ד"ר יואב יגאל
חסר רכיב

שפה: המשותף והייחודי לבני אדם ובעלי-חיים

שפה: המשותף והייחודי לבני אדם ובעלי-חיים

(The Languages of Man and Animals - Homologies and Uniqueness )

תקציר

במאמר זה נעשה ניסיון לקשור בין שלושה תחומים, הנידונים בדרך כלל בנפרד: אמוציות, צורות תקשורת של בעלי-חיים ומקור השפה האנושית וייחודה. באמצעות קישור והבניה (construction) של נושאים אלה, מציע המאמר מסגרת התייחסות מקיפה, היכולה למקם בתוכה ממצאים רבים, ולהעריך רעיונות מדיסציפלינות שונות: חקר המוח, אתולוגיה, בלשנות, פסיכולוגיה, פסיכואנליזה, פילוסופיה ועוד.

במהלך ארגון החומרים וההבניה שלהם התברר לנו, שלקטגוריזציה ומתן שמות לתופעות הייתה כנראה השפעה מכרעת על אופני ההסתכלות ועל דפוסי החשיבה בתחומים אלה. היא מנעה מדורות של מדענים לראות את החיבור המתבקש בין אמוציות לבין צורות התקשורת של בעלי-החיים. הקישור בין שני נושאים אלה, אפשר לנו לאתר את הדרך בה התפצלה השפה האנושית מצורות התקשורת של מינים אחרים.

הקדמה

בספרו הידוע של דרווין על 'מוצא האדם' (Descent of Man) הוא מפתח תזה אחת, שאפשר למצותה בשלוש טענות משלימות: א. מוצא האדם הוא מצורות חיים אחרות. ב. האדם חולק מאפיינים משותפים רבים עם צורות החיים הקרובות לו (וגם עם הרחוקות יותר). ג. אותו מכניזם שהוביל להשתנות המינים - הברירה הטבעית - הוא גם זה שפעל להיווצרות המין האנושי (Darwin, 1871).

מטרת החיבור של דרווין היא להדגיש את היבטים המשותפים (הומולוגיים) לאדם ולמינים אחרים. דרווין עושה זאת ביכולתו המופלאה להדגים את הכללי והמופשט באמצעות הפרטים. הוא סוקר את המבנה האנושי על רקמותיו, איבריו, חושיו, כישוריו המנטאליים, המוסריים והחברתיים. בכולם הוא מוצא דמיון וקרבה לאלה של צורות חיים קודמות ונמוכות יותר בסולם האבולוציוני. לרשימה ארוכה זו של מרכיבים משותפים,
_________________________________________

[1] מאמר זה הוא חלק מפרויקט נרחב יותר הכולל, בשלב זה, שלושה מאמרים שנושאיהם משיקים אחד לשני. שלושתם עוסקים בנושאים הנמצאים במרכז חקר המוח העכשווי ודיסציפלינות נוספות: תודעה, שפה והממד האפקטיבי של העולם הפסיכולוגי-מנטאלי (רגשות, אמוציות, תחושות וכו'). שלושת המאמרים בוחנים נושאים אלה מנקודת-מבט אבולוציונית: זיהוי המשותף למין האנושי ולמינים אחרים, ומנגד -הייחודיות שלו ביחס למינים אחרים.

 לפרויקט שתי מטרות מרכזיות: 1. יצירת מסגרת מושגית מקיפה, היכולה להעריך ולמקמם בתוכה ממצאים מטווח נרחב של מחקרים קיימים. 2. יצירת מודל תיאורטי, שיכול להציע כיווני מחקר חדשים 


אפשר להוסיף עוד שניים - שלא היו ידועים בזמנו: דמיון במבנה הגנטי ובין מרכזים שונים במוח (נרחיב לגבי שניהם בהמשך)
למרות המוצא והכישורים המשותפים, היה ברור לדרווין, כמו לרבים מהחוקרים שבאו אחריו, שהאדם תופס מקום מיוחד בסולם האבולוציוני. המין האנושי הוא אומנם תולדה של מינים קודמים ושל מהלכי האבולוציה, אבל הוא היצור היחיד שגיבש דעה ביחס אליה, וגם היחיד שמתערב באופן יזום ומכוון במכניזם שלה - בגנטיקה. דרווין מייחס, כמו רבים אחרים שבאו אחריו, את ההתפתחות המואצת של האדם לשני גורמים משלימים, שתמכו האחד בשני: המוח והשפה ( 71Darwin, 1871, p.). אך השאלה שנשארה פתוחה, מאז דרווין היא - מה בכל זאת מייחד את השפה והמוח האנושי, שהובילו את האדם להישגים, המגמדים את ההישגים של כל מין אחר, וכל זה בקצב השתנות והתפתחות חסר תקדים באבולוציה. ההסבר שלנו יתמקד בתרומת השפה לקפיצת המדרגה שעשה המין האנושי ביחס לכל מין אחר.

הניסיון שלנו יתחלק לשניים. הראשון יעסוק בהומולוגיה - המכנה המשותף של שפות בעלי-החיים (או צורות הקומוניקציה שלהם) כולל האדם. השני יתמקד בייחודה של השפה האנושית והתפצלותה/התפתחותה מהמכנה המשותף לה עם השפות של מינים אחרים.

The Homologies of Man and Animals Language

במאמר משותף של הבלשן הידוע נועם חומסקי ושני מרצים מהמחלקה לפסיכולוגיה של אונ. הרווארד הם מנסים לתת מענה משלהם לשאלת ייחודה של השפה האנושית (hauser At El, 2002). ברצוננו להתייחס להיבט נוסף במאמרם, המשקף קו מחשבה המשותף למדענים רבים: העדר קוד אוניברסאלי-קומוניקטיבי המשותף לכל צורות החיים. המחברים מציינים עובדה זו דווקא על רקע של היבטים משותפים רבים אחרים (כמו הקוד הגנטי). המשמעות של העדר קוד משותף היא, שלכל מין יש צורת קומוניקציה מיוחדת לו ואין למצוא מכנה או קוד משותף המחבר בין הצורות השונות.

הנקודה העיוורת של דרווין

הטענה שלנו בהקשר זה היא, שקוד קומוניקטיבי המשותף למינים רבים, אכן קיים. מי שהיה קרוב יותר מכולם לזהותו, ואסף את בסיס הנתונים המקיף והמשכנע ביותר שלו היה דרווין. אולי משום שארגן את הנתונים שלו תחת שם אחר, הוא לא היה ער לכך, שהשפה האוניברסאלית של כל קבוצות מיני החיים הגבוהים - יונקים וציפורים, ואף אלה שמתחת להם - זוחלים ואפילו חרקים היא שפת הביטויים האמוציונאליים (Darwin, 1872). מה שחמק מעיניו של דרווין, וחמק בהמשך מדורות של מדענים שהכירו חומר זה היטב הוא, שאמוציות מתפקדות כאמצעי תקשורת, ושהבסיס לתקשורת הם ביטויים אמוציונאליים. אין צורך בשום נתונים נוספים מאלה שעמדו לרשות דרווין ובכל זאת החיבור המתבקש בין שני כישורים מנטאליים אלה לא נעשה – לא על-ידי דרווין ולא על-ידי אחרים. ראוי לכן להתעכב על מהלך הדברים, לפחות כפי שבאו לידי ביטוי בעבודות של דרווין.
________________________________________

