הנפש והתרבות

ציר ראשון - המיתוס של אדיפוס

הקדמה
אחת מהנחות היסוד של הפסיכואנליזה היא, שאת הגלוי, הנגיש והקרוב יותר לפני השטח (מחשבות, התנהגויות, עמדות ואמונות וכו') אפשר להסביר ולהבין רק באמצעות תכנים וכוחות עמוקים, רחוקים ונסתרים יותר במרחב ובזמן. במרחב - כי מקורם בשכבות עמוקות יותר של הנפש. ובזמן - כי מקורם בעברו הרחוק של היחיד - בילדותו המוקדמת. כיוון שהתרבות האנושית היא תוצר של הנפש סביר, שאותה הנחה חלה גם על הניסיון להסביר ולהבין את התכנים והכוחות הפועלים בה. את הנגיש והקרוב יותר לפני השטח (צורות שלטון, מנהגים, מסורות, דפוסים חברתיים, מוסדות, שיטות כלכליות וכו') יש להסביר על בסיס פעולתם של נושאים וכוחות עמוקים וסמויים יותר.
בחרתי להתמקד בסיפור של אדיפוס כחוט מקשר בין הפסיכואנליזה, כיצירה עכשווית, לבין המיתוס שלו, המייצג היבט מרכזי וסמוי בהיסטוריה של התרבות העתיקה ובכלל. באופן כזה מהווה הסיפור של אדיפוס נקודת מוצא לדיון בשלושה מישורים: התרבות, הפסיכואנליזה והנפש האנושית.

רקע
המושג 'תסביך אדיפוס' מורכב מדינאמיקה תוך נפשית, שפרויד מיקם את מקורה בילדות, ומשמו של גיבור מיתוס מתקופת יוון העתיקה. עד לפני כמה עשרות שנים היווה המושג את הגרעין הבלתי מעורער של התיאוריה הפסיכואנליטית, שבזכותו הצליחה לתפוס את תשומת הלב הציבורית. בעשרות השנים האחרונות נעלם המושג מהשיח הפסיכואנליטי והציבורי, ומתבקש לבחון מחדש את משמעותו ביחס לשניהם בהקשרים שונים: החיבור בין תסביך ילדות למיתוס, תפקיד המושג בהיסטוריה של הפסיכואנליזה, הנסיבות שהובילו להיעלמותו מהשיח התיאורטי, המשמעות הכפולה שהייתה לו בעת העתיקה (כמיתוס) ובתרבות המודרנית (כתסביך), תרומתו להסבר הדינאמיקות התוך-נפשיות ועוד.

הפגישה התמקדה בצורך לבחון ולפרש מחדש את המיתוס של אדיפוס. מסתבר שפרויד לקח ממנו רק את מה שהתאים לצרכיו התיאורטיים, הדגיש רק היבט אחד שלו והזניח אחרים.

תקציר עלילת המיתוס

האורקל מזהיר את ליוס מלך תבי, שאם יולד לו בן הוא יהרוג אותו ויישא את אימו לאישה. כאשר נולד ליוקסטה ולליוס בן הם מחליטים להרוג אותו. ליוס פוגע ברגלו (השם אדיפוס משמעו 'הפגוע ברגלו') ומצווה על הרועה שלו להשאיר אותו למות. הרועה מרחם על התינוק ומוסר אותו לרועה של מלכי קורינת חשוכי הילדים. אלה מגדלים אותו כבנם לכל דבר, אך אדיפוס אינו שקט ומתייעץ עם האורקל. שם נאמר לו שהוא מועד להרוג את אביו ולהתחתן עם אימו. כדי להימלט מגורלו עוזב אדיפוס הצעיר את מי שחשב להוריו והממלכה בה גדל. בדרכו הוא נקלע לעימות עם קבוצת אנשים על זכות מעבר, מבלי לדעת שזו שיירה של אביו הביולוגי מלך תבי. הוא הורג שישה מהם וביניהם גם את אביו וממשיך בדרכו לתבי. באותו זמן ספינקס ענק, שמורכב מגוף של אריה, כנפיים של ציפור ופנים של אישה, גובה מאזרחי תבי קורבנות רבים ורק מי שיפתור את החידה שהוא מציב להם יביא להסרת המצור שלו על העיר. חידת הספינקס היא: "מיהו היצור שבבוקר הולך על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש". אדיפוס פותר נכון את החידה: האדם זוחל על ארבע בהיותו תינוק, בבגרותו הולך על שתיים ובזקנתו נעזר במקל. כפרס הוא נמשח למלך תבי ונושא את המלכה האלמנה (אימו הביולוגית) לאשתו ובכך מוגשמת הנבואה במלואה. לאחר כמה שנים של שגשוג, שבמהלכם נולדים לזוג המלכותי שתי בנות ושני בנים, פורצת מגפה בעיר. מתוך הנחה שהמגפה היא עונש על חטא כלשהו מצווה אדיפוס לאתר את האשם. לאחר שהוא מגלה את האמת על עברו שולחת יוקסטה יד בנפשה ואדיפוס מנקר את עיניו ויוצא לגלות. יחד עם שתי בנותיו הוא נודד מעיר לעיר עד הגיעם לחורשת האומנידות שבכפר קולונוס סמוך לאתונה. שם מת אדיפוס כאיש קדוש המיטיב עם המקום, שבאדמתו טמונות עצמותיו.

