרח בניסוח יותר ברור ובהיר שלהם, והעמדתם על יסודות תיאורטיים מוצקים ורחבים יותר. השיטה הפסיכואנליטית, כאז כן היום, מבוססת על ביטויים פתוחים וחופשיים ככל האפשר של החיים הנפשיים של המטופל. תפקיד הפרושים (או כל צורת התערבות אחרת) היא לתת מובן, משמעות והקשר לביטויים אלה. מנקודת מבטה של 'המפה הנפשית', הביטויים המשמעותיים ביותר של החיים הנפשיים הם אלה המייצגים את הרובד האישי בנפש. מטרת ההתערבות הטיפולית היא לתת גיבוי, להגן ולייצג את נקודת-המבט של רובד זה, בכדי לאפשר לו להשיג יותר דרגות חופש. הפסיכואנליזה לא מרפאת, אלא עוזרת ותומכת ברובד נפשי זה כדי שיוכל למלא את התפקיד המיועד לו: לנווט ולנהל את החיים הנפשיים הפנימיים ולהיות אחראי להם.

מה שהשתנה בתיאוריה הטיפולית, מאז ניסוח עקרונות השיטה של פרויד, מחייב ברמת הפרקטיקה התארגנות ושיתוף פעולה שונה ממה שקיים היום. מצד אחד הפסיכואנליזה כשיטת טיפול בנפש יכולה וצריכה להיעזר בשיטות התערבות אקטיביות וסמכותיות יותר: קוגניטיביות, חינוכיות, יעוץ, הכוונה, התנהגות ועוד. מטרת העזרה היא להביא את המטופל לרמות תפקוד והתנהלות כאלו, שיאפשרו לו להגיע להתבוננות הפנימית הנדרשת לעבודה פסיכואנליטית עמוקה יותר. שיטות אלו מתפקדות כאמצעי עזר, כדי שהשיטה תוכל להרחיב את יכולתה ליצור מגע עם החיים הנפשיים, לתמוך בהם ולתת להם מענה.

מצד שני יש לזכור שהביטויים הקשים והעמידים ביותר בפני שינוי מקורם בילדות המוקדמת ושם יש לחפשם. מסיבות רבות ושונות - וכדי להגן על הרובד האישי של החיים הנפשיים – הוא מבודד מפעילויות נפשיות אחרות כבר מגיל צעיר מאוד. כדי להגיע אליו יש ליצור מגע עם רבדים נפשיים ראשוניים מאוד, הנמצאים מחוץ לטווח של השפה. מכאן הצורך בשיתוף פעולה הדוק וממוקד הרבה יותר עם שיטות, שהרבדים הקדם-מילוליים נגישות להן בצורה ישירה יותר: כל השיטות ההבעתיות (כמו תנועה, ציור, מוזיקה, דרמה ועוד), שיטות גופניות ורוחניות אחרות הנשענות על מסורות עתיקות וכן הלאה. מטרת שיתוף פעולה היא להרחיב ולמצות ככל האפשר את אפשרויות הביטוי של המטופל, כדי שאפשר יהיה להעלותן למודעות, לתת להם שם, משמעות, הקשר ועוד.

האינטראקציה הדו-כיוונית שבין הרבדים הקדם-מילוליים למילוליים רגישה ומועדת לשיבושים וניתוקים. אחת המטרות המרכזיות של השיטה הפסיכואנליטית היא לעזור בפתיחת ערוצי תקשורת בין קווי גבול אלה. משמעות עזרה זו היא, לתת למילים להגיע לרובד האישי ולהעניק לרובד האישי מילים.

המטפל - תמונת מצב

שיטה טיפולית שאינה מצליחה להגדיר את עצמה, גם אינה יכול להגדיר מה מצופה מאנשי המקצוע הפועלים בה. רשימת המאפיינים, הכישורים והתכונות של המטפל אומנם ארוכה, אך לא ניתן לכנס אותה לשום דבר ברור: קשב מרחף, לא-שיפוטי, אינדיפרנטי, ראי, סבלני להעברה והתנגדות (פרויד), ידע נרחב במיתולוגיות (יונג), אמפאתי ומתסכל (קוהוט), מאפשר תלות רגרסיבית (ויניקוט), מיכל (ביון), רגישות לשפה ולמילים (לאקאן), יכולת לעבד במקביל את האסוציאציות של המטופל ושל עצמו (אוגדן), אוטנטי וכנה (בין-סובייקטיבי) ועוד ועוד.

השינוי החשוב ביותר, שעברה תפיסת המטפל במהלך ההיסטוריה של המקצוע הוא, שככל שפחתה השפעתה של התיאוריה על הטיפול, כך נפתחו יותר אפשרויות ביטוי ליכולות ולנטיות האישיות של המטפל. מלבד כמה כללים של אתיקה התנהגותית, מאפשר כיום השדה הפסיכואנליטי כמעט כל צירוף של שיטות ואמצעי-עזר עם הרבה מאוד חופש ליצירתיות של המטפל. זהו ללא ספק הישג שיש לשמר אותו.

המפה הנפשית ו"חליפת העבודה" של המטפל

כבר לפני הרבה שנים העיר פרויד, שהיכולת לעזור אינה מעידה בהכרח על היכולת להיעזר . במילים אחרות, החיים המקצועיים של המטפל הפסיכואנליטי או הפסיכודינאמי אינם מעידים על חייו האישיים - ולהפך. משמעותה הרחבה של הערה זו היא, שיש להבחין בין החיים המקצועיים של המטפל לבין חייו האישיים. אין שום ערובה לכך, שהמטפל מנהל את חייו האישיים בצורה 'בריאה', נורמאלית', 'מוצלחת' או שקולה יותר מזו של רבים ממטופליו (מה שגם לא נדרש ממנו). כל מי שנסמך על גישות של יחסי-אובייקט, התייחסותיות ובין-סובייקטיביות צריך להביא בחשבון, שהן מוגבלות לחיים המקצועיים של המטפל ולא לאישיות ולסובייקטיביות שלו מחוץ להם. הרבה כבר נכתב על התכונות והיכולות, שאמורות להיות למטפל, ועל העמדות שעליו לסגל לעצמו, ולכן יש טעם ללכת בדרך הפוכה: לבחון קודם מה נדרש ממנו לעשות לפני שתופרים את "חליפת העבודה" שלו.
שתי הדרישות המרכזיות מהמטפל האנאליטי הן 

יכולת לאמפתיה הכרחית בקליניקה הפסיכואנליטית, משום שלא ניתן להצטרף לחיים הפנימיים ולנקודת-המבט הלא מודעת של המטופל ללא אמפתיה. זו אומנם יכולת נלמדת, אך היא אמורה להתפתח מגיל צעיר מאוד. בעבודתו על האמוציות הראה דרווין, שיכולת זו קיימת אצל מינים רבים - למעשה אצל כל המינים שצריכים לדאוג , לטפל, ללמד ולהגן על הצאצאים שלהם . בקליניקה האמפתיה היא יכולת מעשית, שכל מטפל פסיכואנליטי ללא תלות בגישתו התיאורטית, אמור להיות ניחן בה (העובדה שקוהוט ניכס אותה לתיאוריה שלו אין משמעה שלמטפלים בגישה זו יכולת אמפתית יותר מאשר למטפלים בגישות אחרות).

דוגמא ליכולת נוספת: הקליניקה מחייבת את המטפל (בשעות עבודתו), להיות יכול להעמיד את עצמו לצרכים של מטופליו ולבטל את צרכיו שלו בפניהם. יכולת זו היא צורת התמודדות, שמתפתחת בגיל צעיר מאוד ומשרתת במקרים רבים את היכולת המקצועית של המטפל הרבה יותר טוב מאשר את יכולתו לנהל את חייו האישיים .
ועוד דוגמא: ההתערבות בעולם הפנימי של המטופל מצריכה יכולת לנחש נכון את משמעות ביטוייו השונים (מילוליים ולא-מילוליים). גם יכולת זו מתפתחת מגיל צעיר מאוד ומגיעה לידי ביטוי, בין היתר, בהורות לתינוקות צעירים. שם יש צורך לנחש נכון את צרכיו השונים של התינוק בכדי להיענות להם. גם בהקשרים אלה לא בטוח שיכולת זו מאפיינת מטפלים בחייהם האישיים, או שהם מוכשרים להורות יותר ממי שאינם מטפלים.

אין ספק שיכולות אלו ואחרות משתכללות ומתחדדות במהלך הלמידה והניסיון המצטבר של העיסוק במקצוע. אך הבעיה של אנשי המקצוע אינה היכולות שלהם, אלא העדר ידע משותף שיטתי ובהיר, שיעמוד לרשותם בכדי להביא אותן לידי ביטוי. הנפש היא ישות מורכבת שאינה דומה לשום דבר מוכר לנו. הידע אודותיה הוא חלקי, מקוטע ובהיבטים רבים שלו גם לא נכון. שום ניסיון ואינטואיציה אינם יכולים לפצות על העדר ידע. כדי להתמצא במציאות הפנימית ולעקוב אחר המתרחש בה יש צורך בידע מסוג שונה מאוד מזה העומד היום לרשות אנשי המקצוע ו'המפה הנפשית' היא התחלה של יצירת תשתית ידע כזו.

המחקר הפסיכואנליטי - תמונת מצב

רקע

המתודה של הסובייקטיבי

יכולתו של פרויד ליצור שיטת טיפול שהיא גם שיטת מחקר מופלאה באמת. הוא היה יחיד במינו ביכולתו לעבוד בצורה שיטתית, לאורך שנים, כמטפל וכחוקר את מושא הטיפול שלו. כאשר בוחנים בצורה שיטתית את עבודותיו (בעיקר בשני העשורים הראשונים), נחשף תהליך התפתחותי מקצועי ותיאורטי יוצא דופן בכל קנה מידה . שיטת הטיפול האנליטית מבוססת על פרוש ביטויים נפשיים מנקודת-מבט פנימית ולא-מודעת של המטופל: "הייתה לך משאלה..", "הרגשת ש..", "החלום שלך מתקשר לזיכרון ילדות.." וכן הלאה. מאותה-נקודת מבט (ועל בסיס אותם ביטוים נפשיים והתערבויות של המטפל), יוצר המחקר הפסיכואנליטי מושגים ורעיונות, המסבירים אינטראקציות חד-פעמיות אלה. הנחת המחקר הפסיכואנליטי היא, שאת הביטויים הנפשיים הייחודיים לכל מטופל, ניתן לראות כמייצגים מבנים ותהליכים נפשיים כלליים ומשותפים. המשמעות המתודית היא, שבדומה לטיפול גם המחקר מבוסס על הצטרפות החוקר לנקודת-מבט פנימית, לא מודעת - ולכן סובייקטיבית - של המטופל.

אך אפילו ליכולת הנדירה של פרויד לפעול בו-זמנית כמטפל וכחוקר (להתבסס על אותם חומרים גם כדי לשכלל את עבודתו כמטפל וגם כדי לפתח, להרחיב ולהמשיג את התיאוריה של הטיפול) יש מגבלות. ישות כה מורכבת ולא נודעת כמו הנפש האנושית לא ניתן לחקור רק על פי מקור נתונים אחד - הטיפול עצמו. זו הייתה והינה המגבלה העיקרית במתודת החקירה של פרויד: היא מבוססת אך ורק על נתונים שמקורם בקליניקה. נראה שפרויד אפילו לא היה מודע לליקוי המתודולוגי, שבהסתמכות על מקור נתונים אחד, ולא ניתן למצוא אצלו דיונים בנושא. בשלב כלשהו בקריירה שלו נתן פרויד לתיאוריה העדפה על פני הנתונים, כך שתפקידם השתנה. במקום להעמיד שאלות לתיאוריה תפקידם של הנתונים היה לחזור ולאשר אותה, או לכל היותר להכריע בין אפשרויות שונות שלה. בהעדר מקורות נתונים נוספים, לא הייתה יכולה התיאוריה לבחון את הנחותיה ולתקן את עצמה. גם היכולת של פרויד לשלב מחקר שיטתי וטיפול על בסיס אותם נתונים היא ייחודית ואחריו לא היה המשך של ממש לצורת החקירה זו. אומנם כל התיאורטיקנים שבאו אחריו הסתמכו על חומרים קליניים, בכדי לגבש את רעיונותיהם ומושגיהם, אך לאף אחד מהם לא הייתה היכולת ליצור מהם תיאוריות מקיפות, שיטתיות ועקביות בתוך עצמן כמו זו של פרויד.

בעיקרו של דבר פרויד לא הצליח להבהיר לעצמו, מהי המתודה המחקרית שלו ואלה שבאו אחריו כמעט ולא נתנו את דעתם לנושא זה. בפועל אין לפסיכואנליזה העכשווית שום יכולת מחקרית ולא מתקיימת בה שום פעילות מסודרת ושיטתית כדי לברר מהן המתודות הנדרשות כדי לחקור את הסובייקטיבי.

האופק של המחקר הפסיכואנליטי

מנקודת-מבט של המחקר, הדיון והפרקטיקה שנפתחו על-ידי 'המפה הנפשית', אפשר לומר, שפרויד יצר את המתודה המתאימה לחקר הנפש האנושית הרבה לפני שהיה ברור משהו על מושא המחקר עצמו (או אפילו לאפיין את מתודת המחקר עצמה). רק באמצעות המתודה שיצר פרויד אפשר היה לחפש, לזהות, להגדיר ולתאר את מושא המחקר והטיפול של הפסיכואנליזה - הנפש האנושית. למעלה ממאה שנה - ומבלי שהייתה מודעת לכך - גיששה ופילסה הפסיכואנליזה את דרכה, כדי למצוא מהו מושא המחקר שלה ובמה היא מטפלת. הדברים נשמעים אולי מוזרים אך הם לא יכלו להתפתח אחרת. שום תחום ידע אינו יכול להתפתח ללא מתודות מתאימות לאיסוף הידע וארגונו. הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה ותחומים נוספים לא יכלו לדעת משהו מוגדר וברור יותר על מושאי המחקר שלהם - אלא רק לאחר שיצרו מתודות מתאימות לחקירתם.

בשונה מכל תחומי המחקר האחרים על הנפש האנושית, שהיא מושא המחקר, כמעט ולא היה ידוע כלום: איפה נמצאת הנפש? ממה היא עשויה? ומהם מרכיביה? לכן היה על המתודה הפסיכואנליטית להיווצר לפני שאפשר היה לגלות משהו על מושא המחקר שלה. מה שמפליא הוא עד כמה מהר נוצרה הפסיכואנליזה ועד כמה, כאז כן היום, היא המתודה המתאימה ביותר לחקירת הנפש האנושית ולטיפול בה. בלא יודעין הניח פרויד את היסודות ל'מתודה של הסובייקטיבי':
'המתודה של הסובייקטיבי' מיועדת לחקור ישויות או מערכות מורכבות מנקודת מבט-פנימית של המערכת הנחקרת: השיקולים של המערכת, האילוצים שעימם היא מתמודדת, צורות התמודדות ועוד. היא 'סובייקטיבית' משום שהיא חוקרת מצבים ותהליכים מנקודת-מבט של הסובייקט. בשונה ממתודות אובייקטיביות, החוקרות את הסובייקט מנקודות-מבט חיצוניות לו. כאשר פועלים באמצעותה נכון, היא מדויקת ושיטתית לא פחות מהמתודות האובייקטיביות. כשלושים שנות מחקר באמצעות מתודה זו, בטווח רחב של נושאים, יצרו אצלי את הכלים והידע הנדרשים, כדי להתחיל לתת תשובות לשאלות הבסיסיות ביותר הנוגעות לנפש האנושית. המתודה של הסובייקטיבי כה שונה מכל המתודות הקיימות בתחומי מחקר אחרים שאין באפשרותי לדון בה כאן. מי שירצה להתרשם מטווח הנושאים שנחקר באמצעותה ולהכיר מאפיינים שונים שלה, יכול למצוא אותם באתר שלי תחת השם 'התפתחות מתקדמת', בכתובת: http://www.yoav-yigael.co.il/cgi-webaxy/item?1

ל'מתודה של הסובייקטיבי' יש ערך חשוב גם לתחומים אחרים ולא רק לחקר הנפש. בדרגות אוטונומיה שונות מתנהלות כל המערכות החיות על-פי שיקולים פנימיים, שכדי לחקור אותם יש צורך במתודות, שאוספות נתונים וממשיגות אותם בהתאמה לנקודת-המבט של הסובייקט הנחקר. מכיוון שצורת חקירה זו היא בבחינת 'ארץ לא נודעת', מוקדם גם להעריך עד כמה ניתן ללמד אותה בכדי, שגם אחרים יוכלו לסגל לעצמם את היכולת לחקור באמצעותה.

סיכום

באף אחת מהקטגוריות שנידונו כאן לא נרשמו בעשרות השנים האחרונות הישגים משמעותיים. יש המסיקים מכך, שהפסיכואנליזה השיגה את יעדיה ואין לה יותר לאן לשאוף. מסקנה מעין זו מזכירה את סיפורו של א. א. מילן על מסעם של כריסטופר רובין וחבורתו לציר הצפוני: לאחר כמה שעות של מסע, כאשר החבורה מתחילה לגלות סימניי עייפות וחוסר עניין, מכריז כריסטופר רובין שהמקל שפו מחזיק בידו הוא הציר הצפוני. לאחר שהמקל נתקע איפה שנתקע חוזרת החבורה מרוצה הביתה. כמו כריסטופר רובין וחבורתו, גם הפסיכואנליזה העכשווית נמצאת ברמת ידע, שבה לא ניתן להבחין בין הדמיוני לריאלי. כדי שהפסיכואנליזה תעבור את הסף שמציב אותה בעולם הריאלי, עליה להיות יכולה להגדיר ולתאר את הנפש.
'מפת הנפש' היא הראי החד והברור ביותר לחוסר היכולת של הפסיכואנליזה העכשווית לדון בנפש האנושית. בו בזמן היא גם ראי, שככל שמבינים ולומדים אותו, כך הוא משפר את היכולת של מטפלים להסתייע בו, כדי להבין את המציאות הפנימית של המטופלים ולהתערב בה בצורה מובחנת ומדויקת. הנפש היא ישות ריאלית, ולא מטפורית, ספרותית או רעיון פילוסופי. לפחות במצב הידע הנוכחי 'המפה הנפשית' היא העבודה היחידה שמציעה הגדרה ותיאור מקיף של הנפש האנושית. היא גם היחידה שאפשר לבחון באמצעותה את ערכו ומהימנותו של הידע העכשווי ביחס לנפש כישות ריאלית. ל'מפה הנפשית' יש תפקיד לא רק ביחס לקליניקה ולתיאוריה שלה והיא יכולה לתרום בטווח רחב של נושאים. הנפש היא לא רק מה שאנחנו אלא מה שבאמצעותו אנחנו מכירים את העולם ואת הנפש עצמה. בכל רמה שהיא - אבולוציונית, היסטורית-תרבותי ואישית - הנפש האנושית מצויה עדיין בתהליך של התהוות וחיפוש. ככל שנכיר אותה יותר כך היא תכוון את עצמה נכון יותר ועם פחות טעויות.

פרק 10 - ה'לא-מודע'

במכלול המושגים והרעיונות שיצר פרויד יש ל'לא-מודע' מקום מרכזי עד כדי כך, שהפסיכואנליזה בכללה מזוהה למעשה עם אנליזה של הלא-מודע (פרויד 1919). כמו מושגים רבים אחרים גם 'הלא-מודע' התחיל להופיע בעבודותיו כמונח, המתאר מצבים ופעולות נפשיות מובחנות יותר (אוטוסוגסטיות לא מודעות, תכנים לא-מודעים במצבים היסטריים רצון נגדי לא-מודע ועוד). רק בהדרגה הפך 'הלא מודע' למושג המייצג מבנה או ספירה נפשית כלל אנושית, שבנויה באופן שונה מזו המודעת ומתרחשות בה דינאמיקות מיוחדות לה.

שני קווי חשיבה מרכזיים הובילו את פרויד ליצור את מושג 'הלא-מודע': הראשון מוצג בצורתו המגובשת ביותר בעבודה שנשארה בגדר טיוטה (פרויד 1895). שבה יצר הבחנה בין שני תהליכי חשיבה: 'ראשוני' ו'שניוני'. האחרון הוא היותר נגיש ומובן לנו, מהיותו מורכב מתהליכי חשיבה גבוהים: שפה, חשיבה מילולית, ארגון לוגי של מידע וכן הלאה. לפי פרויד 'התהליך הראשוני' קודם לשניוני - הן מבחינה אבולוציונית והן בהתפתחות היחיד. נראה שפרויד מתכוון לכך, שמדובר בתהליך שהוא לא מילולי (ברמה אבולוציונית) וקדם מילולי בהתפתחות של הילד. מאפייניו עיקריים הם: 

1. המידע מיוצג בעיקר בצורה ויזואלית (כמו בחלומות). 

2. כמו בחלומות, האפקטים הנלווים לייצוג התמונתי מעניקים להם משמעות חווייתית (אטרקטיביים, נעימים / עוינים או מאיימים). 

3. צורת הארגון של המידע היא אסוציאטיבית וקושרת את כלל הייצוגים והאפקטים הנוכחים בתודעה באותו זמן. 

4. אין לתהליך הראשוני מנגנון שביכולתו להבחין בין מידע המגיע מהזיכרון לבין מה שמגיע מהתפיסה. במילים אחרות - לתהליך הראשוני אין אינדיקציה של המציאות!. ההקבלה לחלום אינה מקרית, משום שפרויד הניח שהחלום כפוף לחוקים של התהליך הראשוני. מהלכיו של התהליך הראשוני אינם בהכרח לא-מודעים, אך הם נעשים מודעים ומובנים יותר בעיקר באמצעות התהליך השניוני (לתת שם לייצוגים ולאפקטים).

קו החשיבה השני מיקם בהדרגה את המיניות בבסיס החיים הנפשיים (נורמאלים ופתולוגיים). הוא התחיל אומנם להתעצב בתקופה שבה הבחין פרויד בין שני תהליכי החשיבה, אך הגיע לבשלות רק 15-20 שנה מאוחר יותר. למעשה המשיך קו חשיבה זה להעסיק אותו ולהשתנות לאורך כל עבודותיו. הפרוצדורה הטיפולית של פרויד מבוססת על ההנחה, שהיבטים רבים של החיים המיניים נדחים על-ידי המודעות והתהליך השניוני, ומודחקים לספירה נפשית הנמצאת מחוץ לטווח המודעות: אל 'הלא-מודע'.

ניתן לומר, ש'התהליך הראשוני' תרם לתפיסת 'הלא-מודע' את המימד המבני-צורני שלה: אופני תפיסה (זמן, מרחב) אופני ייצוג (ויזואלי), צורות ארגון (אסוציאטיבי), דפוסי פעולה (עיבוי והעתקה) ועוד. המיניות תרמה ל'לא-מודע' את אופי התכנים המאכלסים ספירה נפשית זו ואת הצורך להתמודד עימם בגלל העוצמות האפקטיביות הקשורות בהם. העבודה המרכזית, שמדגימה את השילוב בין שני קווי החשיבה, הוא המאמר על 'הלא מודע' (פרויד 1913). פרויד מאפיין שם את 'הלא מודע' 'כמערכת שיש בה רק תכנים אחוזי אנרגיה, שהם בעיקר משאלות ליבדינאליות המבקשות פורקן (המימד התוכני). זו מערכת שאין בה שלילה, היא מחוץ לתחום הזמן, לא מתחשבת בממשות (או במציאות), ותכניה אינם מיוצגים באמצעות מילים (המימד המבני-צורני).

כמו פרויד הניח גם יונג, שמקורו של 'הלא-מודע' הוא בגופני: ביצרים ודחפים אינסטינקטואליים. אך אצלו כמעט ואין למצוא מאפיינים צורניים או מבניים בפני עצמם, אלא שילוב של הצורני והתוכני. 'הלא מודע', על-פי יונג, מורכב משני מימדים תוכניים: הראשוני והקרוב יותר לאינסטינקטואלי, הוא הלא-מודע הקולקטיבי והשני הוא הלא-מודע האישי (Yung 1964). הלא-מודע הקולקטיבי מובנה בנפש ונושאיו מייצגים התמודדויות פנימיות בין כוחות (ארכיטיפים) שונים: אנימה, אנימוס, עצמי, צל, אגו ועוד. הלא-מודע האישי מורכב מייצוגים של דפוסי יחסים עכשוויים, בעיקר עם דמויות משמעותיות (ההורים). בין פרויד ויונג יש הבדלים משמעותיים ביחס לאופי התכנים המאכלסים את 'הלא מודע', אך משותפת להם החשיבות שהם מייחסים לצורת הייצוג המשמעותית ביותר של התכנים: הסמלים. אצל פרויד הסמלים יפורשו בהקשר מיני ואצל יונג בהקשר ארכיטיפי או אישי. הסמל עצמו (כמושג) הוא שילוב של תוכן וצורה.

ככל שירד משקלה של המיניות בגישות שלאחר פרויד, כך הפך מושג-'הלא מודע' למעורפל יותר ומעט תובנות משמעותיות נוספו לשאלות הקשורות בו. יש כמה ניסוחים שמרבים לצטט אותם, כמו זה של לאקאן, 'שהלא-מודע מובנה כשפה'. של בולאס על 'הידוע שלא נחשב'. או של קוהוט 'שרק מה שניתן לידיעה על-ידי אינטרוספקציה של האדם עצמו, ורק מה שניתן לידיעה על-ידי אדם אחר באמצעות האמפתיה, ניתן להגדרה כחומר מנטלי של שדה הפסיכולוגיה של האדם'. ניסוחים מעין אלה הם אולי מתוחכמים, קליטים וסוגסטיביים, אבל בפועל אינם מוסיפים ידע חדש לשאלת הלא-מודע. הקליניקה מלמדת, שיש ממש בהנחה על רבדים נפשיים לא מודעים, אבל המבנה שלהם והתהליכים המתרחשים בהם נשארו לא ברורים. מרבדים אלה מגיעים החלומות, דימויים מפתיעים, התנסויות, שנשכחו וצפו מחדש בהקשר לאסוציאציה או פרוש, קישורים המעידים על תובנות חדשות, סמלים וכן הלאה. רבדים אלה הם המרחב שבו פועלת הפסיכואנליזה ושם (לפי פרויד ויונג) נמצאים 'הלב' והמרכז של החיים הנפשיים.
קיימת ספרות נרחבת (בעיקר באוריינטציה פילוסופית, קוגניטיבית ונוירולוגית) בשאלה, האם בכלל יש ממש באזור נפשי שעונה על המאפיינים של 'הלא-מודע'. ספרות זו מתייחסת בעיקר לתפיסה של פרויד את הנושא. בחרתי לא להתייחס אליה, גם משום שאינה מוסיפה שום דבר לקליניקה וגם משום שהיא מתעלמת מההבחנה המבנית-צורנית של פרויד ביחס לשני תהליכי החשיבה.

'המפה הנפשית' והסטרוקטורה של הנפש

המפה הנפשית מלמדת, שהרובד הנפשי שפרויד ויונג כינו 'הלא מודע', הוא אחד משני מרחבים שהנפש יצרה בכדי לרכז מידע ולתאם את הפעולות של תפקודים בסיסיים יותר. כדי לקבל תמונה מקיפה ובהירה יותר של מרחב נפשי זה, יש צורך לחזור ולדון בתשתית שעל בסיסה הוא נוצר: הארגון הנפשי על רמותיו השונות. דיון מקיף ושלם יותר ברמות הארגון הנפשיות אפשר למצוא בספר 'אנטומיה התפתחותית של הנפש' (יגאל 2011), כאן אדגיש רק כמה היבטים מרכזיים שלהן (ראו גם פרק 3 בבמה פתוחה).

פרויד ויונג הדגישו היבטים חשובים במבנה הנפשי, בתהליכים הפועלים בו ובנושאים המעסיקים אותו. אך התמונה כללית שלהם את הנפש היא כללית מדי ואינה נכונה בפרטים רבים שלה. הנפש מורכבת מכמה רמות ארגון ורק שתי הראשונות שבהן תואמות באופן כללי למה שפרויד קרא 'התהליך הראשוני'. הרמה הראשונית ביותר - תחושות גופניות - מחברת את הנפש לגוף ומהווה את הגרעין ממנו יתפתחו כל הרמות האחרות והתפקודים הנפשיים בכלל. הרמה השנייה - אמוציות - יוצרת את הקשר הראשוני של הנפש עם הסביבה/עולם. כשם שהנפש למדה לפרש אירועים גופניים (רעב, עייפות, כאב, הנאה) באמצעות התחושות, כך בשלב הבא של התפתחותה, היא למדה לפרש אירועים מהסביבה באמצעות האמוציות (חיוך כהבעת פנים ידידותית ומזמינה, ולעומתן הבעות פנים כועסות או מפחידות שיש להירתע מהן). לפי דרווין שתי הרמות האלו מרכיבות את הארגון הנפשי של מיני בעלי-חיים רבים ומהן צמחו רמות הארגון הגבוהות יותר, הייחודיות למין האנושי. מעצם הגדרתן (כרמות ארגון נפשיות קדם אנושיות), הן מנהלות את החיים הנפשיים והגופניים ללא שפה. בשונה ממה שהניח פרויד, יש לרמות אלה אינדיקציה של המציאות - שבלעדיה שום אורגניזם לא היה יכול להתקיים. פרויד צדק בכך שהניח, שהייצוג של הידע והארגון שלו שונים מאוד מזה המוכר לנו באמצעות השפה, אך טעה בהניחו, שרמות אלו כפופות לעיקרון ההנאה ואינן מוכשרות להתמודד עם המציאות.

ארבע הרמות הבאות של הנפש יוצרות יחדיו את מה שפרויד כינה 'תהליך שניוני' והן מאופיינות בדרגות שונות של שימוש בשפה (מייצגת במילים תחושות ואמוציות, מאורגנת בצורה לוגית-לינארית, יוצרות השקפות עולם ועוד). התפקוד המרכזי של רמות אלו הוא 'האני', שהוא למעשה המוציא לפועל של יכולות השפה לארגן ולהתמצא בעולם. שורשיו של 'האני' ברמות הראשוניות (הקדם שפתיות), אך הוא מתגבש וממלא תפקיד מרכזי בחיים הנפשיים רק כאשר השפה נוצרת ומתפתחת.

החלוקה של פרויד לשני תהליכי חשיבה נכונה בכיוון שלה, אך אינה מדויקת בפרטים ולא מספיק מובחנת. נכון שאפשר לאגד את הרמות השונות של הנפש בשני גושים גדולים: לא-מילולי ומילולי. אך יש להביא בחשבון, שכל אחת משש הרמות היא מעין עולם ומלואו בפני עצמה. לכל אחת מהן יש דרך משלה לייצג מידע, לארגן אותו, לקבל על-פיו החלטות ועוד. מכאן שגם שתי הרמות הראשוניות (הלא-מילוליות) שונות מאוד אחת מהשנייה. כדי שהנפש תוכל לפעול כמכלול על כל אחת מהן לתקשר ולהביא בחשבון את הרמות הנוספות. ככל הנראה פועלים בנפש כמה סוגים שונים של מכניזמים הדואגים לכך שהיא תוכל לפעול כמכלול. חלק מהם נידון בספר 'אנטומיה התפתחותית של הנפש' ( עמ. 167) וכאן אציג 'מנגנון' שאינו מתואר שם.

שני מרחבים מארגנים

בכדי ליצור אפשרות לייצוג אחיד יותר של מידע, ארגון שלו ואפשרות לדיאלוג פנימי בין הרמות השונות, נוצרו בנפש שני מרחבים. כל אחד מהם מייצג ומארגן את המידע על בסיס עקרונות שונים. המרחב היותר נגיש ומוכר לנו הוא זה שאנו חווים ופועלים באמצעותו במצבי ערות: ידע שמקורו בפעולת החושים והתחושות והוא מיוצג באמצעות מילים, מחשבות, דיבור, הבנה, מודעות, קבלת החלטות וה'אני' (כמוקד הזהות העצמית והפעולה). ניתן לכנות מרחב זה 'מרחב האני/שפה'. הוא מקבל מידע גם מהמרחב האחר - כתחושות, ריגושים (אמוציות) ורגשות המלווים אותנו בכל רגע נתון. חלק מהם מובחן ומקבל שם (כעס, בושה, פחד, הנאה וכו') וחלק אחר נשאר ברמה מעורפלת ורמת המובחנות שלו היא כללית למדי: תחושות של אי-שקט, אי-נוחות, תחושות לא טובות, עומס, הצפה וכו' (למרחב זה התכוון פרויד במושג 'תהליך שניוני').

'המרחב האחר' הוא מה שפרויד ויונג כינו 'הלא-מודע', אך מאפיין זה אינו בהכרח החשוב ביותר בו. לחוסר הנגישות שלנו למרחב זה יש גורמים רבים, וחוסר מודעות לגביו הוא רק אחד מהם. ככל שנלמד להכיר אותו יותר, כך נהפוך אותו המרחב למובן ונגיש יותר. אחת ההגדרות הידועות של פרויד למטרת הטיפול היא להפוך את מה שנמצא בלא-מודע למודע. לא פחות חשוב מכך הוא לכבד את צורת 'החשיבה' של המרחב המזוהה עם 'הלא מודע' וללמוד להקשיב לו ולהביא את צורת החשיבה שלו בחשבון.

'הלא-מודע' כמרחב חווייתי

העקרונות עליהן מושתת אותו 'מרחב אחר' שונים מאוד מאלה שאנו רגילים לחשוב ולפעול על-פיהם. עם זאת ההיגיון העומד מאחוריהם אינו פחות עקבי ומדויק מזה המוכר לנו ובמובנים רבים הוא אפילו מהימן הרבה יותר, בפרט ביחס לידע שמטרתו לסמן ולאותת למכלול הנפשי-גופני על מצבו הקיומי: האם הוא מאוזן, סובל ממחסור כלשהו, מאוים, צריך להיות ער למה שמתרחש סביבו וכדומה. את הערך החווייתי של התנסויות, זיכרונות, יצרים, מחשבות ועוד מכתיבים החיים הגופנים והנפשיים. תחושת החיים היא המדד שעל-פיה נקבע הערך החווייתי שלהם: האם יש להם מרחב פעולה או שהם מצומצמים ומאוימים (אז הם נחווים כחרדה, דיכאון, מתח ועוד). הידע החווייתי של הנפש אודות החיים של עצמה ושל הגוף הוא הנושא הגדול של 'המרחב האחר', שנכון יותר לכנות אות 'המרחב החווייתי'. בנושא זה עולה הידע שלו לאין שיעור במהימנותו ובדיוקו על הידע של המרחב 'הגבוה' יותר (אני/שפה). המרחב החווייתי הוא המושא של האנליזה, משום שדרכו ובאמצעותו ניתן ללמוד על מצבה על הנפש ועל מה שהשתבש בה ומצריך שינוי.

הידע של המרחב החווייתי נוכח במרחב הגבוהה של האני/שפה כתחושות, אמוציות ורגשות. הידע של מרחב האני/שפה נוכח במרחב החווייתי באמצעות ייצוגים לא מילוליים (ויזואליים בעיקר). יש דוגמאות רבות לכך שנושאים שונים, כולל נושאים מופשטים מאוד (בעיות מתמטיות, מודלים תיאורטיים וכדומה) קיבלו מענה על-ידי עיבוד שלהם במרחב החווייתי (בחלומות, אינטואיציות ועוד). נראה שלמרחב זה כיוון באלינט כאשר כינה את הרמה הראשונית של הנפש 'אזור היצירה' (באלינט 2006). זהו אכן המרחב שממנו נובעת היצירה בכל תחומי החיים. למרות ששני המרחבים מבוססים על עקרונות שונים מאוד הם מסוגלים לתקשר ביניהם ולתקן אחד את השני. על עובדה זו מבוססת הקליניקה הפסיכואנליטית שמנסה ליצור מגע עם המרחב החווייתי, לתקשר איתו ולהשפיע עליו באמצעות מילים.

פרויד צדק בטענות רבות שלו הנוגעות למאפיינים הצורניים-מבניים של ה'לא-מודע'. כך למשל אין במרחב החווייתי 'שלילה' - במובן המוכר לנו באמצעות מילים ('לא', 'אין', 'שום') אך לשלילה עצמה יש ביטוי נרחב באמצעות חוויות שליליות. אין למרחב זה תפיסת זמן לינארית - כמו זו של המרחב המילולי - אך יש לו דרכים משלו לייצג נושאים הקשורים לזמן. נכונה גם הטענה של פרויד שלמרחב זה אין אינדיקציה של המציאות. המרחב החווייתי מרכז אליו מידע מהמרחב המילולי (ודרכו מכל רמות הארגון הנפשיות הגבוהות), אבל מטרתו של המידע היא לגבש מעין חוות-דעת שוטפת על מצבה של הנפש/גוף כמכלול. חוות דעת זו היא חווייתית: סובלת, לא שקטה, נינוחה, שמחה וכו'. היא אינה מבחינה באופן ברור בין מקור הגורמים למצב הנפשי אלא בתיאור הכוחות המעצבים אותו. 'המציאות' שעליה אמון מרחב זה היא המציאות הפנימית, שעליה הוא יודע הרבה יותר מאשר המרחב של האני/שפה.
לא במקרה נחשבת המוזיקה על-ידי רבים למלכת האמנויות, באמצעותה מבטא המרחב החווייתי את המתרחש בו בצורה 'הנקייה' ביותר והרחוקה ביותר מכל מוחשיות ומילים. האמנויות האחרות שואבות את השראתן מאותו מרחב אך מייצגות את החוויה באמצעים מוחשיים יותר (ציור, פיסול ועוד), או במילים המנסות להישאר קרוב אליה ככל האפשר (שירה, ספרות ועוד). אני מצרף כאן כמה ציטטות כדי להדגים עד כמה האמנים הגדולים ידעו ויודעים על מרחב זה יותר מכל התיאוריות:
'עד כמה אני מכירה את העולם ההוא! עליו מספרים לי החלומות, אוויר החלומות, דלילותם. עד כמה אינני מכירה את העולם הזה, עד כמה אינני אוהבת אותו, כמה קופחתי בו! אבל העולם ההוא, תאר לעצמך: אור, הארה, עצמים המוארים באור אחר, באור שלך, שלי'.