[1]  'שפה' אינה רק צורת קומוניקציה - היא לוקחת חלק גם בתהליכים פנימיים כמו שיקול דעת, קבלת החלטות ועוד. לכן מבלי להגדיר במדויק מהי 'שפה', נשתמש מכאן ואילך במונח זה - הן לגבי האדם והן ביחס למינים אחרים  


הפרק השלישי בספרו של דרווין מוצא האדם עוסק בדמיון הקיים בין היבטים מנטאליים שונים באדם ובין אותם היבטים ביצורים אחרים (Darwin, 1871 ). הדיון בנושא האמוציות מופיע בפרק זה בעמודים 55-58, ובאותו פרק מופיע גם דיון בנושא השפה (עמ. 68-74). בנושא האמוציות מדגיש דרווין את ההיקף העצום של אמוציות, מכל טווח הריגושים (excitements), המשותף לאדם ולחיות אחרות: תענוג, כאב, אושר, מצוקה וצער, אימה, פחד, רגזנות, אהבה, סקרנות ופליאה, אומץ ועוד. בנושא השפה מדגיש דרווין את מגוון אמצעי הביטוי המשמשים לתקשורת אצל מינים שונים: תנוחות גופניות, תנועות של שרירים, הבעות פנים, תקשורת קולית ועוד. משום מה דרווין לא היה ער לכך (או לא הסיק את המסקנות המתבקשות), שכל הדוגמאות שהוא מביא בנושא השפה, הם בפועל ביטויים אמוציונאליים: בכי, אהבה, קנאה, הצהרות ניצחון ועוד. במקביל האמוציות השונות מתפקדות גם כסיגנל תקשורתי.

שנה לאחר פרסום מוצא האדם מפרסם דרווין חיבור המוקדש כולו להדגמת הדמיון המקיף שבין ביטויים אמוציונאליים אצל מיני חיים רבים ושונים לבין אלה של האדם 
(Darwin,1872 החומר ברובו הגדול נאסף שנים קודם לכן ורק לחלק קטן ממנו נמצא מקום בספר על מוצא האדם. הספר על האמוציות ראוי להיחשב כאחת מעבודות הדגל של דרווין. הוא כה מדהים במגוון התובנות שלו, שגם דרווין עצמו וגם מי שבאו אחריו, לא השכילו לעמוד על המהפכנות הטמונה בו. בין היתר עוסק בו דרווין באחד הנושאים היותר מדוברים היום בדיסציפלינות שונות - פילוסופיה, מדעי המוח, הקוגניציה, השפה ועוד: שאלת ה- emergence. הוא מביא ראיות רבות לכך, שהאמוציות התהוו מתוך תגובות פיזיולוגיות, שבמקורן היו להן מטרות אחרות. כך למשל, כיווץ השרירים סביב העיניים היא פעולה לא רצונית, שמטרתה להגן על העיניים מפני חדירת דם. פעולה זו קשורה לאמוציות רבות ובעוצמות גבוהות (2). במקורם הצעקה והבכי הם דרכים להשתחרר ממצוקה (כמו שמשתחררים מעודפים, פסולת וחומרים מיותרים). בהמשך האבולוציה קיבלו התנהגויות אלו תפקיד של מסמנים (72). הרמת גבות, כביטוי לתחושת הפתעה, היא במקורה פעולה של פקיחה חזקה ומהירה של העיניים כדי להגדיל את היקף שדה הראיה (281). דרווין מביא עוד דוגמאות רבות אחרות, אך נושא חשוב זה מצריך עבודה נפרדת ולא נוכל להרחיב בו כאן.

שמו המלא של הספר מלמד על כך שהיו לו שתי מטרות: 
1. להרחיב את ההשוואה בין מגוון האמוציות האנושיות לבין אלו שניתן למצוא במינים אחרים. 
2. האמוציות במהותן הן ביטויים אקספרסיביים - כאלה שאפשר לראות, לשמוע, להריח וכו'. הקשר עמוק בין האמוציה לבין ביטויה הגופני מודגש בכמה מקומות בספר. כך למשל אומר דרווין, ש'לאמוציות יש קשר קרוב לצורת הביטוי הגופנית שלהם והם בקושי קיימות אם הגוף נשאר פאסיבי. הביטוי האמוציונאלי קשור לאופי הפעולה המתבקש מאופי האמוציה'

Most of our emotions are so closely connected with their expression,
that they hardly exist if the body remains passive (237).

במקום אחר הוא אומר ש'ביטוי גופני מחזק את האמוציה ושליטה בביטוי הגופני ממתנת ואפילו מדכאת את האמוציה: 'באי מתן ביטוי לצער הנפש מאבדת יכולתה להשיב לה את גמישותה' (365).
who remains passive when overwhelmed with grief loses his best chance of recovering elasticity of mind (365)

האמוציה מוגדרת אצל דרווין כביטוי אקספרסיבי לריגוש excitement) ) כלשהו וכשאין אקספרסיביות גם אין ריגוש. לכך צריך רק להוסיף, שהאקספרסיביות (של האמוציה) היא דרכם של בעלי-החיים לתקשר עם בני אותו מין ועם מינים אחרים.
לאמוציות יש שני תפקידים (שהם למעשה שלושה): 1. האמוציה היא ריגוש פנימי שמסמן בשביל בעל-החיים את ערכו הקיומי של מידע נתון כמו, האם הוא תומך בקיום או מאיים עליו, מהי רמת ועוצמת הדחיפות שלו, עד כמה הוא מחייב תגובה וכו'. 2. לפי דרווין, הביטוי האקספרסיבי של האמוציה הוא חלק מובנה שלה ונחוץ לניהול הרגולציות הפנימיות של היצור (המונח עצמו נגזר מהמילה 'תנועה' motion). 3. הביטוי האקספרסיבי של האמוציה מהווה בו-זמנית גם אמצעי תקשורת. באמצעותו מדווח היצור על המידע/ריגוש שמעסיק אותו בזמן נתון.

מאז דרווין נעשו מחקרים רבים בנושאי האמוציות השפה והתקשורת, שהוסיפו אומנם פרטים חדשים רבים, אך ברמת העיקרון לא נוצר שום דבר חדש. למעשה לאחד ממאפייני האמוציות המרכזים לפי דרווין - האקספרסיביות שלהן - כמעט ואין אזכור בעבודות אחרות. אקספרסיביות משמעה שלפן הפנימי-ריגושי של האמוציה, יש ביטוי פיזיונומי גלוי וניתן לתפיסה על-ידי מתבונן חיצוני: הבעות פנים, קולות, תנוחות גוף, ריחות ועוד. באופן כזה יש לאמוציה תפקיד כפול: 
1. תפקיד חשוב ברגולאציה של מצבים גופנים-נפשיים פנימיים (מעין פריקת עודפים). 
2. המוחצנות של האמוציות היא הבסיס ליכולת של פרטים אחרים לזהות את מצבו של בעל האמוציה ולהגיב לו. באופן זה המוחצנות של האמוציה, היכולת לזהות אותה ולהגיב לה - היא הבסיס לתקשורת בין פרטים מאותו מין ובין פרטים ממינים שונים. נראה שמבין מצבי הנפש השונים האמוציה היא ככל הנראה ייחודית בנוכחות הכפולה שלה: כמסמנת מצבים גופניים-נפשיים כלפי פנים - לאורגניזם בעל האמוציה, וכלפי חוץ - לפרטים אחרים בסביבה. זו נוכחות שיש לה דפוסים אופייניים, החוזרים על עצמם באופן עקיב ולאורך החיים כולם.

