ד"ר יואב יגאל
חסר רכיב

גרעין החיים הנפשיים

גרעין החיים הנפשיים

תקציר פגישה – אפריל 2015

מדעי החיים, הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה נוטים לזהות את החיים עם הקיום הפיזיולוגי והפסיכולוגי. רק תיאורטיקנים בודדים הבחינו בין ה'חיים' כסוג של ישות מובחנת מהמערכות והתפקודים שאמורים לשרתם ולהגן עליהם. כך למשל טען הפיזיולוג הצרפתי קלוד ברנארד (1813-1878) שבכל יצור חי יש סוג של כוח חי המנהל את מה שהוא כינה 'ביטויי החיים' (manifestation of life): מערכות פנימיות, רקמות, איברים וכו'. מבין הפסיכואנליטיקאים ידוע לי רק על שניים, שהניחו את קיומו של כוח או גרעין חיים המובחן משאר התפקודים הנפשיים. הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט הניח, שקיים מצב או רובד נפשי שהוא כינה 'אינקומוניקאדו' (incommunicado), שהוא מעין גרעין נסתר וסודי של האישיות ומרכז של החיים הפנימיים. אריך נוימן, שהיה תלמידו של יונג, מדבר על גרעין נומינוזי (קדוש) שאינו ניתן להריסה, שהוא גרעין העצמי ונמצא ביסוד תהליך האינדיווידואציה. השפעתם של ניסוחים ראשוניים אלה על החשיבה הפסיכואנליטית היא אולי זניחה, אך היא מעידה על תחושות, חוויות ואינטואיציות שיש לרבים, אלא שרק בודדים המשיגו אותם.

האינטואיציה, החוויה הבלתי אמצעית והניסיון האנושי המצטבר קראו למימד זה של החיים הנפשיים בשמות רבים: 'הנקודה הפנימית', 'נשמה', 'מרכז הנפש', 'הקול הפנימי', 'ציפור הנפש' 'ניצוץ האור', 'גרעין העצמי' ובוודאי יש עוד כינויים ושמות רבים אחרים. השאלה המתבקשת כאן היא, איך להסביר את העובדה שאותו כוח או גרעין, שנמצא בבסיס הקיום הנפשי - ומרכזי להבנת הארגון הנפשי הדינאמיקות הפועלות בו - הוא כה נסתר וחמקמק, שכמעט שלא ידוע עליו כלום?

בעיקרון יש שתי נקודות-מבט שונות שדרכן ניתן לנסות ולהתקרב לתיאור והבנה של גרעין החיים. הראשונה היא חיצונית-אובייקטיבית או מה שישעיהו לייבוביץ כינה 'רשות הרבים': ניסיון לחקור ולדון בגרעין זה כביכול מבחוץ, ולהתייחס אליו כמו אל כל תופעה אחרת שיש לחקור. השנייה היא האישית- פנימית-סובייקטיבית: לאסוף עדויות הנוגעות לגרעין זה ושמקורן ברשמים, חוויות, תחושות וכו'.

כחוויה סובייקטיבית כמעט כל אחד חווה במהלך חייו רגעים של אושר צרוף, אהבה שממלאת את כולו, תחושת חיים חזקה ועוד. אלה הם הרגעים, שגרעין החיים מגיע בהם לידי ביטוי ישיר. כולנו גם יודעים מניסיוננו האישי, שאין לדעת מתי יופיעו מצבים מעין אלה ושהם מתפוגגים מהר. בהקשר זה האמנות, על השונים השונים היא מקור ידע חשוב, שמתווך בין החוויה האישית לרשות הרבים. האמנים, כיחידים, לא היו מצליחים להיות מעין קול של רבים, אם היצירות שלהם לא היו מבטאות או נוגעות בחוויות ותחושות משותפות.
________________________________________________________

[1] שאלת הגרעין הנפשי קשורה לשאלה מקיפה יותר על החיים כסוג של כוח או ישות המובחנים מהמערכות המקיימות אותם (התא, האורגניזם וכו'). 

נושא זה מצריך דיון נפרד וכאן אתמקד בשאלת הגרעין הנפשי והקשר שלו לקיום הנפשי.