קטע ממכתב של צבטייבה לפסטרנק עמ. 209
ריינר מריה רילקה, מרינה צבטייבה, בוריס פסטרנק, קיץ 1926 חליפת מכתבים, כרמל ירושלים, 2004
'השירה משיבה את השפה למקורותיה הראשוניים'
חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, בבל, 2007, עמ. 71
'הסיפורים פותחים לנו שער לזמן אחר, ובעברנו בו, גם אם רק לרגע, אנו ניצבים מחוץ לזמננו-אנו, אולי מחוץ לזמן עצמו'.
טולקין, ג. ר. ר., (1993), עץ ועלה - על סיפורי פיות, זמורה-ביתן, תל אביב, עמ. 44
'בשבילי התחושה היא הדבר הראשון שבא, ורק אחריו הרעיון'.
'אני מעוניין להגיע לאותו מצב של עיבוי התחושות, העושה את התמונה לתמונה'
'בחירת הצבעים שלי מבוססת על התבוננות, על הרגשה, על ההתנסות ביכולת שלי לחוש תחושות'
מאטיס, א. (2011), רשימות של צייר, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, עמ. 25, 29, 33
'אולי יש בכלל רק מנגינה אחת? אולי כל השפות הן שפה אחת ורק המבטא שלהן שונה?'
בטי אוליבירו, מלחינה ומרצה. ראיון במוסף גלריה, עיתון הארץ, יום שישי , 27.9.13
פרויד היה הראשון שניסה לתאר ולאפיין את המרחב החווייתי של הנפש, אך הוא התקרב להכרות שלו דווקא בהקשר להיבטים הצורניים-מבנים שלו- יותר מאשר ביחס לאופי הנושאים המעסיקים אותו (במושג 'תהליך ראשוני' פרויד אינו מבחין בין התפקודים הנפשיים ורמות הארגון שלהם, לבין המרחבים הנפשיים שנוצרו כדי להקל על האינטראקציה ביניהם). לעומתו יונג היה קרוב יותר לתפוס את אופי הנושאים ואת צורות ההתמודדות של מרחב זה. הקושי שלנו להכיר את המרחב החווייתי - ואת התפקיד המרכזי שיש לו בחיים הנפשיים - אינו בכך שיש מנגנונים מיוחדים המנסים להרחיקו מודעות, אלא בעיקר בגלל השונות שלו מכל צורת ייצוג וארגון המוכרות לנו באמצעות השפה והלוגיקה של החשיבה המילולית. הקליניקה אינה אומנות אלא מיומנות המכוונת ליצור שינויים באותו מרחב ולשם כך היא צריכה להכיר את המבנה המאוד ייחודי שלו ואת אופי הדינאמיקות הפועלות בו. כדי לקבל מושג עד כמה מרחב זה נוכח בכל היבט של החיים הנפשיים ועם זאת שונה מכל מה שמוכר לנו, יש צורך לעשות הכרות עם ה'שפה' שלו, שהיא אולי השפה האוניברסאלית ביותר הקיימת. שפה זו תעמוד במרכזו של הפרק הבא.

פרק 11 - ה'לא-מודע'

הנושאים והתכנים המעסיקים את המרחב החווייתי של הנפש נמצאים ברובם מחוץ לטווח המודעות. המקור לאי-המודעות אינו בהכרח איסורים או צנזורה, אלא מושפע בעיקר מ'החומרים' המרכיבים אותו. מה שפרויד ויונג כינו 'לא מודע' מהווה מרחב נפשי, המתנהל על-פי עקרונות שונים מאלה השולטים ומעצבים את המרחב של שפת הדיבור והמילים. מודעות קשורה ביכולת לתת שם לתהליכים ותופעות, שעה שהמרחב החווייתי מתנהל ללא מילים (ראו פרק 10). עם זאת יש למרחב זה צורך אדיר לבטא את עצמו ולהיות מובן. לשם כך עומדים לרשותו ערוצים רבים, שדרכם הוא מנסה לסמן את מה שמתחולל בו. כל צורת ביטוי, שדרכה ניתן ללמוד על המצב הנפשי, מקורה בערוץ המגיע ממרחב זה: סימפטומים גופניים ונפשיים, הבעות פנים, דפוסי תנועה ותנוחות גופניות, האמנותיות לצורותיה, חלומות, כתב יד, כף יד, אזורי מתח בשרירים ועד לתקשור, אסטרולוגיה ועוד. כל אלה הם חלק מערוצי הביטוי של המרחב החווייתי. איננו יודעים איך מרחב זה מצליח לרשום את עצמו ואת מצבו בכל כך הרבה ערוצים אבל עובדה שאנחנו מצליחים ללמוד עליו דרכם.

העובדה שהמרחב החווייתי מצליח לבטא את עצמו בכה הרבה ערוצים, מעידה על הגמישות העצומה והקלות שבה הוא מסגל לעצמו אמצעי ביטוי שונים. כל אחת מהן היא מערכת שלמה של סימנים (מעין 'שפה') שבאמצעותם הוא מדווח על מצב הנפש בכלל. מספרן של הדרכים לפענח את מערכות הסימנים/השפות השונות יכול לעלות על מספר ערוצי הביטוי עצמם, משום שיש שיטות שונות לפענח כתבי-יד, קווי כף-היד, סימפטומים גופניים ונפשיים ועוד. עם זאת, מאחורי כל צורות הביטוי השונות עומדים אותם עקרונות, כאשר העיקרון המרכזי הפועל במרחב החווייתי הוא הניסיון לתת ביטוי לחוויית הקיום. כל הדיווחים - בכל ערוצי הביטוי - עוסקים בנושא אחד: דין וחשבון על חוויית הקיום (הנפשית והגופנית). הדיווח יכול להיות מקוטע, רגעי, שטחי או מקיף ועוסק בהתנסויות מכוננות ועמוקות ביותר, אבל תמיד הוא יהיה מנקודת מבט של חוויית הנפש את עצמה. מכאן שאין זה מדויק לדבר על 'שפת החוויה' אלא נכון יותר להביא בחשבון שלחוויה יש שפות רבות, שכל אחת מהן מורכבת ממערכת סימנים מאוד שונה. עם זאת נראה שלסמלים יש מעמד מיוחד ומרכזי בהוויה האנושית בכלל. היישום של צורת ביטוי זו מוכרת בעיקר דרך תיאוריות שונות אודות תפקידם התוך והבין אישי של סמלים ודימויים.

השימוש שעשו פרויד, יונג, ואחרים במונחים 'סמל' ו'דימוי' מושפע מהתיאוריות שלהם. כדי להימנע ככל האפשר מהטענת משמעויות לוואי למונחים אלו אכנה מערכת סימנים זו בשם 'מפתחות'. את הרציונל למונח וההשוואה בינו לבין משמעויותיו השונות של המונח 'סמל' אפשר למצוא בשלושה מאמרים שנכתבו במשותף עם דר' רוית ראופמן ופורסמו בכתב העת האינטרנטי 'מרחבים' . ניתחנו בהם כמה מעשיות-עם והראנו, איך הן מסתייעות ב'מפתחות', כדי לדווח על התנסויות וחוויות יסוד משותפות, החוצות תקופות היסטוריות ותרבויות שונות.
הקושי לפענח את השפה המיוחדת של המרחב החווייתי טמון במבנה ובארגון שלו, שאינם דומים לשום דבר מוכר לנו. לנפש יש שתי רמות דיווח שונות: האחת באמצעות מילים (המרחב של אני/שפה או 'השניוני') והשנייה באמצעות סמלים ודימויים (המרחב החווייתי או 'הראשוני'). מכיוון שהמרחב השניוני נגיש ומוכר לנו יותר, הדיווח שלו נתפס אצלנו כמקור המהימן ביותר ואולי היחיד. בפועל הדיווח מהרמה השניונית מאפיל על דיווח צורת דיווח משמעותית ומדויקת הרבה יותר, המגיעה מהרמה הראשונית (החווייתית).

למרחב הנפשי השניוני (האני/שפה) יש מערכת סימנים גדולה ומגוונת מאוד בכדי לייצג את מצב החיים הנפשיים: תחושות של חרדה, דיכאון, אי-שקט, עצב, ריקנות, בדידות, תסכול, נינוחות, שמחה ועוד סימנים רבים אחרים. חווית החיים הנפשיים היא שנמצאת בבסיס מערכת סימנים זו והיא שתכתיב אילו מהם ייצגו את מצבה בכל רגע נתון. באופן כזה, סימנים נפשיים חווייתיים הם הערוץ הנגיש ביותר העומד לרשות הנפש כדי לדווח לעצמה על מצבה, אך צורת דיווח זו היא כללית מאוד, לא מובחנת ולא מדויקת. אי-שם באותה ספירה, שפרויד כינה 'הלא-מודע' (ב'מפה הנפשית' היא מכונה 'המרחב החווייתי' או 'הראשוני'), פועלת מערכת סימנים מגוונת, צבעונית ומדויקת הרבה יותר ממערכת הסימנים הנפשיים הבלתי-אמצעית והיותר נגישה לנו. למסמנים של מערכת זו קראנו 'מפתחות' והם פועלים כשפה, שתפקידה לדווח על המצב הנפשי מנקודת מבט של איכות החיים הנפשיים ושל הכוחות והדינאמיקות היוצרים את המציאות הפנימית.

מ'המפה הנפשית' ניתן ללמוד, שהנפש מורכבת מכמה רמות ארגון ואלה סיפקו את הרמז ל'מפתח' הראשון: ממנו אפשר היה להתחיל ללמוד את השפה של המרחב החווייתי ואת העיקרון המרכזי שהיא בנויה סביבו - הסימון והייצוג של החוויה. המרחב החווייתי הצליח לזהות, שהנפש מורכבת מכמה רמות ארגון. שתי הראשונות בהן - תחושות ואמוציות - אינן מילוליות ומשותפות לנו ולבעלי-חיים שונים. לכן 'המפתחות' לרמות אלו מיוצגים על-ידי חיות שונות. את הרמות הבאות, שהמאפיין המרכזי שלהן הוא שימוש ראשוני בשפה, מייצגים ילדים. את הרמות הגבוהות והמורכבות יותר מייצגים אנשים בוגרים. משתמע מכך, שהייצוג באמצעות 'מפתחות' של רמות הארגון הנפשיות עוקב גם אחר סדר ההתפתחות הנפשי וגם אחר הארגון הנפשי כמכלול. חשוב להיות ערים לכך, שצורת ייצוג זו היא ברמת העיקרון בלבד וממלאת תפקיד דומה לזה של מושג כללי בשפת המילים. כדי לתאר מצב נפשי מובחן יותר יש לנפש אין ספור אפשרויות הנגזרות מאותו עיקרון: התנסויות שמקורן ברמות ראשוניות ונחוות כחיובית יכולות להיות מיוצגות על-ידי בעלי-חיים כמו אפרוח, גדי, איילה, בונה וכדומה. לעומתן התנסויות שליליות (תיעוב, פחד, איום על החיים הנפשיים) יהיו מיוצגות על-ידי בעלי-חיים שהחוויה שלנו אותם היא שלילית: רמשים, עכבר, נחש, זאב, מפלצות וכדומה. גם לנגזרות אלו יש נגזרות משנה רבות אחרות. כך למשל, זאבים לבנים יכולים לייצג חוויה שהנפש עוד לא יודעת לפרש אם היא חיובית או שלילית. 'המפתחות' להתנסויות הקשורות לרמות גבוהות יותר (המיוצגות על-ידי דמויות אנושיות) תבחרנה בהתאם לחוויות הקשורות בהן: ילדים מטופחים ואהובים או מוזנחים ואלימים, מבוגרים המזוהים עם תמיכה ועזרה (מטפלים, רופאים, מורים וכו'), יכולת לנהל את ענייניהם וכדומה או להפך - עוינים, רודפנים, אלימים (מכשפות וענקים וכדומה). כאמור מדובר בשפה עשירה מאוד שמסוגלת לרדת לפרטים ודקויות, וכמו מילים בשפת הדיבור הסימנים שלה תלויי הקשר ואל משמעותם המדויקת יותר ניתן להגיע רק בזיקתם לסימנים נוספים ובמסגרת התמונה השלמה.

'מפתחות' נוספים מקורם בהעתקת מאפיינים שמקורם במציאות היומיומית. כדי לייצג את אופי הדינאמיקות המתרחשות בנפש נעזרת השפה החווייתית בשורה ארוכה של ייצוגים, שמקורם בחוויות שכיחות המשותפות לאנשים מתקופות ותרבויות שונות (ומכאן האוניברסאליות שלה): 'הבית' (כמקום שבו אמורים החיים הנפשיים להרגיש מוגנים, מקום מוכר, שממנו יוצאים ואליו חוזרים וכדומה); 'מזון ומשקה' (המייצגים במציאות היומיומית תמיכה בקיומו של הגוף ובמציאות הפנימית - תמיכה בחיים הנפשיים); 'הדרך' (מסלול התנועה ממצב נפשי אחד לאחר) 'היער', שיכול להיות גם 'שדה', 'רחוב' ועוד (זהו המרחב הנפשי שמחוץ לבית, הפחות מוכר, הפראי, הלא בטוח אבל שמאפשר התנסויות חדשות, גלוי יכולות, וכדומה). אלה הם רק חלק מזערי מה'מפתחות' שבאמצעותם מנסה המרחב החווייתי לתאר את הנושאים והקשיים איתם מתמודדת הנפש, צורות ההתמודדות שלה והיבטים רבים אחרים המלמדים על מצבה.

יש צורך בעבודה מחקרית רבה כדי לזהות 'מפתחות' נוספים ולפענח את משמעותם. אינטואיציות וניסיון בעולם החווייתי של מטופלים אינם מספיקים כאן, כיוון שכמעט שלא ניתן לזהות את המהות החווייתית המשותפת מתוך העולם החווייתי האישי. 'המפתחות' האוניברסאליים יוצרים את המסגרת ואת קווי המתאר של השפה החווייתית. באמצעותם העולם החווייתי-אישי יכול לספר את עצמו ולהוסיף את גווניו המשתנים מאדם לאדם. את קווי המתאר יש צורך לאתר ביצירות השומרות על חיותן מעבר לזמן ולתרבות כמו מעשיות-עם ומיתוסים - אך לא רק בהם. השפה החווייתית של הנפש אינה תיאוריה או המצאה של מישהו, אלא נוצרה מתוך אילוצים פנימיים, וזיקקה את עצמה דרך התנסויות של דורות רבים ותרבויות שונות. כמו כל שפה יש ללמוד אותה כדי להיות יכולים להיעזר בה. שפה זו פועלת בכולנו ועם זאת ללא למידה שלה היא אינה שימושית לנו משום שכדי להיעזר בה יש ל'תרגם' אותה לשפה של מילים.
בסדרת הרצאות מקסימות על 'מלאכת השיר' עוסק בורחס בתמיהה, איך מילים העוסקות בעניינים טריוויאליים של חיי היום-יום הופכות בידי המשורר למילים מאגיות . במילים 'מאגיות' הוא מתכוון לכך שהמילים של השירה טעונות רגש. הן 'מחיות' את המילים ויוצרות חווית קיום שונה. המילים, כך מדמה לעצמו בורחס, התחילו את חייהן כמילים מאגיות - כמילים טעונות רגש וקסם. הן לא סימנו הוראות מופשטות אלא הוראות קונקרטיות - מוחשיות. ההיסטוריה האטימולוגית יכולה להדגים זאת ביחס למילים רבות. כך למשל, המילה משמים (dreary) פירושה פעם היה 'מוכתם בדם'. המילה שמח (glad) הייתה פעם 'ממורק' והמילה איום (threat) הייתה פעם 'המון זועם'. המילים העתיקות היו ציוריות יותר ולכן טעונות ברגש וחיות יותר. למילים העתיקות הייתה גם עוצמה אחרת - המילה bunor שימשה פעם גם לכינוי הרעם וגם כשם של אל. בשביל מי שדיברו וחשבו בשפה זו, הרעם היה אירוע מוחשי ומאגי כאחד - האל שמתגלגל בשמיים. השירה אומר בורחס 'משיבה את השפה למקורותיה הראשונים' - לרגש ולמאגיה.

במובנים רבים פועל הטיפול הנפשי באופן הפוך מזה של המשורר: האחרון מנסה להחיות את החוויה ולשמר את המאגיות שלה באמצעות מילים. הטיפול מנסה להחיות את החוויה, אך שואף להפחית מכוחה המאגי על-ידי הטמעה שלה במרחב של התנסויות ותובנות נוספות. תפקיד הטיפול הוא ליצור סוג של חוויה שונה מזו הראשונית והמקורית באמצעות התערבות ופרוש. שעה שאצל בורחס המשורר מחזיר את השפה למקורותיה המאגיים, המטפל אמור להציע לחוויה פרוש שיעזור לה להיחלץ מההקשרים המאגיים שלה.

לחוויה יש ערוצי ביטוי רבים: זיכרון, אסוציאציה, דימוי, חלום, ציור ועוד, וכולם נעזרים באותם 'מפתחות' בכדי לבטא את עצמם. תפקיד המטפל הוא גם לתת לשפה זו מילים וגם למקם אותה בקונטקסט רחב יותר, הקושר את מקורותיה העמוקים והרחוקים עם ההווה של המטופל. במקרים רבים אפשר להשפיע על פני השטח של החוויה העכשווית על-ידי עידוד, תמיכה, אמפטיה וכו'. קשה הרבה יותר ליצור מגע עם מקורותיה הקדומים והרחוקים של החוויה. נחוצה הכרות עמוקה עם השפה שלה ושימוש נכון ומדויק בכדי להגיע לאותם רבדים שבהם נוצרה.

הפענוח וההבניה של 'שפת המפתחות' הם רק בתחילת הדרך, אבל כבר עכשיו יכולה שפה זו להוות כלי בעל חשיבות עצומה בכדי ללמוד על מצבה של הנפש ועל הנושאים המעסיקים אותה. בשנים האחרונות צברנו חומר על 'שפת המפתחות', אך לא ניתן ליישם אותו ולהשתמש בו על בסיס כמה דוגמאות. כמו רכישה של כל שפה לא מוכרת, גם 'שפת המפתחות' מצריכה למידה. הדוגמאות שייוצגו כאן מטרתן רק להמחיש כמה מהערוצים העומדים לרשות השפה החווייתית ולרמוז על העוצמה המאגית של החוויה. הן תהוונה גם מעין מבוא לפרקים הבאים, שיעסקו במציאות הפנימית ובארגון הנפשי הראשוני.

דוגמא ראשונה - אירוע מכונן

לפני כמה שנים יצאה א. עם ילדיה ועוד חברה וילדיה לצימר בצפון. כל היום טיילו ולקראת ערב, כשכולם היו כבר עייפים ורעבים, נעצרו במסעדת מזון מהיר. בשונה ממה שהיה אופייני לה, החליטה א. יחד עם חברתה שלא לאכול עם הילדים, אלא להשכיב אותם קודם לישון ורק אז לצאת - רק שתיהן - למסעדה של ממש. בזכות ההתאפקות והחוויה המזינה והנעימה שהייתה להן אחר כך, זכור לה אירוע זה כמעין מודל להתנהלות נכונה. הוא מהווה מבחינתה מעין מדד לאירועים והתנסויות רבות בחייה ורק לעיתים רחוקות היא יכולה להגיד לעצמה שהיא מצליחה להשיג הרגשה דומה.

מה שהיה לי להוסיף לכך הוא, "שהאירוע הפך למודל ומדד לא רק בגלל ההתאפקות וההנאה שהתאפשרה בזכותה. הסיטואציה בכללה היא שיצרה חוויה נכונה ושלמה, כיוון הצרכים השונים של כולם נענו - גם של הילדים וגם שלה. הענות זו מהדהדת גם למציאות הפנימית שלה וליכולת לתת מענה שונה לרמות השונות בתוכה".

דוגמא שנייה – שני זיכרונות ילדות

בשיחה על הוריה, שנתפסו אצלה כאנשים טובים אך פשוטים מאוד, מתארת ע. חוויה כפולה שלהם: היה לה טוב איתם בבית, אבל מחוצה לו התביישה בהם מאוד. אבא שלה רצה לשמח אותה פעם והביא לה יונה. כדי שלא תברח הוא קשר אותה עם חבל לדלת. ומייד בהמשך זיכרון נוסף: התחפושות שאימא שלה תפרה לפורים היו יפות מאוד בעיניה והיא אהבה לצאת איתם.

הציפור, כבעל-חיים, ממקמת את החוויה ברמות הארגון הראשוניות (ללא תלות לגיל שלה באותו זמן). אך לציפור בכלל וליונה בפרט יכולות להיות עוד משמעויות משנה רבות אחרות. נראה שההקשר כאן מכוון למטבע הלשון 'ציפור הנפש'. הציפור אמורה להיות חופשית ולעוף גבוה מייצגת את היכולת ליצור נקודת-מבט מקיפה על החיים הנפשיים כמכלול ולכן מייצגת גם את הגרעין של החיים הנפשיים (אותו רובד שאמור לנהל את החיים הנפשיים הפנימיים- ראו פרק 6). ציפור זו קשורה בתוך הבית. המשמעות היא, שהרובד הראשוני יותר, הקרוב יותר לחוויית החיים, נשאר 'קשור' לבית. מה שכן יכול לצאת החוצה, קשור כבר לרמות גבוהות קצת יותר. הילדה יוצאת אומנם 'מחופשת', אך זו תחפושת שהיא גאה לעטות על עצמה ומרגישה נוח איתה. שתי תמונות/זיכרונות אלה משקפים חוויית קיום שיש לה ביטויים רבים בחיים העכשוויים של ע., אך כדי לקבל תמונה רחבה יותר יהיה צורך לדון בנושאים שמקומם בפרקים הבאים.

דוגמא שלישית - חלום

לפני זמן מה נתתי הרצאה בנושא של 'חלומות ומעשיות' בפני קבוצת אנשים שלא הכרתי. דברתי שם גם על המרחב החווייתי ועל השפה שלו. למחרת ההרצאה קיבלתי מייל מאחת המשתתפות. כדי לטשטש את זהות הכותבת ערכתי במקצת את המייל. החלום המצורף אליו מופיע כפי שנכתב על-ידה:
נראה לי שבדרך כלל אני לא חולמת חלומות "מוזרים" או פנטסטיים יותר מדי. הכול היה מין דברים של מציאות שיכולים לקרות. ואז כנראה בעקבות ההרצאה, חלמתי את החלום הבא שזו לדעתי הפעם הראשונה שאני חולמת או זוכרת לפחות סגנון כזה של חלום
ניגש אלי איש סיני או יפני, עיניו ממש בצורת עיגול והן מכווצות וקטנות מאד. אני מבינה שהוא סוג של מטפל בדיקור או משהו כזה .
הוא עושה לי דיקור במצח ויוצא מהחדר.

בשנייה שהוא יוצא, בעודי שוכבת על גבי, מתחילה ציפור להכות במצחי במשק כנפיים לא פוסק על המצח. היא כאילו תפורה לי באמצע המצח והיא מנסה לעוף. גם אני וגם הציפור מאד לחוצות ואני לא יודעת מה לעשות.

לפתע נפתחת הדלת והאיש עם העיניים הקטנות חוזר לחדר. בשנייה הזו משתחררת הציפור ומתחילה לעוף בחדר. אני מתבוננת בראי ורואה מין בליטה כזו שנוצרה כתוצאה מהדיקור ומהתזוזה של הציפור ומוטרדת מהמראה שזה יצר ומן הפצע
זהו.....

וזו התשובה ששלחתי לה:
"בעייני זה חלום מקסים, מעין שאלה של הנפש מה יש מעבר למציאות הריאלית? והאם זה בסדר להיכנס לשם? ושאלות דומות. וכשהיא שואלת היא כבר שם - עם מטפל ממציאות לא מוכרת, עם ציפור (הנפש?) ומעין חדירה כפולה לפנימיות שלך (גם של המטפל וגם של הציפור). ניסיונות חדירה אלה משאירים סימנים שדי מבהילים אותך משום שאין לדעת לאיזה כיוון הם ילכו. אם עד כה החלומות שלך היו 'מציאותיים' ויש כנראה איזו רתיעה מחדירה עמוקה יותר (שאנחנו לא יכולים לדעת את מקורה). המגע עם הרתיעה הזו יכול להחוות כ'פצע'. בעיקרון חלומות לא מציאותיים (מוזרים או פנטאסטיים) הם משכבות עמוקות יותר, אותן שכבות שמכתיבות את המציאות הפנימית הפחות מודעת או נגישה. ככל שהן נעשות נגישות יותר כך האינטראקציה בין הרבדים השונים פועלת טוב יותר".
בחרתי להביא חלום זה (שאינו חלק מטיפול או מפגש בין-אישי), כדי להדגים עד כמה עצם הדיבור על הנפש, בשפה שמובנת לה גם ברמה חווייתית, יכול להדהד לרמות פנימיות שכמעט אינן מגיעות לידי ביטוי בחלומות שלה.

דוגמא רביעית - ציור

הציור הוא צבעוני, מלא בפרטים חינניים והומוריסטיים, ויש בו משהו מהפרימיטיבי והסוריאליסטי. בתוך הפרטים הרבים המרכיבים אותו יש אחד שמספר סיפור שונה מאוד מזה הקופץ לעין - בית שלא ניתן לצאת ממנו. קצה החדק של הפיל ממלא את פתח הבית, כך שמי שרוצה לצאת מהבית מוצא את עצמו בתוך החדק והבטן של פיל. כמו בדוגמאות הקודמות, גם הציור מכיל נושאם הקושרים בין מוטיבים מהילדות המוקדמת לחיים העכשוויים של מי שציירה אותו. זו משמעותה של 'מאגיות' בהקשר הפסיכואנליטי: התנסויות בחיים המוקדמים מעצבות דפוסי התמודדות הממשיכים לפעול גם בחיים הבוגרים.

כדי להבין איך השפה של החוויה יודעת משהו על היבטים כה עמוקים וראשוניים של החיים הנפשיים, ומצליחה לתת להם ביטוי, יש צורך להכיר את המציאות הפנימית שעלייה היא מדווחת. שפה אמורה לייצג נושאים שונים של מציאות כלשהי, אך כשהמציאות עצמה אינה מוכרת, האפשרות להיעזר בשפה כדי להתמצא בה היא מוגבלת. הפרקים הבאים יוקדשו לבירור המציאות הפנימית ולאופנים בהם היא מעוצבת על-ידי התנסויות וחוויות מהילדות המוקדמת.

פרק 12 - מציאות נפשית - תמונה ראשונה

רקע

פרויד הכניס את המונח 'מציאות נפשית' בכדי להבחין בין תהליכי החשיבה המודעים והתנסויות ממשיות שהודחקו (טראומות מיניות) לבין תכנים לא מודעים שמקורם בחיים הנפשיים הפנימיים. הגרעין של המציאות הפנימית הוא תסביך אדיפוס והיא מורכבת ממכלול המשאלות ופנטזיות הלא מודעות הקשורות אליו. פרויד הניח, שלפחות מנקודת מבט של הסובייקט יש להתייחס לתכנים לא מודעים אלה כאל מציאות שהיא אמיתית לא פחות מאירועים שאירעו במציאות ונשכחו או הודחקו. מנקודת מבט של הפסיכואנליזה הקלאסית המציאות הנפשית הפנימית נתפסה כהפרעה לחיים הנפשיים. מטרת הטיפול הייתה לכונן מחדש את ההתאמה בין המציאות הפנימית לבין המציאות הריאלית על-ידי העתקה והטמעה של התכנים הלא-מודעים בפעילות הנפשית-מחשבתית המודעת. במובנים רבים אפשר לדמות את תפיסת הנפש הפתולוגית של פרויד ככזו שיוצרת מתוכה את הצללים המקשים עליה. המודעות היא מעין אור שימתן את השפעת הצללים על החיים הנפשיים.

כבר בימיו של פרויד ועוד יותר אחריו השתנתה תמונת המציאות הפנימית והתמלאה בנושאים רבים אחרים מלבד משאלות אדיפאליות ופנטאזיות מודחקות: יצר המוות (פרויד), ארכיטיפים (יונג), אובייקטים 'טובים' ו'רעים' (קליין), אובייקטים חלקיים (קליין ואחרים), אובייקטים של מעבר (ויניקוט), עצמי אמיתי ושקרי (ויניקוט), עצמי-זולת (קוהוט) ועוד ועוד. ככול שהמציאות הפנימית התעשרה בנושאים כך היא איבדה מהמבנה ההדוק והקוהרנטי שאפיין את החשיבה המוקדמת של פרויד והפכה למעין מרחב חסר כל ארגון פנימי המאכלס קשיים, שמקורם בנפש עצמה (משאלות לא תואמות, אגרסיות) או מקורם בסביבה (התנהגות לא נכונה של ההורים, קשיים פנימיים שלהם ועוד). בספרות המקצועית של עשרות השנים האחרונות כמעט שאין למצוא את המונח 'מציאות נפשית'. גם במקרים בהם יש אזכור שלו, הוא מתפקד יותר כדימוי מאשר כמושג המייצג מבנים ותהליכים נפשיים מוגדרים.

המפה הנפשית והמציאות הפנימית

מבוא

'בעקבות הזמן האבוד' פרויקט החיים של מרסל פרוסט, מכוון כולו לרגע אחד של התגלות, שבו תחושות מאירועים וזמנים שונים מתלכדות ומחוללות חדוות אושר המסלקת באחת את כל החששות, הדאגות והפחד מהמוות . זאת היא חוויית 'הזמן שנמצא מחדש', שעליה אומר פרוסט שהיא הדבר המציאותי ביותר שנמצא (183). 'הספר בעל האותיות המחושלות בקרבנו, ואינן רשומות בידינו, הוא ספרנו היחיד' (183). המציאות הפנימית, כפי שהיא נחשפת באמצעות המפה הנפשית, היא אותו ספר שרשום בנו ללא מילים שאליו מכוון פרוסט. המציאות שממנה שואבת האמנות את צורותיה ונושאיה היא אותה מציאות שהפסיכואנליזה אמורה לסייע לה להשתנות. המטרות השונות מכתיבות לפסיכואנליזה לחפש לעצמה דרכים שונות מאוד מאלו של האמנות בכדי ליצור מגע עם מציאות זו. על-מנת למקם נכון את צורת הנוכחות של אותה מציאות בתוכנו - בהקשר הפסיכואנליטי - ואת האופן בו היא רשומה ופועלת בנו, יש צורך לחזור לכמה נושאים שנידונו בטקסטים קודמים של פרויקט ה'במה הפתוחה'.

הרבדים הנפשיים שעליהם נשענת המציאות הפנימית

הנפש האנושית מורכבת משורת תפקודים וכישורים (תחושות גופניות, אמוציות, רצון, שפה/אני, חשיבה ועוד). התפקודים והכישורים מתפתחים/מתמיינים לפי סדר מוכתב מראש היוצר ארגון נפשי המורכב מכמה רמות. הרמות הראשונות (תחושות ואמוציות) משותפות למין האנושי ולמינים רבים אחרים. הן פועלות על בסיס עקרונות אחרים מאלה של השפה המילולית וקרובות יותר לחיים הגופניים והנפשיים. לידע שלהן יש משקל רב בנושאים קיומיים (מצב הגוף, כאבים שמקורם בגוף, כאבים וקשיים נפשיים ועוד). רמות הארגון הגבוהות יותר מתבססות על יכולות שונות, שמקורן בשפה ובתפקודים הנפשיים הקשורים בה (בעיקר פרק 3). השוני הגדול בצורה שבה מיוצג ומאורגן המידע ברמות השונות, והצורך ליצור ערוצי תקשורת ביניהן, הוביל ליצירתם של שני מרחבים נפשיים שונים. ה'גבוה' יותר הוא המרחב השניוני, שהמידע שלו (כולל זה המגיע מהתחושות והאמוציות) מיוצג ומאורגן בו באמצעות השפה. מרחב זה מזוהה עם ה'אני', אנחנו מתקיימים בו רוב הזמן והוא יותר מוכר ונגיש לנו. המרחב הראשוני יותר (המרחב החווייתי) מבוסס על תרגום כל הידע המגיע מהרמות השונות (כולל הרמות המילוליות), לערכים חווייתיים (חיוביים-שליליים, נעימים-לא נעימים, תומכים-עוינים ועוד). אחת מצורות הביטוי היותר מוכרות של מרחב זה הם החלומות, אבל יש לו עוד ערוצי ביטוי רבים ומגוונים (בעיקר פרקים 10 ו-11). המציאות הנפשית, שאיתה מנסה הטיפול הפסיכואנליטי ליצור מגע, מתקיימת במרחב הראשוני/חווייתי. פרויד קרא למרחב זה 'הלא-מודע', אך אין זה בהכרח המאפיין המרכזי או החשוב שלו.

המרחב החווייתי והמציאות הנפשית

בהנחה שחלק ניכר אם לא כל תהליכי היצירה, בכל תחומי הפעילות האנושית, מקורם במרחב החווייתי, הרי שמדובר במרחב בעל היקף ומגוון עצום של פעילויות נפשיות. מנקודת-מבט זו המציאות הנפשית, שאליה מכוון הטיפול הפסיכואנליטי, מהווה רק פן אחד בפעילויות המתרחשות במרחב זה, אך יש לו משקל מכריע בחיים הנפשיים בכלל. הפסיכואנליזה נוצרה בעיתוי היסטורי שאינו מקרי וכנראה גם לא יכלה להופיע לפניו. גם היום היא מסוגלת לפעול רק באותן חברות שנוצרו בהן תנאים להתהוותה של מציאות נפשית פנימית. אין זה אומר בהכרח שבתרבויות ובחברות שבהן הפסיכואנליזה אינה פועלת לא קיימת מציאות כזו, אלא שאין גורם פנימי שידווח עלייה ושאפשר לתקשר איתו. המציאות הפנימית שאליה מכוונת הפסיכואנליזה היא תוצאה של מפגש בין הרובד האישי פנימי של החיים הנפשיים לבין המטפל הפסיכואנליטי (או כל מי שיש לו עניין במה שיש לרובד זה לספר על החיים הנפשיים (בעיקר פרק 6)).

במונח 'מציאות פנימית' מתכוונת הפסיכואנליזה לחיים הנפשיים - כפי שהם נחווים ומתוארים על-ידי הרובד האישי. אלא שהרובד האישי עצמו יכול ליצור לעצמו מרחב פעולה בכדי לתאר את החיים הנפשיים, רק אם יש מישהו מחוצה לו שיהיה לו עניין בנקודת-מבט זו. הגישה הבין סובייקטיבית ביססה את המודל התיאורטי שלה על המפגש בין המטופל כסובייקט למטפל כסובייקט. המפגש ביניהם נתפס כיוצר מציאות ייחודית המאפשרת חוויה שונה של המטופל את עצמו. תפיסה זו היא כללית מאוד, לא מובחנת ולא מדויקת. למציאות הפנימית החווייתית יש קיום גם מחוץ למפגש 'הבין סובייקטיבי', אלא שאז היא מציגה את עצמה בצורות אחרות - עקיפות יותר (סימפטומים, דפוסי התנהגות וכו'). ככל שלרובד האישי יש יותר חופש לתאר את נקודת מבטו על החיים הנפשיים, כך תוצג המציאות הנפשית תוצג בצורה מגובשת יותר. הנכונות להקשיב לנקודת המבט של הרובד האישי, ללא שיפוט וביקורת, היא העומדת ביסוד המתודה של הפסיכואנליזה. נכונות זו היא שמאפשרת ללמוד על מציאות זו ולתקשר איתה לא רק כביטוי סובייקטיבי אלא גם כמציאות אובייקטיבית של החיים הנפשיים.

הגרעין של המציאות הנפשית

הטכניקה של הפסיכואנליזה מבוססת על ההנחה שבכדי ליצור מגע עם החיים הנפשיים יש לנוע מפני השטח הגלויים אל הרבדים העמוקים הנסתרים יותר. 'פני השטח' הם מה שהמטופל יודע לספר על עצמו, קשייו, עברו - חוויית הקיום של עצמו כפי שהוא יודע עלייה. באמצעות מסמנים שונים, המצויים בדבריו של המטופל אמור המטפל לעזור למטופל לאתר חוטים, שיובילו אותו לחוויות קיום סמויות ונסתרות יותר: אלו שמפעילות ומכתיבות את חוויות הקיום היותר גלויות. ההבניה (reconstruction) של חוויות הקיום הסמויות (המציאות הפנימית) צריכה ללכת בכיוון ההפוך: מהגרעין של החיים הפנימיים, דרך דפוסי קיום שונים שנוצרים סביבו, עד לאפשרות לזהות את הסימנים של הגרעין במציאות המוכרת לנו יותר של פני השטח.

החיים הנפשיים מצאו מזה עשרות אלפי שנים דרכים רבות לספר על עצמם ומנקודות מבט שונות. נקודת המבט שאליה קשובה הפסיכואנליזה היא זו של הרובד האישי של החיים הנפשיים (פרק 6). נוכחות הרובד הזה בחיים הפנימיים היא חדשה יחסית בהיסטוריה האנושית (לפחות כנוכחות קבועה שדרכה משתקפים החיים הנפשיים). יש להניח שבאופן ספוראדי (בעיקר אצל אישים יוצאי דופן כמו אמנים, הוגי דעות, מנהיגים וכו') אפשר למצוא עדויות לנוכחות של הרובד האישי כבר אלפי שנים אחורה, אך רק במאות השנים האחרונות של התרבות של המערבית הפך הקול שלו להיות למסמן של החיים הנפשיים ושל התרבות.
לרובד האישי יש כמה מאפיינים/תפקידים: 

1. הוא אמור לאסוף מידע מהמרחב הנפשי כולו על רמותיו השונות ובהתאם למידע זה לכוון את החיים הנפשיים כמכלול. 

 2. מצבם של החיים הנפשיים מוערכת ומתוארת מנקודת-המבט של רובד זה. 

3. זהו הרובד הרגיש והפגיע ביותר בחיים הנפשיים והוא המוגן ביותר על-יד הנפש כמכלול במקרה של איומים על החיים הנפשיים. 

4. רובד זה הוא סובייקט האנליזה הפסיכואנליטית ואליו היא חותרת ליצור מגע ולייצג את נקודת-המבט שלו. תפקידו של הטיפול הפסיכואנליטי הוא לעזור לרובד זה להשיג יותר דרגות חופש בניהול החיים הנפשיים.