Emotions and the Function of Descriptions

מחקרים מהשנים האחרונות מלמדים, שמינים רבים פיתחו יכולות למידה והעברת מידע מובחנות ומפורטות הרבה יותר ממה שייחסו להם עד כה. כך למשל, גוזלי ציפורים לומדים לשיר, וכחלק מהלמידה הם מסוגלים להכניס שינויים בדפוסי השירה שנחשפו להם. עם זאת, ולמרות המגוון העצום של סגנונות השירה - כולם מהווים ביטויים אמוציונאליים לחיזור, אזהרה מסכנה, הודעה על בעלות טריטוריאלית ועוד. יתכן שציפורים שרות לעצמן גם ללא מטרה מוגדרת (או לפחות אנחנו לא מצליחים לזהות אותה). אך גם אז סביר להניח שלשירתן (כמו כל סוג של שירה) יש ערך אמוטיבי כלשהו בשביל עצמן. בשירת הציפורים על מגוונה העצום - הביטוי האמוציונאלי הוא הבסיס לתקשורת של הציפורים עם עצמן, עם בני מינם ועם סביבתן. במחקר על קופים מזן קאמפבל (Campbell) בחוף השנהב, מצאו החוקרים שלקופים יש קריאה אחת שמשמעותה אזהרה כללית ואחרת, המזהירה באופן מובחן יותר מנמר ואפילו מהכיוון ממנו הוא בא. סוג קריאה נוסף מזהיר מפני ענפים נשברים (Zuberbuhler, 2014). במחקר אחר שנעשה בשמורת אמבוסלי שבקניה על קופים ירוקים (vervets) זיהו החוקרים קריאות שונות המזהירות מפני נמר, נשר ופיתון (Seyfarth and Cheney, 1990). כמו ביחס לציפורים גם כאן לא ניתן להפריד בין הערך האינפורמטיבי-תיאורי של הקריאות לבין משמעותן האמוציונאליות (כולן קריאות אתראה, אזהרה או הרגעה).

מה שנכון ביחס למינים אלה נכון גם ביחס למינים אחרים. ממגוון הדוגמאות שמביא דרווין בספרו ומדוגמאות ממחקרים רבים אחרים - בכולם הקומוניקציה מתבצעת באמצעות ביטוי אמוציונאלי ולאמוציה יש משמעות קומוניקטיבית. דפוסי הביטויים עצמם שונים ממין למין עד כדי כך, שקל להתרשם שמדובר ב'לשונות' שונות מאוד אחת מהשנייה. אבל גם בהקשר זה חשוב להביא בחשבון, שמינים שונים מאוד אחד מהשני ואפילו - כאלה השייכים לקבוצות שונות (כמו, יונקים וציפורים) מסוגלים לזהות ולהגיב לביטויים אקספרסיביים אחד של השני. בבסיס השונות יש מכנה או קוד משותף המתפקד כמסגרת לכל הביטויים: האמוציות השונות, שהאקספרסיביות שלהן מתפקדת גם כשפה היחידה של כל המינים (למעט המין האנושי). זו שפה שיש לה אומנם 'לשונות' רבות, אבל בבסיסה היא אחת.

אמוציות אצל האדם

בין הנושאים שדרווין דן בהם בהקדמה לספרו על האמוציות, הוא מונה גם את מקורות הנתונים שלו. במקום הראשון ברשימה זו אפשר למצוא את התצפית בתינוקות, שלדבריו מבטאים צורות רבות של אמוציות (13 Darwin, 1872,). ביטויים אמוציונאליים הם השפה של תינוקות ופעוטות ובאמצעותם מזהים המבוגרים את צרכיהם ובמידה רבה גם מתקשרים איתם. בגילאים המוקדמים זו השפה היחידה, אך היא ממשיכה להתקיים במגוון עצום של ביטויים גם בגילאים הבוגרים יותר ואחרי רכישת השפה. הבעות פנים, תנועות ידיים ומחוות מסוגים שונים, מלווים אצל רבים את השפה המדוברת ולפעמים גם מחליפים אותה. ביטויים אמוציונאליים, כצורת תקשורת, נמצאים גם בבסיס צורות אמנות רבות: פנטומימה, ציור, פיסול, תיאטרון, קולנוע, מוזיקה ועוד. אפשר לומר, שעולם ללא ביטויים אמוציונאליים ייתפס בעינינו כעולם לא-אנושי. ביטויים אמוציונאליים אינם רק הבסיס המשותף לשפת החיות אלא ממשיכים לקחת חלק משמעותי בתקשורת האנושית בכל הגילאים, בכל התרבויות ובכל הזמנים.

סיכום החלק ההומולוגי

ביטויים אמוציונאליים הם הבסיס המשותף לתקשורת של מיני החיים (מעל דרגת התפתחות אבולוציונית מסוימת, שיש עדיין לחקור אותה). ביטויים אלה ממשיכים למלא מגוון גדול של תפקידים תקשורתיים גם במין האנושי. יש עדויות לכך שקופים הגדלים בחברת בני אדם ולומדים מהם מסגלים לעצמם מאפייני שפה מורכבים יותר מאלו שתוארו כאן ומעבירים אותם לצאצאיהם. אך גם הישגים אלה רחוקים מאוד עדיין מהיכולות האנושיות בנושא השפה (Savage-Rumbauch, 2010).
בין חוקרים רבים יש הסכמה שלשפה האנושית יש תרומה מכרעת בהתפתחות וההשתכללות העצומה בהיקפה של המין האנושי ביחס לכל מין אחר (Chomsky, 2005). החלק השני של המאמר יתמקד בניסיון להציע הסבר לאופי השינוי ולהשלכותיו הנרחבות.

The Uniqueness of Human Language

מהמחקרים שציטטנו קודם - ומרבים אחרים - מתבקשת מסקנה, שמינים רבים פיתחו יכולות מרשימות של תיאור אובייקטים ומאפיינים שלהם: זהות האובייקט (נמר, נץ וכו'), מיקומו (על הקרקע, בשמיים וכו'), צבעו ופרטים נוספים. מבחינת יצורים אלה, הפרטים עוזרים לדייק באופי האמוציה שמעורר האובייקט, וביטויה האקספרסיבי של אותה אמוציה מהווה אמצעי תקשורת ביחס לאותו אובייקט ולמאפייניו. מה שמייחד את הלשון האנושית מהשפה האמוטיבית הוא, שהמין האנושי הצליח, בהדרגה, לנטרל את הפן האמוטיבי וליצור שפה המבוססת בעיקר על הפן התיאורי (דסקריפטיבי). הוא יצר דפוסים צליליים (מילים) שהדגישו את התיאור על מגוון אפשרויותיו, ונטרלו את הפן האמוטיבי או הקטינו את משקלו. יש להניח שמדובר בתהליך ארוך, שקשה להתחקות אחר מהלכיו, מכיוון שכל השפות הידועות היום כבר השלימו את המהלך של נטרול הפן האמוציונאלי, והעצמתם ושכלולם של היכולות לאסוף ולתת ביטוי למידע תיאורי (דסקריפטיבי).