אביא כמה דוגמאות, כדי לנסות להמחיש איך אמנים שונים נותנים מענה לשאלת הכפילות של גרעין החיים: המסתוריות והנסתרות שלו מצד אחד והמרכזיות שלו מצד שני.
השיר הראשון הוא של ויסלבה שימבורסקה משוררת פולניה (1923 - 2013) כלת פרס נובל לספרות (1996). לאחר קבלת הפרס לא הצליחה לכתוב שירה כשנתיים ושיר זה הוא הראשון ששבר את שתיקתה הארוכה. חשוב לשים לב שלמרות ששימבורסקה משתמשת במונח 'נפש' היא מתכוונת בוודאי לאותו גורם שקראתי לו גרעין החיים.

על אודות הנפש בקצרה

נפש יש בנו - מדי פעם.
אין לך אדם שהיא שורה בו בלי הפוגה
ולתמיד.

יום אחר יום
שנה אחרי שנה
יכולים לחלוף בלעדיה.

לעיתים תקנן לזמן-מה
בהתפעלות ובפחדים
של הילדות.
לפעמים רק בתימהון,
שאנו זקנים.

לעיתים רחוקות תתלווה אלינו
בעיסוקים מיגעים,
כמו הזזת רהיטים
סחיבת מזוודות,
או הליכה בנעלים צרות.

בזמן מלוי שאלונים
וכתיתת בשר
היא לרוב, מחוץ לבית.

מבין אלף שיחותינו
היא נוטלת חלק באחת,
אם בכלל
מפני שהיא מעדיפה שתיקה.

כאשר גופנו מתחיל לכאוב ולכאוב,
היא חומקת חרש מהמשמרת.

היא בררנית:
לא לרצון לה לראותנו בקרב ההמון,
מחליאים אותה מאבקי הכוח שלנו על
זוטות
וטרטורי תגרנות.

השמחה והעצב
אינם בשבילה שני רגשות נבדלים.
היא פוקדת אותנו
רק כשהם מחוברים.

אנחנו יכולים לסמוך עליה
כשאיננו בטוחים בדבר,
אבל סקרנים אנחנו לגבי הכל.

מבין העצמים החמריים
חביבים עליה שעונים עם מטוטלת
ומראות שעמלות בהתמדה,
אפילו שאין איש מביט בהן.

היא לא אומרת מאין תבוא
ומתי תעלם שוב,
אבל ברור שהיא מחכה לשאלות כגון
אלה.

נראה,
כי כשם שאנו צריכים אותה,
אף היא צריכה אותנו,
בשביל משהו.

השיר של שימבורסקה מפליא להמחיש עד כמה גרעין החיים נרתע מכל מה שרועש ורוגש (גם בתוכנו), המוני ו'מופנה החוצה'. קפקא מוסיף לו מימד נוסף, וכך הוא מתאר מרכיב נסתר זה של הקיום הנפשי (שאולי ממנו שאל נוימן את אפיונו כ'בלתי ניתן להריסה'): 'להאמין משמע לשחרר את הבלתי-ניתן-להריסה שבך. או יותר נכון: לשחרר את עצמך: או יותר נכון להיות בלתי-ניתן-להריסה, או יותר נכון: להיות'. וכך הוא מתאר את אי-נגישותו של מרכיב זה: 'אין אדם יכול לחיות בלי אמון תמידי במשהו בלתי-ניתן-להריסה שבו, אף כי הבלתי-ניתן-להריסה כמו גם האמון בו, עשויים להישאר נסתרים מפניו תמיד'. הדברים לקוחים מתוך רשימות שנמצאו בעזבנו של קפקא .

נראה כאילו קפקא מתכתב עם הבית האחרון בשיר של שימבורסקה: אותו גרעין שאינו ניתן להריסה הוא המקור לתחושת האמון והאמונה ולכן אנחנו זקוקים לו. אין זה משנה במה מישהו מאמין, היכולת להאמין מקורה בגרעין החיים ואיננו יכולים להתקיים בלי יכולת זו. לשאלה השנייה, המתבקשת מהבית האחרון - 'לשם מה גרעין החיים צריך אותנו (את הנפש, האדם)?', יש צורך להקדיש דיון נפרד.