כמו הגוף יוצאת גם הנפש האנושית לעולם כשהיא פגיעה, חשופה וחסרת כל יכולת להגן ולנהל את עצמה. אחת העדויות המובהקות לפגיעות הגוף היא שיעור התמותה הגבוה של תינוקות, שמהווה חלק מההיסטוריה האנושית. רק בעשרות השנים האחרונות למדה הרפואה המודרנית להוריד שיעור זה במאות אחוזים. בכל הקשור ליכולת להגן על הנפש התינוקית נמצא הידע על החיים הנפשיים רק בראשית דרכו. לאורך ההיסטוריה האנושית ובכל החברות והתרבויות, פועלים ומתפקדים אחוזים גבוהים של האוכלוסייה ברמה הנחשבת נורמאלית. עובדה זו מעידה מעט מאוד על שיעור הפגיעות שהנפש נושאת בתוכה. נראה שהיכולת של הנפש האנושית להמשיך ולפעול גם כשהיא פגועה וההתפתחות התקינה שלה שובשה עולה לאין שיעור על זאת של הגוף. הפגיעה בחיים הנפשיים אומנם אינה משתקת את היכולת לפעול, אך לעיוותים והשיבושים שגורמות הפגיעות, יש השלכות מרחיקות לכת ברמה האישית והחברתית. האינדיקציות לשיבושים ברמת היחיד הם הסבל הנפשי והפגיעות שלו, וברמה החברתית והתרבותית האינדיקציות הן התנהלות לא שוויונית, אכזרית, אלימה והרסנית.
הצרכים של הנפש התינוקית אולי אינם רבים אך כדי שהיא לא תפגע הם אמורים להיענות בשלמות. הם כוללים: אהבה, חום, תחושת מוגנות וביטחון שהמטפלים בו עושים ככל יכולתם כדי לזהות ולהיענות לצרכיו הגופניים והנפשיים. הקושי נעוץ בכך, שכל מה שמחוץ לרשימה זו - וחודר לנפש התינוקית - פוגע ומשבש את יכולתה לשמור את עצמה במסלול ההתפתחות הנכון לה. כמו הגוף גם לנפש יש מסלול התמיינותי/התפתחותי שהסדר שלו מוכתב מראש. כל סטייה מסדר זה משמעה שיבושים ועיוותים מהמהלך הנכון של התהליך ההתפתחותי.
מסיבות היסטוריות, חברתיות-תרבותיות ונסיבות משפחתיות, נאלצת הנפש התינוקית לבודד את הרובד האישי בכדי להגן עליו כבר מגיל צעיר מאוד. עוצמת הבידוד וצורות ההגנה משתנות מיחיד ליחיד אבל הצורך להגן על רובד זה היא נתון יסוד של החיים הנפשיים כפי שהם מתקיימים במאות השנים האחרונות בתרבות המערבית (בתרבויות מסורתיות נשאר רובד זה במצבו הגרעיני ונראה שכמעט ואין לו אפשרות השפעה על החיים הנפשיים). הבידוד וההגנה על הרובד האישי אינה משתקת בהכרח את יכולתו להשפיע על החיים הנפשיים, אך היא מגבילה מאוד את יכולתו לכוון ולנהל אותם.

החומרים הבונים את המציאות הפנימית

הרמה הראשונית של החיים הנפשיים הן התחושות הגופניות. בתקופת החיים הראשונה חווה הנפש את כל מה שמתרחש בגוף ובסביבה באמצעות התחושות - ללא יכולת להבחין בין התחושות השונות שמגיעות מהגוף לבין מה שמגיע מהסביבה. הרגישות העצומה של הנפש התינוקית ואי-יכולתה להגן על עצמה משמעותה, שכל מה שמתרחש בסביבה הקרובה חודר אליה: דפוסי התנהגות של ההורים, מגוון התחושות המופנות לתינוק, הדאגות, הפחדים והחששות ביחס אליו וגם כל מה שמעסיק את האנשים הקרובים ואינו מופנה או קשור אליו (חרדות, כעסים, תסכול וכן הלאה). כל מה שחורג מצרכי האהבה וההגנה (שהנפש התינוקית ניזונה מהן ונתמכת על-ידן) וחודר לתינוק משמעו - הפרעה לחיים הנפשיים ולהתפתחותם התקינה.

מבחינת הנפש התינוקית, הקיום שלה בחודשים הראשונים שלאחר הלידה הוא המשך לקיומה בגוף האם. ההבדל המרכזי הוא, שבתקופת ההיריון המעטפת ששמרה על העובר ממגע ישיר עם העולם הייתה גופנית. לעומת זאת בתקופת החיים הראשונה שלאחר הלידה, המעטפת הרגשית של ההורים - ובעיקר של האם - היא זו שאמורה להגן על הנפש התינוקית. כייוון שבתקופת חיים הראשונה מהוות התחושות את עיקר החיים הנפשיים, מידת יכולתה של המעטפת להגן על התחושות התינוקיות מפני תחושות 'עוינות' שמקורן בסביבה היא ממשית וקיומית. הפסיכואנליזה הקלאסית הניחה שמקור התחושות העוינות הוא בתינוק עצמו (משאלות הרסניות, קנאה, תסכול וכו'). המפה הנפשית ועדויות אחרות (אנליזה של מעשיות עם, חלומות ועוד) מלמדות על מצב דברים הפוך: הנפש התינוקית יוצאת לעולם נקייה מכל עוינות. הצורך שלה להתמודד עם תחושות עוינות, שחדרו אליה, היא שמפעילה גם עוינות מצידה. התחושה השולטת בחיים הנפשיים התינוקיים (כשהיא לא משובשת על-ידי תחושות שמקורן בסביבה) היא ההתמסרות. התמסרות התינוק לאלה שמטפלים בו היא הגרעין למה שאמור להתפתח לרגשות של חיבה, אהבה, נאמנות, אמפטיה ורגשות דומים.

מציאות נפשית - דיאלוג עם הלא-נודע

הנפש האנושית היא הישות המשוכללת ביותר ביקום המוכר לנו. בישות מורכבת זו אפשר לדמות את המרחב החווייתי ל'לב' שלה - מרכז החיים הנפשיים. את העדויות לקיומו של מרחב זה בחיים הנפשיים אפשר להעריך באלפים ועשרות אלפים של שנים, אבל רק במאה השנים האחרונות התחילה הפסיכואנליזה ליצור איתו דיאלוג ישיר. עלינו להכיר בכך שאפשרות הדיאלוג עם אותו מרחב היא ראשונית מאוד, עקלקלה ומהוססת משני הכיוונים. מהצד של הנפש מי שמנהל את הדיאלוג הוא הרובד האישי. אותו מנגנון נפשי הוא גם החשוב ביותר בניהול החיים הפנימיים וגם הפגיע ביותר ולכן גם המוגן ביותר. למנגנון זה יש סיבות טובות להיות שמור ומוגן כיוון שבמהלך מאות אלפי שנים של היסטוריה אנושית הוא כלל לא הובא בחשבון. במאות השנים האחרונות, שבהן יש לו כביכול לגיטימציה לבוא לידי ביטוי (לפחות בחלק מהחברות והתרבויות), הוא לא ממש הוכר כבר-שיח ולמעשה אפילו קיומו לא היה ידוע. הפסיכואנליזה לקחה על עצמה לנהל את השיח עם אותו מרחב נפשי פנימי מטעם החברה והתרבות. כשהיא מפלסת את דרכה בארץ לא נודעת היא יצרה לעצמה שורת 'תמונות' או 'מפות' ביחס לנפש בכלל ול'לא מודע' בפרט. במהלך ההיסטוריה הקצרה שלה עברו מפות אלו תמורות, שינויים ותיקונים רבים, שנרשמו אחד על השני. התוצאה היא שהמפות הנפשיות הקיימות דומה למפות גיאוגרפיות עתיקות: מעורפלות, לא מדויקות ומלאות יצורים מוזרים.

מציאות נפשית - תמונה ראשונית

הארגון הראשוני, שסביבו נארגת תמונת המציאות הפנימית, הוא ראשוני בזמן ובמרחב: ממנו וסביבו נוצרים ונבנים במהלך ההתפתחות הנפשית מרכיבים נוספים של המציאות הפנימית והוא זה שנמצא בעומק שלה בחיים הבוגרים. אפשר לדמות את ארגון ראשוני זה למעין תא המורכב מגרעין, שהוא היסוד החי של החיים הנפשיים, המוקף במעטפת כפולה. במהלך ההתפתחות הנפשית יתפצלו מגרעין החיים הראשוני כמה רבדים, אך רק הרובד האישי אנחנו יודעים על גרעין ועל המציאות הנפשית בכלל. שתי המעטפות המקיפות ומגינות על החיים הנפשיים הן: 

1. מעטפת הגנתית, שנוצרת על-ידי הנפש עצמה כדי להגן על אותו גרעין ולבודד אותו משאר הפעילויות המתרחשות בנפש. 

2. המעטפת השנייה נוצרת על-ידי האופן שבו חווה הנפש התינוקית את ההחזקה וההגנה ההורית. בגילאים המוקדמים מעטפות אלה "נזילות" מאוד ומותנות בנסיבות רבות של החיים. סביב גיל ההתבגרות הן יתגבשו, וייקחו חלק חשוב ומכריע בעיצוב חוויית הקיום ודפוסי ההתמודדות הנפשיים. במהלך ההתפתחות הנפשית יעבור 'תא' ראשוני זה תמורות ושינויים רבים, אך ההתנסויות המוקדמות של החיים הנפשיים שעיצבו אותו יתוו גם את אופי השינויים. העיתוי בו נרשמות ההתנסויות הראשוניות מכתיב גם את 'החומרים' הרושמים אותן: תחושות בכלל ותחושות גופניות בפרט. כיוון שתחושות גופניות הן רמת הארגון הראשונית של הנפש, החיים הנפשיים המוקדמים ייחוו וירשמו כתחושות.

אינדיקציות מהקליניקה ומקורות אחרים

תפקידו של הרובד האישי הוא לנהל את החיים הנפשיים בכלל ולייצג את המציאות הפנימית ואין לו מגע ישיר עם העולם הסובב. את הידע שלו אודות מה שקורה בנפש ודרכה בעולם הוא משיג באופן עקיף (כחוויה של הידע). מסיבות אלו כמעט שלא ניתן ליצור איתו מגע יזום. יש להניח שמטפלים רבים חוו מגע עם רובד זה ברגע של חסד, כאשר הם מוצפים בתחושות אהבה, רוך ועצב שאין להם מושא מוגדר או קשר למה שקורה באותו רגע במפגש עצמו. זאת היא הבעת אמון מהמקום הכי עמוק ונקי בנפש. את התיאור המקיף ביותר עד כה לרובד זה אפשר למצוא בניתוח שנעשה יחד עם דר' רוית ראופמן למעשיה על 'הזאב והגדיים' . רובד זה הוא הסובייקט של הקליניקה והדיון אודותיו, אודות המעטפות המגינות עליו ועל מה שצריך להתגונן בפניו ימשך בפרקים הבאים.

פרוסט, מ. (2012), הזמן שנמצא, בעקבות הזמן האבוד - סוף, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 170-1
יגאל, י. וראופמן ר. (2011), המעשייה על 'הזאב והגדיים' וצורות הארגון וההגנה הראשוניות של הנפש, מרחבים: כתב-עת אינטראקטיבי למחשבה פסיכואנליטית. http://www.psygroups.com/iapp/?page_id=161

פרק 13 - מציאות נפשית - תמונה שנייה: הקשר הראשוני

אחת התובנות המעטות, שמוסכמות על כל האסכולות הפסיכואנליטיות היא, שאת מקור הקשיים הנפשיים יש לאתר בילדות המוקדמת (בעיקר אותם קשים העמידים יותר לשינויים). לא רק הפסיכואנליזה זיהתה קשרים בין הילדות המוקדמת לבין החיים הבוגרים. אמנים רבים חשים שממחוזות הילדות מגיעים הנושאים שילוו את יצירותיהם. האמנות מבחינתם היא ניסיון לחזור ולתת ביטוי להתנסויות הראשוניות שכוננו את חוויית החיים שלהם. ספרו של ג'ויס 'דיוקנו של האמן כאיש צעיר' נפתח בשני קטעים מנוגדים בתוכנם. הראשון מורכב מפסקה קצרה ובית שיר: 'פעם אחת לפני הרבה שנים בימים הטובים ההם ירדה פרה גועה בדרך וכאשר ירדה הפרה הגועה בדרך פגשה ילד קטן נחמד ששמו התינוק ינוקא' .

הו ניצת ורדי הבר
על אחו ירוק קטן
הו ירוקת נטת הבר
בקטע השני נשמע קולה המאיים של הדודה: 'שאם לא תבקש סליחה, יבוא הנשר וינקר את עיניך'.
ינקר את עיניך
בקש סליחה
בקש סליחה,
ינקר את עיניך
בקש סליחה,
ינקר את עיניך,
ינקר את עינך,
בקש סליחה,

הקטע הראשון תמים ומתוק, השני כולו איום והפחדה. חומרים אלה יוצרים את מה שברונו שולץ כינה ה'קשר ראשוני': 'הקשר שהנפש נכבלה בו איננו קשר מזויף הנפתח במשיכה של אחד הקצוות. להפך, הוא רק מתהדק יותר ויותר. אנו מתמרנים סביבו, עוקבים אחר מהלך החוטים, מחפשים את הקצה, והמניפולציות הללו יוצרות את האמנות' .
הפסיכואנליזה מכוונת את עצמה להתרה של קשר זה או לפחות לרופף את פיתוליו הסבוכים ולשם כך יש צורך לדעת לעקוב אחריהם. התמונה הראשונית של הקשר מורכבת מגרעין שאמור להתפתח לרשות שתנהל את החיים הנפשיים, ומשתי שכבות הגנה שמטרתן לאפשר את התנאים הנאותים להתפתחות הגרעין (פרק 12). הגרעין הוא המקבילה הנפשית לקטע הראשון של ג'ויס: הרובד התמים ו'הנקי' ביותר של הנפש. שתי שכבות ההגנה אמורות להתמודד עם האיומים וההפחדות החודרים לחיים הנפשיים מבחוץ (הקטע השני של ג'ויס). 'הקשר הראשוני', שעליו מספר ברונו שולץ, נוצר בעקבות כישלונן של ההגנות למנוע את חדירת התכנים המאיימים. ה'מציאות נפשית' שהפסיכואנליזה אמורה להתמודד איתה הם החיים הנפשיים שנאלצו להתאים את עצמם לנוכחות מתמדת של איומים בתוכם. צורת קיום זו היא הנורמה של החיים הנפשיים והיא שמרכיבה את המציאות שאותה אנו פוגשים בקליניקה ומחוצה לה. אנחנו לא באמת מכירים צורת קיום אחרת (כמו זו שהייתה אמורה להיווצר אם ניתן היה למנוע את חדירת האיומים לחיים הנפשיים). יש להניח שחלק מתיאורי ואפיוני גן העדן בתרבויות שונות הם ניסיון ליצור תמונה של החיים הנפשיים כשהם משוחררים מאיומים.

הסבל הנפשי הוא תולדה של הפער בין החיים הנפשיים כפי שהיו אמורים להיווצר לבין המציאות שלהם. איננו יודעים בבירור איך הנפש מצליחה לסמן את החיים שהיו אמורים להיות לה, אך סבלה מלמד, שהיא מצאה דרך להשוות את המציאות שלה למה שהיה אמור להיות. אחת הדרכים לתאר את הפער בין מה שנהייה לבין מה שהיה אמור להיות הוא באמצעות השוואה בין מאפייני ותפקידי ההגנות: כפי שהיו אמורות להיבנות ואיך הן נבנות בפועל. מקורן של שתי שכבות ההגנה הראשוניות הוא שונה - האחת נבנית מחוץ לתינוק והשנייה בתינוק עצמו. צורת ההגנה הראשונה מוכרת יותר ונכתב עלייה רבות: זו המעטפת הפיזית-נפשית שיוצרים ההורים כדי לתת מענה לצרכיו של התינוק ולהגן עליו מפני חשיפה מוקדמת מדי לעולם הסובב. האסכולות השונות אינן מסכימות למי יש תפקיד חשוב יותר לאב או לאם, אבל קיימת הסכמה רחבה ביחס למרכזיות שלהם, כמי שתפקידם לתת מענה ולהגן על התינוק.
צורת הגנה השנייה מקורה בפעולות נפשיות של התינוק עצמו, ובמוקד שלה נמצא הקשב. באחת העבודות המוקדמות שלו הגדיר פרויד את הקשב כ'יצירת התאמה בין צרכים פנימיים לאובייקטים חיצוניים' . ההתאמה מושגת על-ידי תשומת-לב מכוונת של הסובייקט אל אובייקטים שונים בסביבה. בעבודה זו ייחס פרויד לקשב עוד תפקידים רבים אחרים: לא לאפשר את השתלטות התהליך הראשוני (אפקטים ותכנים פרימיטיביים), יצירת מעבר מתהליכי-חשיבה קדם-מודעים למודעים ועוד. לעניינו כאן חשוב במיוחד חלקו של הקשב באופן שבו תפס פרויד את ה'הגנה הראשונית הנורמאלית': היכולת לזהות ולהסיט תכנים מפריעים ולהפחית ככל האפשר את העיסוק בהם מעבר למה שנחוץ. תפקיד הקשב הוא לא לאפשר לנושאים כמו, פחדים וחרדות שאין להם אחיזה במציאות להשתלט על התודעה, ובהמשך להסיט נושאים אלה לשוליה (361-370).

פונקצית הקשב לא תפסה מקום של ממש בעבודות מאוחרות יותר של פרויד. היא נתפסת בדרך כלל כפונקציה קוגניטיבית והפסיכואנליזה לא הרבתה לעסוק בה. ברמה הקוגניטיבית יש לקשב תפקיד מרכזי ביכולת להתמצא העולם ולהתנהל בו על-פי שיקולים רצוניים-פנימיים. הביטוי המרכזי של מה שמכונה 'הפרעות קשב וריכוז' הוא בקושי לסנן התרחשויות שמקורן בסביבה על פי שיקולים פנימיים: האירועים הסביבתיים (והתגובות הפנימיות להם) מכתיבים את מה שיעסיק את התודעה. הקשב לומד את תפקידו בכמה ערוצים כמו למשל, הבחנה בין מה שמקורו בחיים הגופניים-נפשיים של הסובייקט (תחושות של רעב, עייפות, אי-נוחות, צורך בחום וכו'), לבין מה שמקורו בסביבה ויכול לתת מענה לצרכים אלה; הבחנה בין אירועים המתרחשים בסביבה ונוגעים ישירות לסובייקט לבין אירועים אחרים שאינם מתייחסים אליו ולא קשורים בו. התפקיד ההגנתי הראשוני של הקשב הוא ללמוד להבחין בין מה שנכון לחיים הנפשיים ותומך בהם לבין מה שאינו נכון ומפריע להם. מה שאינו נכון לחיים הנפשיים לא אמור לחדור אליהם ותפקידו של הקשב הוא להבחין בתכנים אלה ולמנוע על הסף את חדירתם. אם הצליח האיום לחדור, אמור הקשב להסיט אותו לשוליים כך שלא יהווה הפרעה של ממש (זו הפרוצדורה שפרויד מכנה 'הגנה נורמאלית').

המציאות הפנימית, כפי שהייתה אמורה להיווצר תלויה בכך, שההגנה של ההורים (המעטפת) תהייה 'טובה דיה' על מנת לאפשר לקשב ללמוד את תפקידו בהדרגה. במציאות כזו המנגנון שאמור לנהל את החיים הפנימיים יכול גם הוא להתפתח בהדרגה ולקחת יותר ויותר סמכויות ואחריות על החים הנפשיים. ככל שהנפש כמכלול מוגנת יותר, כך יש למנגנון זה יותר חופש פעולה לפעול. במציאות כזו הקשב היה אמור להצליח למנוע את חדירתם של איומים רבים ואלה שכבר הצליחו לחדור היו מסולקים לשולי התודעה ולא הייתה להם השפעה של קבע על החים הנפשיים. ההגנה היא תנאי לכך שלנפש יהיה מרחב פנימי לשקול את מהלכיה באופן אוטונומי. בהקבלה לגוף - זוהי תפקידה של מערכת החיסון: לאפשר למערכות הפיזיולוגיות כמכלול לפעול באופן אוטונומי ככל האפשר.

מסיבות רבות ושונות תרבותיות-היסטוריות ומשפחתיות-אישיות, המציאות הפנימית שהייתה אמורה להיות הנורמה כמעט ולא מצליחה להיווצר. במקומה נוצרת מציאות פנימית אחרת - בעיתית ומורכבת הרבה יותר. במציאות זו המעטפת ההורית היא חדירה מאוד - בעיקר בגלל שמי שהיו אמורים ליצור אותה אינם מסתדרים עם עצמם: ההורים מביאים לחיים המשפחתיים עומס עצום המכתיב את החיים האישיים של עצמם ואיתו גם את הקושי להיות בן/בת זוג והורה. בפרק אחר כבר תיארתי את התינוק כמי שנולד לשדה כוח משפחתי ושהיכולת שלו להרגיש מוגן ועטוף על-ידו מותנה באופי הכוחות הפועלים בשדה זה. חלק מהמשתנים תואר כבר בפרקים קודמים ואחרים יוצגו בפרקים הבאים. כאן אתמקד במציאות הפנימית שנוצרת כתוצאה מכך שהשדה המשפחתי אינו מצליח ליצור הגנה מיטבית על התינוק.

התוצאה המיידית של אי-שלמות המעטפת ההורית היא חדירתם תכנים עוינים למרחב הנפשי של התינוק. ב'תכנים עוינים' הכוונה לכול מה שאינו נחווה על-ידי התינוק עצמו כמגן ותומך בקיום החיים הנפשיים-פיזיים שלו. גם לעיתוי החדירה יש משקל מכיוון שככל שהנפש התינוקית נחשפת מוקדם יותר לתכנים עוינים, כך יכולתה להגן על עצמה פחותה יותר. כאשר הקשב אינו יכול להגיע לרמת בגרות והתפתחות שמאפשרים לו להבחין במה שאינו תומך בחופש הפעולה של הנפש, המרחב הנפשי כולו נשאר חשוף להפרעות שמקורן בסביבה.
ההשלכות של חדירת תכנים עוינים לחיים הנפשיים בילדות המוקדמת הן דרמטיות ומרחיקות לכת. אמנה אותם בהתאמה למרכיבי המציאות הפנימית שהוצגו כאן. 

1. המנגנון שאמור לנהל את החיים הנפשיים (הרובד האישי): חופש הפעולה של מנגנון זה נפגע וההתפתחות שלו מעוכבת. ככל שהאיום חודר מוקדם יותר למרחב הנפשי, וככל שהוא נחווה כקיומי יותר, כך הנפש כמכלול תגן עליו יותר ותבודד אותו מפעילויות אחרות המתרחשות בה. 

2. הקשב: בחלק מהמקרים הכישלון של הקשב ליצור הגנה על הנפש כמכלול יכולה לשבש את התפתחותו ותפקודו בהיבטים רבים של החיים. במקרים אחרים התפקוד שלו ביחס לעולם הסובב אינו נפגע, אך נוצרות פרצות רבות ביכולת שלו להגן על הנפש כמכלול - מה שמאפשר לאיומים נוספים לחדור למרחב הנפשי. 

3. אי-היכולת של הנפש לזהות שמה שחדר אליה אינו בהכרח מכוון כנגדה, נרשם אצלה כחוויות קיום שליליות: זוהי אחת ההשלכות הבעייתיות ביותר של חדירת תכנים עוינים למרחב הנפשי של התינוק. בהעדר יכולת להבחין מה מתכנים אלה מופנה אליו ומה אינו קשור בו, הסובייקט חווה את עצמו כלא- רצוי, לא-אהוב, לא מעניין, לא-טוב וכדומה. 

4. ההגנה מפני חווית קיום שלילית: כדי להתמודד עם חוויות בלתי נסבלות אלה, על הנפש לפתח מנגנוני הגנה משניים שידחיקו או ירחיקו חוויות קיום שליליות מהתודעה. פעולות ההרחקה נעשות על-ידי אותם מנגנוני-הגנה שזוהו על-ידי פרויד ואחרים: הכחשה, השלכה, רציונליזציה וכן הלאה. המטרה של מנגנונים אלה היא להרחיק ככל האפשר את הנגישות לחוויות הקיום השליליות והקשות הרשומות בנפש. החשיפה של חוויות אלה לתודעה עלולה להביא לשיתוק כמעט מוחלט של החיים הנפשיים (כפי שזה קורה בדיכאון), או לקריסה שלהם (כפי שזה קורה בפסיכוזה). 

5. המעטפת ההורית מנציחה את עצמה: אחד מתפקידיה המרכזיים של המעטפת ההורית היא לבודד את החיים הנפשיים של התינוק ולאפשר חשיפה הדרגתית של הסובייקט לעולם הסובב. דרגת החשיפה אמורה להיות מקבילה להתפתחות היכולת להגן על עצמו בכוחות עצמו. כאשר המעטפת נפרצת מוקדם מדי הנפש נוטה לשמר את הצורך בה והיא ממשיכה להחוות כמעטפת מבודדת המעוות את חוויית העולם הסובב . 

6. מנגנון ניהול תחליפי: המשתנה האחרון הוא חדש ונוצר כדי לתפוס את מקומו ותפקידו של הרובד האישי. הוא מעין ממלא מקום של אותו מנגנון שהנפש נאלצת לגונן עליו מפני האיומים. ויניקוט קרא למנגנון זה 'עצמי כוזב' אך כינוי זה אינו נכון ואינו הוגן. המנגנון המנהל בפועל את החיים הנפשיים אינו זהה עם העצמי והתיאור של כ'כוזב' הוא שיפוטי ומחטיא את מהותו.

כדי שהחיים הנפשיים יוכלו להמשיך ולקיים את עצמם בנסיבות מורכבות אלה יש צורך שהמנגנון שמנהל בפועל את החיים הנפשיים ימצא דרך להתמודד עם מה שנכפה עליהם: 

1. להביא בחשבון נוכחות קבע של תכנים זרים ואיומים הפועלים בתוך המרחב הנפשי; 

הבתים האחרונים בשירה של חוה אלברשטיין מכוונים אולי למצב פוליטי, אך הקושי להבחין בין רודף לנרדף הוא צילום מדויק של המציאות הפנימית בנפש הנורמטיבית.

ומה פתאום את שרה חד גדיא?

אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
ובכל הלילות בכל הלילות
שאלתי רק ארבע קושיות
הלילה הזה יש לי עוד שאלה
עד מתי יימשך מעגל האימה
רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה
מתי ייגמר הטירוף הזה
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
הייתי פעם כבש וגדי שליו
היום אני נמר וזאב טורף
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודעת מי אני

לא קל להתייצב בעיניים פקוחות מול המציאות הפנימית כפי שהיא מצטיירת מפרק זה. אך זו המציאות שעלינו להכיר - היא פועלת בכולנו ולא רק במטופלים שלנו. הפסיכואנליזה מלמדת שרק הכרות מעמיקה ופקוחת עיניים עם המציאות הפנימית יכולה לחולל בה שינויים. אם אלה שמטפלים בנפש לא יהיו מוכנים להכיר בה - מי כן!?
פרק 14 - מציאות נפשית - תמונה שלישית: הדפוס הראשוני של ההתמודדות.

המתודה הפסיכואנליטית כמתודה משחזרת

שתי הנחות עומדות מאחורי המתודה הטיפולית של הפסיכואנליזה: 

1. את המקור לקשיים בחיים הבוגרים יש לחפש בנסיבות ואירועים מהילדות המוקדמת. 

2. זיהוי הקשרים שבין הקשיים העכשוויים לבין המקורות המוקדמים הוא שמחולל את השינויים בחיים הנפשיים. מכאן שהקליניקה הפסיכואנליטית פועלת כמתודה היסטורית-התפתחותית. באמצעות שחזור לאחור של תהליכים מהעבר, מנסה המתודה לתקן את מצבם הנוכחי-עכשווי של המטופלים. לא במקרה יצר פרויד הקבלה בין עבודתו של הפסיכואנליטיקן לזו של הארכיאולוג: השחזור המעין ארכיאולוגי יוצר שינוי על-ידי כך שהוא מעלה למודע (ולהווה) את מה שקודם לכן היה בלא-מודע (ובעבר). לפי פרויד, חשיפת התכנים המודחקים-חבויים פועלת כאקט מתקן מפני שהיא מבטלת את הבידוד שלהם ומטמיעה חוויות והתנסויות מודחקות מהעבר במכלול הפעולות הנפשיות העכשוויות.

מתבקשות מכאן שאלות הנוגעות לאמינות ולמהימנות של פעולת השחזור כמו: 'מהי הערובה שפעולת השחזור אכן הצליחה להגיע לחוויות ולרישומים המוקדמים ביותר של החיים הנפשיים'? 'איך נדע שהשחזור הוא מדויק, ואינו מתייחס למשאלות-לב, פנטזיות זיכרונות מדומים ותעתועי נפש אחרים - כאל עובדות'? 'איך נדע שהמתודה אינה מוצאת את המבוקש ואינה משחזרת את מה שהתיאוריה שלה הניחה שצריך להימצא'? 'איך נדע שההיסטוריה אינה נכתבת ומוכתבת על-ידי צרכי ההווה'? לשאלות אלה אין תשובות פשוטות והן מלוות את הפסיכואנליזה מאז ימיה הראשונים. סיפור ניסיונות ההתמודדות של הפסיכואנליזה עם שאלות אלו מרתק בפני עצמו ויכול ללמד עד כמה הידע שלה מורכב משילוב, שלא תמיד קל להבחין בו, בין תובנות חשובות ומעמיקות לבין סיפורי בדים.

המפה הנפשית מלמדת שכדי לקבל מושג על המציאות הפנימית ועל הקשרים בין מה שקרה לבין מה שקורה, אין בהכרח צורך להבחין בין מציאות לדמיון. החוויה של הנפש את עצמה ואת מצבה היא האמת שלה. ערך האמת שבחוויה הוא בעצם נוכחותה כחוויית יסוד בחיים הנפשיים. אלא שהנפש מוצפת בחוויות, ואחד מתפקידיו החשובים של המטפל הוא לעזור למטופל לזהות את אותן חוויות יסוד שמכתיבות את חוויית הקיום שלו. לשם כך לא מספיקים ניסיון ואינטואיציה וחשוב גם הידע על מבנה הנפש והדינאמיקות הפועלות בה. בפרק זה אתמקד באחד הנושאים המרכזיים שמעצבים את חוויית הקיום והדינאמיקות המכוננות את המציאות הפנימית: דפוס ההתמודדות הראשוני של הנפש עם הקשיים בילדות המוקדמת.
המפה הנפשית מלמדת שהדיוק בשחזור העבר נוגע פחות לשאלה 'מה קרה בילדות המוקדמת'? ויותר לשאלה 'איך התמודדה הנפש התינוקית עם מה שקרה'? חשיפת העבר אינה חשובה כשלעצמה, אלא כדרך העוזרת לחשוף את צורות ההתמודדות עם ההתנסויות המוקדמות. צורות התמודדות אלו נוטות להתקבע ופועלות בהווה עם מה שקורה, באותה צורה שבה הן התמודדו בעבר עם מה שקרה. זיהוי דפוסי ההתמודדות הראשוניים הם ערוץ מרכזי וחשוב המקשר בין העבר לבין הווה. דפוסי ההתמודדות הראשונים חסינים במידה רבה בפני השפעות ולמידה מהניסיון, ולכן אינם כפופים לזמן: הם ממשיכים לפעול בהווה כשם שפעלו בעבר

המימד ההיסטורי

כדי להבין לעומק את משקלו של דפוס ההתמודדות הראשוני בחיים הנפשיים יש לחזור ולבחון את ההיסטוריה של הנפש מנקודת-מבט נוספת: חברתית-תרבותית. פרט לפרויד , יונג וכמה מתלמידיו כמו אריך נוימן , שניסו לעגן את המוקדם והמאוחר בחיים הנפשיים גם בהקשר להיסטוריה של האדם, הפסיכואנליזה ככלל מתמקדת בהיסטוריה הנפשית של היחיד. אלא שאת עצם היווצרותה של הפסיכואנליזה ניתן להסביר רק בהקשר תרבותי-חברתי והיסטורי, ואפשרויות החדירה והתפוצה שלה במרחבים תרבותיים-חברתיים מוכתבת על-ידי ההיסטוריה שלהם. גם היום הפסיכואנליזה יכולה לפעול רק באותן חברות ותרבויות, שנוצרו בהן התנאים למרחב פעולה של היחיד - חיצוני ופנימי. היא אינה יכולה לפעול בתרבויות מסורתיות, שאחד המאפיינים שלהן הוא מרחב ביטוי מצומצם מאוד של היחיד.

הרומן 'שמי הוא אדום' של הסופר התורכי וחתן פרס נובל אורהן פאמוק, הוא אחד הספרים היותר נבונים שעוסקים בפערים העמוקים שבין תרבות מסורתית למודרנית . זמן הסיפור הוא הקיסרות העותומאנית של המאה ה-16 (תקופת הרנסאנס באירופה). השולטן מבקש מקבוצת אמנים-מאיירים לצייר את דיוקנו, לפי שיטת האמנים הפרנקים (כך כונו האירופאים). משמעותה של בקשה זו היא לצייר את דיוקן השולטן כפי שהוא במציאות, והיא מעוררת מחלוקת עמוקה שמגיעה לאלימות ורצח. האמונה אוסרת על ציור של תמונות מהמציאות ועל סגנון אישי. לאורך כל תקופת הכשרתם למדו אמנים אלה שהם מציירים-מאיירים את המציאות מנקודת הראות של אללה, שהעיטורים נועדו להבליט את יופייה של הכתיבה התמה, ושעליהם להימנע מלחתום את שמם על יצירותיהם. הם ממשיכיה של מסורת שהולדתה מאות שנים קודם ולמדו שאחד מתפקידיו של האמן הוא לעזור לעצור את הזמן. הזמן של אללה אינו זמנו של האדם. מבחינתם, ציור פורטרטים מהמציאות מציב את היחיד במרכז העולם, מכופף את האמנות לזמן ומביא איתו את הבדידות. אחד מאותה קבוצה טוען שמיומנות מהסוג שיש לאמנים הפרנקים נרכשת בהשקעה של מאות שנים וגם אם ישלימו את הפורטרט של השולטן, הוא יעורר גיחוך אצל האמנים בוונציה. אם ינסו להמשיך ולחקות את אמנות הפרנקים, סופם שגם ינטשו את מסורת הציור שלהם, וגם לא ישיגו את מיומנותם של האמנים האירופאים בציור המציאות. פואמוק אומנם הרחיק את עדותו למאה ה-16, אך בהתאמות קלות הם נכונות להיום (ויש להניח שלכך גם התכוון).

לחקור את המציאות

תקופת הרנסאנס באירופה מסמנת לא רק את תחילתו של מהלך חדשני בהיסטוריה של האמנות - לצייר את המציאות - אלא גם את ראשיתה של המתודה המדעית, ששמה לה למטרה לגבש השקפות עולם על בסיס המציאות. המשמעות של מהלכים אלה - גם באמנות וגם במדע - היא ניסיון להגיע לכללי ולאוניברסאלי באמצעות חקירה מדוקדקת של המוחשי והפרטני (האינדיווידואלי). עד אז כל התרבויות, בכל התקופות של ההיסטוריה האנושית, עיצבו את עצמן על-פי הכללי: מיתוסים, אמונות ,דתות, פילוסופיות, צורות הבעה אמנותיות ועוד. כל אלה פעלו על-פי דוגמות ודגמים כלליים. ליחיד ולייחודי אין בדגמים אלו כמעט שום חופש ביטוי ופעולה. בחברות אלו יכלה הנפש של היחיד להגיע לאיזון עם עצמה רק אם התאימה את עצמה לאותם דגמים שהנחו את הקיום החברתי-תרבותי והטמיעה אותם בתוכה: אתה הוא מה שהיו הוריך והורי-הוריך ויהיו בניך וכן הלאה. אלו הן הדינאמיקות השולטות בנפש הנורמטיבית בחברות מסורתיות. באופן שיכול להישמע פרדוכסלי, אותן דינאמיקות פנימיות, שמעצבות את הנורמה הנפשית בחברות מסורתיות, הן מקור הסבל ואי-הנורמטיביות בתרבויות המערביות-המודרניות .
חברות מסורתיות יכולות להיות שונות אחת מהשנייה בהיבטים רבים מאוד אבל הן דומות בכושרן לעצב דינאמיקות נפשיות המצליחות לעביר ולהנציח את עצמן מדור לדור. בכך הן מצליחות לקיים חברות שאינן משתנות לאורך תקופות זמן כה ארוכות - הן עוצרות את הזמן. אחת הדינאמיקות המרכזיות הפועלות כדי לשמר את הזמן היא מה שכונה על-ידי האנתרופולוג לוי-בריל 'השתתפות מיסטית' (participation mystique) . לוי-בריל, שחקר שבטים פראיים בחלקים שונים של העולם התכוון במונח זה לכך, שבתרבויות אלו אין הבחנה ברורה בין סובייקט לאובייקט ומתקיימת ביניהם מעין שותפות מסתורית של גורל (או חיים). אי-הבחנה זו אינה מתייחסת לרמת התפיסה וההבחנה, שאינה נופלת מזו של יחידים מתרבויות אחרות, אלא לחוויית הקיום: החיים נחווים כמעין מרחב הכולל בתוכו הרבה יותר מאשר את הסובייקט. הפסיכואנליזה כינתה מצב נפשי מעין זה 'סימביוזה', אך שני המונחים אינם מצליחים לתאר במדויק את התופעה עצמה.

המעטפת

אחת מהתובנות המוסכמות על כלל האסכולות הפסיכואנליטיות מניחה, שהתינוק נולד ללא הבחנה ברורה בינו לבין סביבתו. החוויה שלו כוללת את תחושותיו ביחס לגופו ולעצמו כמו גם את תחושותיו ביחס לסביבתו הקרובה. במהלך ההיסטוריה של הפסיכואנליזה קיבל מצב נפשי זה שמות רבים, מלבד סימביוזה, אך אין הרבה תועלת בחזרה עליהם כאן כיוון שאף אחד מהם אינו מתאר אותו נכון. בפרק קודם כיניתי מצב נפשי זה ה'מעטפת': תפקיד ההורים הוא ליצור את המעטפת 'הפיזית-רגשית' שתגן על התינוק. בעולם החווייתי שלו מעטפת זו היא כל עולמו: היא גם הוא עצמו וגם העולם. התרבויות הקדומות והתרבויות המסורתיות המאוחרות יותר נשענות על כך, שהצליחו לשמר את חוויית המעטפת גם בחיים הבוגרים. למעשה נכון יותר לומר שכמו התינוק, גם הנפש האנושית התחילה את דרכה כשהיא אינה מובחנת ואינה מבחינה את עצמה מסביבתה. מבחינת הדינאמיקות הפנימית של הנפש אי-הבחנה זו הצליחה לשמר את עצמה רק משום שחוויית הקיום של ההורים הוטמעה בשלמותה (או כמעט בשלמותה) כחוויית הקיום של הבנים. בשדה הכוחות שאליו נולד התינוק, הכוח המרכזי שפועל עליו היא הציפייה והדרישה לתמוך ולקבל על עצמו את עולמם של הוריו. בחברות מסורתיות אי-הנכונות או אי-היכולת לחיות על-פי ערך זה, היא שמגדירה את הסטייה מהנורמה.