טמפל גרנדין שייכת לקבוצת חוקרים ומומחים לתקשורת של בעלי חיים המניחים, שייתכן ויש מינים היכולים לתקשר ביניהם גם על נושאים שאינם בסביבה המיידית שלהם ( Grandin and Johnson, 2005). תקשורת מסוג זה משמעותה הדגשת הפן התיאורי על חשבון הפן האמוציונאלי (שמזוהה עם אירועים מההווה ומהסביבה המיידית). גם אם יימצאו עדויות לתקשורת מסוג זה הרי בשום מין, פרט לאדם, היא לא התפתחה לשפה נפרדת ומובחנת מהשפה האמוציונאלית. כל מיני החיים 'דוברים' שפה אחת - שפת הביטויים האמוציונאליים. האדם הוא המין היחיד הדובר שתי שפות: האחת – האמוציונאלית - משותפת לו ולמינים אחרים והשנייה ייחודית לו בלבד - שפה שאפשר לכנותה כ'שפה התיאורית'.

מורכבות הנפש האנושית היא במידה רבה תולדה של השוני בין שתי השפות ושל האינטראקציות ביניהן. למורכבות זו משמעויות והשלכות כה רבות, שלא ניתן להקיפן במאמר אחד. מטרתנו העיקרית היא להדגים את פוריות ההצעה שלנו ולהצביע על כמה מכיווני החשיבה והמחקר שהיא פותחת. לכן גם לא נוכל להיכנס לדיון מפורט ביחס לכל אחד מחמשת הנושאים (topics) שנביא בהמשך: א. שתי צורות של עיבוד מידע; ב.מציאויות חלופיות; ג. הרובד הביולוגי (גנטיקה ומוח); ד. שתי השפות כבסיס לשתי רמות ארגון; ה. מילים ללא תמונות ו'שפות ריקות'.

א. שתי צורות של עיבוד מידע

השפה האמוציונאלית בנויה על מפגש בין שני ערוצי ידע שונים: חיצוני ופנימי. הערוץ החיצוני כולל את המידע המגיע מהחושים המופנים לסביבה (מגע, ריח, טעם, שמיעה וראיה). מידע זה מתחבר במוח-תודעה עם מידע פנימי, שתפקידו ל'תייג' את המידע התפיסתי מבחינת ערכו או סכנתו לקיום. התיוג נחווה כ'ריגושים' (שלחלק מהם יש גם ביטויים אקספרסיביים המופנים חזרה לסביבה החיצונית). תפקידם העיקרי של הריגושים הוא לסמן את ערך המידע ביחס לקיומו של הסובייקט: משמעותו (חיובית או שלילית), דחיפותו ועד כמה הוא מצריך נקיטת פעולות.

הקשר ההדוק בין אמוציות לקיום ברור לנו מאוד מתוך התנסות הבלתי אמצעית. כך למשל כשאנחנו מאוימים אנחנו חשים פחד. זו אחת האמוציות הבסיסיות ביותר, שמסמנת סכנה קיומית. מה שנהוג לכנות 'חוויה הסובייקטיבית' הוא בעיקרו של דבר סימון הערך הקיומי של מידע - האם הוא תומך בקיום או מאיים עליו. 'הרציונאל' העומד מאחורי השפה האמוטיבית הוא נגזרת של שיקולים הקשורים לקיום. בכל מה שקשור לקיום אין שום רציונאל תבוני, שהוא יותר משמעותי, חשוב ומדויק מזה שמונחה על-ידי שיקולי הקיום. בהקשר זה ראוי גם לזכור, שהמושגים המרכזיים של הביולוגיה המודרנית, מאז דרווין, עניינם בקיום (Adaption, Survival). 'קיום' אינו מושג ריק – האורגניזם חייב משהו שיסמן אותו בשבילו. לטענתנו האמוציות מתפקדות כאחד המסמנים המרכזיים של מצבי קיום - הן בשביל היצור עצמו והן בשביל סביבתו.

העכבה שנוצרה אצל המין האנושי החליפה את מימד ההערכה הקיומי-חווייתי במימד אינפורמטיבי, המבוסס על צורות ארגון שונות של היכולת המילולית-תיאורית (דסקריפטיבית). הדגש עבר מהערך החווייתי-קיומי לארגון של נתונים: בזמן, במרחב, בקבוצות שונות על פי פרמטרים משותפים (הכללות ומושגים), על פי עקרונות שונים (סיבה ומסובב, לוגיקות שונות) ועוד. הפחתת המשקל מהערך הקיומי-מיידי של השפה האמוטיבית סללה את הדרך לאפשרויות רבות אחרות. אפשר לומר, שההתפתחות האנושית, מאז היות האדם, היא בעיקרה תהליך גילוי הדרגתי של אפשרויות אלו.

בהקשר זה צריך להביא בחשבון שכל תיאוריות האינפורמציה, הנמצאות בבסיס הטכנולוגיות העכשוויות, מבוססות על פרמטרים שאין להם קשר ישיר לחוויה ולקיום. במובן זה כדאי שנלמד להיות צנועים יותר, כשאנחנו מייחסים לכישורים השכליים שלנו 'רציונאליות' ומבטלים את הרציונל של החוויה. כל מה שהמין האנושי השיג הוא חסר ערך בלי הקיום עצמו, ודווקא אותו אנחנו מתקשים להעריך ולשקלל

ב. מציאויות חילופיות

תפיסת המציאות של כל מיני החיים מעוצבת באמצעות המידע, שנאסף על-ידי האורגניזם באמצעות החושים השונים, ומקבל את משמעותו לקיום באמצעות הריגושים (שמקורם פנימי). המציאות היחידה שמכירות החיות היא זו המתעצבת על-ידי המידע המגיע מהחושים והערכתו ביחס לקיום (הריגושים הם הסמנים של ההערכה). לא בהכרח כל מידע פנימי-ריגושי מקבל ביטוי אקספרסיבי, שניתן לזיהוי גם על-ידי מתבונן חיצוני. סביר להניח, שלחלק מהתחושות המגיעות מהגוף (body Sensations) יש ערך אינפורמטיבי הנוגע רק לסובייקט החווה אותם. האמוציות מתייחדות בכך שיש להן ערך אינפורמטיבי כפול: גם כזה הנוגע לחוויית הקיום של הסובייקט וגם כביטוי אקספרסיבי בעל ערך אינפורמטיבי-קיומי לחברי קבוצה אחרים ואפילו למינים אחרים. אצל כל המינים, לבד מהאדם, אילוצי הקיום הם שמעצבים את תפיסת המציאות