משתי הפסקאות של קפקא מתבקשת שאלה נוספת - מדוע אותו 'משהו בלתי-ניתן להריסה' - גרעין החיים - שאמור להיות המרכז של הקיום הנפשי, עשוי גם להישאר מוסתר כל החיים? ניסיון לתת מענה מקיף לשאלה, שהיא אולי החשובה ביותר לקיום שלנו כפרטים וכקבוצה בכלל, ולחוויית הקיום שלנו בפרט, מצריך דיון בממדים ורבדים רבים של הקיום. כאן אתייחס בקצרה רק לאחד מהם, שהקדשנו לו פגישות רבות כשדנו ברמות הארגון הנפשי ובכוחן של מעשיות-העם לתאר את אופי התכנים והנושאים שמעצבים את הסביבה הפנימית ומקורם בילדות המוקדמת. אציג את עיקר הדברים באמצעות שיר קצר של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה (1935-1888) מגדולי המשוררים וההוגים של המאה הקודמת:

אני אדם שחמק.
מיד כשנולדתי
סגרו אותי בתוכי,
אה, אך נמלטתי.

להיות אחד משמעו מאסר.
להיות אני משמעו לא להיות.
יתכן שאני חי בהמלטות
אך אני חי ויש לי ערך (1931)

בכמה שורות ממצה פסואה את מה שהפסיכואנליזה לא השכילה להמשיג באלפי מאמרים וספרים - גרעין החיים נלכד כבר עם לידתו וכדי להתקיים הנפש מוצאת לעצמה דרכי התמודדות עוקפות (זו של פסואה היא ללא ספק יוצאת דופן - הוא פיצל את עצמו לכשישים יוצרים שונים). עם כל הקושי לקבל זאת,
אחת ההנחות המרכזיות של הפסיכואנליזה על כל גישותיה היא, שמקורם של חלק גדול מהקשיים הנפשיים - בעיקר אלה היותר מקיפים ועמידים לשינוי - הוא בחוויות והתנסויות מהילדות המוקדמת. מה שהפסיכואנליזה לא השכילה לזהות, היא שההתרחשות המרכזית העומדת מאחורי השיבושים בילדות המוקדמת הוא הצורך המוחלט להגן על גרעין החיים. ככל שיש צורך לבנות יותר הגנות סביב גרעין זה (כדי להבטיח שלא ייהרס), כך יגרמו יותר שיבושים בסדר ההתפתחותי והסבל יהיה גדול יותר. הנפש סוגרת את גרעין החיים בתוכה כדי להגן עליו מפני מה שנחווה על-ידה כאיומים על קיומו. איומים אלה מקורם, ברובם, דווקא באלה הקרובים ביותר לתינוק. הגרעין, שאמור להיות מרכז הקיום, הוא גם המרכיב הנפשי הרגיש והפגיע ביותר ומכאן הצורך להגן עליו. כל מה שאינו קשוב באופן מוחלט לצרכיו של אותו גרעין הם בבחינת איום עליו. הפרדוקס כאן הוא, שכדי לדעת מהם צרכיו של הגרעין עלינו להיות איתו במגע כלשהו, אך כל מגע שאינו נכון לגרעין החיים גורם לו להסתתר. ההסתתרות שלו היא כה מוצלחת שבקושי יש לנו מושג שהוא בכלל קיים.

מטרת הפגישות שלנו היא לתת מקום (לפחות בדיבור) לגרעין החיים ולנסות ללמוד מכל זווית אפשרית כמה רבים הגורמים שמקשים ומסכלים את התמקמותו כמרכז הקיום.


Bernard, C. (1865, 1999) Experimental Medicine, Transaction Pub. London. P. 59 
 Winnicott, D.W. (1988), Human nature, Free Association Books, London
 נוימן, א. (2013), אדם ומשמעות, רסלינג, תל אביב.
 שימבורסקה, ו. (2012) על הנפש בקצרה, מתוך רגע, כרמל, ירושלים
 קפקא, פ. (1998), מחברות האוקטבו, עם עובד, תל אביב, עמ. 48
 שם, עמ. 50
קוולקנטי, ז',פ. (2014) פרננדו פסואה - מעין אוטוביוגרפיה, רימונים, עמ. 240

מסמכים מצורפים

גרעין החיים הנפשיים.doc
חסר רכיב