תהליכי השינוי והכרסום במשקלה של המעטפת היו הדרגתיים ונמשכו מאות-אלפי שנים. רק במאות השנים האחרונות ורק באותן תרבויות שפנו ללמוד ולחקור את המציאות כמו שהיא, התחילה להיווצר הבחנה חדה יותר בין האישי, החברתי-תרבותי והכלל אנושי, ועולם התופעות בכלל. לטוב ולרע היחיד - האינדיבידואל - הפך לגורם שמוביל חלק גדול מהשינויים בכל תחומי החיים האנושיים. הופעתו של היחיד כגורם משמעותי בהיסטוריה האנושית לא הייתה יכולה להתרחש ללא שינוי תוך-נפשי משמעותי: נוכחותו ההולכת וגדלה של רובד אישי, שסומך יותר על ערכיו ושיקוליו שלו עצמו, ומוכן פחות ופחות לקבל כמובן מאליו את ערכיהם ושיקוליהם של הסובבים אותו. מקור סמכותו של הרובד האישי הם החיים הנפשיים-גופנים עצמם. זהו הרובד הקרוב ביותר לחוויית החיים ולכן גם זה שיכול להעריך מה נכון או לא נכון להם. אין שום גורם אחר (פנימי וחיצוני) שיכול להעריך נכון יותר ממנו מה נכון לחיים הנפשיים-גופניים של עצמו. מסיבות שלא כולן מובנות זהו גם הרובד הפגיע ביותר של החיים הנפשיים ולכן גם זה שהנפש תגן עליו ראשון. רק כאשר הנפש כמכלול התפנתה לחקור את המציאות בצורה שיטתית ומסודרת קיבל רובד זה יותר ויותר לגיטימציה פנימית לפעול. ולהפך - הרובד האישי הוא שדוחף את הסקרנות, את הרצון לחקור את המציאות כפי שהיא ובתוך כך לחקור גם את הנפש של עצמו.

הרובד האישי הוא שדחף להיווצרותה של הפסיכואנליזה והוא הסובייקט שאליו היא פונה (ראו גם פרק 6). כדי לצייר את המציאות, ללמוד ולחקור אותה, יש צורך בסוג של ריחוק וניתוק ממשאלות לב, פחדים, אמונות, דעות, שיפוט ומכל מה שיכול להתערב בגיבושה של השקפה המבוססת על המציאות בלבד. פרויד טען שעל הפסיכואנליטיקן להתמקם בדיוק בעמדה זו: כשם שמדענים הפועלים בתחומים אחרים חוקרים היבטים שונים של המציאות החיצונית, כך הפסיכואנליטיקן הוא החוקר והמדען של המציאות הפנימית. במציאות זו, שאותה למדה בהדרגה הפסיכואנליזה להכיר, התנסויות מתקופת החיים הראשונה מעצבות את חוויית הקיום של החיים הנפשיים יותר מאשר כל תקופת חיים אחרת שלהם. המפה הנפשית מוסיפה לידע זה, שההתמודדות הראשונית ביותר של החיים הנפשיים היא מול אי-היכולת שלהם שלא להיות מושפעת, להישאב, לקחת חלק ולתמוך בחיים הנפשיים של ההורים. אותה דינאמיקה פנימית, שהבטיחה לאורך דורות את יציבות החיים ברמה החברתית-תרבותית (במחיר של אי-אוטונומיה פנימית), היא מקור הסבל המרכזי לנפש השואפת לנהל את החיים של עצמה.
ברמה הקלינית משמעותו של ניתוח זה היא, שמאחורי כל צורות וגילויי הסבל הנפשי אפשר לזהות דפוס התמודדות ראשוני אחד: גיבוש עמדה פנימית מול העובדה, שהנפש נשאבה או גויסה לקחת חלק בחיים הנפשיים של ההורים (ודרכם מול המורשת התרבותית-חברתית). דפוס התמודדות זה הוא כה עמוק וראשוני, שהוא איננו נוטה להשתנות עם הזמן ועם הניסיון המצטבר. הוא גורר לכן אחריו ויתור של היכולת הנפשית להתמודדות אוטונומית, גמישה ותלוית נסיבות. הפרופורציות של דפוס זה אומנם משתנות מיחיד ליחיד ויש להן תמיד גם את הגוון האישי והייחודי, אבל מאחורי כל אלה נמצא דפוס אחד: הנפש התינוקית צריכה להתחשב בקשיים הנפשיים של מי שהיו צריכם להגן עלייה ולתמוך בה.

דפוס התמודדות ראשונית – זווית נוספת

בעבודה משותפת עם ד'ר רוית ראופמן, שהתפרסמה בכתב העת האינטרנטי 'מרחבים', הגענו למסקנה דומה על בסיס ניתוח המעשייה 'כיפה אדומה' . במעשייה ידועה זו ילדה חמודה ומתוקה שכולם אוהבים אותה, נשלחת על-ידי האם למשימה שלכאורה נראית פשוטה ויומיומית: להביא מזון ומשקה לסבתא החולה. מהתנהלות האם נראה שהדרך לסבתא הייתה אמורה להיות מוכרת לילדה, שהיא כבר הלכה בה קודם ולא יכולה להיות בה שום סכנה. בכל זאת הדברים משתבשים עד כדי סכנה קיומית לסבתא ולילדה. הניתוח שלנו מלמד שהם משתבשים ומסתבכים משום שלילדה יש חוויה כפולה של האם: חוויה של אם שאוהבת, דואגת ומגדלת אותה, וחוויה של אם (בדמות הסבתא) שזקוקה לתמיכת הילדה. עומס רגשי זה כבר פועל מבפנים (בדמות הזאב) ומעוות את השיקולים שלה. 'הזאב' מייצג את האיום שכבר נוכח ופועל בתוך העולם הנפשי של הילדה והוא יכול להיות הרבה דברים שמקורם בחיים הנפשיים של האם: חרדה, פחדים, מתח, תסכול וכו'. תכנים אלה חדרו לעולם הנפשי של הילדה ומהווים חלק מהמציאות הפנימית שלה, מבלי שהיא יודעת לזהות את מקורם. הכישלון הבלתי נמנע של הילדה לתמוך בעולם הרגשי המעורער של האם הוא שמאיים לבלוע את שתיהן.

מנקודת-המבט של החיים הנפשיים של התינוק, הצרכים שלו ממבנה נכון של יחסי הורה-ילד הם ברורים ובהירים: תפקיד ההורים הוא להגן על המרחב הנפשי שלו, לתמוך בצרכיו ולא לכפות עליו שום דבר שאינו נכון לו . הניסיון הקליני מלמד, שמבנה כזה לא מצליח להתקיים ושדפוסי ההתמודדות עם השבירה שלו נמצאים בבסיס כל הקשיים של המטופלים. יש סיבות טובות להניח שדפוסים אלה מעצבים גם את החיים הנפשיים של מי שאינם נמצאים בטיפול.

על פי הגדרה, אם מקור הקשיים הנפשיים הוא בילדות המוקדמת, הרי שלדפוסי ההתארגנות הראשונית מול קשיים אלו צריכה להיות נוכחות משמעותית בחיים הבוגרים. מכאן, שלשבירת המבנה הנכון הורה-ילד אמורים להיות ביטויים רבים בחיים הבוגרים. אציג כאן שלושה מהם:

צורות נוכחות

'ממלא המקום': בערות ובחלום

מה שאצל פרויד מכונה מערכת ה'אני', אצל יונג - 'פרסונה' ואצל ויניקוט - 'עצמי כוזב' הוא בפועל גם הגורם המנהל את החיים הנפשיים וגם איבר הזהות שלה ('האני'). בפרק הקודם כיניתי גורם זה 'מנגנון ניהול תחליפי' משום שהוא ממלא מקום של מנגנון אחר רגיש ופגיע הרבה יותר (הרובד האישי). בערות זהו המנגנון שמזוהה עם מה שאנחנו: מכלול התחושות, חוויות, מחשבות, רצונות, החלטות, פעולות וכו'. כאיבר זהות ה'אני' מייצג לא רק את הנפש, אלא את המכלול גוף-נפש = האדם. בשפת היומיום המילה 'אני' מייצגת את האדם כמכלול. אך מה שנחווה בערות כמו 'כל מה שאנחנו' יכול להחוות בצורה שונה מאוד בחלומות. גם בחלום ממשיך אותו מנגנון להיות מזוהה עם המכלול (החולם), אך ההתרחשויות בחלומות מלמדות, שהחולם הוא חלק ממערך נפשי מקיף ומורכב יותר. בחלומות אנחנו נרדפים ורודפים, לא מצליחים לבצע פעולות פשוטות, מתקשים ואפילו לא מצליחים להגיע לאן שרצינו להגיע, נקלעים לכל מיני אירועים שאין לנו דרך להשפיע עליהם וכו'. כל אלה הם בבחינת עדויות לסטאטוס השברירי של 'ממלא המקום' בחיים הנפשיים ועד כמה הוא מתקשה לנווט את דרכו בתוך כוחות נפשיים-פנימיים אדירי כוח. כוחות אלה בחלקם עוינים ורודפים אותו, ובחלקם יש להם צרכים ושיקולים אחרים מאלה של אותו מנגנון. החלומות מעידים עד כמה מוגבלת היכולת של מנגנון זה לכוון את החיים הנפשיים הפנימיים. הפער בין התפקיד המרכזי שיש ל'אני' בערות לבין תפקידו הנזיל בחלום יכול ללמד אותנו משהו על הפערים שבין התפיסה שלנו את עצמנו כמנהלים את חיינו, לבין מה שמנהל אותנו מבפנים ונגיש לנו רק באופן מאוד חלקי.

מעטפות קרועות

בפרק הקודם תיארתי את שתי מעטפות ההגנה הראשוניות, שתפקידן למנוע חדירת הפרעות ואיומים לנפש התינוקית וליצור לה בכך מרחב שקט ובטוח להתפתחותה. העובדה שמעטפות אלו לא באמת מצליחות לסגור הרמטית את המרחב הנפשי משאירה את הנפש חשופה ופגיעה לסביבתה. החוויה שלהיות חשוף ולא מוגן גם בסביבות יומיומיות ומוכרות, היא חלק מחוויית הקיום של רבים. כשם שללא לבוש מתאים חשוף הגוף לפגעי מזג האוויר, כך ללא הגנות מתאימות חשופה הנפש לנוכחותם של אחרים. אי-שקט, חרדה ומתח הם חלק מהמסמנים של הגנות רעועות המשאירות את הנפש חשופה ופגיעה.

הרצון ובידודו של הרובד האישי

'הרצון' הוא אחד הביטויים הבלתי-אמצעיים והחווייתיים לחופש הפעולה של הרובד האישי. הרצון אמור להיות המוציא לפועל של שיקולי רובד זה. בשונה מה'צריך' או ה'הכרחי', הרצון שייך למימד של הרצוי, האפשרי (או לא) והלא-הכרחי. מקורן של המגבלות על הרצון אינן בהכרח רק הנסיבות והמציאות, אלא במקרים רבים אי-לגיטימציה פנימית: אי-בהירות ביחס למה שרוצים, חוסר יכולת לפעול בהתאמה לרצונות וכו'. ככל שהרובד האישי מבודד יותר וחופש הפעולה שלו מוגבל, כך תיפגע יותר היכולת לרצות, לעשות סדר ברצונות ולעמוד מאחוריהם.

פרק 15 - הארגון הראשוני: 'הרישום השלילי'

לצורך הבנת החיים הנפשיים בכלל והקליניקה בפרט משקלו של הארגון הנפשי הראשוני הוא כה מרכזי, שהפרקים הבאים יוקדשו לדיון בהיבטים שונים שלו. העובדה שלהתנסויות וחוויות מהילדות המוקדמת יש השפעה משמעותית על החיים הנפשיים הבוגרים ידועה לפסיכואנליזה זה מכבר. עם זאת, ידע זה אינו מאורגן, והיכולת של התיאוריות הקיימות לזהות ביטויים שלו בחיים הבוגרים היא מוגבלת ולא יישומית דייה. שלושת הפרקים הקודמים הוקדשו לתיאור האופן בו ההתנסויות והחוויות המוקדמות מאורגנות ומבנות (structure) את צורת הארגון הראשונית של הנפש. כדי שידע זה יהיה שימושי בעבודה הקלינית יש צורך במעין zoom in לתוך צורה זו - כדי שאפשר יהיה 'להגדיל' בצורה ניכרת מרכיבים שונים שלה ולבחון אותם לפרטיהם. 'אסוציאציות חופשיות', 'העברה', 'אמפטיה' 'הכלה' וכלים טיפוליים אחרים הם אמצעים חשובים בכדי לזהות את הביטויים של הארגון הראשוני בחיים הבוגרים. אך ללא ידע מובחן על צורת הארגון ונוכחותו בנפש הבוגרת, יכולתם לעזור למטפל היא במקרה הטוב מוגבלת ובמקרה הפחות טוב מתעתעת.

פרק זה יתמקד באחד המרכיבים היותר מוחשיים ובוטים של הארגון הראשוני, שבהעדר שם מתאים קראתי לו 'הרישום השלילי'. בשביל שאפשר יהיה למקם אותו נכון בצורת הארגון הראשונית אחזור בקצרה על שלושת הפרקים האחרונים.

הארגון הראשוני - תקציר

מסיבות הקשורות למשפחה ולהיסטוריה שלה נולדת הנפש התינוקית למציאות שבה עליה להגן על עצמה הרבה לפני שהצליחה לפתח יכולות מתאימות. לא לגמרי ברור איך, אך נראה שכמעט בכל גיל - וברוב הנסיבות - הנפש מצליחה להגן על גרעין החיים שלה ועל הרובד הקרוב ביותר לגרעין זה, שקראתי לו 'הרובד האישי' . ייעודו של הרובד, המכיל בתוכו את גרעין החיים הנפשיים, הוא לנהל ולנווט את המרחב הנפשי כמכלול, אך מכיוון שהנפש נאלצת לבודד אותו תופס מנגנון אחר את מקומו. בהעדר יכולת להגן על המרחב הנפשי כולו חודרים אליו תכנים הנחווים על-ידי הנפש כמאיימים ועוינים (התנהגויות דוחות, מרחיקות ומפחידות של ההורים, קשיים פנימיים-אישיים שלהם ועוד). לנפש אין דרך לסלק תכנים אלה ומכאן ואילך הם מהווים חלק ממנה. המנגנון שמנהל בפועל את המרחב הנפשי צריך ללמוד איך לנווט את הדינאמיקות הנפשיות-הגופניות - תוך התחשבות בנוכחותם של תכנים מאיימים ועוינים אלה. ככל שחדירת התכנים מתרחשת בגילאים צעירים יותר כך קשה יותר למנגנונים הנפשיים להבחין במקורן של החוויות וההתנסויות השליליות, והנפש נוטה לייחס ו'לרשום' אותם כמאפיינים של עצמה. רישום זה, השלכותיו וביטוייו בחיים הבוגרים יעמוד במוקד הפרק.

הרישום השלילי - רציונאל

הגרעין שממנו יתפתחו התפקודים והכישורים הנפשיים מורכב מתחושות - בעיקר אלו הנוגעות למצב הגוף (רעב, עייפות, כאב וכו'). בהעדר יכולת להגן על עצמה מפני תחושות שמקורן בסביבה, חשופה הנפש התינוקית למתרחש בקרבתה וכל מה שלא תומך, עוטף ומגן עלייה נחווה על-ידה כאיום על קיומה. בדרך, שאינה לגמרי ברורה, יש לנפש יכולת לזהות במדויק מי הם אלה שאמורים לדאוג לה ולהיות אחראים לה - למי היא שייכת. לכן - לחיוב או שלילה - כל מה שמגיע מאובייקטים אלה יכול לקבל ערך קיומי. עם זאת, יש להביא בחשבון שהתחושות הן מדויקות והנפש אינה מתרשמת (לאורך זמן) מאירועים חולפים, אלא רושמת את מה שחוזר על עצמו בהתאמה לעוצמת החוויה וההתנסות. יש לכן להתייחס אל רבים מזיכרונות הילדות, שנחוו כטראומטיים, כניסיונות של הנפש לסמן ולכוון אל מאפיינים של הרישום ולאו דווקא כמסמנים את נקודת השבר.

בדינאמיקות הנפשיות 'מובחנות' משמעה היכולת להפריד בין תכנים ותחושות, בין תחושות שונות, לאתר את מקורן, להעריך את הקשר או אי-הקשר שלהן לסובייקט וכן הלאה. מובחנות היא אחד הכישורים היותר משוכללים העומדים לרשות הנפש כדי להגן על עצמה. כשם שהיכולת להתמצא בעולם הסובב עוזרת לנו להימנע מסכנות מיותרות (לא לחצות באדום) כך גם המנגנונים המנווטים ומנהלים את הנפש אמורים ללמוד להתמצא במרחב הנפשי ולהבחין בין מה ששייך לנפש עצמה (תחושותיה, תכניה, התנסויותיה וכו') לבין מה שחדר אליה מבחוץ (ואולי אפילו מיוחס לסובייקט אבל אינו שלו, כמו 'אמרו עליך שאתה כזה וכזה..'). מובחנות היא יכולת נלמדת ובגילאים צעירים העזרה ההגנתית שהיא יכולה להציע מוגבלת מאוד. התולדה של העדר היכולת להבחין היא, שתכנים שמקורם בסביבה ונחווים כעוינים ומאיימים גורמים לסובייקט לייחס לעצמו את סיבתם: אם הוא חווה ביקורת - הוא לא בסדר; אם הוא חווה ריחוק - הוא לא אהוב; אם הוא חווה עוינות – הוא לא טוב; אם הוא חווה אדישות - הוא לא מעניין; אם דברים לא מסתדרים – הוא אשם, וכן הלאה. הרשימה ארוכה ואפשר להוסיף אליה עוד כהנה וכהנה רישומים בעלי איכות שלילית.

התחושות הן מדויקות ואינן טועות במה שהן קולטות, אך ייחוס ההתרחשויות לעצמו מוטעה במקרים רבים. אחד ההורים יכול להיות ביקורתי וביקורת זו אינה מופנה בהכרח לסובייקט. ההורים יכולים לא להסתדר ביניהם בנושאים רבים ולאו דווקא ביחס שלהם לתינוק. אחד ההורים יכול להיות נוקשה ומרוחק כדפוס התנהגות ולא רק ביחס לילד שלו. אחד ההורים יכול להיות עצבני ולאו דווקא רק מול הילד וכן הלאה. בהעדר יכולת להבחין, חווה הנפש התינוקית את עצמה כסיבתה של כל ההתרחשויות השליליות בבית. במקרים רבים תחושות אלו נרשמות כעובדה וכאמת העמוקה והסודית ביותר של הקיום הנפשי. הרכבם, עוצמת ונגישותם לתודעה של רישומים אלה משתנים מיחיד ליחיד אך המשותף להם הוא הערך השלילי שלהם והמקום העצום שהם תופסים (גם כשהם לא נגישים לתודעה) בחוויית הקיום העצמי ובהשפעה המתמשכת שלהם על דפוסי ההתנהלות בחיים הבוגרים.

למשל, לפי פרויד המאפיין המרכזי בין תגובת האבל לבין המלנכולי הוא הפחתת הערך באחרון . אלא שהתצפית של פרויד היא מנקודת-מבט של המתבונן מבחוץ. מנקודת-מבט של הסובייקט המלנכולי זו אינה הפחתת ערך אלא השתלטותה של תחושת חוסר הערך שהייתה שם תמיד. מבחינתו זו האמת העגומה של עצמו, שהצליח עד כה להסתיר מאחרים ובמקרים רבים גם מעצמו. מלנכוליה (או דיכאון) היא מצב נפשי שבו הרישום השלילי משתלט לחלוטין (או כמעט לחלוטין) על חוויית הקיום, אבל בפועל אין תסמונת נפשית שהרישום השלילי לא נוכח בה ומשפיע עליה (בצורה גלויה או סמויה). סביר להניח שברמה כזו או אחרת רישום זה נמצא אצל כולם (ולא רק בתסמונות הנפשיות השונות ) והוא חלק מהנורמטיביות.
בפסיכואנליזה ידועים ניסיונות קודמים לתאר ולהמשיג את סוג ההוויה והחוויה הנפשית, שקראתי לה 'הרישום השלילי': 'החור השחור', ה'שטח המת', 'הלא-כלום' 'הריק' ועוד. מונחים אלה מצליחים לקלוט ולתאר רק במעורפל ובצורה לא מובחנת את התפקיד המרכזי ואת משקל העצום שיש ל'רישום השלילי' בדינאמיקות הנפשיות ואין לכן טעם לעסוק בהם כאן. בהקשר זה חשוב לדעת שהרישום של הנפש את גווני השלילה שלה את עצמה הוא מדויק מאוד ומהווה מפתח חשוב בקליניקה. מונחים כמו 'חור שחור' או 'שטח מת' מדגישים את הקושי להתקרב לחוויה השלילית של עצמו ולא את גווני החוויה עצמה. ברישום עצמו אפשר להבחין בין שתי קבוצות גדולות של תחושות:

1. המבטלות (לא רצוי, לא אהוב, לא טוב, לא בסדר וכו'). 

2. המרחיקות (מגעיל, מלוכלך, דוחה, מסריח וכו'). גם אם אצל מטופלים רבים יש ייצוג לתחושות משתי הקבוצות, ההבחנה עוזרת להבין את חווית הקיום הקשה שלהן, ובחיפוש                המשותף אחר הדינאמיקות המשפחתיות שהכתיבו את הרישום עצמו.

נוכחות הרישום בקליניקה

בתוך מרחב הכלים, הכישורים והאמצעים שאמורים להנחות עת עבודת הקלינאי כמו, העברה, קשב מרחף, אמפטיה, הכלה וכן הלאה כמעט ולא ניתן למצוא בספרות הקיימת את הערך החשוב ביותר - הדיוק. הפרוצדורה שעומדת בבסיס הקליניקה באוריינטציה פסיכואנליטית ודינאמית היא השחזור. לרשות הקלינאי עומדים אמצעים רבים להתערב בעולמו הפנימי של המטופל, להקשיב לו ולהיות איתו במגע, אך כל אלה אמורים לשרת את המאמץ המשותף של שניהם לשחזר את מקור קשייו של המטופל. השחזור עצמו לא יכול למלא את תפקידו המרפא כאשר אינו מדויק. שחזור משמעותו ליצור את המסלולים המחברים בין הקשיים העכשוויים לבין מקורם בהיסטוריה הנפשית של המטופל: שבמקרים רבים מרחיקה לילדות המוקדמת ומעבר לה - להוריו (ובמקרים רבים לדורות קודמים). ככל שלהיסטוריה של ההורים (והדורות שלפניהם) יש משקל רב יותר בדינאמיקות הנפשיות של המטופל, כך עולה גם משקלה של הילדות המוקדמת בקשיים. הסיבה לכך היא, שככל שהנפש מוגנת פחות, חשופה יותר וחסרת כישורים לנווט את עצמה, כך היא נשאבת בקלות יותר לקשיים של הסובבים אותה (כולל קשיים פנימיים שלהם). לנושא זה אקדיש את הפרק הבא ולכן לא ארחיב בו כאן.

בהיותו ממוקם ברבדים הראשוניים והעמוקים ביותר של הדינאמיקות הנפשיות מכיל הרישום מידע רב ערך ביחס לדינאמיקות הנפשיות המשפחתיות - הגלויות והסמויות - שהתרחשו באותם זמנים. הנפש התינוקית היא מעין "רשמקול" של רעשי המשפחה וכמו המכשיר היא אינה מודעת למה שהיא רושמת, אך בשונה ממנו היא חווה את הרישומים כחלק של עצמה. אלה הן ההתנסויות והחוויות שיעצבו הוויית הקיום ואת דפוסי הקשים הנפשיים שיאפיינו את החיים הבוגרים. בקליניקה ניתן להיעזר ברישום הדינאמיקות המשפחתיות כמתווך בין שתי קבוצות נתונים: 

1. הקשיים הנפשיים בהווה 

2. זיכרונות, חוויות, התנסויות וחומרים אחרים המלמדים על ההורים, אופי הקשרים המשפחתיים, מקומו של המטופל בה ומאפיינים אחרים של הדינאמיקות המשפחתיות בעבר ובהווה.
    רישום הדינאמיקות התוך-אישיות והמשפחתיות מהווה חלק חשוב בעיצוב ההוויה והחוויה של עצמו בעבר ובהווה, ולכן הוא חלק בלתי נפרד מקבוצת הנתונים הראשונה. חשוב לדעת      שהנגישות של מטופלים לרישום זה אינה מובנת מאליה והאפשרות לדון ולבחון את חלקו בקשיים הנפשיים הינו תהליך מתמשך. מבחינה קלינית יש חשיבות לעצם ההבנה שמה              שהמטופל חווה כאמת על עצמו (לא בסדר, לא אהוב וכו') אומנם נרשם בתוכו אך אינו אומר בהכרח הרבה עליו. הבנה כזו יכולה ליצור הקלה ולאפשר (בהמשך) את יצירתה של            הבחנה, בין מה שרשום בסובייקט לבין מה שהרישום מסתיר או מכסה עליו (אגיע לעניין זה בהמשך).

1. את הניסיון להתחקות אחר הכוחות והדינאמיקות 'שכתבו' את הרישום כחוויית קיום של הסובייקט אפשר לדמות למהלך בלשי רגיש ומורכב: חיפוש אחר 'האקדח המעשן'. לא רק שרישום הדינאמיקות האישיות והמשפחתיות הוא מדויק אלא שהוא מתוחם בזמן: שנות הילדות המוקדמות של המטופל. התחושות שאותן הוא יכול לשאת לאורך כל חייו כ'דחוי', 'לא מעניין', 'לא אהוב', 'לא טוב' וכו' נרשמות בו בשנים אלה ומשקפות לכן את מכלול הכוחות והדינאמיקות שפעלו באותם שנים במשפחתו. בחלק מהמשפחות אלה הם אותם כוחות ודינאמיקות שיאפיינו את המשפחה גם שנים מאוחר יותר, אבל זה לא בהכרח כך. אם שהייתה בדיכאון לאחר הלידה יכולה לצאת ממנו מאוחר יותר, אב שהיה מיואש באותו זמן מהעדר האופק תעסוקתי יכול לרכוש לעצמו מקצוע אחר וכן הלאה. הנפש התינוקית אינה רושמת את השינויים אלא את המצב אליו נולדה ואותו חוותה בתקופת חייה הראשונה. 'הרישום' הוא מעין יומן מהלך וכאוב של מה שהתרחש בתקופת הילדות. ביומן זה כל מה שהתרחש נרשם כאילו הסובייקט הוא מוקד האירועים והם כולם מתרחשים בעטיו או כעדות לכישלונו להשפיע עליהם. בהקשר זה מטרת העבודה הקלינית-בלשית היא להיעזר ב'רישומים' אלה כדי לפענח מה קרה באותם זמנים בחיים האישיים, הזוגיים והמשפחתיים של ההורים.

2. הפרוצדורה הטיפולית של טוויית החוטים בין 'הרישום' לבין הנסיבות והאירועים שאליהם נולד המטופל היא פתלתלה ומורכבת. גם הרישום וגם הנסיבות הם ייחודיים לכל מטופל וספק אם דוגמא מפורטת של מהלך טיפולי קונקרטי תעזור כאן, במיוחד כשדוגמא כזו היא כמעט לא אפשרית. הפרטים והדיוק כאן הם כה מרכזיים, שהצורך לטשטש ולהסוות אותם בכתיבה הופך את הלמידה מהם לחסרת אמינות. למידה כזו שמצריכה הדרכה תוך כדי עבודה עם מטופלים ומטפלים ממשיים. כאן ניתן להביא תיאור סכמתי בלבד.

דוגמא (חלקית) מהקליניקה: אישה צעירה, שהחוויה שלה את עצמה מורכבת מתחושת כישלון ואי-הצלחה בכל מישורי החיים. ברמה עמוקה עוד יותר של 'הרישום' נמצאת תערובת תחושות המורכבת ממיאוס, ביטול וריחוק. תחושות אלו הן כה אמיתיות מבחינתה, שהיא חשה אי-רצון ועצבנות לדבר עליהן. האימא של אותה אישה מתוארת על-ידה כאובססיבית לניקיון, מנותקת וקרה מבחינה רגשית. הבירור ביחסה של האם לילדיה האחרים ולהתנהלות שלה בעולם בכלל, מעלה שמדובר בדפוס כללי, שלא כוון דווקא למטופלת. כלומר, מה שאצל האם הוא בבחינת צורת קיום בעולם תורגם ונרשם אצל הילדה כקשור בה ומופנה אליה, וגם שהיא (הילדה) מתועבת ומעוררת סלידה. שום דבר מזה לא ניתן לראות באישה היפה והמרשימה הזו, אך תחושות אלו פועלות בה כעינוי מתמשך ורק לעיתים רחוקות יש לה מנוחה מהן.

לטיפול יש כאן תפקיד כפול: 

1. לעזור לה להבחין שמה שרשום אצלה כאמת על עצמה הוא למעשה הפרשנות שלה לדינאמיקות של האם עם עצמה ורישום הפרשנות בה אינו אומר עלייה כלום. 

2. לא רק שלרישום אין ערך של אמת ביחס אליה הוא גם מתפקד כהגנה על משהו אחר. הגיוני להניח, שאם תחושות כה קשות ומייסרות מתפקדות כהגנה על משהו אחר, אז אותו משהו צריך להיות נורא עוד יותר, אך מסתבר שההיגיון הפנימי של הנפש פועל אחרת.

הרישום השלילי כגדר

אחד הנימוקים השכיחים שמעלים מטופלים הנמנעים מחשיפה, אינטימיות וקירבה, הוא החשש שיגלו 'שאין שם כלום' או שמה שיש הוא עלוב, לא מעניין וכו'. אמירות מעין אלו הן עדות נוספת לכך, שהרישום השלילי מהווה מבחינת רבים את האמת הסודית על עצמם. המפה הנפשית ועדויות רבות מהקליניקה מלמדת משהו אחר: 'אמת' זו לא רק שאינה נכונה אלא שהרישום השלילי מסתיר מתחתיו (בתוכו או מאחוריו) את הרובד החשוב ביותר לחיים הנפשיים. הפרק השישי הוקדש כולו לדיון ברובד זה ומשם ואילך הוא הוזכר כמעט בכל פרק כרובד הנפשי שאמור לנהל את הדינאמיקות הנפשיות (משום שהוא הקרוב ביותר לתחושת החיים הנפשיים). תחושת החיים אמורה להיות האינדיקציה החשובה ביותר לניהול החיים הנפשיים, ויחד עם הרובד האישי אלה הם האזורים הפגיעים ביותר במרחב הנפשי ולכן גם המוגנים ביותר. 'הרישום השלילי' הוא אחת ההגנות החשובות ביותר על אזורים אלה, אם לא קו ההגנה האחרון. אחרי הכול מי יעלה על דעתו שקיים 'אוצר' נפשי בתוך התחושות השליליות והדוחות ביותר, ומי יעלה בדעתו לחפש אותו דווקא שם?

הידיעה שהתפקוד המשמעותי ביותר של הדינאמיקות הנפשיות נמצא אי-שם בתוך או מאחורי התחושות השליליות הקשות ביותר חשובה למטופל ולמטפל כאחד. היא חשובה למטופל כאופק שיש בו תקווה גם אם הוא אינו מצליח למצוא בתחושות המוכרות לו שום דבר שדומה לחוויות המעידות על מציאותו של רובד כזה בתוכו. בשביל המטפל הניסיון ליצור מגע עם הרובד האישי ולאפשר לו לבוא לידי ביטוי הוא מטרת-העל של ההתערבויות שלו. ללא תלות בגישה הטיפולית ובצורת העבודה של המטפל - הרובד האישי הוא זה שפועל לתיקון השיבושים הנפשיים. לא בהכרח אפשר לדעת מה יהיה סדר צעדי התיקון ואת מה הם מתקנים, אך זהו הרובד היחיד במרחב הנפשי שניתן לתת בו אמון מוחלט. מילים, מחשבות, רגשות, תחושות, זיכרונות, ואסוציאציות יכולים להיות מתעתעים ומבלבלים כשם שהם יכולים לתת ביטוי למשהו אמיתי . הביטוי היחיד שהוא תמיד אמיתי מגיע מהרובד האישי והסיבה לכך פשוטה: את ערך האמת שלו הוא מקבל מהגרעין החי של הנפש. רובד זה אמור להיות כוכב הצפון של הטיפול הפסיכואנליטי, אלא שלמרבה הצער מתקשה הפסיכואנליזה , כמו גם המטופלים שלה, לזהות אותו ולהכיר בו.

כדי להעריך את המשקל שיש ל'רישום השלילי' על חוויית הקיום יש להביא בחשבון מרכיבים נוספים של הארגון הנפשי הראשוני. כמו כן יש להביא בחשבון, שהמשקל היחסי של מרכיבי ארגון זה משתנה מאדם לאדם והתמונה שלו מתבהרת רק תוך כדי חקירה פנימית ממושכת. כל אחד מהפרקים הבאים יוקדש למרכיב נוסף של הארגון הראשוני ולהשלכות הקליניות שלו. חשוב לדעת שמטרת דפוסי האינטראקציה שבין המטופל למטפל (אמפטיה, אינטימיות, אמון, הכלה וכו') היא להקל על החקירה ועל השחזור, אך הם אינם יכולים להחליף אותם. האמונה, שעל פיה פועלות חלק מהגישות העכשוויות, שדי באלה כדי לתקן המציאות הראשונית היא מתעתעת ושגויה.

פרק 16 - הארגון הראשוני: תעוקת הדורות

את ספרו 'קולה של החוויה' מסיים ר.ד. לאינג בשני רישומים ('חסרי מסגרת' כהגדרתו), המסכמים מבחינתו כל מה שמהותי לפרובלמטיקה החווייתית שספרו עוסק בה . תיאור וניתוח של הרישום השני הובאו כבר במקום אחר וכאן אתייחס לראשון: גורג', ג'נטלמן אנגלי בן שלושים וחמש, נאה, חכם, מקסים ובעל תכונות חיוביות רבות נוספות. בעברו היה שחקן רוגבי מצטיין, קצין ורווק מבוקש. נשים מטילות בו אימה ויש לו הרגשה שהוא נמצא מחוץ לעצמו. ג'ורג' פנה לטיפול כדי שיעזרו לו להיכנס לתוך עצמו. לדעת לאינג סיפורו מתחיל בסבת-סבתו והוא התחיל להיכנס לתוך עצמו רק כאשר נוכח לדעת שהסיפור של משפחתו על דורותיה נמצא בתוכו.

סבתא רבא שלו גידלה לבדה בן וכאשר הוא התחתן והתרחק מהבית וממנה והיא קיללה אותו, את אשתו ואת ילדיו עד לדור שביעי. אשתו של הבן מתה כאשר ילדה את ילדם החמישי, שמת גם הוא לאחר זמן קצר. הבן מסר לאימו את ארבעת הילדים - שני בנים ושתי בנות - ונעלם לתמיד. הבנים נעשו בטלנים, שיכורים והומוסקסואלים, ולא השאירו צאצאים אחריהם. בת אחת לא התחתנה ולא היו לה ילדים, והאחרת נישאה לקצין שהתגלה כהומוסקסואל ואלכוהוליסט. היא התאהבה ברוזן הונגרי הולל וחסר פרוטה, ילדה לו את ג'ורג', עזבה את בעלה וחזרה לגור עם הסבתא רבא והן גידלו יחד את ג'ורג'. בבגרותו הוא המשיך להתגורר בבית אימו, שתקופות ארוכות הייתה מעורפלת בהשפעת סמים ואלכוהול. הוא אשפז אותה כמה פעמים כדי שיצילו את חייה. באחת מאותן תקופות של הכרה מעורפלת, כאשר ג'ורג' היה בן שלושים ואחת, היא סיפרה לו שהוא בעצם ממזר וזמן מה לאחר מכן מתה.

המימד ההיסטורי של ה'לא-מודע'

יש להניח שברישום קליני זה ניסה לאינג להראות, שחוויות והתנסויות קשות יכולות להצטבר ולהתגלגל מדור לדור ולהשפיע בצורות שונות על כל אחד מבני המשפחה. הפסיכואנליזה מכירה תופעה זו והיא הומשגה כמה וכמה פעמים תחת שמות שונים כמו 'העברה בין-דורית', 'רוחות רפאים בחדר הילדים', האם המתה' ועוד. עם זאת - ולמרות שהתופעה ידועה והומשגה - מעט מאוד נעשה כדי ללמוד אותה לעומקה ושאלות רבות לגביה נשארו פתוחות: איך להבחין את השפעת המציאות הפנימית של אחרים מהשפעות אחרות - גלויות יותר; מהם החוקים שמכתיבים את 'נדידתם' של קשיים פנימיים מסוימים ולא של אחרים ועוד. בכל מקרה חשוב לדעת, שאת משקלה של התופעה על החיים הנפשיים יש להעריך ביחס לכל מקרה לגופו. כך למשל, מהתיאור התמציתי של לאינג לא ניתן לדעת עד כמה הנסיבות בהן גדל ג'ורג' - כילד ממזר ללא אב ועם אימא לא מתפקדת - די בהן לבדן כדי ליצור את קשייו.
השאלה המתבקשת כאן היא, האם חקירה מדוקדקת חשובה לצרכים הקליניים? במצב העניינים הנוכחי של פסיכואנליזה, כאשר התפיסה השולטת היא שאמפטיה, הכלה ויחסי-סובייקט אוטנטיים ואינטימיים די בה בכדי להביא לשינוי - כנראה שלא ממש.

המציאות הפנימית כמרחב הפעולה של הפסיכואנליזה

מנקודת מבטה של המפה הנפשית התפיסה העכשווית היא בעייתית מכמה בחינות: היא אינה מבחינה בין האמצעים ('כלי העבודה' של הפסיכואנליזה) לבין מושא הפעולה שלהם - הנפש האנושית. חוסר הבחנה זה הוא תולדה של חוסר הבנה בסיסי ביחס לאופי התהליכים המעצבים את הנפש בכלל ואת המציאות הנפשית שלה בפרט. בהמשך לכך, תמונה מעורפלת ולא ברורה של המציאות הנפשית אינה מאפשרת להעריך לא את מקורות הקשיים ולא את אופי ההשפעה של ההתערבות הטיפולית עצמה על מציאות זו.