השפה האנושית מתייחדת בכך שהיא יצרה ניתוק בין מה שנקלט על-ידי החושים - ומיוצג כמילים - לבין הריגושים. אנחנו יכולים לדבר על פחד, שמחה, עצב, אהבה וכו' - בלי להרגיש שום דבר שתואם מילים אלו. וגם ההפך – לחוות תחושות, אמוציות וכו, ולשלול אותם בדיבור. אין שום יצור אחר שמסוגל ליצור ניתוק מעין זה בין החוויה לבין הביטוי שלה.
אחת ההשלכות של אי-התאמה זו היא שתפיסת המציאות האנושית מעוצבת רק בחלקה על-ידי אילוצי הקיום. המין האנושי מסוגל להמציא לעצמו אין ספור מציאויות חילופיות, מכיוון שפת המילים (השפה השנייה שלו) - אינה מחויבת לקיום. בכך שונה המין האנושי מכל המינים האחרים, שנקודת-המבט היחידה האפשרית להם מעוצבת על-ידי אילוצי וצרכי הקיום. במאמר, שהוזכר בתחילת הדברים, טוענים חומסקי ושותפיו, שהייחודיות של השפה האנושית היא ביכולת הרקורסיבית שלה (בהקשר זה - היכולת ליצור על סמך כמה כללים אין ספור משפטים בעלי מובנים שונים). בין אם יכולת זו ייחודית או לא, הרקורסיביות היא רק אחת האפשרויות של השפה האנושית: היא יכולה ליצור שפות חסרות משמעות; שפות שמפרות את כל כללי הדקדוק; היא יכולה להפוך את סדר הזמנים ולייחס את העתיד לעבר – ולהפך; היא יכולה לברוא יצורים וגופים ככל העולה על רוחה, להמציא חוקי טבע ועוד. מנקודת-מבט של אפשרויות, זו האמוטיבית - המשותפת לאדם ולמינים אחרים – היא רק אפשרות אחת מבין רבות אחרות.

השפה האנושית קרובה אולי יותר מכל יצירה אנושית אחרת, למשאלה של ארכימדס למצוא נקודת משען מחוץ לעולם כיוון שהיא בוראת לה עולמות כרצונה. היא הבסיס ליצירתיות האנושית אבל גם להרסנות שלו. כמו כל מין אחר גם למין האנושי יש שפה שתופסת ומעריכה את המציאות על-פי צרכי הקיום והחיים, אך הדומינאנטיות של השפה השנייה שלו (המילולית) הגיעה לרמה כזו, שהיא מסוגלת לערפל לחלוטין את בוחן המציאות של השפה הראשונה ואפילו לשלול את הקיום והחיים.
ג. הרובד הביולוגי (גנטיקה ומוח)

אופי השינוי ברמת הגנום

למרות השוני העצום שבין השפה האמוטיבית לשפה המילולית יש מספיק סימנים לכך שבמהלך האבולוציה נוצרה השנייה מהראשונה. נראה גם שמהלך אבולוציוני זה לא הצריך שינויים גנטיים מפליגים. אנחנו סבורים שחומסקי צדק בהנחות שלו שלכל הלשונות האנושיות יש בסיס ביולוגי-גנטי משותף. בהקשר זה יש להביא בחשבון, שיכולות לשוניות מולדות קיימות גם אצל מינים אחרים. למשל, ההבחנה בין אובייקטים (שם עצם), מה האובייקט עושה (פועל) איכויות שונות שלו: איפה הוא נמצא, הצבע, הגודל שלו ועוד (שם תואר). יתכן שמעבר לבסיס משותף זה - כל השאר הוא כבר יצירה אנושית שיש ללמדה. זו כנראה הסיבה העיקרית לכך, שבמהלך ההיסטוריה האנושית יכלו להיווצר כה הרבה לשונות אנושיות שונות. מעבר לגרעין המשותף הן יכלו להתפתח בצורות רבות מאוד - בהתאם לנסיבות הסביבתיות והשונות התרבותית.

מה שנכון לגבי האבולוציה בכלל נכון גם בהקשר זה - הגרעין הגנטי של השפה האנושית הוא מוטציה של גרעין גנטי קדום יותר - שנמצא בבסיס השפה האמוטיבית. כך למשל טוען דרווין, שהאמוציות החשובות מצריכות אומנם אימון ובשלות (כדי להשיג את ביטויים המלא), אך הן אינן נלמדות (כלומר הן חלק מהמטען הגנטי). סביר להניח, שהכישורים המולדים של השפה אמוטיבית מכילים גם יכולות תיאוריות כמו אלו של שמשיגים הקופים הירוקים, המרמיטות-הכלביות ועוד מינים רבים אחרים. הביטוי מצריך אימון ולמידה אבל היכולות עצמן הן מולדות.

השפה האמוטיבית היא תוצר של שלושה מרכיבים: מידע המושג באמצעות החושים, הערך הריגושי-קיומי של המידע והביטוי האקספרסיבי שלו. השפה האנושית מתבססת רק על שני מרכיבים מתוך השלושה: מידע המגיע מהחושים וביטוי צליל-קולי של המידע - כמילים. מכאן שמבחינה גנטית גרידא השינוי, שהוביל ליצירת השפה האנושית, הוא ביצירת עכבה על המרכיב השלישי - הריגוש. ככל שזה יכול להישמע כבלתי מתקבל על הדעת, נראה שיצירת השפה האנושית לא הייתה כרוכה בהיווצרות מרכיב (component) גנטי חדש, שאינו קיים במינים אחרים, אלא להפך: יצירת השפה האנושית התאפשרה בזכות יצירת עכבה על ביטויו הגנטי של מרכיב קיים (הריגוש).

הומולוגיה ושוני ברמת המוח

חקר המרכזים והאזורים המוחיים הקשורים לאמוציות, קיבל בעשרות השנים האחרונות תאוצה בעקבות עבודות של לדו (leDoux, 1966), דמסיו (Damsio, 1994), פנקספ (Panksepp, 1998) ואחרים. בין החוקרים בתחום יש הסכמה נרחבת לכך שהמבנים המוחיים האחראים על האמוציות הם תת-קורטיקלים. מרכזים ואזורים אלה דומים אצל האדם ואצל מינים רבים אחרים. השוני המרכזי בין המין האנושי לבין מינים אחרים הוא באזורים הקורטיקליים, האחראים גם, על 'תרגום' ועיבוד מידע, שמקורו בחושים למילים ולמחשבות מילוליות. אזורים אלה התפתחו אצל המין האנושי הרבה יותר מאשר אצל כל מין אחר.

לצד הגנטיקה יש לחקר המוח תפקיד מרכזי בבדיקת ההשערה שלנו, שהשפה האנושית נוצרה על-ידי עכבה של המרכיב האמוציונאלי. האפשרות ליצירת עכבה זו היא כנראה מולדת, אבל הביצוע שלה חייב שינויים תואמים במוח. אי שם בין המרכזים והאזורים התת קורטיקלים לבין השכבות הקוטיקליות הייתה צריכה להיווצר אפשרות של עיבוד מידע מילולי ללא מעורבות של האמוציות.