הדינאמיקות הנפשיות שיכתיבו את המציאות הנפשית מתקבעות כבר בתקופת הילדות המוקדמת. בתקופה ראשונית זו התחושות בכלל והתחושות הגופניות בפרט הן התפקוד המרכזי של חיים הנפשיים. כתוצאה מכך, מכלול החוויות, ההתנסויות והנושאים השונים שהנפש התינוקית מתמודדת איתם ירשמו כתחושות. מבחינה קלינית המשמעות היא, שכדי להשפיע על המציאות הנפשית באופן שיאפשר לנפש לתקן את הרישומים המעצבים את המציאות הפנימית של עצמה, יש צורך ליצור איתה מגע שיהדהד לרמת התחושות. כדי שמילים יוכלו להדהד לתחושות הרלוואנטיות הן צריכות להיות מאוד מדויקות. לרשות הטיפול הנפשי עומדים אומנם ערוצי אינטראקציה אחרים, שהמגע שלהם עם התחושות ישיר ובלתי אמצעי יותר משל מילים: טיפול בתנועה, ציור מוזיקה ועוד - אך אלה ערוצי ביטוי בלבד! ללא תמונה ברורה של המציאות הפנימית ומגע מדויק עם התחושות שעיצבו אותה, היכולת של אמצעים אלה ליצור שינוי היא מוגבלת. כדי שהנפש תוכל לתקן את השיבושים שנוצרו במהלך התפתחותה עלייה לדעת מה קרה לה ואיך היא התמודדה עם נסיבות חייה. ידע זה צריך להיות נגיש לכל אמצעי האינטראקציה שלה עם עצמה ועם העולם: מילים, דימויים, צלילים, רגשות ותחושות. ככל שהידע מפעיל יותר אמצעי אינטראקציה פנימיים, כך הוא מאפשר למכלול הנפשי כולו להתארגן באופן אינטגרטיבי יותר.

תפקיד הפרוש בקליניקה

מאז ימיה הראשונים של הפסיכואנליזה הפרוש (interpretation) היה הכלי הטיפולי המשמעותי ביותר שלה. ללא קשר לכלים ולאמצעים שבאמצעותם מושג הידע אודות המציאות הנפשית, תפקיד הפרוש הוא לעזור לנפש להבין מה קרה לה ואיך היא התארגנה כדי להתמודד עם נסיבות חייה. הפרוש הוא האקט הקרוב ביותר למענה שכל הורה אמור לתת לצרכיו של התינוק. התינוק יכול לבטא את צרכיו ומצוקותיו רק באופן מעורפל ולא מובחן. תפקיד ההורה הוא ללמוד להבחין מתי הוא רעב, עייף, זקוק למגע וכו' ולתת את המענה הנכון. אמפטיה והכלה ללא מענה ממשי ישאירו את התינוק להתמודד לבד עם מצוקותיו. בקליניקה הפרוש ממלא את אותו תפקיד שיש למענה הנכון במציאות שמחוץ לה. כדי שלפרוש יהיה סיכוי לתת מענה נכון, יש צורך להכיר בצורה מקיפה ושיטתית את הנפש האנושית בכלל ואת המציאות הפנימית שלה בפרט, משום שככל שהוא מדויק יותר כך הוא מהדהד ליותר רבדים נפשיים.
כחלק מהידע אודות המציאות הפנימית יש צורך להביא בחשבון גם את אפשרות נוכחותם של קשיים שמקורם במציאות הפנימית של אחרים: הורים, הורי-הורים וכן הלאה. הדרך להקטין את השפעתם של תכנים אלה על הדינאמיקות הנפשיות עוברת גם היא דרך התחושות ומכאן הצורך בדיוק. כמו בהקשר ל'רישום השלילי' (ראו פרק קודם), דיוק משמעותו יכולת לאתר/לשחזר את החוטים הקושרים את הקשיים העכשוויים לנושאים המאכלסים את המציאות הפנימית, שמקורם במציאות הפנימית של אחרים. אומנת התופעה עצמה מוכרת לפסיכואנליזה זה מכבר, אך בפועל מעט מאוד נעשה כדי שאפשר יהיה להביא אותה בחשבון בקליניקה ולהבחין אותה מנושאים אחרים.

פרמטרים לנוכחות קשיים במציאות הפנימית

הנוכחות של התנסויות וחוויות שליליות במציאות הפנימית נקבעת על פי שני פרמטרים עיקריים: אופי האיום על הקיום ועוצמתו. הנפש התינוקית אינה מצלחה אומנת לזהות את מקור האיום והאם הוא מכוון אליה או קיים בסביבתה, אך היא רושמת בדייקנות את אופי האיום עצמו ואת עוצמתו. רישומים אלה צריכים לשמש כרקע לחיפוש משותף של המטפל והמטופל אחר מקורם ונסיבות נוכחותם במציאות הפנימית. נקודת המוצא לחיפוש הם קשייו העכשוויים של המטופל והסימפטומים שלו. במקרים לא מועטים נסיבות החיים המוקדמים, ככל שהם ניתנים לשחזור, אינם נמצאים בהתאמה לאופי הקשיים העכשוויים של המטופל: ההורים היו מסורים באופן סביר ולא ניתן לאתר התנסויות טראומטיות במשפחה ובכללו של דבר הנסיבות אינן מצדיקות את אופי הקשיים ועוצמתם. אי-התאמות מעין אלו מסמנות, שיתכן ואת ההסבר לחלק מהקשיים יש לחפש במסלול אחר: נושאים שמקורם במציאות הפנימית של אחד ההורים או שניהם, ש'התגלגלו' למציאות הפנימית של המטופל.

דוגמה מהקליניקה

א. אישה מעל חמישים, חיה לבדה, ללא ילדים ואינה עובדת. כל יציאה שלה מהבית לוקחת כמה שעות, גם כאשר יש לה מטרה מוגדרת כמו ללכת לחדר כושר. היא לא ממש יודעת איך הזמן עובר. היא מניחה שהיא נזכרת במשהו וכדי שלא תשכח אותו עליה לעשות אותו ואחר כך יש משהו לא בסדר שצריך לסדר וזה מזכיר לה עוד משהו וכך עובר הזמן. היא נהנית ללכת להצגות, אופרות וכדומה אבל אף פעם לא זוכרת מה ראתה. היא זוכרת את החוויה אך לא את שם ההצגה ולא את העלילה. היא לא מסוגלת להחזיק בראש יותר ממטלה או נושא אחד וגם הם נוטים לחמוק ממנה, אם היא לא ממש מתאמצת ונזהרת לא להיסחף אחר מחשבותיה. א. לא מסוגלת להשתלט על מכשירים כמו פלפון, מחשב וכו' גם לאחר שלימדו והדריכו אותה כי סדר הפעולות בורח ממנה. אם כבר הצליחה להשתלט על מכשיר אחד ומנסה ללמוד להשתמש באחר, היכולת להפעיל את הראשון נמחקת לה. אנשים מחבבים אותה ויש לה הרבה חברים ומכרים, שמרבים להתקשר אליה או לעצור אותה ברחוב אבל זה מעייף אותה ומדי זמן היא נשארת כמה ימים בבית ולא עונה לטלפונים. לפני זמן מה הוזמנה לאירוע כלשהו, שלקחו בו חלק אנשים רבים שהיא מכירה, וחלקם פנו אליה, סיפרו לה דברים, דיברו איתה והכול באווירה נעימה וקלילה. לאחר אותו אירוע היא ישנה יומיים רצוף. אין לה אף פעם עניינים משל עצמה לדבר עליהם והיא לא מוצאת שיש לה מה להגיד על עצמה, על חייה ועל כל נושא אחר. לפני כעשר שנים לאחר שכמה מבני המשפחה נפטרו, היא גילתה בתדהמה שיש לה סוג של קיום משל עצמה מבלי לדעת הרבה מה היה קודם והיא מניחה שהיא פשוט הייתה חלק מהבית והמשפחה.

מההיסטוריה שלה לא ניתן ללמוד הרבה על מצבה היום, משום שלהתנסויות שלה בחיים הריאליים ושל אנשים אחרים לגביה לא הייתה השפעה של ממש על צורת וחוויית הקיום שלה. בילדותה היו לה פחדים רבים ואלה פחתו בבגרותה, אך פרט לכך נראה שלא הרבה השתנה בה: כילדה, מבוגרים אהבו אותה והיא הסתדרה טוב גם עם בני גילה. את מרבית שעות הלימודים בילתה מחוץ לכיתה והייתה יכולה לבלות שעות ארוכות לבדה ולספר לעצמה סיפורים. בכללו של דבר רמת התפקוד שלה והקושי להתאים את עצמה לאילוצי המציאות לא היו שונים בהרבה מאלה של היום.

חשוב לדעת שמדובר באישה אינטליגנטית, רגישה ונבונה מאוד, בעלת ערך עצמי, שמודעת ומשתוממת על התנהלותה בחיים, אך אינה יכולה לעשות הרבה ביחס לכך. הוריה אולי לא הבינו מה לא בסדר איתה כילדה, אבל היו רגישים כלפיה, עשו ככל יכולתם להגן עליה, לתמוך בה ולדאוג שתוכל להתקיים בכבוד - גם אם לא תפרנס את עצמה. במהלך השנים היא אובחנה כסובלת מדיכאון, הפרעת קשב וריכוז ועוד כמה אבחנות. היו כמה ניסיונות להסתייע בטיפולים שונים - פסיכותראפיה, אלטרנטיביים - אך ללא תועלת של ממש. אף אחד מאלה שאבחנו וטיפלו בה לא יצר בה הרגשה שיש לו מושג למה היא מתנהלת בחיים כמו שהיא מתנהלת.

כדי להבין משהו על אופי הקשיים של א. יש להעריכם משתי נקודות מבט: מקורות הקשיים ואיך הם הכתיבו את צורת הקיום שלה

המציאות הפנימית של ההורים כמקורם

מטעמי חיסיון על המשפחה כולה אפשר להציג רק את המסקנות מבלי להיכנס לפרטים. שני ההורים היו דומיננטיים מאוד, מוערכים, ורבים נעזרו בהם בצורות שונות. ממה שא. סיפרה ונוגע לחיי ההורים עם עצמם, הצטברו מספיק אינדיקציות כדי להעריך שבכל אחד מהם פעל רובד נפשי, משמעותי, שכמעט ולא נחשף בחיים הריאליים שלהם, ואולי גם לא היה לגמרי מודע להם. אחד הדימויים שמלווים אותה ביחס להוריה הוא, שהיא נמצאת בנקודת חיבור של שני צירים ארוכים, שכל אחד פונה לכיוון אחר והם נמתחים לשמיים. נראה שכתינוקת היא 'נלכדה' במציאות הפנימית של הוריה ומעולם לא הצליחה לצאת משם.

כדי ל'תרגם' את המשמעות של 'להילכד במציאות הפנימית של ההורים' בהוויית הקיום של א., יש צורך לחזור ולהזכיר בקצרה את השדה-החווייתי-משפחתי שאליו נולד כל תינוק.

השדה התחושתי-חווייתי של המשפחה

הנפש התינוקית יוצאת לעולם חשופה וחסרת כל הגנה ואפשר לתאר אותה כצרור של תחושות (גופניות ואחרות). כל מה שהתינוק 'יודע' על מצבו ומה שמתרחש סביבו נחווה כתחושות. מבחינה זו התחושות שנמצאות בבית חשופות לו ונחוות על-ידו כחלק מגופו. התינוק נולד לשדה של תחושות, שמורכב משני מוקדי כוח גדולים (האם והאב) ועוד כמה קטנים (אם יש לו אחים ואחיות). המיקום שלו בשדה מותנה בעוצמה של כל אחד מהמוקדים, באיכות שלו (האם היא תומכת בו או מאיימת עליו), במידת השקט/האי-שקט של השדה, במגדר של התינוק ובמשתנים נוספים שלא נדון בהם כאן. כמה וקטורים מרכזיים (שיכולים להתנגש אחד בשני) יכתיבו איך יתמקם התינוק בשדה המשפחתי. מביניהם יודגשו כאן שלושה: 

1. איפה בשדה זה הוא מרגיש הכי מוגן ובטוח. 

 2. מהו המיקום האפקטיבי ביותר בו הוא יכול לתרום לאיזון השדה כולו. 

 3. עוצמת מוקדי הכוח ועד כמה הם שואבים את הנפש התינוקית לתוכם.

ככל שהתינוק חווה את השדה רגוע יותר כך יש לו יותר חופש תנועה, הוא פחות מאוים, נשאב פחות לקחת חלק באיזון שלו ולהפך: ככל שמוקדי הכוח חזקים וסוערים יותר כך חופש התנועה שלו מוגבל יותר .

אצל א. הגורם המשפיע העיקרי היה במוקדי כוח סמויים, שמקומם במציאות הפנימית של ההורים ושלא באו לידי ביטוי בהתנהלות הגלויה שלהם. נראה שההשפעה של שדה הכוח החווייתי עלייה הייתה כה גדולה, שגם כילדה וגם כאדם בוגר היא ממשיכה להתקיים במעין מרחב תחושתי-חווייתי ראשוני, שבו אין הבחנה ברורה בין התחושות של עצמה לבין התחושות של הסובבים אותה ואין גם סינון שלהן. היא מתעייפת בחברת אנשים כי התחושות שלהם נקלטות על-ידה ומאפילות על תוכן הדברים. מאותה סיבה היא גם מתקשה להתמקד בדבר אחד ולאורך זמן משום שהקשב שלה, בדומה לקשב של ילדים קטנים, נודד מעניין לעניין. היכולת לשלוט בקשב היא יכולת נלמדת ומותנית בין היתר גם ביכולת לסנן רעשים. א. לא מוצאת מה להגיד על עצמה ועל עניינים אחרים משום שדיבור מתאפשר רק מנקודת-מבט שנמצאת במרחק מהתחושות. הדיבור מצריך יכולת להביא את התחושות בחשבון, אבל רק כעוד אמצעי שעוזר לגבש דעה. אצל א. התחושות כה דומינאנטיות שהן לא מאפשרות להתרחק מהן.

כמו הורים רבים אחרים גם הוריה עשו את מה שביכולתם כדי להכיר לה את עצמה ואת העולם, אך לא הייתה להם שום דרך לדעת ש'הרעש', המשפיע ביותר על חווית הקיום שלה, מקורו בנפש של עצמם. זה תפקידו של הטיפול: לעזור לה למקם את התחושות ולתת מילים לחוויית הקיום שלה (כמעט מתחילתו היא חווה את עצמה לראשונה כמי שיש לה על מה לספר ולדבר). חשוב לדעת, שלא ניתן להקל על אישה זו ולעזור לה אם לא מאתרים את מקורות הקושי, נותנים להם שם ומשמעות ועוזרים לה לראות איך הם הכתיבו את חווית הקיום שלה ואת קשייה.

הנפש האנושית היא כה מורכבת שאין שום דרך להעריך על סמך הסימפטומים והסימנים הגלויים מה מתחולל ברבדים הסמויים יותר ואיזו מציאות פנימית פועלת שם. בין אנשים שונים ניתן למצוא דמיון וקירבה בסימפטומים ובסימנים, במציאות הפנימית שלהם - אף פעם לא! לצורך הערכת תפקוד, מתן תרופות וכדומה יש חשיבות לאבחנות השונות, אך בקליניקה עצמה הן יכולות לשמש רק כעוד קצה חוט אחד, מבין רבים אחרים, למציאות הפנימית.

'נדידת תכנים' - רציונל

כאמור מעט מאוד נעשה כדי להבהיר את הנושא המורכב והחשוב של נדידת תכנים ממציאות פנימית אחת לאחרת. מהניסיון שהצטבר עד כה אפשר לציין שלושה פרמטרים שיכתיבו אילו תכנים ינדדו: 

1.עוצמת ההתנסות 

 2.נגישות למודעות 

3. מידת ההתמודדות. ככלל, ככל שעוצמת ההתנסות חזקה יותר, ככל שהתכנים פחות מודעים וככל שנעשה פחות מאמץ להתמודד איתם, כך יש יותר סיכוי שהם ינדדו הלאה לדור הבא. למשל, עוצמת הטראומות שחוו רבים מיהודי אירופה במלחמת העולם השנייה היו כאלו ששום מודעות וניסיונות התמודדות לא הועילו. הדים של הטראומות נדדו לדור השני והשלישי ומי יודע לכמה עוד.

במצבים אחרים, הקשורים יותר לנסיבות משפחתיות, יש להביא בחשבון שכל אחד מהפרמטרים יכול לתרום את 'חלקו' לנדידה. אלה אינם נושאים תיאורטיים מופשטים, אלא נושאים קליניים מובהקים. כך למשל במקרים מסוימים טיפול המכוון למציאות הפנימית של ההורים (ולא רק הורים של ילדים קטנים) יכול להקל על המציאות הפנימית של ילדיהם גם לאחר שנושאים פנימיים של ההורים כבר נדדו והשפיעו עליהם.

אלה אולי נושאים שמוכרים לרבים מהניסיון הקליני אך ניסיון כשלעצמו אינו מספיק. כמו בהיבטים אחרים הקשורים לארגון הראשוני של הנפש ולמציאות הפנימית שנוצרה בה, התרומה של הניסיון היא מוגבלת וחלקית.

פרק 17 - הארגון הראשוני: התשוקה לתיקון ובחירת האובייקט

ה'גלגול' של קפקא, אחד הסיפורים המכוננים של הספרות המערבית המודרנית, נפתח בכך שבוקר אחד מתעורר גריגור סאמסא ומגלה שהפך לשרץ ענקי . סאמסא הוא סוכן נוסע הגר בבית הוריו ומפרנס יחיד למשפחתו: אב, אם ואחות. בשפה החווייתית והייחודית למציאות הפנימית של הנפש, להפוך לשרץ משמעו, שה'רישום השלילי' (ראה פרק 15) השתלט על כל ישותו של סאמסא. הוא חווה את עצמו כדוחה, חסר ערך, לא ראוי לבוא בחברת בני אדם וחסר אונים לדאוג לעצמו ולשנות את מצבו - מעין תינוק דחוי ומוזנח. תקוותו היחידה היא, שבני משפחתו יבינו ויקבלו את מצבו, ידאגו לו, ו\יטפלו בו ויהיו עימו בקשר. תקווה זו סופגת פגיעה אחרי פגיעה עד שסאמסא המיואש והבודד מאבד כל רצון לחיות ומת. לדפוס של יצור דחוי, בודד, מעוות או לא-אנושי הזקוק למגע אנושי ולאהבה בכדי לחזור לדמותו האנושית, יש מקבילה במעשיות עם רבות כמו 'מלך צפרדע', 'שבעת העורבים', 'ששת הברבורים', 'אח קטן, אחות קטנה', היפה והחיה' ועוד. אלא שבשונה מהסיפור של קפקא - במעשיות אלו היצורים המעוותים והלא-אנושיים חוזרים לדמותם המקורית בזכות אהבה, דאגה והתמסרות.
המבנה הבסיסי של סיפורים אלה הוא פשוט למדי: משהו בחייהם של ילדים או מבוגרים מוצלחים וטובים משתבש, והם הופכים להיות לדחויים, נרדפים, מבודדים, חסרי אונים ומעוותים. רק עזרה ואהבה ממישהו מבני משפחתם, או ממי שרוצה להקים איתם משפחה, יכולה להושיעם ולהחזירם למצבם ולדמותם הראשונית. משמעות החזרה היא, שהם יכולים לשוב למסלול חייהם הנכון, להמשיך מהמקום שבו השתבש - עם מי שאוהבים אותם ואהובים עליהם. הספרות היפה והעממית כמעט שאינה יודעת, ש'הירידה' מהמסלול הנכון מתרחשת אי-שם בילדות המוקדמת - הרבה לפני הרגע שבו אנו פוגשים את הגיבורים (כילדים או מבוגרים). רק מעשיות בודדות, כמו 'הזאב והגדיים', יודעות לספר על מה שמתרחש בילדות המוקדמת ומשבש ומעוות את מסלול ההתפתחות הנכון כבר מראשיתו. ניתוח של המעשייה הוצג כבר במקומות אחרים ולא אחזור אליו כאן , .

מרבית הגישות הפסיכואנליטיות מסכימות, שחלק ניכר מהקשיים הנפשיים מקורו בילדות המוקדמת, אך הן חלוקות ביניהן ביחס לגורמי השיבוש וביחס לשאלת המסלול ההתפתחותי הנכון: מה היה אמור להתרחש אם ניתן היה למנוע או למתן את השיבושים.

הנושא של גורמי השיבוש הפועלים בשדה המשפחתי-תחושתי אליו נולד התינוק - ומעוותים את תנאי ההתחלה הרצויים לו - נידון כבר כמה פעמים ובהקשרים שונים בפרקים קודמים (פרקים 5, 6 ואילך). כאן אתמקד בשאלת המסלול ההתפתחותי, בתשוקה ככוח המניע את סדר צעדיו, בסטיות מהמהלך הנכון שלו ובמסמנים שלהן בקליניקה.

המסלול ההתפתחותי

רקע

במהלך ההיסטוריה של הפסיכואנליזה הוצעו כמה מודלים למסלולי התפתחות, שכל אחד מהם מדגיש היבט אחר של הדינאמיקות הנפשיות: תחנות בהתפתחות המיניות (פרויד), פוזיציות נפשיות (קליין), יחסי-אובייקט (ויניקוט, מאהלר, ביון ועוד), סולם צרכים (מאסלו) ועוד. בנוסף הוצעו גם מודלים התפתחותיים ששמו את הדגש על תפיסה וקוגניציה (פיאז'ה, ברונר), תהליכי חברות (ויגוצקי) ועוד. כל ניסיון להציע תיאוריה התפתחותית כוללת יצטרך להביא בחשבון גם את המסלולים השונים וגם להראות איך השלבים, שמהם בנוי כל מסלול, קשורים אחד בשני, מה מתנה את מה ועוד. התרומה הקלינית של המודלים ההתפתחותיים השונים שולית למדי, משום שהם מתפקדים יותר כחלק מהרקע של הידע הקליני והרבה פחות בפרקטיקה עצמה.

ההיבט ההתפתחותי על-פי המפה הנפשית

פרק שמונה התמקד כולו בתיאור היבטים שונים של המסלול ההתפתחותי והקשר שלו לעקרונות השיטה הפסיכואנליטית. אחזור על הדברים בקצרה.
אחת ההנחות המרכזיות של 'המפה הנפשית' היא, שבדומה לגוף גם הנפש מתפתחת/מתמיינת מגרעין ראשוני פשוט ועל פי סדר צעדים מוכתב מראש. ההבדל המכריע בין התהליך הגופני לנפשי הוא, שהתמיינות איברי הגוף ומערכותיו מתרחשת ברובה ברחם או בתנאים דומים לו (כמו בחיות כיס) ואילו ההתפתחות הנפשית מתחילה רק אחר הלידה. תהליך ההתמיינות של הגוף מתנהל על-פי סדר צעדים מוכתב מראש, אך כל צעד מצריך הד מרקמות אחרות כדי להמשיך לצעד הבא. ההתמיינות יכולה להתקיים רק כאינטראקציה חוזרת ונשנית בין הגרעין המתפתח (הסובייקט) לבין רקמות וחומרים אחרים הנמצאים בסביבתו. בדומה לכך גם תהליך ההתמיינות הנפשי מתחיל כגרעין נפשי פשוט, שכל צעד שלו מצריך הד מסביבתו הקרובה. ברמה הנפשית התינוק האנושי נולד כצרור תחושות מבלי יכולת להבחין ביניהן. רק דרך האינטראקציה עם הסביבה הוא לומד לזהות מתי הוא רעב, עייף, סובל מכאב, קור, אי-נוחות, חסר הגנה וכדומה. ככל שהוא גדל מתווספים עוד ועוד נושאים ותחומי חיים שאליהם הוא נחשף, והוא זקוק להד והדרכה מהסביבה כדי להבחין בין אובייקטים שונים, ללמוד לדבר, להבחין בין מותר ואסור, בין בטוח למסוכן, בין אמוציות שונות ועוד. את תהליך ההתמיינות הנפשית אפשר לתאר גם כתהליך היווצרותם של תפקודים, מיומנויות, יכולות וכישורים גבוהים יותר מהגרעין הראשוני וגם כרשת הולכת ומסתעפת של אינטראקציות וקישורים ביניהם: קישור בין תחושה לאירועים פיזיים בגוף, בין תחושה לפעולת איברים שונים, בין ריגוש (אמוציה) להבעות פנים ופוזיציות גופניות, בין אובייקטים למילים ועוד. קישורים אלה יוצרים את התשתית ליכולת להתמודד עם המציאות הריאלית ובמקביל את מה שנהוג לכנות 'מציאות פנימית'.

בהעדר מחקר התפתחותי-נפשי מקיף הידע שלנו על הסדר ההתפתחותי הוא חלקי ומקוטע. התיאוריות ההתפתחותיות הקיימות סימנו כבר חלק משמעותי מהתחנות המרכזיות שכל אדם אמור לעבור בהן. אך לפחות מנקודת המבט הקלינית יש להביא בחשבון, שהמסלול המחבר בין התחנות המרכזיות המשותפות מורכב מעוד הרבה מאוד צעדים קטנים יותר. הסדר של צעדים אלה הוא אישי וייחודי מהיותו מותנה בהרבה מאוד גורמים - מולדים ונסיבתיים.

המרכיב ההתפתחותי של המערכת הנפשית הוא אחד הכוחות החזקים והמשפיעים ביותר על התנהלותה לאורך כל החיים. רק לעיתים רחוקות, אם בכלל, תוותר הנפש על האפשרות לתקן את המסלול ההתפתחותי שסטה מהכיוון הנכון לה. כמו במעשיות, גם בקליניקה (ומן הסתם גם מחוצה לה) ניתן לפגוש את שתי צורות הניסיון לתיקון: הראשונה מופנה למשפחת המקור (או לאחד מבני המשפחה) - מי שהיו אמורים למנוע את הסטיות מהמסלול ההתפתחותי הנכון. הצורה השנייה מכונה בשפה הפסיכואנליטית 'בחירת האובייקט' והיא מופנית אל מי שמצופה מהם שבאהבתם ודאגתם יתקנו את מה שהשתבש. הצורה הראשונה מכוונת לתקן את מה שהשתבש בבית הראשוני - המקורי. הצורה השנייה מכוונת לבנות בית חדש, שיכיל בתוכו גם את התיקון של מה שהשתבש בבית המקורי.

דוגמאות מהקליניקה לצורה הראשונה

דוגמא ראשונה: אישה כבת חמישים, יפה, חושנית, חיונית ועומדת ברשות עצמה כבר מגיל צעיר. לא התחתנה, אין לה ילדים ולמרות שהיא מחוזרת מאוד והיו לה הרבה רומנים קצרים, בקושי היו לה חיים זוגיים. במספר מועט של פגישות התברר, שכל חייה היא עסוקה בניסיונות נואשים להשיג אהבה, תמיכה וקבלה מאימה. הצורך להרגיש רצויה ונאהבת על-ידי האם היה כה חזק ושולט בחייה, שמשהו בתוכה לא הרגיש מוכן לעשות את הצעדים המתבקשים מאישה בוגרת: למצוא לעצמה בן-זוג, להקים משפחה או אפילו להיות אם חד-הורית. בשביל אישה זו היחידה שהייתה יכולה לתקן את מסלול החיים שלה היא מי שהייתה גורם מרכזי בסטייה ממנו.

דוגמא שנייה: אישה מעל שישים. חלק מרכזי בטיפול היו רגשותיה הקשים ביחס לאימא שלה, שייסרו אותה כל חייה והשליכו על כל היבט שלהם: זוגיות, הקשר עם ילדיה, הקריירה ועוד. אימא שלה נתפסת אצלה כעצבנית, כעסנית וביקורתית וכל זיכרון אחר ממנה נחווה על-ידה כמתנה נדירה ויקרת ערך. רק לאחר כשנה בטיפול התחיל לעלות רובד אחר, עמוק יותר וכמעט לא מודע לה בעוצמת נוכחותו: תחושות של החמצה, אשמה וכישלון על כך שלא השכילה ליצור לאימא שלה חיים אחרים. האימא נפטרה כבר לפני הרבה שנים כשהמטופלת הייתה בשנות העשרים המוקדמות שלה. במציאות החווייתית הפנימית (ללא קשר למציאות הריאלית) הסיכוי לצאת לחיים משל עצמה, מותנה בכך שתארגן לאימא שלה חיים אחרים: רווחה כלכלית, דירה מפוארת, מאהב מלומד ובעל מעמד וכן הלאה. במציאות הפנימית שלה רק אם וכאשר אימה תהייה רגועה, מרוצה מחייה ותעריך את הבת שלה (על מה שעשתה למענה?!) תוכל הבת לצאת לחיים של עצמ

התיקון - רציונל

ההיגיון ההתפתחותי העומד מאחורי ניסיונות התיקון הוא פשוט למדי: כדי לחזור למסלול ההתפתחותי הנכון צריך לחזור לנקודה שבה השתבשו הדברים. החזרה משמעה לתקן את מה שהשתבש ולכונן מחדש את הדפוס הנכון לסובייקט של הורה-ילד. בהקשר של הדוגמא השנייה - חזרה משמעה לתקן את האם. לתיקון יש תפקיד כפול: לכונן יחסיים חיוביים עם האם וליצור תנאים, שיאפשרו לה לעזוב אותה וללכת לחייה שלה ללא רגשי אשמה, דאגה ותחושת כישלון.
פרק 14 כולו הוקדש לדפוס ההתמודדות הראשוני ביותר שאליו נאלץ התינוק להסתגל בעקבות שבירת המבנה הנכון הורה-ילד ואחזור על הדברים בקצרה: מנקודת-המבט של החיים הנפשיים של התינוק, הצרכיו ממבנה נכון של יחסי הורה-ילד הם ברורים ובהירים: תפקיד ההורים הוא להגן על המרחב הנפשי שלו, לתמוך בצרכיו ולא לכפות עליו שום דבר שאינו נכון לו . הניסיון הקליני מלמד, שמבנה כזה לא מצליח להתקיים ודפוסי ההתמודדות עם השבירה שלו נמצאים בבסיס כל הקשיים של המטופלים. המשמעות של שבירת הדפוס הנכון הוא, שבצורות רבות ושונות המבנה הנכון מתהפך: הילד (לפחות מנקודת מבטו) הוא זה שצריך לתמוך בהורה. יש סיבות טובות להניח, שדפוסים אלה מעצבים גם את החיים הנפשיים של מי שאינם נמצאים בטיפול. הצגה שלמה יותר של שבירת המבנה הורה-ילד ודפוס ההתמודדות שמתגבש בעקבותיו אפשר למצוא במאמר משותף עם דר' רוית ראופמן שמנתח את המעשייה 'כיפה אדומה' ופורסם בכתב העת האינטראקטיבי 'מרחבים' .

מנקודת-מבטו של הסובייקט, הכינון מחדש של הדפוס הורה-ילד אינו מטרה בפני עצמה אלא צעד הכרחי, שיאפשר לו לחזור לנקודה שבה השתבשו הדברים, לתקן אותם ולהמשיך משם במסלול ההתפתחותי הנכון לו. הצעד ההתפתחותי הבא הוא כבר אישי ואין לדעת מראש לאן יוביל. מנקודת-מבט התפתחותית שום צעד אינו מטרה בפני עצמה אלא תמיד גם תנאי ומדרגה לצעד הבא. לאורך כל סדרת פרקי ה'במה הפתוחה' חזרתי על עובדה-תובנה שמוכרת בפסיכואנליזה מזה שנים רבות: מקור עיקר הקשיים הנפשיים המעצבים את הדינאמיקות הנפשיות והיותר עמידים לשינוי, הוא בילדות המוקדמת. משמעות עובדה זו היא, שהסטיות מהמסלול ההתפתחותי הנכון לסובייקט מתרחשות בשנים שבהן מרבית ההתרחשויות וההתנסויות נמצאות מחוץ לטווח הזיכרון והמודעות. מסיבה זו גם מרבית ניסיונות ופעולות התיקון מתרחשות מחוץ לטווח המודעות.

היגיון התיקון מוכתב כולו על-ידי המציאות הפנימית והסיכויים ליישם אותו במציאות הריאלית הם קלושים. אחת המטרות החשובות של הטיפול היא, לעזור למטופלים לזהות את הנוכחות של מוטיב זה במציאות הפנימית של עצמם, כאשר הזיהוי משמעו לאתר איפה, מתי ומה השתבש. ככל שהזיהוי מדויק יותר, כך נפתחות לדינאמיקות הנפשיות יותר אפשרויות למצוא דרכים עוקפות כדי לחזור למסלול ההתפתחותי הנכון.

יצירת בית חדש כתיקון

לפחות בקליניקה אפשרות התיקון על-ידי בן/בת זוג שכיחה הרבה יותר. קשה לי לזכור זוג שהגיע לטיפול ומוטיב התיקון לא היה מרכזי בבחירתם אחד את השני, בכעסים, בתסכולים ובאכזבות שליוו ומלווים את התנהלותם בזוגיות עצמה. הרציונל לתיקון, העומד מאחורי הקשר הזוגי, מורכב יותר וראוי להקדים לו את העמדות שגיבשה הפסיכואנליזה בשאלת 'בחירת האובייקט'.

בחירת האובייקט

רקע

המושג 'בחירת אובייקט האהבה' או 'בחירת האובייקט' הוצע לראשונה על-ידי פרויד ב'שלוש מסות על התיאוריה של מיניות' . הוא דן בו שוב כעשר שנים מאוחר ביותר ב'הצגת הנרקיסיזם' . בפסיכואנליזה הקלסית היה למושג זה תפקיד חשוב בתיאוריה ובקליניקה, משום שהוא יצר קישור בין הבחירות בעולם העכשווי והריאלי לבין המקורות הקדומים שלהם. פרויד הבחין בין שני דפוסי בחירה עיקריים: הראשון - anaclitic object choice - הושפע מהקשר הראשוני עם הגורמים המשמעותיים שטיפלו בילד בשנות חייו הראשונות. פרויד הדגיש במיוחד את ההזנה ואת תחושת ביטחון (האם המזינה, האב המגן). הדפוס השני - narcissistic object choice - מבוסס על נרקיסיזם ילדותי הבוחר את מי שהוא (מעין ראי של עצמו), את מי שהוא היה רוצה להיות וכדומה. לדעת פרויד, לשקלול של שני דפוסים אלה יש השפעה גדול על בחירת אובייקט האהבה בגילאים מאוחרים יותר.
אפשר לחלוק על מאפייני הדפוסים המשפיעים לדעת פרויד על בחירת האובייקט, אך לא על העקביות שבה ניסה להראות, איך התנסויות מהילדות המוקדמת מעצבות את הקשיים בגילאים מאוחרים יותר. תיאוריות מאוחרות יותר (כמו 'יחסי אובייקט') העבירו את עיקר המשקל לקשר הזוגי עצמו: השלכות שיש למנגנוני הגנה פרימיטיביים על היחסים בין בני הזוג (הזדהות השלכתית, קושי באמפטיה וכו'); תסכול ואכזבה מכך שהזוגיות לא מצליחה ליצור פיצוי לחסרים מהעבר וכדומה. 'בחירת האובייקט', כנושא תיאורטי וקליני, נעלמה כמעט לגמרי מהספרות הפסיכואנליטית העכשווית.

בחירת האובייקט והמסלול הנכון לפי המפה הנפשית
רקע

הנפש האנושית היא הישות המשוכללת ביותר ביקום המוכר לנו ועומדות לראשותה מספר כמעט בלתי מוגבל של דרכים להתקיים, להתמודד עם המציאות ולקדם בה את מטרותיה. איך אפשר להעלות על הדעת שמתוך מגוון עצום זה יש רק דרך אחת שהיא הנכונה ביותר? ומי בכלל מוסמך להחליט מהי דרך זו? התשובה לשאלות אלו מותנית בנקודת-המבט: שום גורם חיצוני לנפש עצמה אינו יכול לדעת מהי הדרך הנכונה ואינו מוסמך לקבוע אותה בשבילה . מנקודת-מבט אחרת – זו של הנפש את עצמה ואת התפתחותה - יש דרך שהיא נכונה בשבילה יותר מהאחרות ויש גורם מוסמך בתוכה שאמור להיות אמת מידה עד כמה היא התרחקה מדרך זו. כמו כל תהליך התפתחותי, ההתפתחות הנפשית משמעה הבאה הדרגתית לידי ביטוי של מכלול התפקודים, הכישורים והיכולות הנפשיות. בתוך כך אמור גם להתפתח גם הרובד האישי, שייעודו הוא לנהל את המכלול בהתאמה מרבית ככל האפשר לחוויית החיים: האינדיקציה המשמעותית ביותר של הקיום הנפשי. מנקודת מבט זו 'הדרך ההתפתחותית הנכונה' משמעה, שהרובד האישי השיג לעצמו חופש פעולה לנהל את הדינאמיקות הנפשיות בהתאמה לחוויית החיים.

בחיים הריאלים יש דוגמאות רבות למי שהצליחו להביא לידי ביטוי את כישוריהם ויכולותיהם וזכו להישגים רבים, אך לא הרגישו את עצמם כמי שחיו. אמירות נוסח 'אין לי חיים' 'אני חי ליד החיים', 'אני מרגיש מת רוב הזמן' וכדומה שכיחות בקליניקה ומחוצה לה, ללא תלות בתנאי הקיום הריאליים. יותר מכל ישות חיה אחרת יש לנפש אפשרויות להתקיים בלי לחוות את עצמה חיה. אך הערך העליון של הקיום הם החיים וללא תחושה שלהם הקיום נחווה כמעמסה, כחסר, דל, ריק וכדומה. רק בהקשר זה ניתן להבין כמה מהבחירות והפעולות שלנו נועדו לחזור ולשחזר את התנאים והנסיבות שבהן השתבשה ההתפתחות הנפשית ואיתה גם אפשרות התפתחותו של הרובד האישי. נראה שניסיונות התיקון מכוונים רובם ככולם לאותה מטרה: להשיג לרובד האישי חופש פעולה לנהל את המכלול הנפשי-גופני בהתאמה לחוויית החיים.

תפקידה המתקן של בחירת האובייקט

על פי ניסיוני הקליני אין שום ערוץ קיום ופעילות אנושי שאליו מכוונים ניסיונות התיקון באחוזים כה כמו זה של בחירת בן/בת הזוג . הקושי המובנה בבחירת האובייקט כערוץ תיקון הוא הניסיון למצוא מענה לדינאמיקות של המציאות הפנימית, שמקורן בחוויית הבית בילדות המוקדמת: על-ידי העתקתן לאופי הדינאמיקות שיאפיינו את הקמתו של בית משפחתי חדש במציאות הריאלית והעכשווית. ההעתקה עצמה אינה מתקנת כלום אלא רק משחזרת את השיבושים. התיקון אמור להתרחש אם וכאשר יתוקנו השיבושים. לבן/בת הזוג של הסובייקט יש משימה כפולה: גם לייצג את השיבוש וגם ולתקן אותו. תיקון של חסר או שיבוש התפתחותי אינו דומה לפיצוי ובמידה רבה הוא הפוך ממנ:. פיצוי משמעו שמי שלא חווה אהבה בילדותו יבחר בבן או בת זוג שיאהבו אותו; מי שהרגיש לא מוערך בילדותו יבחר בבן או בת הזוג שירגיש מוערך על-ידם וכן הלאה. בבחירה לצרכי תיקון מי שהרגיש חסר ערך יבחר במי שהוא יחווה את עצמו חסר ערך מולו; מי שהרגיש דחוי יבחר במי שנחווה על-ידו כדוחה אותו וכן הלאה. התיקון אמור להתרחש כאשר בן או בת הזוג יכירו בערכו או באטרקטיביות של הסובייקט. מכיוון שהמציאות הפנימית היא שדוחפת למהלך הזה - התיקון יכול להתקיים רק אם הוא משחזר בדייקנות את מה שהשתבש. זו הסיבה שכה הרבה זוגות מתוסכלים אחד מהשני, מאוכזבים, כועסים וכן הלאה. המציאות הריאלית אינה מסוגלת לתקן באמת את המציאות הפנימית ולהשיב אותה למסלול ההתפתחותי הנכון. מהזוית הקלינית, לעומת זאת, למטפל שלומד להכיר את סממניה של בחירת האובייקט היא מציעה אמצעי נוסף ומשמעותי להכרות עם המציאות הפנימית ועם מה שהשתבש בילדות המוקדמת

עדות מהקליניקה

הצורך לדייק בפרטים ומורכבות הדינאמיקות הפנימיות והזוגיות, אינו מאפשר להציג במסגרת זו דוגמאות מהקליניקה. אסתפק בעדות אחת הנוגעת לרגע הבחירה. מדובר באישה שהיו לה כמה מחזרים אך היא התחתנה עם מישהו שלא היה שייך למעגל החברתי שלה. הבחירה הפתיעה את כל מכריה ולא הייתה מובנת להם. וכך זה קרה: לילה אחד הוא ליווה אותה למכונית ובזמן שפתח לה את הדלת היא ראתה מולה את עיניו. באותו רגע היא ידעה שאתו היא צריכה להיות - הן היו אפלות ומפחידות כמו אלו של אימא שלה.

המימד 'המתקן' של בחירת האובייקט

במקרים רבים (בעיקר אצל זוגות שנאבקים לאורך זמן עם הקשיים ביניהם), יש לבחירת האובייקט מימד נוסף, סמוי הרבה יותר: ברבדים העמוקים ביותר של המציאות הפנימית הם דומים אחד לשני באופנים מאוד ייחודיים. גם אם במקרים רבים ההתנהלות של כל אחד מבני הזוג ברמות הגלויות עשויה להיות שונה וכמעט מנוגדת, הדמיון ברמות העמוקות יותר הוא הבסיס החשוב ביותר לזוגיות, שיכולה להיווצר בה חברות, הבנה עמוקה וקירבה שכמעט ואינה יכולה להיווצר אם אף אחד אחר. לא ברור אם לרובד זה של בחירה התכוון פרויד במונח 'בחירה נארקציסטית', אך זו אינה בחירה במשמעות המקובלת של המונח: מקורה אינו באהבה עצמית אלא בדפוסי קיום דומים של המציאות הפנימית. פן זה של בחירה יכול לבוא לידי ביטוי רק כאשר כל אחד מבני הזוג מכיר בכך, שהוא אינו יכול לתקן את עצמו באמצעות השני. זהו אחד מתפקידיה של הקליניקה - הפרטנית והזוגית - לעזור למטופלים להעתיק חזרה את הצורך בתיקון לתוך עצמם.

התשוקה לתיקון

ההוויה הנפשית שמכוונת את בחירת האובייקט היא התשוקה . עוצמת התשוקה לתיקון ולחזרה למסלול ההתפתחותי הנכון, והיכולת שלה ללבוש ולפשוט צורות היא כה גדולה, שקל להתבלבל בינה לבין אהבה, משיכה מינית ומסמנים אחרים של זוגיות בוגרת. בדינאמיקות המכוונות את המציאות הפנימית תפקידה של התשוקה הוא לסמן אובייקט במציאות הריאלית שהחיבור אליו יכול להשפיע על המציאות הפנימית ולתקן אותה. הסימון הוא אולי מדויק, אך הסיכוי שאובייקט אהבה בעולם הריאלי יתקן את המציאות הפנימית הוא קטן אם לא אפסי. התשוקה לתיקון היא גם זו הגורמת לרבים "לרדוף אחרי הרוח" ולהמשך פעם אחרי פעם לאלה שאין שום סיכוי לבנות איתם בית של ממש. היא שעומדת מאחורי הגעגועים האינסופיים לאקס המיתולוגי/ת, מאחורי החיפוש העקר אחר האחת והיחידה, נסיך החלומות וכן הלאה.
סיכום
כדי שניתן יהיה להיעזר במוטיב של 'בחירת האובייקט' בקליניקה, היה צורך לדון בכמה נושאים השלובים בו ומבנים אותו: הפן ההתפתחותי של הנפש, הסטייה מהמסלול הנכון, התשוקה לתיקון ועוד. אלא שגם נושאים אלה אינם מקיפים את מורכבותו של מוטיב זה, הכולל גם נושאים הנוגעים לזהות המינית והמיניות בכלל. הפסיכואנליזה התחילה להבנות את התיאוריה של הנפש ואת הטיפול בה באמצעות המיניות. עם זאת מנקודת-המבט של המפה הנפשית גם אחרי יותר ממאה שנה של עיסוק בנושא, יש עדיין בנושא המיניות אזורים טעונים שלא נפתחו. אין בדעתי לדון בנושאים אלה עד שלא יתברר שיש קהילה מקצועית שמעוניינת ללמוד ולעסוק בהם.

התשוקה לתיקון אינה מכוונת בהכרח רק לבחירת האובייקט ויש לה כנראה עוד מסלולים רבים אחרים, אם כי אלה שכיחים פחות בקליניקה: היצירתיות על צורותיה השונות, צבירה שלא באה על סיפוקה של נכסים, ממון, שליטה, כוח ומן הסתם עוד ערוצים נוספים. התשוקה לתיקון היא אחד הכוחות המשפיעים ביותר על הדינאמיקות הנפשיות, אך לפחות בידע הקיים על הנפש, רק הקליניקה יכולה ליצור את התנאים שיאפשרו זיהוי מובחן שלה ואפשרות להיות איתה במגע.

פרק 18 - הארגון הראשוני: האחריות כגורם הסמוי

רקע

קשה למצוא בספרות הפסיכואנליטית דיונים במושגי 'אחריות' ו'מחויבות' והם כמעט שלא מאוזכרים כנושאים בזכות עצמם. במודל האחרון של פרויד (סתמי-אני-אני עליון) ניתן אולי למצוא למושגים אלה מקום, במכלול המאפיינים של 'האני-עליון', אך לא כתפקודים נפשיים מובחנים. במישור אחר של הקליניקה יש לאחריות ולמחויבות תפקיד מרכזי בדינאמיקות הבין-אישיות (ההסכם הטיפולי, הסטינג וכו'), אך משום מה לא נתפסו מושגים אלו כממלאים תפקיד חשוב בדינאמיקות הפנימיות.
התיאוריה של הפסיכואנליזה אולי לא הצליחה להמשיג לעצמה את מושגי 'האחריות' ו'המחויבות', אך בתיאורים הקליניים שלה הם נוכחים כבר מראשיתה. כך למשל, מתוך ארבעת תיאורי המקרים, שמציג פרויד בחיבור משותף עם ברויאר, המשבר הנפשי פורץ בשניים מהם בהקשר לקונפליקט בין חיי האהבה לבין מחויבות: לסעוד אב חולה במקרה של אליזבט פון ר. ומחויבות לטפל בילדים שאימם נפטרה במקרה של לוסי ר' .

בהעדר משענת תיאורטית מתוך הפסיכואנליזה עצמה היו שמצאו אותה ברעיונות של הפילוסוף עמנואל לוינס. בהקשר זה כדאי להעיר, שנושאים שונים שהעסיקו את לוינס כמו 'הסובייקטיביות' ו'האחר' מעסיקים גם את הפסיכואנליזה, אך ספירת הדיון שלו היא פילוסופית ואינה יכולה לתרום הרבה לקליניקה. המשנה של לוינס דנה באחריות בעיקר בהקשרה הבין-אישי ואילו הפסיכואנליזה מכוונת להתמודד עם המציאות הפנימית. בנוסף הקליניקה מבוססת על פרטים באין ספור הרכבים וגוונים המשתנים מאדם לאדם, והפילוסופיה ככלל אינה מיועדת ומסוגלת לדון בפרטים ובייחודיות. מעניין גם לדעת, שבהיבטים שונים של הגותו, הושפע כנראה לוינס מלאקאן ומפרויד. כך למשל הוא מתאר את אופי המעורבות של האני-החושי בעולם כמבוסס על ההתענגות - מה שיכול להיות נכון רק בחלקו. עונג והימנעות מאי-עונג (או כאב) הם רק חלק מהאינדיקציות של מה שנכון ולא נכון לקיום הנפשי-גופני. שום יצור חי לא יכול להתקיים רק על בסיסן של אינדיקציות מעין אלו.

אחריות ומחויבות

בשפת הדיבור, בדיונים פילוסופים ובהקשרים נוספים אחרים, יש נטייה להתייחס אל האחריות והמחויבות כמושגים קרובים, כמעט סינונימים. מכיוון שהדיון בפרק זה יתמקד במושג 'האחריות' ובתפקיד המרכזי שיש לו במציאות הפנימית, יש צורך ליצור הבחנה ביניהם. האטימולוגיה השונה של שני המונחים יכולה להוות נקודת-מוצא מתאימה להבחנה כזו.
בעברית המונח 'מחויבות' חולק שורש משותף עם 'חוב,' 'חובה', 'חייב'. האטימולוגיה של המושג באנגלית (commitment), בצרפתית (engagement) ובגרמנית (verpflichtet) דומה למשמעותו בעברית: הבטחה, שבועה וכו'. לעומתו המונח 'אחריות' חולק בעברית שורש משותף עם המונחים 'אחר', 'אחרות' וכדומה. המקור האטימולוגי של המונח 'אחריות' באנגלית (responsibility) ובצרפתית (responsabilité) הוא 'לתת מענה'.

מקורות המונח 'מחויבות' מצביעים על כך שבשפות שונות הוא מסמן דפוס של אינטראקציה בין אנשים שיש בו מידה רבה של נכונות והסכמה למשהו - בין אם ברצון ובין אם לא. כלומר, אין הבדלים של ממש בין משמעות המונח בשפות עכשוויות לבין מקורותיו האטימולוגיים. לעומת זאת בכל הנוגע למושג 'האחריות' יש שוני של ממש בין משמעויותיו העכשוויות של המונח לבין המשמעויות השונות של מקורותיו. כל אלה הם בבחינת רמז לכך שיש משהו מעורפל וחמקמק במונח 'אחריות' ובמשמעויות השונות שהוא נושא איתו. כדי ליצור הבחנה ברורה ועכשווית יותר בין שני המונחים יש לחזור למבנה הבסיסי של הורה-ילד.

בכדי להתקיים זקוק התינוק לכך שמישהו יהיה אחראי עליו. בתקופת החיים הראשונה האחריות היא על הכול, משום שהתינוק לא יכול לדאוג לעצמו בשום רמה - לא לצרכיו הגופנים ולא לצרכיו הנפשיים. מכאן, שלמושג 'אחריות' יש קשר מובנה עם הקיום והוא טעון בנושאים קיומיים שמקורם בתחילת החיים. התינוק יכול להתקיים במגוון רחב של תנאים: מחסור, מצבים משתנים ולא יציבים, חוסר באהבה, דאגה, אכפתיות ועוד, אבל הוא לא יוכל להתקיים אם לא יהיה מישהו שאחראי עליו. האחריות היא התנאי הבסיסי ביותר לקיום ומסיבה זו הנוכחות שלה בדינאמיקות הנפשיות היא כה חמקמקה ומורכבת. האחריות כה בסיסית וארוגה בתשתית של הקיום, שבקושי יש לנו אינדיקציות ישירות לנוכחותה ולמשקל העצום שיש לה על הדינאמיקות הנפשיות.

כובד האחריות

אחת האינדיקציות היותר נגישות לנוכחות האחריות בדינאמיקות הנפשיות הוא הביטוי 'כובד האחריות'. מסתבר שהביטוי קיים בשפות רבות, מה שמעיד עד כמה שכיח וכמעט מובן מאליו נחווה ונתפס הקישור בין 'אחריות' ל'כובד'. אלא שהחיבור בין המילים רחוק מלהיות מובן ומאליו ומשמעותו סתומה למדי. במקום אחר כבר דנתי בהרחבה בביטוי זה וכאן אסתפק בציון כמה נושאים שהמאמר נגע בהם ובתובנות מאוחרות יותר .

מניסיוני הקליני בכל הקשור לשאלת האחריות, המילה 'כובד' אינה מתפקדת רק כדמוי אלא כנוכחות מוחשית-פיזית. המקרה שהתקשר לביטוי תואר בהרחבה במאמר על כובד האחריות וכאן אציג רק את החוויה של המטופלת. בתוך כדי מפגש על נושאים שונים, הקשורים באופן עקיף למדי לנושא האחריות, היא השתתקה, קפאה וסימנה לי שלא להפריע לה. לאחר זמן, כאשר חזר אליה הדיבור, אמרה שחוותה מעין גוש כבד שיורד באיטיות מאזור הצוואר ומשתחרר באזור החלציים. כל זמן שהגוש נע בתוכה היא הייתה משותקת לגמרי. לפחות במקרה המדובר ה'כובד' נחווה לא רק כממשות פיזית אלא גם כמשתק ברמה הפיזית. להתנסות זו היו השלכות דרמטיות וכמעט מיידיות בכל הקשור להתמודדות של אותה מטופלת עם נושאים הקשורים באחריות.

תחושות של מעין כובד ושיתוק מוכרת אולי לרבים, אלא שבמקרים אלה הן נחוות יותר כמטפוריות ולא כהוראתן הפיזיקאלית והפיזית. החומר בנושא האחריות הוא כה מועט, שאין כרגע אפשרות לגבש ממנו תמונה מקיפה וברורה יותר על הקשר בינו לבין גורם הכובד בהקשרו הפיזיקאלי. כדאי רק לציין שברמה הפיזיקאלית תחושת הכובד קשורה לכוח המשיכה ולמאמץ הנדרש כשאנחנו פועלים מולו (ישיבה, עמידה, הליכה וכו'). בתקופת החיים הראשונה לתינוק אין כמעט יכולת לפעול מול כוח הכובד והוא חסר-אונים ביחס אליו.
בהקשר היותר מטפורי שלה מתקשרת האחריות עם תחושות של עול, קושי, שיתוק, מועקה ותחושות דומות. לכך יש להוסיף, שהשימוש במושג 'אחריות' הוא מודרני וכמעט שאינו מופיע בכתבים עתיקים. עם זאת תמיד היו הורים או בני משפחה אחרים אחראים לתינוקות שלהם, שאחרת לא היו מתקיימים. איך עובדה זו מתיישבת עם העובדה שהמושג עצמו הוא חדש יחסית? ועוד שאלה - מדוע ההמשגה של עמדה כה בסיסית לקיום נקשרת לכובד, שיתוק וקושי?

כמו נושאים רבים הקשורים להיסטוריה של הנפש ושל הפסיכואנליזה, אי אפשר לנתק את הדיון במושג ה'אחריות' מהדיון בהופעת המימד האישי בהיסטוריה האנושית. מימד זה התחיל לתפוס מקום במציאות הפנימית ובמציאות הריאלית רק במאות האחרונות בעיקר בתרבות המערבית. הביטויים שלו ברמת המציאות הריאלית הם רבים ומגוונים: מהפכות חברתיות, חוקה המכירה בזכויות האזרח, ממשל דמוקראטי ועוד. במציאות הפנימית מתחיל הרובד האישי לבוא לידי ביטוי באמנות הציור והפיסול של תקופת הרנסאנס, בספרות הריאליסטית, ביצירת הפסיכואנליזה ועוד. הדיון ברובד זה החל בפרק השישי ואין בדעתי לחזור כאן על הדברים, אלא בהקשר לאחריות.

למושג ה'אחריות' אין הרבה משמעות בחברות מסורתיות, שבהן ליחיד אין כמעט דרגות חופש לנהל את חייו במציאות הריאלית, ואין תמיכה ולגיטימציה לחשוב אחרת מסביבתו. דרך אחרת לתאר את העדרו של מושג זה בתרבויות מסורתיות וקדם-מודרניות היא להניח שתפקידיו התחלקו בין הרבה גורמים: הורים, משפחה, חמולה, קהילה, נוהגים מסורתיים וכן הלאה. במציאות כזו לא היה צורך לייחד מילה שתסמן משהו שאין לו כתובת ברורה. האחריות, כמושג, קשורה לרובד האישי ובהקשר שלו היא אינה ניתנת לחלוקה. בחיים המודרניים האחריות כתמיכה ודאגה לקיום של התינוק אמורה לכלול גם את הרובד האישי. אך בשונה מכל היבט אחר של הקיום הנפשי, האחריות לרובד האישי אמורה לעבור בהדרגה אך ורק לסובייקט עצמו כאשר הוא יהיה מוכן לכך. אף אחד אחר מלבדו אינו יכול להיות אחראי לאוטונומיה של הסובייקט כאדם בוגר. להיות אחראי על האוטונומיה של מישהו אחר - משמעותה העדר אוטונומיה של הסובייקט.

האחריות והרובד האישי

רקע

בהעדר מודעות מצד הפסיכואנליזה לנוכחות המאסיבית של האחריות בחיים הפנימיים לא נאסף חומר של ממש בנושא ומהמעט שהצטבר אפשר להתחיל ולשרטט רק תמונה ראשונית וכללית. כאמור, האחריות המלאה של ההורים על החיים הפיזיים והנפשיים של התינוק אמורה להקיף גם תמיכה והגנה על הרובד האישי: על החופש של הסובייקט לנהל את חייו על פי שיקוליו שלו. זו משמעות המונח 'אחריות' באנגלית: ההורים צריכים לתת מענה (to respond) מקיף לצרכיו של התינוק. מסיבות רבות ושונות גם ההורים וגם הסביבה המקיפה אותם מתקשים לתת מענה הולם כזה, לתמוך ולהגן על התנאים שיאפשרו לרובד האישי להשיג לעצמו לגיטימציה וחופש פעולה. התולדה של העדר לגיטימציה וחופש פעולה של הרובד האישי היא, שאין גורם אחר במרחב הנפשי שייקח אחריות על החיים הפנימיים. אחריות אישית משמעותה אוטונומיה לקבל החלטות באופן חופשי, ועל סמך שיקולים המביאים בחשבון את מכלול הדברים בזמן נתון. הרובד האישי הוא המנגנון שאמור לעשות שיקולים אלה ולכן עליו להיות אחראי על החיים הנפשיים. הכובד, הקושי והשיתוק, הקשורים וכרוכים בשאלת האחריות, מסמנים שגם היום התמיכה והלגיטימציה לאוטונומיה ולחופש פעולה של רובד זה רחוקות מלהיות מספקות.

בהיסטוריה האנושית הדרישה והציפייה שהאדם יהיה אחראי על עצמו היא חדשה יחסית ואינה אפשרית ללא מעורבות של הרובד האישי. ללא חופש פעולה שלו אין מקום לאחריות על עצמו, משום שהיא מותנית בחופש פעולה של אותו רובד. במהותה האחריות היא על החיים הפיזיים והנפשיים, אך הרובד האישי הוא הגורם הנפשי הקרוב ביותר לגרעין החיים הפועל בנפש. מתבקשת כאן שאלה נוספת: איך קורה שמצב שאמור להיות בעל ערך חיובי גבוה - אחריות על החיים הנפשיים של עצמנו - נתפס כמכביד, קשה ומשתק? הרבה פרטים במהלך שהופך את האחריות מערך חיובי לקשה ושלילי אינם ברורים, אך בקווים כלליים (וכמו דינאמיקות אחרות המרכיבות את המציאות הפנימית), גם זו מתרחשת בילדות המוקדמת.
נראה הסטנדרט הנורמטיבי שהפסיכואנליזה הגדירה לעצמה באמצעות ביטוי כמו 'האם הטובה דיה' אינו טוב דיו ביחס לרובד האישי. המשמעות היא, שגם הורים אוהבים, אכפתיים ומסורים אינם מצליחים בדרך כלל לתמוך ולהגן על רובד זה והוא נאלץ להגן על עצמו על-ידי צמצום נוכחותו והשתתפותו בדינאמיקות הנפשיות. הערך של האחריות לחיים הנפשיים הוא כה קיומי, שאם לא ניתן לו מענה מתאים על-ידי ההורים, עוברת האחריות למענה לתינוק. האחריות על הרובד האישי היא ככל הנראה הפן היחיד בחיים הנפשיים שחייב לקבל מענה. החיים הנפשיים משתבשים כאשר אהבה, מסירות, דאגה ואכפתיות אינם שלמים, אבל הם ימצאו דרך להתקיים. לעומת, זאת ללא אחריות שלמה על הרובד האישי הוא יפסיק להתקיים ולכן האחריות אליו עוברת איכשהו לתינוק. אלא שלתינוק אין יכולת לתת מענה לצרכיו של הרובד האישי של עצמו. הוא כביכול אחראי על עצמו בלי יכולת לתת מענה של ממש לעצמו. זו ככל הנראה הסיבה שהאחריות מתקשרת לתחושות של כובד, חוסר-אונים, קושי וכדומה. אלה מסמנים את אי-יכולתו של התינוק לתת מענה לאחריות שעברה אליו.

הדימויים והתחושות הנקשרות לאחריות על עצמו כמו כובד, עול ושיתוק מהווים רק את הרובד היותר נגיש לעומס הקשיים שנושא איתו המושג. הרובד הפחות נגיש מאוכלס בתכנים שנידונו כבר בפרק 15 תחת השם 'הרישום השלילי': 'לא חשוב', 'לא אהוב', 'לא רצוי' 'לא ראוי להתקיים' 'אף אחד לא רוצה אותו' וכן הלאה. עוצמת הרישום היא כה מאסיבית וקשה, שהיא נחשפת באופן ישיר רק במקרים קיצונים. עם זאת, כאשר לומדים את ההיגיון העומד מאחורי הנוכחות של האחריות במציאות הפנימית, אפשר לזהות ביטויים עקיפים רבים שלה בקליניקה. ההיגיון לכך פשוט: הרובד האישי מאכלס מאפיינים, רצונות וצרכים המהווים את הביטוי השלם והנכון ביותר לתחושת עצמו של הסובייקט. אם אין התייחסות, תמיכה והגנה על אלה, חווה הסובייקט את עצמו כמי שלפן הייחודי שלו, לצרכיו הייחודיים ולעצמיות שלו אין ערך וחשיבות. אולי יש מי שרוצה אותו, אבל לא כדי שהוא יהיה עצמו - אלא משיקולים וצרכים אחרים. לא במקרה רובד זה הוא הרגיש והפגיע ביותר בנפש - זהו הרובד הכי פחות שימושי לאחרים כי הוא שימושי רק לעצמו. אי תמיכה ברובד האישי משמעותה – מבחינת הסובייקט – שהקיום שלך אמור לשרת קיום של אחרים והקיום שלך כשלעצמו אינו חשוב או מעניין אף א

דוגמה קלינית

בספרות המקצועית מצאתי רק תיאור מקרה אחד המציג באופן ישיר וברור את העומס הרגשי העצום שנושאת איתה האחריות ואת הקושי לחשוף אותה ולתת לה ביטוי . תיאור הטיפול הייחודי (והחד-פעמי) של הפסיכולוגית השוויצרית סשה (Sechehay) במטופלת שלה רנה (Rene), שנערך בשנות השלושים של המאה הקודמת, הוצג כבר בהרחבה במקום אחר וכאן אביא רק את תמצית הדברים.

שסה קיבלה על עצמה את הטיפול ברנה, כשזו הייתה אז כבת-18 והובחנה כסכיזופרנית-פארנואידית כרונית. הטיפול נמשך כ-12 שנים ובהדרגה, תוך ניסיון ארוך ומתיש ללמוד להיענות לצרכי המטופלת, הן יצרו יחד גישה טיפולית ייחודית: סשה נענתה לצרכים שלא נענו בילדות המוקדמת מאוד של רנה - באופן שהוא גם סימבולי וגם ממשי. הסמל הראשון היה 'תפוחים ירוקים' - שסימלו עבור רנה את חלב האם ואת רצונה ואחריותה לחיי התינוקת על-ידי האכלתה. לסימבוליקה זו היה מבנה נוקשה וסדר פעולות שאסור היה לסטות ממנו: התפוחים היו צריכים להיות ירוקים (בוסר) והם מסמלים את הראשוניות ואי-הבשלות של רנה כתינוקת. התפוחים היו צריכים להיקטף מעץ (לא להגיע מחנות ולא להיאסף מהקרקע) ובכך הם מסמלים שהגיעו ישירות מהאם (העץ) ואת הרצון והאחריות שלה להאכלת התינוקת. כל סטייה מהתבנית הנוקשה של הסימבוליזציה המוחשית הביא את רנה לסרב לאכול ולרגרסיה בכל המישורים האחרים. 'התפוחים הירוקים' היוו סמל ראשון בשורה ארוכה של סמלים אחרים (בובות, בלון, מטבעות ועוד), כאשר כל אחד מהם ייצג בתורו שלב מסוים בהתפתחות הנפשית של רנה, או התמודדות עם טראומות ובעיות ספציפיות מעברה.

שסה קיבלה על עצמה אחריות מוחלטת להאכלה/אכילה של המטופלת. מצב זה משחזר במדויק את האחריות המוחלטת שיש לאם על האכלת תינוקה - וגם על צרכים נוספים בהמשך הגדילה. המיוחד כאן אינה רק ההיענות הסימבולית, אלא שבמהלך טיפולי שנמשך כחמש שנים הובילה רנה את סשה לכך שהיא תנחש איכשהו את הצרכים שלה- כשם שכל אם צריכה לנחש את צרכיו של התינוק. במשך שנים הקדישה סשה לנערה כמה שעות ביום ובדרכים רבות אחרות העניקה לה במכוון את ההרגשה, שהיא ייחודית ובעלת מעמד מיוחד בשבילה. בתקופות מסוימות רנה אפילו התגוררה בבית סשה או בשכנות לה. גם בהקשר זה האחריות של סשה על רנה לא הייתה רק סמלית, אלא ממשית - היא דאגה לה והתמסרה לה באופן שהוא הקרוב ביותר לדאגה והתמסרות אימהית לתינוק.

לטיפול של סשה בנערה יש תיעוד נוסף - מנקודת מבטה של המטופלת עצמה. לאחר שהחלימה, תיעדה רנה את מהלך מחלתה בצורה מעוררת השתאות בכנותה, ביושר האינטלקטואלי שלה וביכולתה, לתאר בבהירות את מה שעבר עליה . פעם אחר פעם עולה בספר השאלה 'מי אחראי על הרצון לחייה שלה ומה המשמעות של אחריות זו?' מבחינתה, זהו הקושי המרכזי עימו היא מתמודדת.

הגרעין לרצונות השונים והרצון הבסיסי והקיומי ביותר הוא 'הרצון לחיות'. יש צורך להבחין בין ה'רצון לחיות' לבין ה'רצון לחיים נפשיים'. הראשון הוא דחף ביולוגי ומעצם הגדרתו אינו עניין של שיקול דעת או בחירה רצונית. לעומתו, 'הרצון לחיים נפשיים' משמעו - רצון לביטוי נפשי אוטונומי ואישי משלו. ה'רצון', אותו בודקת רנה לאורך שנים עם סשה, הוא למעשה הרצון לחיים נפשיים משלה: חיים שאינם נמצאים תחת שליטה מוחלטת על-ידי אחרים או על-ידי הפנמות של התנסויות קשות מהילדות המוקדמת שלה. כל תינוק הוא חסר יכולת 'לייצר' חיים נפשיים משלו ולהגן עליהם. הוא זקוק למישהו אחר, שירצה עבורו שיהיו לו חיים נפשיים. זהו אולי הפרדוכס הראשוני והקשה ביותר עימו מתמודדת הישות הנפשית של כל תינוק: בכדי שתהייה לו לגיטימציה לחיים נפשיים אוטונומיים הוא זקוק שמישהו אחר ירצה בכך. על ה'אחר' לקחת אחריות על רצון התינוק לחיים נפשיים משלו. זהו מצב נפשי ראשוני וחשוב ביותר שכל תינוק נאלץ להתמודד איתו. 'לרצות' היא עמדה נפשית אקטיבית, אבל בתחילת החיים 'הרצון' אינו יכול להשלים את מהלכו בכוח עצמו בלבד: הוא זקוק שיטפחו אותו, שיכבדו אותו, שייענו ויסייעו לו - בכדי שיחווה כצורך נפשי לגיטימי.

עבור רנה, העובדה שסשה מתעקשת להאכילה במו ידיה מהווה אישור לכך - ש'מאמא' רוצה שרנה תחייה. מבחינתה, זהו הצורך החשוב ביותר לאורך כל שנות הטיפול - הסמלים הממשיים והייצוגיים הם הוכחות לכך. סשה אמורה להיות אחראית על 'הרצון לחיים' - עד שרנה תרגיש שהיא מוכנה לקבל אחריות זו על עצמה. בשונה מכל ארגון ביולוגי - החיים הנפשיים יכולים להתנהל כמעט ללא אוטונומיה. במצב כזה הם מנוהלים על-ידי ה'כורח', ה'צורך', ה'מקובל' וה'מוסכם'. אלא שככל שהחיים פחות אוטונומיים - כך גם פוחת הערך שלהם בעיני הסובייקט עצמו. האוטונומיה - היא שמעניקה לחיים הנפשיים את ערכם. במקרה של רנה (ושל רבים אחרים) האוטונומיה היא תנאי ל'נורמליות'. התאבדויות, זלזול בחיים של אחרים וביטויים רבים אחרים של נטילת חיים, או הפחתת ערך של עצמם ושל אחרים, אינם תוצאה של שיבוש בדחף הביולוגי לחיים - אלא ביטוי להפחתת הערך הנפשי שלהם. חיים נפשיים ללא לגיטימציה לביטוי אישי, נחווים כחסרי-ערך. לפעמים הם נחווים כך בעוצמה כזו שהם גוברים על הדחף הבסיסי ביותר של החיים לקיים את עצמם.

מבחינת רנה, ה'אחריות על עצמה' נתפסה קודם כל כ'אחריות על רצונה לחיות'. 'רצון' זה נחווה על-ידה כלא-לגיטימי, מפחיד וטעון באשמה. את האישור לרצון זה היה עליה לקבל מסשה. כל ביטוי של דאגה לעצמה (לרצות לאכול, לרצות להתרחץ, לרצות להתקשט וכו') נחווה על-ידה כמסמן את היותה 'לא אהובה', 'לא רצויה', 'לא טובה': אין מי שרוצה בה ואין מי שידאג לה ויבין אותה. במהלך שנות עבודתה עם רנה, הבינה סשה בהדרגה שזו נקודת המפתח בטיפול: אסור היה לה לעודד שום עצמאות של רנה - מפני שזו נתפסה כהעברת האחריות אל האחרונה (על כל מה שמשתמע מכך). בכדי שרנה תלמד לרצות לקחת אחריות על עצמה - ותהנה ממנה - היה עליה לחוות קודם את המצב שאליו נולד כל תינוק - שאינו אחראי לכלום: החיים שלו - כולל רצונו לחיות - אינם באחריותו. לגדול - משמעו העברה הדרגתית של האחריות על 'הרצון לחיים' (בעיקר חיים נפשיים) מההורה לילד. רנה למדה ליהנות מהאחריות על היבטים שונים של חייה רק לאחר שהאחריות הוסרה ממנה. רק לאחר שחוותה את סשה - כמי שמוכנה לקחת עליה אחריות מלאה ככל שיידרש.

ספק אם ניתן לחזור על הסטינג הטיפולי שנוצר על-ידי סשה ורנה, אך מהחומרים שעלו בו ניתן ללמוד רבות, ולא רק על נושא האחריות והזיקות העמוקות בינו לבין הרובד האישי ולאפיק הביטוי המרכזי שלו - הרצון. דיון נרחב ב'רצון' כביטוי של הרובד האישי נערך במקום אחר ולא אחזור עליו כאן. את הדיון בשאלת האחריות אסיים בצורות ביטוי עקיפות שלה כפי שהן מופיעות בקליניקה

האחריות - הרובד האישי - והרצון

בקליניקה העמדה ביחס לרצון מהווה מקור מרכזי וחשוב להבנה וגישה לדינאמיקות נפשיות הסמויות יותר ונגישות פחות הקשורות לאחריות ולרובד האישי. אצל ילדים אין אפשרות ליצור הבחנה ברורה בין דחפים, בין מה שצריך, הכרחי וחייב, לבין הרצון. יחדיו הם מהווים מעין כוח דוחף אחד, שהולך ונפרם במהלך ההתבגרות: על הדחפים אמורים לשלוט; הצריך וההכרחי מייצגים את הערוץ המוסכם והמקובל במשפחה ובסביבה (צריך ללמוד, צריך להתנהג יפה, צריך לעבוד וכו'). המונח 'רצון' חולק שורש עם 'הרצוי והאפשרי. ברצון אין הכרח, צריך וחייב אלא ביטוי לרצוי לסובייקט בזמן נתון. הרצון נחווה כמה שאין הכרח להיענות לו, כיוון שאינו נתפס כקיומי. הוא מעין בונוס למי שמילא את חובותיו ומטלותיו והוא מכיל בתוכו את הבחירה ואת החופש. כערוץ הביטוי של הרובד האישי ושל האחריות על עצמו, לתת ביטוי לרצון נחווה כחשיפה של הרובד הרגיש והפגיע ביותר של הנפש.

אחת התלונות השכיחות בקליניקה נוגעת לרצון או ליתר דיוק - לאי-ידיעה ביחס לרצון ('אני לא יודע מה אני רוצה', 'אין לי רצונות' וכו'). זו רק עדות אחת מרבות לקושי בהיות אחראי על עצמו. בנוסף יש טווח עצום של התנהגויות, שבמקרים רבים קשה להבין את הגיונם, אך למעשה הן צורות התמודדות של הנפש עם הרגישות העצומה שבמתן ביטוי לרצון ולאחריות עליו: עלבון והסתגרות או לחילופין התפרצויות זעם על כל מה שנחווה כהטלת ספק או אי הסכמה לבקשה כלשהי. הימנעות ממענה אפילו לצרכים של עצמו: קנייה של בגדים, נעליים או כל מה שנתפס על-ידי הסובייקט כקשור לבחירה (ולכן לרצון). השהיית מטלות עד לרגע האחרון (עד שהן נחוות כהכרח) וכן הלאה. יש כמובן שונות עצומה ביחס למה שנחווה על-ידי סובייקטים שונים כשייך לרצון (מה שיש בו חופש בחירה) לבין מה שנחווה כאילוץ, הכרח (שאין בהם חופש בחירה), אך הקושי להיות אחראי על עצמו ולתת ביטוי לרצונות משותף לרבים. במקרים רבים החוויה של להיות חשוף קשורה בצורה ישירה או עקיפה לרובד האישי ומכאן הרגישות העצומה להתנסויות כאלו.

יש צורך בדיון רחב הרבה יותר בשאלת האחריות בהקשרה הקליני - כאחריות על עצמו. לנושא זה יש השלכות נרחבות על התרבות האנושית שחורגות מעבר לקליניקה, אך הדיון בו יכול להתחיל רק בתוך הפסיכואנליזה עצמה: היא צורת ההתערבות היחידה שיכולה לדעת משהו על המציאות הפנימית ועל תפקידו של הרובד האישי בה. זו אחריותה הגדולה של הפסיכואנליזה לא רק ביחס למטופלים שלה אלא לתרבות האנושית כולה.

פרק 19: מציאות פנימית – מבוא לדפוסי התארגנות והתמודדות

רקע

המונח 'דפוסי התארגנות והתמודדות' אינו חלק מהמילון הפסיכואנליטי, אך הוא מכיל בתוכו מושגים כמו 'אבחנה', 'הגנה', 'העברה' ועוד קטעים החופפים דפוסים אלה. למשל, כדי לאפיין דפוסי פתולוגיה שונים של הנפשי נעזרת הפסיכואנליזה במונחים דיאגנוסטיים כמו: 'היסטריה', 'אובססיה', 'אישיות נרקיסיסטית', 'אישיות גבולית', 'פסיכוזה' ועוד. דרך אחרת לאפיין צורות התארגנות והתמודדות נפשית היא באמצעות מונח ה'הגנה'. במקורו הדגיש המונח את האמצעים בהם הנפש מגינה על תכנים אסורים (מיניים בדרך כלל) ועל קונפליקטים בין תכנים מיניים אסורים לבין הרשויות האוסרות (אני עליון). ההשגות שהועלו ביחס לתזות המרכזיות של הפסיכואנליזה הקלסית השאירו את המונח 'הגנות' כמעט ריק מתוכן: קיימות אכן צורות רבות ושונות של הגנות, שאת חלקם קל לזהותן בקליניקה, אך לא ברור על מה הן מגינות. בכל מקרה, מנקודת מבט קלינית, המגבלה המרכזית בהסתמכות על דיאגנוזות והגנות היא, שהן אינן תורמות הרבה להתמצאות במציאות הפנימית ולשיח הקליני איתה.

במהותה חותרת הקליניקה הפסיכואנליטית חותרת ליצור מגע עם המציאות הפנימית, משום שרק שם יש להתערבות שלה ערך והשפעה. מונחים כמו 'הבחנה', 'הגנה' או 'העברה' הם חלק מהידע התיאורטי של המטפל ובעלי ערך לשיח בין המטפלים עצמם, אך ערכם מועט בשיח שבין המטפל למטופל. כדי ליצור מגע עם המציאות הפנימית שלו יש צורך להיעזר במונחים או דימויים שיכולים להדהד לתחושות ולחוויות הנמצאות בבסיס הדינאמיקות הפועלות בה. דפוסי התארגנות וההתמודדות של הנפש מוכתבים על-ידי המציאות הפנימית (המורכבת בחלקה הגדול מרישומים, כוחות ודינאמיקות עוינים ומאיימים). דפוסים אלה הם חלק ממציאות זו, הם אמורים לתת לה מענה ולהיות הגורם המרכזי שאיתו וביחס אליו מתנהל הדיאלוג הטיפולי. שינויים בדפוסי התארגנות והתמודדות הם האינדיקציות החשובות ביותר לשינויים במציאות הפנימית, לרה-ארגון שלה מחדש ולשינויים בחוויית הקיום של המטופל.
תיאור ממצה ושלם יותר של דפוסים אלה מצריך ניתוח מפורט ומקיף של דוגמאות מהקליניקה שאינן יכולות להיעשות במסגרת זו. כאן ניתן רק להביא מעין סקיצה כללית של משמעות המונח 'דפוסי התארגנות והתמודדות', מקורם, וצורות שונות של נוכחותם בדינאמיקות הנפשיות. כדי לגשת אליהם יש צורך להבחין מחדש בין הסובייקט של האנליזה (הרובד האישי) לבין ההיבטים נפשיים שעימם מתנהלת הקליניקה בפועל - דפוסי ההתארגנות וההתמודדות.