ד. שתי שפות כשתי רמות ארגון

מזה אלפי שנים שהתרבות האנושית זיהתה, שהנפש מורכבת מיסודות שונים-מנוגדים-משלימים: יין ויאנג, דמיון וחשיבה, אינטואיציה ותבונה, רציונאלי ואי-רציונאלי, רגש ושכל, מודע ולא-מודע ועוד. אפילו למכלול בשלמותו יש באנגלית שני שמות, המדגישים היבטים שונים שלו: מקור המונח psyche הוא אומנם יווני, אבל בהטמעה שלו לאנגלית הוא גם מסמן את המכלול כולו (פסיכולוגיה) וגם מזוהה גם עם הרבדים היותר קדומים וראשוניים שלו (דחפים, יצרים, אימפולסיביות ועוד). המונח mind מסמן גם הוא את המכלול כולו (Mind-brain), אבל מזוהה יותר עם היבטים מאוחרים וגבוהים יותר של המכלול (שפת הדיבור והמילים, שכל, חשיבה במילים ועוד).

למרות שהתרבות האנושית סימנה בדרכים שונות את המבנה הכפול של הנפש, כמעט ולא ניתן למצוא עבודות, שמנסות לאפיין ולהמשיג את המשמעויות האפשריות לכפילות זו. נראה שהעבודה המקיפה ביותר בנושא נעשתה על-ידי פרויד עוד בתחילת דרכו.

בעבודה שלא הושלמה - ופורסמה רק אחר מותו - מבחין פרויד בין שני תהליכי חשיבה (Freud, 1895 ). התהליך הראשוני הוא פרימיטיבי יותר וקודם בזמן לתהליך השניוני - גם אבולוציונית וגם בהתפתחות הנפשית האנושית. המאפיינים העיקרים שלו הם: עיבוד מידע של החושים וחשיבה בתמונות (כמו בחלומות) וקישור אסוציאטיבי של מושאי החשיבה והזיכרון. במידה רבה אלה מאפיינים של החשיבה הילדותית לפני רכישת הדיבור. התהליך השניוני מאופיין על-ידי פרויד בחשיבה במילים: משפטים, ארגון לוגי, ציפייה לעתיד ויכולת תכנון, חשיבה עיונית, חשיבה לשם חשיבה, האגו (האני) כגורם מארגן ועוד. מסיבות רבות ושונות פרויד לא שימר את ההבחנה בין שני תהליכי החשיבה והיא עברה כמה גלגולים (מאמר בנושא אפשר למצוא ב- Ygael, 2005 ).

הניסוחים של פרויד הם אומנם ראשוניים בלבד ולא מספיק בהירים ומובחנים, אבל חשיבותם נעוצה כך, שהם מצביעים על כך שבנפש פועלות שתי שיטות שונות של עיסוק במידע פנימי וחיצוני. האחת מבוססת על תחושות שמקורן פנימי (כאב, רעב, עייפות, מין ועוד) ועל מה שנקלט על-ידי החושים המופנים לסביבה (ראיה, שמיעה, ריח ועוד). השנייה מבוססת על מידע מילולי, ועל חשיבה ושיקול דעת, הנעזרים ביכולות השכליות הגבוהות הייחודיות למין האנושי.

'השיטה' הראשונית יותר מבחינת אבולוציונית כוללת בתוכה את כל מה שבעלי-חיים צריכים בכדי להתמצא בסביבה ולפעול בה (חושים, תחושות, זיכרון וחשיבה אסוציאטיבית, יכולת להפעיל שיקול דעת בהתאמה לאילוצי הסביבה, יכולת ביטוי ותקשורת המבוססת על אמוציות ועוד). מכלול יכולות אלו מאפיינות גם את הכישורים של ילדים צעירים ומהווים את רמת הארגון הראשונית של המכלול הנפשי. מתוך רמה זו מתפתחת (במהלך ההתפתחות הנפשית של הילד) רמה נוספת המבוססת על כישורי השפה. הגורם המארגן של רמה זו הוא מה שאנו חווים ומכנים 'אני'. בנוסף לידע העומד לרשות רמת הארגון הראשונית, עומד לרשות ה'אני' ידע מילולי, המאורגן במשפטים המבוססים על צורת קישוריות אחרות מזו האסוציאטיבית (סיבה ותוצאה, לוגיקה ועוד יכולות רבות נוספות).

כל מה שהאדם יצר, מעבר ליכולות של מינים אחרים, הוא מה שמכונה 'תרבות'. התרבות היא ביטוי לאפשרויות העצומות שנפתחו בפני האדם באמצעות 'שפת התיאור' או 'שפת הדיבור והמילים'. בדרך אחרת אפשר לומר, שהתרבות האנושית, על המגוון העצום של מופעיה, היא תולדה של האינטראקציות והדינאמיקות המורכבות שבין שתי רמות הארגון של הנפש האנושית. התרבויות השונות הן תוצר של הנפש האנושית והן מתנהלות במעין תהליך מקביל ביחס אליה: התהליכים התוך-נפשיים מעצבים תרבות, שמצידה מכתיבה את ערכיה, חוקיה ואמונותיה לתהליכים-התוך נפשיים באדם. בעקבות מתחים פנימיים ו/או השפעות חיצוניות קורסת צורת תרבות אחת ואחרת (שצומחת בין היתר מתוך הדינאמיקות התוך-נפשיות), תופסת את מקומה וחוזר חלילה. רק מעטים כמו פרויד (Freud, 1913, 1930) יונג (Jung, 1964) ואליאס (Elias, 1939) הבינו, שלא ניתן להפריד בין חקר התהליכים התוך-נפשיים לבין אלה המחוללים את ההיסטוריה והתרבות. העבודות שלהם הן ראשוניות בלבד, אבל מסמנות כיוון שיש להמשיך בו. יש צורך בהבנת התהליכים התוך-נפשיים כדי ליצור תפיסות מקיפות ומשמעותיות של נושאים תרבותיים עכשוויים: כלכליים, אקולוגיים, יחסים בין עמים. ולהפך: כדי להבין את התהליכים התוך-נפשיים - ואת השינויים המתחוללים בהם - יש צורך בהכרות עמוקה עם התרבויות השונות ועם האופנים בהם הן מנסות לתעל, ולנהל את הכוחות התוך-נפשיים.

ההבחנה בין שתי רמות הארגון, המרכיבות את הנפש האנושית, והשלכותיה על התרבות היא נושא עצום מימדים שלא ניתן למצותו כאן. מה שהיה לנו חשוב להבליט בהקשר הנוכחי הוא, שייחודיות הלשון האנושית הובילה ליצירת רמת ארגון נפשית חדשה, שאינה קיימת בשום ייצור אחר ואיתה גם אפשרויות ייחודיות למין האנושי. מכלול התרבויות שנוצרו במהלך ההיסטוריה האנושית הוא ביטוי לאותן יכולות ייחודיות.

ה. מילים ללא תמונות ו'שפות סדר ריקות'

תמונות ללא מילים

בעבודות רבות שלה מדגישה טמפל גרנדין, את מרכזיות החשיבה הויזואלית אצל אוטיסטים ואצל מינים רבים של בעלי-חיים. לטענתה, המשותף לאוטיסטים ולבעלי-חיים היא רגישות לפרטים ולדקויות של פרטים, ברמה גבוהה הרבה יותר מזו של אנשים רגילים. את החשיבה בתמונות, שהיא דומינאנטית אצל אוטיסטים, מנגידה גרנדין עם החשיבה במילים, שדומינאנטית אצל אנשים רגילים. ההבחנה זו שלה, רחוקה מלהיות מובנת מאליה ומצריכה הסבר (Grandin, 2005 ).

כמו אצל מינים קרובים לו, גם אצל המין האנושי חוש הראיה הוא המרכזי בלמידת העולם שמחוצה לנו ובהתמצאות בו. מבחינה זו, הדומינאנטיות של חוש זה בחשיבה של מינים רבים אינה מפתיעה - כל מין 'חושב' באמצעות החוש המרכזי שלו. 'בחשיבה' הכוונה היא, שלפחות אצל המינים הגבוהים יש התנהגויות רבות, שאינן מולדות או אינסטינקטיביות אלא נלמדות. 'למידה' בהקשר זה משמעותה סוג של שיקול דעת, בבחירה בין אפשרויות שונות, הניצבות בפני היצור בזמן נתון (כמו, לברוח או להמשיך לבחון את הסיטואציה, להמשיך לרדוף אחר הטרף או לוותר וכן הלאה). שיקולי דעת מסוג זה נעשים באמצעות ייצוגים של החוש המרכזי - בתמונות.

הגיוני להניח שהחשיבה האנושית, בתחילת דרכה, הייתה דומה לאופני החשיבה האוטיסטיים, כפי שגרנדין מדווחת עליהם ביחס לעצמה - ומתוך הכרות נרחבת עם צורת חשיבה זו אצל אוטיסטים רבים אחרים. החשיבה התמונתית היא מרכיב מרכזי ברמת הארגון הראשונה של הנפש האנושית. רמה זו המשותפת למין האנושי ולמינים רבים אחרים. היא מבוססת, בין היתר, על מידע המגיע באמצעות חוש הראייה ועל ייצוג וויזואלי שלו בתודעה (ראו גם סעיף ד).

מחקרים שונים, שהשוו את הפעילות המוחית של אוטיסטיים ביחס לזו של אנשים רגילים, תומכים בהבחנות של גרנדין. הפעילות של האזור הויזואלי - ביחס לאזורים אחרים - בולטת במיוחד אצל אוטיסטיים. לעומת זאת, אצל אנשים רגילים נבלעת הפעילות של אזור זה בתוך הפעילות של אזורים אחרים (Ring, 1999). אצל אנשים רגילים המילים הן הדומינאנטיות והחשיבה התמונתית היא בבחינת רקע מטושטש למדי. המין האנושי יכול לחשוב במילים ללא תמונות. תזה זו נתמכת בהשערה דומה של טמפל גרנדין – 'שחשיבה המבוססת על שפה חוסמת את הגישה לפרטים המגיעים מהחושים' ( Grandin and Johnson, 2005).

אי שם במהלך האבולוציה של האדם נוצרה עכבה נוספת (לצד זו של האמוציות): היכולות המילוליות למדו לעבד מידע, ללא תלות בערוץ החושי שממנו הגיע. לאי-תלות זו יש מגוון עצום של השלכות, שלא ניתן לדון בהן כאן. נסתפק רק באחת מהן - היכולת ליצור מושגים מופשטים.
הקושי של אוטיסטיים להבין מושגים מופשטים ולהיעזר בהם, הוא אחד הנושאים שטמפל גרנדין חוזרת עליו שוב ושוב. לגבי מי שהחשיבה שלו היא תמונתית, כמו טמפל גרנדין, כל מילה היא מופשטת. ברמה הוויזואלית אין דבר כזה 'כלב' או 'חתול', אך לפחות היא מצאה דרכים ללמד את עצמה הבחנות מעין אלה (כמו למשל, על-ידי יצירת מאגר תמונות של כלבים שונים ומציאת המשותף להם). לעומת מילים, מושגים מופשטים מאגדים בתוכם קבוצות כה גדולות ושונות של תופעות, שאי-אפשר אפילו ליצור ביחס אליהם אלבומי תמונות. התרומה של המושגים המופשטים לחשיבה וליכולת האנושית לארגן ולהעביר מידע היא עצומה, אך לא נוכל לעסוק בנושא זה כאן.

שפות הסדר הריקות

ידוע שלאוטיסטיים רבים - ואפילו לא בעלי תפקוד גבוהה במיוחד - יש יכולות מתמטיות ולוגיות מעל לממוצע. מנקודת-מבט של מופשטות השפה, עובדה זו סותרת כביכול את הקושי שלהם עם מושגים מופשטים. מבחינת המרחק מהחשיבה התמונתית (והאמוטיבית), דרגת ההפשטה של השפות הלוגיות-מתמטיות (הפורמליות) היא הגבוהה ביותר - יותר מרוב המושגים המופשטים.

יכולות מתמטיות משמעותיות (שמעבר לספירה גרידא) נוצרו כנראה רק אחרי יצירת הכתב. שפות אלו יכלו להיווצר כתולדה של עכבה נוספת (שלישית), שעיקרה הוא התנתקות מהצורך לייצג את התופעות - את המציאות. השפות הלוגיות-מתמטיות מאופיינות בסדר הפנימי שלהן עם עצמן ואינן מייצגות מציאות מוגדרת כלשהי. חקר התופעות, באמצעות אותן שפות, הביא בהדרגה להכרה בסדרים השונים שנמצאים בבסיס תופעות רבות: פיזיקאליות, כימיות ועוד. בעקבות גליליאו שגורה הטענה 'שהטבע כתוב בשפת המתמטיקה'. אך חשוב לדעת, שכדי לקשר בין עולם התופעות לשפת המתמטיקה יש צורך בתיווך, שנעשה באמצעות שפת המילים ונגזרות שונות שלה (החשיבה).

טמפל גרנדין מסבירה את ההצטיינות של אוטיסטיים בשפות אלו בהיותן מעין דפוסים שחוזרים על עצמן (Grandin, 2002). אך נראה שיש כאן סיבה עמוקה יותר. בהיותן שפות סדר בלבד, אפשר להתייחס אליהן כאל צורות המורכבות מעצמים בדידים (מספרים למשל). בהקשר זה תואמות שפות אלו את החשיבה התמונתית של אוטיסטיים, את התמקדותם בפרטי-פרטים, הזיכרון שיש להם ביחס לפרטים ואת הצורך בדפוסים חוזרים ותבניות קבועות.

סיכום

בין השפה האמוטיבית לשפת האנושית יש הבדלים רבים, אך הן חולקות מאפיין משותף ומקביל בעל נוכחות תפקודית כפולה - פנים וחוץ מערכתית. שתיהן פועלות כמתווכות ומקשרות בין הפנים לחוץ ולהפך - בין החוץ לפנים.
יכולות השפה האנושית, והשפות המתמטיות-לוגיות שנוצרו באמצעותה, התפתחו בשלושה צעדים שונים. כל אחד מאותם צעדים כרוך בעכבה ובהפרדה בין יכולות המאפיינות את השפה האמוטיבית של מיני חיות רבים. הדחף הראשוני ליצירת השפה הייתה ככל הנראה עכבה על המימד האפקטיבי שלה. הצעד השני היה ניתוק מהקשר הישיר למידע מהחושים (בעיקר הראיה) והשלישי הוא ניתוק מעולם התופעות בכלל. אף אחד מצעדים אלה לא היה מותנה בהיווצרותם של רכיבים גנטיים חדשים או של מרכזים חדשים במוח. אבל כל אחד מהם תרם בדרכו לשכלול היכולות המוחיות לעבד מידע מסוג חדש.