הסובייקט של האנליזה

הרובד האישי הוא כנראה המרכיב המוגן והמוסתר ביותר בנפש וכמעט שלא ניתן ליצור איתו מגע ישיר. אך הפסיכואנליזה לא הייתה יכולה להיווצר קודם שמרכיב זה הבחין את עצמו ממכלול המרכיבים והתפקודים הנפשיים האחרים (ראו בעיקר פרק 6). במובנים רבים האנליזה היא אין סופית מפני שלבדה אין בכוחה לאפשר לרובד האישי ביטוי מלא וחופשי במכלול הדינאמיקות הנפשיות. תפקידה החשוב של הפסיכואנליזה, הן כתפיסה תיאורטית והן כשיטה טיפולית, הוא לייצג מרכיב זה של החיים הנפשיים ולאפשר לו מספיק דרגות חופש כדי שיוכל לעשות את הצעדים הבאים בכוחות עצמו.

בספרות הקיימת הדיונים על מרכיב מרכזי זה של החיים הנפשיים הם נדירים ומעורפלים, ואנסה לייצג אותו מזוויות נוספות על אלו שכבר הוצגו בפרקים קודמים.

'הבלתי-ניתן-להריסה'

ויניקוט הניח, שקיים מצב או רובד נפשי שהוא כינה אינקומוניקאדו (incommunicado) שהוא מעין גרעין נסתר וסודי של האישיות ומרכז של החיים הפנימיים( ). אריך נוימן מדבר על גרעין נומינוזי (קדוש) שאינו ניתן להריסה, שהוא גם גרעין העצמי וגם נמצא ביסוד תהליך האינדיווידואציה( ). במעשייה 'הזאב והגדיים' זהו הגדי, שמצליח להסתתר מפני הזאב ולדווח לאימו על מה שקרה בהיעדרותה. אותו גדי נרדף נמצא 'בחד גדיא', הפיוט בהגדה של פסח, שפרט לו כל המשתתפים האחרים הם גם רודפים וגם נרדפים (וכוח העליון שהוא רודף בלבד!). בתורות רוחניות ומיסטיות זהו 'האור הגנוז', 'ניצוץ הנשמה' ועוד שמות רבים אחרים. מי שהפליא לתאר את מה שכיניתי בפרקים הקודמים 'הרובד האישי' היה פרנץ קפקא. וכך הוא מאפיין את הגרעין של הנפש: 'להאמין משמע לשחרר את הבלתי-ניתן-להריסה שבך. או יותר נכון: לשחרר את עצמך: או יותר נכון להיות בלתי-ניתן-להריסה, או יותר נכון: להיות' . וכך הוא מתאר את אי-נגישותו: 'אין אדם יכול לחיות בלי אמון תמידי במשהו בלתי-ניתן-להריסה שבו, אף כי הבלתי-ניתן-להריסה כמו גם האמון בו, עשויים להישאר נסתרים מפניו תמיד' .

אין גם מי שהפליא יותר מקפקא לתאר את הקשיים הניצבים בפני מי שמנסה ליצור מגע עם אותו גרעין שאינו ניתן להריסה. באחד הטכסטים היותר אניגמאטיים ועמוקים שנכתבו אי פעם, הוא מעמת את הסובייקט עם השומרים האימתניים המונעים כל גישה לאותו גרעין. הכומר, שמספר ליוסף ק. (הדמות המרכזית ב'משפט' ) על טקסט זה מציג אותו כהקדמות לחוק:
לפני שער החוק

לפני שער החוק עומד שומר-סף. אל השומר הזה בא איש מן הכפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חוכך בדעתו ושואל אם יורשה אפוא להיכנס אחר-כך.

"יתכן", אומר שומר-הסף, "אבל לא עכשיו". כיוון שהשער אל החוק עומד פתוח כתמיד והשומר סר הצידה, גוחן האיש כדי להציץ דרך השער פנימה. השומר מבחין בדבר, צוחק ואומר: "אם כל כך קשה לך לעמוד בפיתוי, נסה-נא להיכנס למרות האיסור שלי. אבל שים לב כוחי גדול, ואני רק הנחות שבשומרים; אך בין אולם לאולם עומדים שומרי-סף, וכל אחד כוחו גדול משל קודמו. את מראהו של השלישי אפילו אני אינני יכול לשאת". קשיים כאלה לא צפה האיש מן הכפר. הלא הגישה אל החוק אמורה להיות חופשית לכל אדם ובכל עת, הוא מהרהר; אבל עכשיו, כשהוא מתבונן ביתר עיון בשומר-הסף הלבוש מעיל פרווה, באפו הגדול, המחודד, בזקנו הטטארי הארוך, הדליל, השחור, הוא מחליט בכל זאת שמוטב לו להמתין עד שיקבל רשות להיכנס. השומר נותן לו שרפרף ומרשה לו להתיישב בצד הפתח. שם יושב הוא ימים ושנים. הוא מנסה שוב ושוב לקבל רשות להיכנס ומייגע את השומר בהפצרותיו. השומר מרבה לערוך לו תחקירים קצרים, שואל אותו על מולדתו ועוד שאלות כאלה, הנשאלות באדישות, כדרך שנוהגים אדונים חשובים, אך בסופו של דבר הוא חוזר ואומר, שעדיין אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש, שהצטייד היטב למסעו, משתמש בכל חפציו, אפילו ביקרי-הערך שבהם, כדי לשחד את שומר-הסף. זה אמנם מקבל את המתנות, אך מקפיד להוסיף: "אני מקבל ממך את המתנה רק כדי שלא תחשוב שהחמצת משהו". כל אותן שנים ארוכות מתבונן האיש בשומר-הסף בלי הרף כמעט. הוא שוכח את שאר שומרי-הסף, וזה הראשון נראה בעיניו המכשול היחיד לכניסתו אל החוק. הוא מקלל את המקרה הרע – בשנים הראשונות ללא חשש ובקול רם וכעבור זמן, כשהוא מזדקן, הוא רק רוטן לעצמו. הוא נעשה ילדותי, ומאחר שתוך כדי עיון רב-שנים בשומר-הסף נתוודע גם אל הפרעושים שבצווארון מעיל-הפרווה שלו, הוא מבקש גם מהם לעזור לו לשכנע את שומר-הסף שישנה את דעתו.

לבסוף נחלש מאור-עיניו עד שאינו יודע אם אכן החשיך סביבו או שעיניו מטעות אותו. לעומת זאת, עיניו מבחינות עתה, מבעד לאפלה, בזוהר הבוקע מתוך פתח החוק ואינו דועך.
עתה ספורים ימיו. לפני מותו מתלכדים במוחו כל הניסיונות שהתנסה בהם במשך כל השנים לשאלה אחת, שעדיין לא הציג לשומר-הסף. כיוון שאינו מסוגל עוד לזקוף את גוו המתאבן, הוא רומז לו שייגש אליו. השומר נאלץ להתכופף עמוק-עמוק בשל הבדל הגובה, שהשתנה בהרבה לרעת האיש. "ומה עוד אתה רוצה לדעת?" שאל השומר, "אינך יודע שובעה." "הלא כל בני-האדם שואפים להגיע אל החוק," אומר האיש, "איך זה קרה שבמשך כל השנים הרבות לא ביקש איש מלבדי להיכנס?" שומר-הסף רואה בבירור שקרב קצו של האיש, וכדי להבקיע אל שמיעתו הגוועת, הוא שואג באוזנו: "איש מלבדך לא יכול היה לקבל כאן רשות להיכנס, משום שהפתח הזה נועד רק לך. עכשיו אני הולך וסוגר אותו.

המפתח לקטע זה מתוך 'המשפט' הוא המשפט האחרון: 'איש מלבדך לא יכול היה לקבל כאן רשות להיכנס, משום שהפתח הזה נועד רק לך'. השאלה המתבקשת כאן, היא איזה מין כוחות או חוקים יכולים לרצות לחסום מפני הסובייקט את החוק שעל פיו היו אמורים חייו להתנהל? הגם שכוחות או חוקים אלה אף לא טורחים להסביר את השיקולים והמניעים שלהם. לדיון של יוסף ק. עם הכומר על משמעויות אפשרויות של הטקסט יש רבדים רבים שלא אתעכב עליהם כאן, אך בעיקרו של הדבר הם תומכים בהנחה, שנמצאת בבסיס הפרשנות שלי לטקסטים נוספים של קפקא: ניסיון חוזר ונשנה לתאר את המציאות הפנימית. בהקשר לשער החוק השומרים הם הדינאמיקות והכוחות ששומרים על החוק שאמור להנחות את חייו של הסובייקט - הרובד האישי.

בארבעת הפרקים האחרונים (15-18) ניסיתי לתאר את 'השומרים': רישומים, תכנים וכוחות המעצבים את החוקים שעל פיהם מתנהלת המציאות הפנימית ומאלצים את הגרעין שלה להסתתר מפניהם : כאן אביא רק את תמציתם:

הרישום השלילי: התנהגויות של ההורים ודינאמיקות שונות הפועלות בשדה המשפחתי נרשמות בנפש התינוקית כאתה 'לא טוב', 'לא רצוי', 'לא אהוב', 'לא שווה', 'לא חשוב' וכן הלאה. תחושות אלו נחוות בנפש כתחושות אמת והמשמעות שלהן היא כה מאיימת וקיומית שהמכלול הנפשי צריך למצוא דרכים להרחיק אותן מהמודעות.
תעוקת הדורות: תכנים קשים שעיצבו את חוויית הקיום של ההורים (ושהם אינם בהכרח מודעים להם או לא העיזו או הצליחו להתמודד איתם), נדדו לנפש התינוקית. בהעדר יכולת של הנפש להבחין בין מה ששיך לה לבין מה שאינו שלה, עליה למצוא דרכים להסתגל ולהתמודד עם נוכחות קבועה של תכנים קשים בתוכה.
התשוקה לתיקון: הצורך לשחזר בחיים הבוגרים את המצבים שיצרו את השיבושים מהילדות המוקדמת כדי לתקן אותם ולחזור למסלול הנכון של ההתפתחות הנפשית. השחזור מצליח אולי להחצין את אופי השיבושים, אך לא לתקן אותם ומוסיף בכך עוד עומס על הקשיים הקיימים.

האחריות על החיים הנפשיים: העתקה - בטרם זמנה - של האחריות לחיים הנפשיים של עצמו. בעקבות כך האוטונומיה שלו ועל עצמו מקבלת ערך שלילי.
מכאן שהגורמים המנהלים בפועל את הדינאמיקות הנפשיות צריכים למצוא דרכים לתת מענה גם לנושאים מהמציאות הריאלית וגם להביא בחשבון את כוחם של הרישומים, תכנים וכוחות מהמציאות הפנימית, להגביל ולהקשות על חופש תנועתם. למרות שהמציאות הנפשית היא ייחודית ומיוחדת לכל סובייקט וסובייקט, אפשר לזהות בה כמה דפוסי יסוד. אלה הם דפוסי התארגנות והתמודדות המביאים בחשבון את שתי המציאויות: הפנימית והריאלית.

נראה שאחת הסיבות העמוקות לכך שקפקא פקפק בערך עבודתו הספרותית הייתה, שמצד אחד הוא היה מודע לכך ש'הכושר לתיאור חיי הפנימיים, החלומיים דחה את כל הדברים האחרים לשוליים' ומצד שני הוא האמין שהעולם הפנימי אינו ניתן לתיאור ('את העולם הפנימי ניתן לחיות, אך לא ניתן לתאר' ). החוויה היא אכן היסוד המארגן של המציאות הפנימית והפסיכואנליזה כשיטה טיפולית מכוונת לפעול במרחב זה בתנאי שהיא יודעת מה היא עושה. כדי ליצור מגע ולפעול במציאות הפנימית על הפסיכואנליזה להכיר את הכוחות והדינאמיקות הפועלות בה וללמוד את השפה המיוחדת לה - השפה החווייתית של הנפש .

קפקא הוא הדובר הרגיש והמחונן ביותר של המציאות הפנימית המודרנית ואנליזה שיטתית של יצירותיו יכולה להעמיד את אחד המבואות החשובים להכרות עם צורות התארגנות והתמודדות של הנפש. למשל, עד שקרס והפך לשרץ, צורת ההתארגנות וההתמודדות של גריגור סאמסא (גיבור הנובלה 'הגלגול'), הייתה להעמיד את עצמו באופן מוחלט לרשות ולתמיכה במשפחתו. בן הכפר שמתייצב בפני שער החוק מתמודד בצורה כמעט הפוכה, אבל גם היא מוחלטת בדרכה שלה - הוא מחכה כל חייו כדי שמה שאמור לנהל את חייו יפתח בפניו את שעריו. הקוף בנובלה 'דין וחשבון לאקדמיה', שמייצג את הרבדים הראשונים והחייתיים של הנפש, בחר בדרך טוטאלית לא פחות - לוותר על הקופיות שלו ולהתאים את עצמו למנהגים ולחוקים של רמות הארגון הגבוהות יותר (שבפה החווייתית של הנפש מזוהות עם דמויות אנושיות). דפוסי התארגנות והתמודדות אלה אינם בדיה ספרותית אלא חלק ממציאות פנימית שיש לה עדויות רבות בקליניקה.

כמו בסיפורים רבים של קפקא, הסובייקט (הנפש כמכלול) אינו מצליח להבין את האשמות, המשפטים והכוחות האנונימיים והשרירותיים המכתיבים לה מרחב פעולה צר וחסר מוצא. אבל אפילו קפקא לא הצליח לאתר את מה שהפסיכואנליזה יודעת זה מכבר: המציאות הפנימית, שאותה הוא מתאר מנקודת-מבט של אדם בוגר, מתהווה בשנות החיים הראשונות ומשקפת את חווית הקיום של הנפש התינוקית. הטרגדיה של החיים הנפשיים היא גם הסיכוי שלהם: חוויית הקיום הבוגרת מעוצבת במידה רבה על-ידי חווית קיום אנכרוניסטית ומתעתעת, כיוון שאינה מצליחה להבחין עד כמה היא מושפעת מהאפשרויות המוגבלות שעמדו לרשותה להגן על עצמה בתקופת חייה הראשונה. החוקים שעל- פיהן מתנהלת הנפש הילדותית אינם אמורים להיות אלה שעל-פיהן מתנהלת הנפש הבוגרת, אך בפועל הם שמעצבים רוח החוק.

ארבעת צירי ההתארגנות וההתמודדות

הגורם או הגורמים המנהלים בפועל את הדינאמיקות הנפשיות צריכים להביא בחשבון ארבעה צירים שהשקלול שלהם בכל רגע נתון מכתיב את אפשרויות הפעולה שלהם:
גרעין החיים הנפשיים: כמו בכל ישות ביולוגית האינדיקציה העליונה להכוונת התפקודים והדינאמיקות הנפשיות אמורים להיות החיים עצמם. במהלך חלק גדול מהפרקים הדגשתי את הזיקה שאמורה להתקיים בין גרעין החיים לבין הרובד האישי, אך חשוב שיהיה ברור, שגרעין החיים התקיים תקופות היסטוריות ארוכות ללא זיקה לרובד זה. הפסיכואנליזה, כחקירה של הנפש וכתפיסה טיפולית חבה את קיומה לזיקה שנוצרה במאות השנים האחרונות בין גרעין החיים לבין הרובד האישי. ללא זיקה זו אין ביכולתה להתערב בדינאמיקות הנפשיות ולחקור אותן. אנחנו יכולים רק להניח שבתקופות ובזמנים אחרים, 'האמון', שעליו מדבר קפקא, נבנה בדרך אחרת, בלתי אישית. נראה שאת הביטויים הקרובים ביותר לקיום כזה, המונחה על-ידי גרעין החיים מבלי להיות אישי, ניתן למצוא בניסיונות של רבים מגדולי הסופרים לעצב דמויות המגלמות לתפיסתם את הפשוט ואת הפשטות. אצל טולסטוי זהו פלאטון המייצג את כל מה שהוא 'רוסי, טוב ועגול' . והמחבר אומר עליו ש'עצם חייו לא הייתה בעיניו שום משמעות כלחיים נבדלים. משמעותם הייתה כמשמעות של חלק מן השלם, אשר אותו הרגיש תמיד. דבריו ומעשיו היו נובעים מתוכו באותו אורח הקצוב לעולם, ההכרחי והבלתי אמצעי, כריח הנודף מפרח' . אצל דוסטויבסקי זהו אליושה, הצעיר מבני קאראמזוב, שעליו אומר המחבר שהיה 'אוהב אדם מנעוריו' וש'דומה היה, שכל ימי חייו כשהוא מאמין בבני אדם באמונה שלימה' ו'היה טהור ותמים נפש' ו'שהכשרון לעורר אהבה אליו היה כלול בקרבו' . אצל סאראמאגו זהו הזוג באלתאזאר ובלימונדה . אצל הלדור לכסנס זהו ביורן איש ברקוקט, סבו של המספר ב'גם הדג ישיר' ויש עוד רבים אחרים. המאפיינים המשותפים לכולם הוא שיש להם סוג של בהירות פנימית חסרת קונפליקטים ורפלקסיה ביחס לעצמם, לסובבים אותם ולעולם בכלל. הם ארוגים בחברה ובתרבות שלהם ויודעים בדרך אינטואיטיבית מה ואיך הם אמורים לעשות בחייהם.

מרטין היידגר הוא אולי הפילוסוף הידוע ביותר שבבסיס משנתו עומדת ההוויה הלא אישית. אלא שסוג זה קיום שהיידגר חותר אליו יתכן והתקיים, ואולי עדיין מתקיים, בחברות הפרימיטיביות ביותר. אין שום אפשרות שהוויה משותפת מעין זו יכולה ותוכל לעמוד בבסיס חברות מודרניות המדגישות את החופש והשונות האישית.
הרובד האישי: החיבור בין גרעין החיים לרובד האישי אמור להיות המשענת והגורם המנווט את הדינאמיקות הנפשיות של האדם המודרני. חיבור זה מתקשה להיווצר מסיבות שדנתי בהן במרבית פרקי הסדרה. הפילוסוף הבולט ביותר של הרובד האישי הוא ניטשה, אך גם הוא מתקשה להצביע על מקור העוצמה של אדם-העל שלו. אדם שאמור להיות מכוון על-ידי עוצמה אישית פנימית שאינה תלויה בשום חוק או מסורת. גם הניסיונות הספרותיים להציג סוג אדם שהאינדיבידואליות היא מהותו ושמכוון מתוך עצמו, כמו הדמויות של אין ראנד, הם דלים ולא משכנעים: הן מנותקות ממקור הכוח היחיד שיכול ליצור הכוונה כזו - החיים עצמם. בכדי להעצים את עצמם זקוקים החיים למגע עם חיים אחרים וככל שמגע זה יש בו יותר חום, חיבה ואהבה כך הוא מעצים את עצמו יותר. שעה שהדמויות של איין ראנד עושות ככל יכולתן להסתייג ממגע כזה כדי לשמר את האינדיבידואליות שלהן.

מציאות פנימית: תפקידה של מציאות זו היא להוות אינדיקאטור לחוויית הנפש את מצבה בכל רגע נתון ולסמן את הכוחות העיקריים המעצבים אותה. להלכה הייתה אמורה הנפש לחוות את עצמה בעיקר בהתאם לנסיבות חייה בכל רגע נתון. כלומר, אם הנסיבות הן רגועות ויציבות היא הייתה אמורה לחוות את עצמה בהתאם, ולהפך - אם הנסיבות קשות ומאיימות היא הייתה אמורה לחוות את עצמה מתוחה לא שקטה וכו'. אולם בפועל חוויית הנפש את מצבה מושפעת מאוד מאופי ההתנסויות של השנים הראשונות וככל שהן קשות יותר כך החוויה אותן מתקבעת ואינה נוטה להשתנות עם השתנות הנסיבות.

המציאות הריאלית: זו כוללת את הנסיבות, האירועים, הכוחות והגורמים הפועלים בסביבתו הקרובה והרחוקה של הסובייקט ומשפיעים על מצבו ואיכות קיומו. התפיסה והניתוח של המציאות הריאלית נעשים בעיקרם באזורים אחרים של הנפש, שכמעט ולא נידונו בסדרה זו. מנקודת מבט קלינית המציאות הריאלית משמשת בעיקר כמסגרת לטיפול, משענת לחוזה הטיפולי וכנקודת-מוצא למסלולים שיעדם המציאות הפנימית.

דפוסי התארגנות והתמודדות

דפוס ההתמודדות הראשוני עם המציאות הפנימית הוגדר כבר בפרק 14 כ'צורך לגבש עמדה מול העובדה שהנפש התינוקית נשאבה או גויסה לקחת חלק בחיים הנפשיים של ההורים (ודרכם במורשת התרבותית-חברתית כולה)'. התוצאה המיידית של לקיחת חלק זו היא היווצרותה של מציאות פנימית הנחווית כעוינת ורודפנית: אתה 'לא טוב', 'לא אהוב', 'לא רצוי', 'אין מי שיהיה אחראי עליך' וכו'. מאחורי זה עומד הגיון פשוט: אם הנפש התינוקית מוצאת את עצמה מגויסת לתמוך בהורים סימן שהם אינם רוצים/מסוגלים לעשות את ההפך: לתמוך בה ולהגן עליה. שדה התחושות המשפחתי, על הדינאמיקות השונות המתרחשות בו, הוא כל עולמה של הנפש בתקופת החיים הראשונה. דפוסי ההתארגנות וההתמודדות שהיא מסגלת לעצמה, בכדי לקיים את עצמה בשדה זה, הם ניסיונה לתת מענה לעולם זה. אלא שגם בתקופות חיים מאוחרות יותר, כאשר עולמה נפתח ומתרחב לאנשים וסביבות חיים אחרות, אותם דפוסים, שסיגלה ואימצה לעצמה בתקופת החיים הראשונה, ימשיכו להנחות אותה בחיים הבוגרים. העולם אומנם התרחב והשתנה, אך המענה נשאר בבסיסו אותו מענה כיוון שדפוסי ההתארגנות וההתמודדות נוצרו בתקופת חיים כה ראשונית, שלנפש ואין לא יכולה להיות מודעות ובקרה ביחס אליהם.

ההבחנה עצמה בין דפוסי התארגנות לדפוסי התמודדות חשובה לעבודה הקלינית למרות שיש אזורי חפיפה רבים בין הדפוסים. בדפוסי התארגנות הכוונה היא למסלולים המותרים לתנועה בין ובתוך האזורים העוינים והרודפנים. לצד תכנים תומכים מורכבת המציאות הפנימית מתכנים ואזורי תחושה וחוויה שליליים: 'לא מוצלח', 'לא ראוי' 'לא טוב' וכו'. כדי להגן על החוויה של עצמה כמכלול, ישתדלו הגורמים המנהלים את הדינאמיקות הנפשיות להימנע ככל האפשר מלהיות במגע או לחשוף את עצמם לתכנים ואזורים שליליים. אפשר לדמות אזורים 'אסורים' אלה לגדרות תיל, ביצות, שדות מוקשים, חולות טובעניים, מים סוערים וכו' שיש סכנה ממשית וקיומית להיכנס לתחומם. לכן יש לנוע רק באותם מסלולים בטוחים השומרים מהם מרחק סביר - אלה הם דפוסי ההתארגנות של הנפש. משבר נפשי מתרחש כאשר משהו מזעזע דפוסים אלו, מפת ההתארגנות משתבשת והנפש נחשפת לאזורי הסכנה שלה. חרדה, מועקה, דיכאון ואי שקט הם בין המסמנים המובהקים לכך שמפת ההתארגנות קרסה וכבר לא ברור איך ואיפה אפשר ומותר לנוע.

בדפוסי התמודדות הכוונה היא לאפשרויות התנועה של הנפש במציאות הריאלית. בכדי לקיים את עצמה, לפעול ולקדם את ענייניה במציאות זו, על הנפש לזהות וליצור מסלולי תנועה שיפחיתו ככל האפשר את סכנת הערעור של דפוסי ההתארגנות. את המציאות הריאלית של התינוק, שביחס אליה הוא צריך ליצור מענה מאכלסים איומים על קיומו הנפשי. רובם הגדול של איומים אלה מקורם באופנים בהם נחווה השדה המשפחתי בילדות המוקדמת. בשדה זה עליו להתמקם באופן שיבטיח ככל האפשר את קיומו והתפתחותו ויפחית את החשיפה שלו לתכנים עוינים. אותם דפוסי התמודדות או מענה ימשיכו להנחות את הנפש גם בתקופות חיים מאוחרות יותר. כתוצאה מכך גם בחיים הנפשיים הבוגרים כל התנסות במציאות הריאלית שיכולה להזכיר או לחשוף את הנפש לאיומים הרשומים בה, עלולה לערער את דפוסי ההתארגנות שלה מול איומים אלה.

סיכום

מבחינת הקליניקה המשמעות המעשית של ההבחנה בין שני הדפוסים היא, שדפוסי ההתמודדות של המטופל במציאות הריאלית יכולים לספק רמזים רבים לדפוסי התארגנות שלו במציאות הפנימית: אופיים וטיבם של האזורים הנחווים על-ידו כאסורי מגע, גישה וכניסה. אילו אזורים נחווים כמסוכנים ומאיימים יותר, אילו פחות וכן הלאה. השדה החווייתי המשפחתי ונסיבות החיים של כל מטופל שונים אחד מהשני ולכן גם כל מציאות פנימית היא ייחודית. עם זאת אפשר לזהות ולתאר כמה דפוסי התארגנות והתמודדות המשותפים לרבים. ההכרות עם דפוסים אלה יכולה להיות לעזר רב למטפל המנסה לגבש לעצמו תמונה ביחס למציאות הפנימית של מטופליו.

זיהוי דפוסי ההתארגנות וההתמודדות התאפשרו ברובם הגדול באמצעות אנליזה של מעשיות עם (שנעשו במשותף עם דר' רוית ראופמן) וקיבלו אישורים חוזרים ונשנים בקליניקה. הם כוללים בתוכם גם היבטים הנוגעים בנושאים של זהות מינית, הבדלים בין המינים וצורות התמקמות שונות בשדה המשפחתי הנותנות מענה להיבטים אלה. הדיון בנושאי המיניות ראוי שיעשה כבר במסגרות אחרות.

פרק 20 - העולם התת-קרקעי (במקום סיכום)

האירועים הקשים, שמציפים את הקיץ האחרון, המחישו והעלו אל פני השטח עד כמה פעילויות המתרחשות מתחתיו יכולות להיות הרסניות, מפחידות ומסוכנות. על המתרחש בעזה - מעל ומתחת - לפני השטח, מדברים בדרך כלל מנקודת מבט לאומית, טריטוריאלית, ביטחונית, פוליטית, חברתית, תרבותית, דתית, כלכלית, מוסרית, חוקית ועוד. היבטים שונים אלה מרכיבים את המציאות האנושית הריאלית והגלויה ונידונים שוב ושוב מנקודות- מבט שונות. לעומתן כוננה הפסיכואנליזה את עצמה כדיסציפלינה, שחוקרת ומטפלת במציאות האנושית על בסיס ההנחה, שלכוחות התת-קרקעים, הפחות מזוהים והיותר סמויים הפועלים בה, יש השפעה מכרעת על מה שמתרחש ברבדים היותר גלויים ובמציאות הריאלית בכלל. מבחינה זו המציאות שהתהוותה בעזה בשנים האחרונות מייצגת מעין מודל מוקצן של תמונות הכוחות הנפשיים, כפי שתיאר אותן פרויד כבר לפני יותר ממאה שנה: על פני השטח (המודע וה'אני' לפי פרויד) מתקיימת אוכלוסיה דלה, מעוטת כוחות והשפעה, המנסה לקיים שגרת חיים כלשהי. מתחת לפני הקרקע (הלא-מודע והדחפים) פועלים גורמים יצריים ואכזריים המכוונים על-ידי רעיונות מעורפלים והזויים, המערערים פעם אחר פעם את מציאות הקיום המתנהלת מעל פני השטח. פרט לפסיכואנליזה אין שום צורת חשיבה שיכולה לחדור אל מתחת לפני השטח הנפשי (של היחיד ושל קבוצות) ולנסות להבין, מהם הכוחות שפועלים שם ואיך הם משפיעים על המציאות היותר גלויה. מכאן הצורך לנסות ולהבין את המציאות העכשווית מנקודת-מבט, המביאה בחשבון גם את הכוחות היותר סמויים הפועלים בה ומשפיעים עליה.

בהקשר זה ראוי לומר שלפסיכואנליזה אין שום יתרון על שיטות אחרות במתן עזרה מהירה וממוקדת. היא מצליחה להשיג הקלה באמצעות יצירת מגע עם אותם זרמים תת-קרקעים וקישורם לרבדים היותר גלויים של הנפש. במילים אחרות: היא פועלת ליצירת קישורים בין המציאות הפנימית לריאלית ולהבניית תמונה מקיפה ככל האפשר המורכבת משתיהן. יש לכן צורך לבחון את המציאות הריאלית הקשה שאנו נאלצים להתמודד איתה מנקודת-מבט העמוקה והמקיפה ביותר האפשרית. מטבע הדברים יצירת תמונה כה מקיפה במסגרת כזו יכולה להיות סכמטית בלבד, אך לפחות ניתן יהיה לשרטט באמצעותה את קוויה העיקריים.

רקע

הפסיכואנליזה כוננה את עצמה בעיקר כדיסציפלינה שתוביל ותקדם את המחקר והטיפול בנפש היחיד.ובעיקר במציאות הפנימית שלו. אלא שכבר מראשיתה היא ניסתה לעגן דינאמיקות פנימיות המתרחשות אצל יחידים בהקשר רחב יותר: קבוצתי ותרבותי. לא אתייחס כאן לגישות עכשוויות המרכיבות את הפסיכואנליזה כיוון שיכולתן להציע הסברים למניעים ופעולות שמעורבים בהם קבוצות אנשים וכוחות רבים ושונים מוגבלת מאוד.

במהלך פרקי הסדרה הערתי בכמה בקשרים שמנקודת מבט של המפה הנפשית לא ניתן להפריד את הדיון בנפש היחיד מהדיון בהיסטוריה של המין האנושי כמכלול. לנפש האנושית יש היסטוריה סמויה משלה. וההיסטוריה הגלויה והריאלית של המין האנושי היא ביטוי לה - ולהפך. בהיסטוריה של המין האנושי המציאות הפנימית והמציאות הריאלית מתנהלות כתהליכים מקבילים המשפיעים ומושפעים אחד מהשני. מתוקף האירועים בחרתי למקד את הפרק המסכם של פרויקט 'הבמה הפתוחה' בהיסטוריה של הנפש ובמשמעותה של נקודת הזמן בה אנו נמצאים על ציר זה.

ההיסטוריה של הנפש על-פי הפסיכואנליזה הקלאסית

יחסית לנושאים הרבים שהפסיכואנליזה עוסקת בהם, ולמגוון העצום של עמדות שונות המרכיבות אותה, הניסיונות להתמודד עם ההיסטוריה של הנפש הם מעטים ומתכנסים לשתי גישות מרכזיות: פרויד הדגיש את ההתמודדות של הבנים עם האב (תסביך אדיפוס) ושל המודע עם הלא-מודע (המציאות מול הדחפים). יונג הדגיש את ההתמודדות (של הבנים והבנות) עם האם הגדולה ואת ההתמודדות של הלא-מודע האינדיווידואלי עם הלא-מודע הקולקטיבי. מנקודת מבט של פרויד הנפש היא אינדיווידואלית במהותה, אך כדי להתקיים ולקיים חברה ותרבות עלייה ללמוד לרסן את הפראות המובנת בה (ומכאן הצורך להדחיק והתסכול הנלווה אליו). אצל יונג הנפש במקורה היא קולקטיבית (כלומר מופעלת ומכוונת על-ידי ערכים, חוקים מנהגים וריטואלים קיבוציים), אך חותרת לאינדיווידואליות (כלומר לפעול על-פי שיקולים משל עצמה). אפשר לומר, שכל אחת מהגישות עיצבה את תמונת הדינאמיקה ההיסטורית של הנפש על-פי שני פרמטרים: הראשון מבני (לא-מודע - מודע, לא-מודע קולקטיבי - לא-מודע אינדיווידואלי). השני מתייחס לאופי הדינאמיקה שבין המינים (פרויד ולאקאן בעקבותיו הדגישו את תפקיד האב הייצרי-והסימבולי, יונג את האם הקדומה והארכיטיפית). יש ללא ספק מרכיבים חשובים בכל אחת מהגישות אבל שתיהן אינן מצליחות להעמיד מודל מספיק מובחן, שאפשר להעריך באמצעותו את ההיסטוריה של הנפש ואת מיקומה ומצבה הנוכחי על ציר הזמן.

אריך נוימן (תלמידו של יונג, שקידם יותר מכולם את נקודת-המבט ההיסטורית), הניח שאפשר לאתר עדויות לכך שהנפש האנושית נמצאת בתהליך של שינוי בעל כיוון ברור: מהקולקטיבי לאינדיבידואלי (המזוהה אצלו עם האגו). אך גם הוא מתקשה להסביר, איך היחיד בחברה המערבית, שכבר השיג לעצמו יותר חופש ואוטונומיה ממשיך לסבול, להיות מנוכר ובודד, ולהתרחק מאותה הוויית קיום המשולבת בטבע, ביקום, בנומינזי והארכיטיפי שאפיינו את הקדמונים (נוימן 2013).

המפה הנפשית וציר הזמן

שתי הגישות שהוצגו קודם מניחות שהאדם הוא אלים והרסני מטבעו, והתפתחות משמעה (גם ברמת ההיסטוריה התרבותית-קיבוצית וגם ברמת האינדיבידואל) עידון הכוחות ההרסניים והפנייתם ליצירה ופרודוקציה. בהקשר זה נקודת המוצא של המפה הנפשית שונה באופן מהותי: היא מעמידה את הקיום הנפשי והדינאמיקות המתרחשות בו על בסיס החיים עצמם. כמו כל ישות ביולוגית הכוח המרכזי שאמור לפעול בישות הנפשית ולכוון את התנהלותה הם החיים עצמם, שאמורים להיות הערך העליון של קיומה והמשכיותה בדורות הבאים. הנפש נולדת 'נקייה' במובן זה, שהיא מכוונת לחיים. השאלה המתבקשת היא, איך פעם אחר פעם ובאין ספור סיטואציות היסטוריות שונות נראה כאילו החיים פונים כנגד עצמם ומקדישים את עצמם להרס הסובבים אותם, הסביבה בכלל והרס עצמי.

כדי להקיף את אופי השינויים שעברה ועוברת הנפש האנושית במהלך ההיסטוריה יש צורך לבחון את הדברים על פי כמה צירים: 

1. יכולות, תפקודים ורמות הארגון שלהם.

2. המציאות הפנימית ומידת האוטונומיה של הנפש. 

3. יחסי הכוחות ורמת שיתוף הפעולה בין היסוד (והמין) הגברי לבין היסוד (והמין) הנשי.

כשם שהתפקודים הבסיסיים של הגוף קיימים מיליוני שנים כך גם התפקודים הנפשיים. גם בהקשר הגופני וגם בהקשר הנפשי השוני בין עמים וגזעים הוא בפרופורציות ובדפוסי הדינאמיקות הפנימיות ולא בתפקודים עצמם. אין לדעת בוודאות מתי הושלם תהליך היווצרותם של התפקודים הנפשיים אך נראה שמדובר בסדר גודל של עשרות ואולי מאות אלפי שנים. בכל מקרה יש צורך להבחין בין עצם קיומם של התפקודים לבין יכולתם לבוא לידי ביטוי. יש סימנים רבים המעידים על כך, שהנפש האנושית יצרה ויוצרת את תהליך ההתמיינות התפקודים של עצמה. ההיסטוריה האנושית היא למעשה תיעוד של תהליך התמיינות הנפש האנושית: היא מתחילה מדומינאנטיות של רמות הארגון הראשוניות (תחושות ואמוציות) ובהדרגה מביאה לידי ביטוי רמות ארגון גבוהות יותר ויותר (יצירת הכתב, יצירתן של תרבויות, אמונות דתיות, פילוסופיות מקיפות ועוד). מכאן, שבתהליך היווצרות הביטוי של יכולותיה יוצרת הנפש האנושית את המציאות (התרבות האנושית ומהלך השתנותה בהיסטוריה). התרבות מצידה, על הישגיה ובעיותיה, מהווה הד שמנחה את התהליך הלאה. לפחות עד כה התהליך היה לא-מודע ברובו והתנהל בכמה מסלולים מקבילים (היסטוריות תרבותיות שונות). הוא נדחף על-ידי ניסיון חוזר ונשנה למצוא את המסלול הנכון, גם כדי להביא לידי ביטוי את מלוא יכולתם של התפקודים הנפשיים וגם כדי ליצור סוג של איזון יציב . כך למשל, הרמה הגבוהה ביותר עד כה שזוהתה על-ידי 'המפה הנפשית' היא החשיבה האובייקטיבית, שהמדע הוא המייצג שלה. בחשיבה אובייקטיבית הכוונה היא לצורת איסוף נתונים וגיבוש עמדה ביחס למציאות (החיצונית-ריאלית והפנימית) שאינה מותנה במשאלות, העדפות, אמונות וכו' .

רמה זו מתחילה לבוא לידי ביטוי מסודר ושיטתי רק במאות השנים האחרונות ורק בחלק מהחברות האנושיות. זו אגב הסיבה, שהפסיכואנליזה מופיעה כה מאוחר בהיסטוריה האנושית. על הנפש היה להגיע לרמה גבוהה של מודעות וחשיבה אובייקטיבית כדי להתחיל לבנות לעצמה כלים, שמשחזרים את תהליך ההיווצרות של תפקודיה ויכולותיה - גם ברמת הפרט וגם ברמת המין האנושי בכללו. כדי להבין איפה נמצאות חברות מסורתיות על ציר זה (כמו זו המתקיימת בעזה), יש צורך לחזור לרומן 'שמי הוא אדום' של הסופר התורכי אוהרן פאמוק (ראו גם פרק 14) ולקדם את משמעותו בעוד כמה צעדים (פאמוק 2009).