כל אחד מצעדים אלה העצים והבליט יכולות וצורות עיבוד מידע, שהולכות ומתרחקות מאלו הנמצאות בבסיס השפה האמוציונאלית - השפה שקשובה לקיום. בהקשר זה צריך להביא בחשבון, שהטכנולוגיה המודרנית מבוססות על שפות סדר ריקות - הרחוקות ביותר מקשר לקיום. בכל ניסיון לייחס למכונות אלו יכולות ותכונות אנושיות כדאי לזכור, שלמכונות אין נגיעה לרובד הבסיסי והמשמעותי ביותר של שפת הקיום (האמוציות), שממנה ובאמצעותה נוצרו היכולות הייחודיות למין האנושי. בכל מה שקשור לשיקולים של הקיום - מכונות אלו אינן יכולות להשתוות לאורגניזמים הפרימיטיביים ביותר.

השפה האנושית נמצאת בתווך שבין השפה האמוטיבית, שממנה היא התפצלה והתפתחה, לבין שפות הסדר הפורמאליות, שנוצרו באמצעותה. עם השפה האמוטיבית היא חולקת את יכולת התיאור וההתמצאות בעולם, את היכולת לתקשר איתו ואת היכולת לקחת חלק משמעותי בעיבוד מידע המגיע מערוצים פנימיים וחיצוניים. עם השפות הפורמאליות חולקת השפה האנושית את היכולת ליצור הכללות ומודלים מורכבים, המארגנים יחדיו נתונים רבים. אך מעל יכולות מרשימות אלו מרחף צל כבד – אי-מחויבותה של השפה האנושית לקיום. העכבה על המימד הרגשי-חווייתי של השפה האמוטיבית הוא שאפשר את היווצרותה של השפה האנושית. זהו המימד שנמצא בעומק החיבור בין הקיום לאפשרות להתמצא בעולם ולקשר איתו. מימד זה קיים אומנם בכל מאיתנו אך הנוכחות שלו והשפעתו חלקית בלבד. העכבה שאפשרה את היווצרות השפה, יצרה גולם אדיש לקיום שמאיים על יוצרו. ככל שהמין האנושי מגיע להישגים גדולים יותר, כך ההשלכות של העכבה על המימד החווייתי-רגשי ואי-המחויבות לקיום של השפה נעשים מאיימים יותר ויותר. הסכנות המרחפות על הקיום האנושי ידועות ומוכרות, אך המקור המשותף והמרכזי לרובן - הרבה פחות. השפה האנושית מתנהלת כאילו אינה חייבת את אפשרותה לקיום עצמו. זהו מאפיין אינהרנטי ומבני הנמצא בעומק השפה עצמה. רק למידה מעמיקה ומקיפה, ושיתוף פעולה בין תחומי, יוכלו לתת מענה לקושי מסדר גודל כזה.

References

הערה מקדימה

מאמר זה (ושני האחרים הכלולים בפרויקט 'תודעה, שפה, אפקט'), מתמקד בתיאור, תיחום הגדרה והבנייה של נושא השפה. בשל היקפו העצום של התחום ומורכבותו, התייחסנו רק לעבודות שעזרו לנו באופן ישיר לתמוך ולהבהיר היבטים שונים שלו. אנו מודעים לכך, שיש עוד עבודות ומחקרים רבים בנושאים והיבטים שונים, שנידונו או הוזכרו במאמר זה. לא הייתה באפשרותנו להתייחס אף לחלק קטן מהם מבלי לפגוע בשתי מטרותיו המרכזיות של המאמר: יצירת מסגרת התייחסות לעבודות קיימות ומודל למחקרים חדשים.
אחד הפרמטרים החשובים להערכת האפקטיביות והפוריות של מסגרות התייחסות ומודלים היא למקם ולהעריך במסגרתם עבודות רבות בתחום ולהוביל לכיווני מחקר חדשים. אנו סבורים שיש במאמר זה כל מה שדרוש בכדי להתמודד אם אתגרים אלה.

Chomsky, N. (2005), Three Factors in Language, Linguistic Inquiry 36 (1):
1-22
Damasio, A.R. (1994), Descartes' Error, Avon Books, New York
Darwin, C.(2004) [1871], Descent of Man and Selection in Relation to Sex, Barnes & Noble, New York.
Darwin, C. [1872] (1965), The Expression of the Emotion in Man and Animals, University of Chicago press, Chicago & London
Elias, N. (1939), The Society of Individuals, in The Society of Individuals (2001), Continuum, New York, London.
Freud, S. (1954) [1895], Project for Scientific Psychology, S.E. 1:295-387.
Freud, S. (1913) Totem and Taboo, S.E. XII, 1-160
Freud, S., (1930), Civilization and its Discontents, S.E. XXI, 64-148
Jung, C.G. (1964), Man and his Symbol, Anchor Books, New York
Grandin, T. (2002), Do Animals and People with Autism Have True
Consciousness? Evolution and Cognition, Vol. 8 pp. 241-248
Grandin, T and Johnson, C. (2005) Animals in Translation: Using the
Mysteries of Autism to Decode Animal Behavior, Scribner, New York
Hauser M.D., Chomsky, N, Fitch, W.T., (2002), The Faculty of Language: What is it, Who Has it, and How did it Evolve?, SCIENCE, vol. 298,
LeDoux, J. (1996), The Emotional Brain, Simon & Schuster, New York
Lévi-Strauss, C. (1966) The Savage Mind, Uni. Of Chicago press, Chicago
Pankseep, J. (1998), Affective Neuroscience: The Foundation of Human and Animal Emotion, Oxford Uni. Press, New York
Ring, H. A. Et Al, (1999) Cerebral Correlates of Preserved Cognitive Skills in autism: A Functional MRI Study of Embedded Figures and Task Performance, Brain 122:1305-1315.
Savage-Rumbaugh, S. (2010) Human Language-Human Consciousness, On the Human, a project of the National Humanities Center
Schlenker, Philippe; Chemla, Emmanuel; Arnold, Kate; Lemasson, Alban; Ouattara, Karim; Keenan, Sumir Elizabeth; Stephan, Claudia; Ryder, Robin; Zuberbuhler, Klaus (2014), Monkey semantics: two ‘dialects’ of Campbell’s monkey alarm calls, Linguistics and Philosophy, Vol. 37, No. 6, 28.11, p. 439-501.
Seyfarth and Cheney (1990) How Monkeys See the World, University of Chicago
Yigael, Y. (2005)“The primary process”: The vicissitude of a concept, International Forum of Psychoanalysis, Volume 14, Number 2 / June,
p. 76-85.
חסר רכיב