זמן הסיפור ממוקם בקיסרות העותומאנית של המאה ה-16 (תקופת הרנסאנס באירופה). השולטן מבקש מקבוצת אמנים-מאיירים לצייר את דיוקנו, לפי שיטת "האמנים הפרנקים" (כך כונו האירופאים). משמעות בקשה זו היא לצייר את דיוקן השולטן כפי שהוא במציאות, והיא מעוררת מחלוקת עמוקה ביניהם שמגיעה לאלימות ורצח שכן האמונה אוסרת על ציור תמונות מהמציאות ועל סגנון אישי. לאורך כל תקופת הכשרתם למדו אמנים אלה שהם מציירים-מאיירים את המציאות מנקודת הראות של אללה, שהעיטורים נועדו להבליט את יופייה של הכתיבה התמה, ושעליהם להימנע מלחתום את שמם על יצירותיהם. הם ממשיכיה של מסורת בת מאות שנים ולמדו, שאחד מתפקידיו של האמן הוא לעזור לעצור את הזמן. הזמן של אללה אינו זמנו של האדם. מבחינתם, ציור פורטרטים מהמציאות מציב את היחיד במרכז העולם, מכופף את האמנות לזמן ומביא איתו את הבדידות. אחד מאותה קבוצה טוען, שמיומנות מהסוג שיש לאמנים הפרנקים נרכשת בהשקעה של מאות שנים וגם אם ישלימו את הפורטרט של השולטן, הוא יעורר גיחוך אצל האמנים בוונציה. אם ינסו להמשיך ולחקות את אמנות הפרנקים, סופם שגם ינטשו את מסורת הציור שלהם, וגם לא ישיגו את מיומנותם של האמנים האירופאים בציור המציאות. פאמוק הרחיק אומנם את עדותו למאה ה-16, אך בהתאמות קלות לא רק שהיא מתאימה להיום, אלא שאת המציאות המתהווה בחברות הערביות-המוסלמיות ניתן למקם על הציר ששרטט. בקצה האחד אלה אותן חברות וקבוצות, שמנסות להתמודד עם האתגרים של תרבות המערב ולרכוש את המיומנויות שלה. בקצה השני אלה אותן חברות וקבוצות שמנסות לחזור לאחור ולבנות מציאות שמעולם לא הייתה. התנועה של האחים המוסלמים, שהחמאס הוא חלק ממנה, היא בין אלו ששואפות להחזיר את הזמן לאחור ולכונן סוג של מלכות איסלאמית, שמעולם לא הייתה וגם לא יכולה להתקיים מכיוון שהיא מכוונת להשמיד את כל מה שסביבה ואת עצמה.

לחקור את המציאות

התקופה שבה ממקם פאמוק את סיפורו מקבילה לתקופת הרנסאנס באירופה. זמן היסטורי שמסמן גם את תחילתו של מהלך חדשני בהיסטוריה של האמנות - ציור המציאות - וגם את ראשיתה של המתודה המדעית, ששמה לה למטרה לגבש השקפות עולם על בסיס המציאות. משמעות מהלכים אלה - גם באמנות וגם במדע - היא ניסיון להגיע לכללי ולאוניברסאלי באמצעות חקירה מדוקדקת של המוחשי והפרטני (האינדיווידואלי). עד אז כל התרבויות, בכל התקופות של ההיסטוריה האנושית, עיצבו את עצמן על-פי הכללי: מיתוסים, אמונות ,דתות, פילוסופיות, צורות הבעה אמנותיות ועוד. אלה פעלו על-פי דוגמות ודגמים כלליים. הן כופות את הדגמים שלהן על המציאות ומתקשות ללמוד ממנה. ליחיד ולייחודי אין בדגמים אלה כמעט שום חופש ביטוי ופעולה. בחברות אלו יכלה הנפש של היחיד להגיע לאיזון עם עצמה רק אם התאימה את עצמה לאותם דגמים שהנחו את הקיום החברתי-תרבותי והטמיעה אותם בתוכה: אתה הוא מה שהיו הוריך והורי-הוריך ויהיו בניך וכן הלאה. אלו הן הדינאמיקות השולטות בנפש הנורמטיבית בחברות מסורתיות. באופן שיכול להישמע פרדוכסלי, אותן דינאמיקות פנימיות, שמעצבות את הנורמה הנפשית בחברות מסורתיות, הן מקור הסבל ואי-הנורמטיביות בתרבויות המערביות-המודרניות .

חברות מסורתיות יכולות להיות שונות אחת מהשנייה בהיבטים רבים מאוד אבל הן דומות בכושרן לעצב דינאמיקות נפשיות המצליחות לעביר ולהנציח את עצמן מדור לדור. בכך הן מצליחות לקיים חברות שאינן משתנות לאורך תקופות זמן כה ארוכות - הן "עוצרות את הזמן". אחת הדינאמיקות המרכזיות הפועלות כדי לשמר את הזמן היא מה שכונה על-ידי האנתרופולוג לוי-בריל 'השתתפות מיסטית' (participation mystique) (לוי-בריל 1926). לוי-בריל, שחקר שבטים פראיים בחלקים שונים של העולם התכוון במונח זה לכך, שבתרבויות אלו אין הבחנה ברורה בין סובייקט לאובייקט ומתקיימת ביניהם מעין שותפות מסתורית של גורל (או חיים). אי-הבחנה זו אינה מתייחסת לרמת התפיסה וההבחנה, שאינה נופלת מזו של יחידים מתרבויות אחרות, אלא להוויית הקיום: החיים נחווים כמעין מרחב הכולל בתוכו הרבה יותר מאשר את הסובייקט. הפסיכואנליזה כינתה מצב נפשי מעין זה 'סימביוזה', אך שני המונחים אינם מצליחים לתאר במדויק את התופעה עצמה.

המעטפת

אחת מהתובנות המוסכמות על כלל האסכולות הפסיכואנליטיות מניחה, שהתינוק נולד ללא הבחנה ברורה בינו לבין סביבתו. החוויה שלו כוללת את תחושותיו ביחס לגופו ולעצמו כמו גם את תחושותיו ביחס לסביבתו הקרובה. במהלך ההיסטוריה של הפסיכואנליזה קיבל מצב נפשי זה שמות רבים, מלבד סימביוזה, אך אין הרבה תועלת בחזרה עליהם כאן כיוון שאף אחד מהם אינו מתאר אותו נכון. בפרק 13 כיניתי מצב נפשי זה ה'מעטפת': תפקיד ההורים הוא ליצור את המעטפת 'הפיזית-רגשית' שתגן על התינוק. בעולם החווייתי שלו מעטפת זו היא כל עולמו: היא גם הוא עצמו וגם העולם. התרבויות הקדומות והתרבויות המסורתיות המאוחרות יותר נשענות על כך, שהצליחו לשמר את חוויית המעטפת גם בחיים הבוגרים. למעשה נכון יותר לומר שבדומה לתינוק גם הנפש האנושית התחילה את דרכה כשהיא אינה מובחנת ואינה מבחינה את עצמה מסביבתה. מבחינת הדינאמיקות הפנימית של הנפש אי-הבחנה זו הצליחה לשמר את עצמה בחברות כאלו רק משום שחוויית הקיום של ההורים הוטמעה בשלמותה (או כמעט בשלמותה) כחוויית הקיום של הבנים. בשדה הכוחות שאליו נולד התינוק, הכוח המרכזי שפועל עליו היא הציפייה והדרישה לתמוך ולקבל על עצמו את עולמם של הוריו. בחברות מסורתיות אי-הנכונות או אי-היכולת לחיות על-פי ערך זה מגדירה את הסטייה מהנורמה.

תהליכי השינוי והכרסום במשקל המעטפת היו הדרגתיים ונמשכו מאות-אלפי שנים. רק במאות השנים האחרונות ורק באותן תרבויות שפנו ללמוד ולחקור את המציאות כפי שהיא, התחילה להיווצר הבחנה חדה יותר בין האישי, החברתי-תרבותי והכלל אנושי, ועולם התופעות בכלל. לטוב ולרע היחיד - האינדיבידואל - הפך לגורם שמוביל חלק גדול מהשינויים בכל תחומי החיים האנושיים. הופעתו של היחיד כגורם משמעותי בהיסטוריה האנושית לא הייתה יכולה להתרחש ללא שינוי תוך-נפשי משמעותי: נוכחות הולכת וגדלה של רובד אישי, שסומך יותר על ערכיו ושיקוליו שלו עצמו, ומוכן פחות ופחות לקבל כמובן מאליו את ערכיהם ושיקוליהם של הסובבים אותו. מקור סמכותו של הרובד האישי הם החיים הנפשיים-גופנים עצמם. זהו הרובד הקרוב ביותר לחוויית החיים ולכן גם זה שיכול להעריך מה נכון או לא נכון להם. אין שום גורם אחר (פנימי וחיצוני) שיכול להעריך נכון יותר ממנו מה נכון לחיים הנפשיים-גופניים של עצמו. מסיבות שלא כולן מובנות זהו גם הרובד הפגיע ביותר של החיים הנפשיים ולכן גם זה שהנפש תגן עליו ראשון. רק כאשר הנפש כמכלול התפנתה לחקור את המציאות בצורה שיטתית ומסודרת קיבל רובד זה יותר ויותר לגיטימציה פנימית לפעול. ולהפך - הרובד האישי הוא שדוחף את הסקרנות והרצון לחקור את המציאות כפי שהיא - ובתוך כך לחקור גם את הנפש של עצמו.

הרובד האישי הוא שדחף להיווצרות הפסיכואנליזה והוא הסובייקט שאליו היא פונה (ראו גם פרק 6). כדי לשקף את חוויית המציאות וללמוד ולחקור אותה, יש צורך בסוג של ריחוק וניתוק ממשאלות לב, פחדים, אמונות, דעות, שיפוט ומכל מה שיכול להתערב בגיבושה של השקפה המבוססת על המציאות בלבד. פרויד טען שעל הפסיכואנליטיקן להתמקם בדיוק בעמדה זו: כשם שמדענים הפועלים בתחומים אחרים חוקרים היבטים שונים של המציאות החיצונית, כך הפסיכואנליטיקן הוא החוקר והמדען של המציאות הפנימית. במציאות זו, שאותה למדה בהדרגה הפסיכואנליזה להכיר, התנסויות מתקופת החיים הראשונה מעצבות את חוויית הקיום של החיים הנפשיים יותר מאשר כל תקופת חיים אחרת שלהם. המפה הנפשית מוסיפה לידע זה, שההתמודדות הראשונית ביותר של החיים הנפשיים היא מול אי-יכולתם שלא להיות מושפעים, להישאב, לקחת חלק ולתמוך בחיים הנפשיים של ההורים. אותה דינאמיקה פנימית, שהבטיחה לאורך דורות את יציבות החיים ברמה החברתית-תרבותית (במחיר של העדר אוטונומיה פנימית) היא מקור הסבל המרכזי לנפש השואפת לנהל את החיים של עצמה.

המעטפת ופרימתה - תמונת מצב עכשווית

כאשר האחד שווה הרבה

תינוק נולד לתוך מעטפת פיזית-תחושתית - שמבחינתו - קיומו אינו מובחן ונפרד ממי שיצר בשבילו את המעטפת. מנקודת-מבט של התינוק במעטפת זו האחד שווה לשניים (התינוק והאם בדרך כלל). בעבודתו על הפסיכולוגיה של ההמון טען פרויד, ששניים הם כבר בבחינת המון (פרויד 2009). מכאן שמנקודת מבט זו בקיום החווייתי של המעטפת הראשונית האחד שווה הרבה. זוהי הוויית הקיום הדומינאנטית בתרבויות העתיקות והמסורתיות. היא נמצאת בעומק החיים הנפשיים ומשם היא משפיעה בצורות רבות ושונות, רובן עקיפות ולא-מודעות, על תפיסת המציאות הריאלית, על דעות, אמונות, צורות התמודדות ועוד (למשל, מושג האחריות על עצמו הוא כמעט חסר משמעות בהוויית קיום כזו). התפיסה השולטת היא שמה שמתווה את מסלול חייו של האדם הם כוחות חיצוניים לו שקשה לרצות אותם ולהשפיע עליהם: הגורל, אלים, אלוקים, אללה וכו'. החיים נחווים כמשהו שמתחלק בכל מיני צורות והם אינם שייכים ליחיד אלא לקבוצה או לכוח עליון כלשהו. לכן בחברות אלו אין גם ערך רב לחיי היחיד ומאותה סיבה הן בדרך כלל נוקשות ואכזריות מאוד. העונשים על כל סטייה מהמוסכמות והנוהגים, מרידה והתנגדות להם הם קשים ומוחשיים: הריגה, קטיעת איברים ועוד. בתרבויות כאלו היכולת של יחיד לגבש ולהחזיק דעה משלו, ולהתנגד למקובל ולמוסכם, מצריכה נחישות ואומץ לב, שלא יסייעו לו בהכרח לשמר את עצמו בחיים. בתקופות שקטות תחושת הביטחון, הזהות, המיקום והערך מובנות בחברה עצמה. בתקופות של אי-שקט אוי למי שנמצא בצד החלש והמפסיד.

התרבויות הקדומות והמסורתיות שימרו ומשמרות את עצמן מכוח של נוהגים, אין ספור חוקים לא כתובים, רגישות עצומה למה שחושבים או אומרים וכדומה. אלה מנעו ומונעים אפשרות לפתח פרוצדורות של בדיקה עצמית ותיקון. כדי שניתן יהיה לבדוק מה השתבש יש צורך להעריך את הדברים (או את המציאות) בצורה מפוכחת ונטולת פניות ככל האפשר. להתבונן כביכול על המתרחש מנקודת-מבט חיצונית, אובייקטיבית, לא שיפוטית וכדומה. אלה הם בדיוק הכלים שחברות מסורתיות מתקשות לפתח מפני שאז הן מכניסות את אי-השקט והספק לתוך עצמן. הקושי להתאים את עצמן למציאות משתנה משאיר חברות אלו חשופות להשפעות חיצוניות ופגיעות מאוד. למעט יוצאים מהכלל (כמו הודו), רובן הצליחו לשמר את עצמן לאורך תקופות ארוכות בפני השפעות זרות על ידי-כך שדאגו באופן אקטיבי לבודד את עצמן ולהתקיים במעין יקום נפרד (סין, יפן ועוד). בהתאמה לאופי התרבות הייחודי של כל חברה כל אחת מתרבויות אלו מצאה דרכים משלה להתמודד עם השפעות זרות כאשר הבידוד שלה נפרץ.

בדומה לבידוד ברמת היחיד - זה של חברות וקבוצות נפרץ כאשר מוצג מולם ראי לעצמם באמצעות תרבות שונה. צריך מחקר מקיף הרבה יותר ממה שניתן להיעשות כאן בכדי לנסות ולהעריך מה קרה לתרבות האיסלמית-ערבית, שבמשך מאות שנית הקדימה בפרמטרים רבים את זו הנוצרית-מערבית. במאות השנים האחרונות הצליחו תרבויות, עמים ושבטים רבים של המזרח התיכון ובאזורים אחרים בעולם (פקיסטן, אפגניסטן ועוד) לשמור על רמת בידוד שהגנה עליהם מפני שינויים. אך כאשר לא ניתן היה לקיים יותר את הבידוד מערוצי ההתמודדות עם הקשיים פנה לביטויי זעם אכזרי והרסני. כדי להיות יכולים לומר משהו על כיוון זה יש צורך לשרטט את מאפייניו של אותו ראי שמציג בפני החברות המסורתיות תמונה כה בלתי נסבלת, שחלקן נדחפת לנסות ולהשמיד את "הראי" עצמו.

כאשר המעטפת נפרמת - אחד שווה פחות מאחד

אחת האינדיקציות המדויקות ביותר שבאמצעותה אפשר לשרטט את ההבחנה בין התרבויות העתיקות והמסורתיות לבין זו המערבית-המודרנית (המכונה גם 'העולם החופשי') היא מפת התפרשותה של הפסיכואנליזה. כל מקום שאליו לא הצליחה לחדור בצורה משמעותית, מסמן את הדומינאנטיות של התרבות המסורתית. הפסיכואנליזה יכולה לפעול רק באותן חברות שבהן יש ליחיד לגיטימציה כלשהי לבחון את המחשבות והתחושות שלו ביחס לעצמו ולסביבתו, ואפשרות (עקרונית לפחות) לשנות את חייו בהתאמה לתובנות של עצמו. אין שום דבר שמאיים על חברות מסורתיות יותר מאפשרויות כאלו. אך הראי המאיים ביותר שמציבה תרבות המערב מול התרבויות המסורתיות אינו במישור של המציאות הריאלית (חופש דיבור, בחירה, תעסוקה וכו') אלא עמוק מתחת לפני השטח - בהוויית קיום פנימי אחרת.

הנחת המוצא של הפסיכואנליזה היא, שחלק גדול מהקשיים בחיים הריאליים העכשוויים (יצירת קשרים, בחירת מקצוע, היכולת ללמוד, מציאת עבודה והתמדה בה, הקמת משפחה ועוד) מקורו בקשיים פנימיים-נפשיים מזמנים אחרים. הקשיים הפנימיים אינם תגובה או הד למציאות העכשווית של היחיד, אלא להפך - במידה רבה הם מעצבים ומכתיבים אותה. מקורם הוא במציאות שהייתה פעם - בילדות המוקדמת ובנסיבות החיים שבה גדל אותו יחיד. הנחת העבודה של הפסיכואנליזה היא, שחשיפת אותן נסיבות רחוקות וצורות ההתארגנות וההתמודדות מולן, תפחית את השפעת הקשיים הפנימיים על יכולתו של היחיד להתמודד עם המציאות הריאלית ותקדם את יכולתו לכוון חייו. הפסיכואנליזה יכולה להתקיים רק כאשר יש די חופש פנימי כדי לבדוק את מקורות הקשיים, ומספיק חופש במציאות הריאלית-העכשווית כדי לבחור ולהוציא לפועל את התובנות המתבקשות מהבדיקה. על פי הגדרה תנאים אלה אינם יכולים להתקיים בחברות מסורתיות ולכן הפסיכואנליזה לא הצליחה לבסס את עצמה בהן.

משהו דרמטי היה צריך להתרחש ב'אבולוציה' של הנפש האנושית וביכולתה להביא לידי ביטוי את מכלול תפקודיה שיאפשר את הופעת הפסיכואנליזה ואת יכולתה לפעול. ברמות הגלויות יותר התרחשויות אלה באות לידי ביטוי באמנויות השונות שהתחילו לשקף את חוויית המציאות, והמדע שחקר אותה. הנפש האנושית התחילה לגבש לעצמה השקפות על המציאות שנגזרו מנתונים של המציאות עצמה. ברמה העמוקה והסמויה יותר הוויית הקיום הבסיסית ביותר התחילה להשתנות: החיים נתפסו כמשהו שאינו ניתן לחלוקה והעברה. לפחות בעולם המוחשי והמוכר לנו לכל אחד יש את מנת החיים שלו וכל אחד אמור להיות אחראי (לתת מענה) לשאלה מה עושים איתה. אלא שבמידה רבה גם כאשר יש חופש לבדוק מה רוצים מהחיים וחופש (יחסי) להביא לידי ביטוי את הבחירות השונות, הגורם המרכזי שאמור לנהל את הבדיקה ואת הבחירות נשאר סמוי ושותק: תחושת החיים עצמה. מקור הסבל העיקרי בתרבות המערבית היא העובדה שקולו של אותו רובד אישי, שאמור להיות דוברה של מנת החיים המוקצה לנו, אינו נשמע. היחיד במצב כזה זו הוא יחיד החסר את תרומתו של הגורם החשוב ביותר בניהול חייו. בתרבות כזו הוויית הקיום של היחיד חסרה את הקול הפנימי של הרובד האישי וההשלכות של חסר זה הן תחושת ניכור, בדידות, ייאוש, דיכאון, חרדה, תסכול, כעס ועוד. במציאות הריאלית המודרנית כאשר היחיד אמור להיות אחראי על חייו, אך קולם של החיים עצמם מתקשה להישמע - אחד שווה פחות מאחד.

הראי הכפול

שתי הוויות הקיום הפועלות עמוק מתחת לפני השטח בתרבויות השונות נמצאות במצב מעורער אך מסיבות שונות. בצד של החברות המסורתיות גם לאומים וקבוצות שאימצו לעצמם מאפיינים רבים של תרבות המערב (חופש דיבור ובחירה, כלכלה קפיטליסטית, הכשרה אקדמית, ניידות בתעסוקה ועוד) מתקשות להטמיע בתוכן את המשמעות היותר עמוקה של העולם החופשי: האחריות של היחיד לחיים של עצמו. מסיבות רבות ושונות, שרק את חלקן ניתן להביא כאן, הקבוצות הערביות-מוסלמיות הן בין אלו המתקשות ביותר להתמודד ולהטמיע לתוכן את מאפייני התרבות המערבית בכל רמותיה ולכן הן מעורערות יותר ממרבית הקבוצות האחרות. בחלקים נרחבים של קבוצות אלו רמת הערעור הגיע לעוצמות כאלו שמצד אחד הן נדחפות להרוס את הראי המאיים עליהן ומצד שני לנסות ולחזור למעין גרסה מוקצנת שלא הייתה קיימת אף פעם בתרבות מסורתית. מבחינה זו תנועת החמאס בעזה ובגדה היא חלק מתנועה רחבה הרבה יותר המאגדת בתוכה קבוצות רבות אחרות שנדחפות להתמודד בצורה דומה עם הערעור והאיום על תשתית הוויית הקיום שלהן.

בצד של התרבות המערבית הולכת ומתערערת האמונה בכוחו של החופש (כלכלי ותעסוקתי, של הדיבור והבחירה, הניידות וכו') לפעול כמווסת מסדיר ומבטיח יציבות, ביטחון ורווחה. האופק של התרבות המערבית נראה מעורפל והרבה פחות בטוח ממה שאפיין אותה רק לפני כמה עשרות שנים. יותר ויותר היא חווה בלבול ואי-בהירות באשר לדרכים שהיא אמורה לכוון את עצמה אליהן: איך להתמודד גם האי-השקט שבתוכה וגם מול גלי ההגירה הגדולים של אוכלוסיות מתרבויות מסורתיות. המביאות איתם הוויית קיום שונה.

אך לא החופש, שאכן קיים במידה רבה בתרבות המערב, נכשל. מה שלא מצליח התקיים הוא, שהחופש במציאות הריאלית אינו מגובה בחופש פנימי. מסיבות רבות ושונות (שרק חלקן נידון במהלך פרקי הסדרה) יכולתם של החיים הפנימיים לכוון ולנהל את הדינאמיקות והכוחות הנפשיים הוא מוגבל, מעוכב ולא מספיק דומינאנטי. בהעדר הכוונה מצד החיים עצמם נחווה החופש על עצמו כאחריות כבדה וכאיום שיחידים רבים מתקשים להתמודד איתם. בהקשר זה צריך לזכור שנהמה דומה לזו המתפרצת היום בקבוצות ערביות-מוסלמיות, פרצה רק לפני כשמונים שנה מלב אירופה. בדומה להיום גם אז היה זה ניסיון אלים, אכזרי והרסני לחזור לאחור - להוויית קיום מיתית שבה האחד שווה הרבה. יש להניח שכמיהה מעין זו ממשיכה לפעול גם היום מתחת לפני השטח של יחידים וקבוצות שונות בלב העולם החופשי. תרבות המערב מתקשה לזהות שלא ניתן לקיים חופש במציאות הריאלית ללא חופש פנימי, שמשמעותו חופש פעולה של הרובד האישי בתוך הנפש עצמה.

ציר שלישי - המרכיב הגברי והמרכיב הנשי

פרויד ולאחריו גם יונג הביאו בחשבון שההבחנה בין הגברי לנשי מורכבת מהיבטים ומימדים שונים: אנטומים ופיזיולוגיים, העדפות, דפוסי פעולה והתנהגות ועוד. שניהם הניחו, שאחד התנאים לאישיות מאוזנת מחייב שמרכיבים שונים של שני המינים צריכים להיות נוכחים ולבואו לידי ביטוי: מאפיינים גברים באישה ונשיים בגבר (לא בהכרח יש הסכמה ביניהם ביחס למאפיינים השונים של כל אחד מהמינים, אך לצורך עניינינו כאן אין לכך חשיבות רבה). בהקשר זה ראוי לבחון את המגמות המנוגדות המסמנות את מה שמתרחש היום בקצוות של שתי התרבויות: המסורתית והמודרנית. למעט קבוצות בודדות ושוליות התפקידים הגבריים והתפקידים הנשיים מוגדרים בחברות מסורתיות בצורה נוקשה כאשר מעמדו של הגבר גבוה ודומינאנטי בצורה ברורה ביחס לאישה. אבל אפילו ביחס לחברות מסורתיות אחרות בזו הערבית-איסלמית הדומינאנטיות הגברית בולטת במיוחד. המגמות של 'החזרה לאחור' בחברות אלו הקצינו פערים אלה עד כדי כך, שהן למעשה עיקרו את עצמן מכל יכולת פרודוקטיבית. כמו בהיבטים אחרים של החיים הנפשיים אופי הדינאמיקות המתקיים בין גברים לנשים בעולם הריאלי משקף את אופי הדינאמיקות המתקיים במרחב הנפשי הפנימי בין המרכיב הגברי למרכיב הנשי. כאשר הפערים הפנימיים מבטלים את אפשרות האינטראקציה בין שני המרכיבים ומבודדים את יכולתו של אחד מהם להשפיע התוצאה תהייה עקרות נפשית. בדיוק כשם שברמה הפיזיולוגית-גנטית יש צורך בתרומה של שני המינים כדי שתיווצר הפריה כך גם בחיים הנפשיים. 'עקרות' נפשית גברית יכולה לתעל את הדינאמיקות הנפשיות רק לכיוונים של אלימות והרס . למרבה הצער דוגמאות לא חסרות: תקופת שלטון הטאליבן באפגניסטן, שלטון החמאס בעזה, שלטונם קצר המועד האחים המוסלמים במצרים, מדינת האסלם בסוריה ועירק (ארגון דעאש).
לעומת זאת המגמה בתרבות המערבית מאופיינת בכיוון הפוך: מאבק על שוויון ערך המינים ועל החופש שלהם לבחור לעצמם את תפקידיהם במציאות הריאלית. בקצוות של מאבקים אלה מסתמנות מגמות שמאתגרות את השונות בין המינים ואת הזהות: ניסיונות לבטל ולטשטש את השונות לא רק ברמת חלוקת התפקידים במציאות הריאלית, אלא כעמדה ביחס לזהות. לפחות כרגע לא ברור עד כמה מגמות אלו תתפוסנה תאוצה ומה תהיינה ההשלכותיהן על החיים הפנימיים והריאליים. יתכן שגם הן מסמנות סוג של חזרה לאחור - למציאות שלא הייתה קיימת אף פעם, שאין בה הבחנות וכל דבר יכול להיות גם דבר אחר.

העולם החופשי נמצא היום במצב מעורער בתוך עצמו, חשוף ופגיע, ועם קושי הולך וגדל להגן על עצמו ועל ערכיו.

ומה עם היהודים וישראל?

נראה שיש חוט מקשר בין העובדה שהיהודים היו הראשונים שמיקדו את אמונתם בכוח אחד ויחיד - באל אחד - לבין מעורבותם במגמה לחופש ולאינדיבידואליות. בכל מקום שאפשרו ליהודים לצאת מהגטאות והבידוד ולהשיג לעצמם חופש פעולה כלשהו, הם הצליחו בתוך זמן קצר להתבלט כיחידים בהרבה מישורים - הגותיים ומעשיים: פילוסופיה, מדע, הגות חברתית, מסחר, כספים, אמנות, פוליטיקה, כמנהיגי תנועות חתרניות ועוד (השמות ידועים ואין צורך לחזור עליהם). אנשים אלה פעלו כיחידים וללא מסורת של ממש מאחוריהם, ללא תמיכה ורבים אף ללא זיקה מיוחדת למוצאם או השתייכותם לעם היהודי. הם היו כה שונים אחד מהשני שאין טעם לנסות לאתר אצלם מכנה משותף כלשהו. כל אחד מהם בדרכו, מבלי שהתכוון לכך, היה נושא הדגל של היחיד כישות אוטונומית: החופש לחשוב, לפעול ולחיות על פי שיקולים משל עצמם. יחידים אלה שקראו תיגר על כל צורות הסדר שהתקיימו בזמנם והצליחו אם לא להביס אותם אז לפחות לערער עליהם ולהציע במקומם צורות סדר אחדות. חלק מהם נוכחים ומשפיעים על סדר היום העולמי גם בימינו (איינשטיין, פרויד, מארקס ועוד).

היטלר בחושיו הפראיים ניחש נכון שהאינדיבידואליות של היהודים מהווה איום על כל מה שהאמין בו (גם מבלי שזיהה בבירור מהי). בשביל מי שבשבילו 'העם' הוא הערך העליון ומקור הסמכות היחיד, היחידאות של היהודים היא הסכנה הגדולה מכולם: סכנה לסוג של קיום שאין בו 'יחיד' אלא רק פרטים שממלאים את חובתם לישות-על כלשהי. בתפיסה זו הישות אוטונומית העליונה היא 'העם' ('המדינה', 'הדת', האידיאולוגיה', 'הגזע' וכדומה). כולם אמורים להיות כפופים לאותה ישות-על להאמין בה, לכבד את חוקיה ולציית לסמכותה ואין בה מקום לאישי ולייחודי. בכדי להלחם בסכנה זו גייס היטלר את האומה, שהייתה המזוהה יותר מכל עם אחר עם הוויה כזו - הגרמנים: סדר מעל הכול, צייתנות, אמונה מוחלטת בסמכות וכיו'ב. האנטישמיות של היטלר כוונה להשמדת הנפש היהודית לא פחות מאשר לרצח הפיזי שלהם. במובן זה היא שונה מכל רצח המונים או רצח עם אחר.

ישראל של היום היא תערובת מוזרה של אותו חופש ויצירתיות של יחידיאים ('אומת הסטארטאפ') ובמקביל כבר עשרות שנים דומינאנטית בה מגמת החזרה לאחור למלכות היסטורית אבודה (המתנחלים וכוחות אחרים). מכאן שהיא נרדפת פעמיים: פעם משום שהיא מייצגת את פריעת המעטפת המסורתית ופעם משום הניסיון שלה לחזור אליה. חשוב רק להביא בחשבון שלסכסוך של ישראל עם הפלשתינאים, יש היבטים טראומטיים שהתרחשו ומתרחשים במציאות הריאלית (גירוש, כיבוש, טרור). בהיבטים אלה אין לפסיכואנליזה תרומה מיוחדת משלה והם לא יידונו כאן.

מה עושים?

במשך מאות אלפי שנים מגששת הנפש האנושית את דרכה בניסיון לתת מענה לשאלות הקיום של עצמה, יכולותיה ואפשרויותיה. הפסיכואנליזה גילתה שגישושים אלה מופעלים על-ידי כוחות נפשיים שבחלקם פועלים מתחת לשטח. הפסיכואנליזה היא שלקחה על עצמה לזהות, להסביר ולתת מובן ומענה לאותם כוחות תת-קרקעיים. ברמה הציבורית תפקידה לחשוף כוחות אלה ולהביאם למודעות. ככל שתגבר המודעות לטיבם של הכוחות העמוקים הפועלים בנפש האנושית, כך תימצאנה ותיוצרנה יותר דרכים להתמודד ולתת מענה להשלכות השונות שלהם על המציאות הריאלית העכשווית. פרויד בתקופתו העלה למודעות החברתית שאלות הנוגעות למיניות ולזהות המינית. לדיון שלו ושל ממשיכיו בנושאים אלה היה אימפקט חשוב בעיצוב התרבות המערבית במאה שנים האחרונות. היום תפקידה של הפסיכואנליזה להעלות למודעות החברתית את אותם כוחות המעצבים את הוויית הקיום של המין האנושי. ללא מודעות זו תתקשה הנפש האנושית למצוא את הדרך למצות את אפשרויות הקיום תוך הרחבת אפשרויות המגע עם החיים של עצמה. ברמת התרבות והחברה תפקידה המעשי של הפסיכואנליזה הוא להעלות למודעות את מה שמתרחש בלא-מודע ומתחת לפני הקרקע. תפקיד זה הוא קריטי במיוחד במציאות העולמית העכשווית.

במקום סיכום

המגמות התת-קרקעיות הפועלות היום בחברות מסורתיות ובחברות מודרניות חוזרות לאחור כדי לחפש שם צורות קיום שזמנן עבר ולא ניתן להחיותן - או כאלה שמעולם לא היו שם. מטרת החזרה לאחור של הפסיכואנליזה שונה מכל חזרה אחרת: ליצור מחדש - ברמת היחיד וברמת הקבוצה - מגע עם הרבדים החיים והיצירתיים של הנפש האנושית. אלא שהפסיכואנליזה העכשווית עצמה הלכה לאיבוד בסבך הגישות שלה ואינה מסוגלת יותר לשאוב מרבדים אלה ולהתחדש באמצעותם. בשביל להמשיך להיות רלוואנטית ולמלא את ייעודה הפסיכואנליזה צריכה למצוא את דרכה חזרה לרבדים העמוקים של הנפש. מטרת הסדרה של 'במה פתוחה' כולה היא להראות שיש דרך כזו ויש חוט ישיר שמוביל בין המתודה שפרויד יצר כבר לפני יותר ממאה שנה לבין ייעודה על-פי המפה הנפשית: לעזור לחיים הנפשיים לקחת את אחריות והניהול על ושל עצמם.

פרק 1
אנזייה, ד' (2004), אני עור, תולעת ספרים.
טסטין, פ' (2008), מחסומים אוטיסטים במטופלים נוירוטים, תולעת ספרים, תל-אביב.
יגאל, י. (2011) אנטומיה התפתחותית של הנפש, הקיבוץ המאוחד, תל אביב
יגאל, י. וראופמן ר. (2011), המעשייה על 'הזאב והגדיים' וצורות הארגון וההגנה הראשוניות של הנפש, מרחבים: כתב-עת אינטראקטיבי למחשבה פסיכואנליטית.
יגאל, י. וראופמן ר. (2011), המעשייה על כיפה אדומה: איך נדע שאנחנו פועלים נכון?, מרחבים: כתב-עת אינטראקטיבי למחשבה פסיכואנליטית
Darwin, C. [1872] (1965), The Expression of the Emotion in Man and Animals,
University of Chicago press, Chicago & London..
Freud, S. (1893), Some Points in a comparative study of Organic and Hysterical .Paralysis, S.E. 1:160-172.
פרק 2
לאפלנשה, ז'. ופונטאליס, ז'-ב. (2011), אוצר המילים של הפסיכואנליזה, תולעת ספרים, תל אביב
פרויד, ז. [1923] (1968), האני והסתם, כתבי זיגמונד פרויד, כרך רביעי, דביר, תל-אביב.
Bernard, C. [1865] (1999), Experimental Medicine, Transaction Pub., London.
Cannon, W.B. (1939) The Wisdom of the Body, New York
Darwin, C. [1872] (1965), The Expression of the Emotion in Man and Animals,
University of Chicago press, Chicago & London..
פרק 3
ברגמן, ש.ה. (1964) מבוא לתורת ההיגיון, ביאליק, ירושלים, עמ. 67-172
יגאל, י. (2007), פרויד: מקורם והתפתחותם של רעיונות (הוגש כעבודה לתואר שלישי באוניברסיטת תל אביב).
יגאל, י. (2011), אנטומיה התפתחותית של הנפש, הקיבוץ המאוחד, תל אביב
לאפלנש, ז. ופונטאליס, ז'-ב. (2011), אוצר המילים של הפסיכואנליזה, תולעת ספרים, תל אביב
נוי, פ. (2008), פרויד והפסיכואנליזה, מודן, תל אביב, 29-30
פרויד, (2007) [1914], הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה, רסלינג, תל- אביב, 35-6.
פרק 4
ברויאר, י. פרויד, ז. [1895] (2004), מחקרים בהיסטריה, ספרים הוצאה לאור, צפת
Freud, S. (1886), Report on my studies in Paris and Berlin. S.E. 1:5-15
Freud, S. (1892), A case of successful treatment by Hypnotism, S.E. 1:117-128
פרק 5
ברויאר, י. פרויד, ז. [1895] (2004), מחקרים בהיסטריה, ספרים הוצאה לאור, צפת
Freud, S. (1886), Report on my studies in Paris and Berlin. S.E. 1:5-15
Freud, S. (1892), A case of successful treatment by Hypnotism, S.E. 1:117-12
Freud, S. (1894), The Neuro-Psychoses of Defence. S.E. 3: 43-61.
Freud, S. (1896) Further Remarks on the Defence Neuro-Psychoses, S.E. III:159-185
Freud, S. (1896) The Aetiology of Hysteria, S.E. III:189-221.
Freud, S. (1910) A Special Type of Object Choice Made By Men, S.E. XI
פרק 8
ברויאר, י. פרויד, ז. [1895] (2004), מחקרים בהיסטריה, ספרים הוצאה לאור, צפת
פריד, י. (1978) פסיכופתולוגיה - פגישה ראשונה, האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, משרד הבטחון - הוצאה לאור, עמ. 46-52.
Blum, H.P. (1994), Reconstruction in Psychoanalysis: Childhood Revisited and Recreated, Madison, Conn.
פרק 9
פרויד, ז. (2002), הטיפול הפסיכואנליטי, עם עובד, תל אביב, עמ. 42.
פרוד, ז. (2002), 'על פתיחת הטיפול' (1913) בתוך הטיפול הפסיכואנליטי, עם עובד, תל אביב, עמ. 101.
Darvin, C. [1872] (1965), The Expression of the Emotion in Man and Animals,
University of Chicago press, Chicago & London..
פרק 10
באלינט, מ. (2006), השבר הבסיסי, עם עובד, תל אביב
יגאל, י. (2011) אנטומיה התפתחותית של הנפש, הקיבוץ המאוחד, תל אביב
פרויד, ז. [1913] (1968), הלא מודע, כתבי זיגמונד פרויד, כרך רביעי, דביר, תל-אביב, 62-88.
פרויד, ז. (1919), דרכיה של התרפיה הפסיכואנליטית, בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, עם עובד, תל אביב, 2002, עמ. 129.
Freud, S. (1954) [1895], Project for Scientific Psychology, S.E. 1:295-387.
Jung, C.G. (1964), Man and his Symbol, Anchor Books, New York
פרק - 12
פרוסט, מ. (2012), הזמן שנמצא, בעקבות הזמן האבוד - סוף, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 170-1
יגאל, י. וראופמן ר. (2011), המעשייה על 'הזאב והגדיים' וצורות הארגון וההגנה הראשוניות של הנפש, מרחבים: כתב-עת אינטראקטיבי למחשבה פסיכואנליטית. http://www.psygroups.com/iapp/?page_id=161