מפתחות לפרוש מחדש
מהאנליזה של מעשיות-העם למדנו שבנפש מתקיימת שפה פנימית הבנויה על יסודות שונים מאלה של שפת המילים. שפת המלים מייצגת פרטים שונים בעולם (עצמים, בעל-חיים, פעולות וכו') במנותק מאיתנו וללא תלות במשמעותם לגבינו. ואילו השפה הפנימית מייצגת את הערך החווייתי-אישי של פרטים שונים (משמח, כואב, מפחיד, זר, מוכר וכו'). שפה זו היא כה עשירה ומדויקת שהצליחה לייצג גם את רמות הארגון השונות הפועלות בנפש עצמה. את הרמות הגבוהות היא מסמנת באמצעות דמויות אנושיות: מבוגרים, ילדים, מלכים וכו'. את הרמות הראשוניות יותר בדמות בעלי-חיים או כוחות ראשוניים כמו כוחות טבע, גורל וכו'. האנליזה של המיתוס באמצעות שפה זו הובילה למשמעות שונה מאוד מזו שייחס לו פרויד.

אנליזה תמציתית
'גזירת הגורל' וה'אורקל' מייצגים כוחות נפשיים ראשוניים, חסרי צורה ואינסטינקטואלים, שמכתיבים את ההתנהלות וההתנהגות ואינם ניתנים להכוונה על-ידם. גם האב וגם הבן מנסים להיאבק ללא הצלחה בכוחות אלה. הספינקס, שמורכב מגוף של חיה ופנים של אישה, מייצג גורם מתווך בין הרמות הראשוניות (אינסטינקטים חייתיים) לבין הרמות הגבוהות של הנפש (חשיבה, שיקול דעת וכו'). כמו 'חיה' הספינכס טורף את מי שאינו מצליח להתמודד איתו, אך ההתמודדות עצמה מתקיימת ברמות הגבוהות-שכליות (לפתור חידה). כאשר אדיפוס פותר את החידה הספינקס נעלם והוא מוכתר למלך ונושא את המלכה (האם) לאישה . הכוחות הראשוניים מגיחים פעם נוספת - כ'מגפה' - המחייבת את אדיפוס לבחון ולהרשיע את עצמו על כישלונו להתמודד עם כוחות אלה.

______________________________________________
1.דיון נרחב על שפה זו על תפקידה באנליזה של מעשיות-העם אפשר יהיה למצוא בספר שאמור לצאת לאור במהלך 2015 בהוצאת רסלינג.
2.בשונה מההנחה העומדת ביסוד 'תסביך אדיפוס' (התשוקה של התינוק לאם), לא נראה שיש כאן פשע של תשוקה אלא קיומו של נוהג רווח ביוון העתיקה ובתרבויות עתיקות אחרות, שעל פיו במקרה של מות המלך, המועמד למלוכה חייב להינשא למלכה האלמנה על מנת להשלים תהליך המלכתו.

ברמה התוך נפשית המיתוס מייצג נקודת מפנה באינטראקציה בין רמות הארגון של הנפש: מעבר מדומינאנטיות של הרמות הראשוניות לדומינאנטיות של הרמות הגבוהות. דומינאנטיות של הרמות הראשוניות מאפיינת חלומות, ההתנהגות תפיסת עולם של ילדים (אימפולסיביות, אמוציונאליות, אסוציאטיביות) ודרך חשיבה של חברות ללא כתב: שבטים של פראים המאופיינים בחושים מחודדים, כושר התמצאות גבוהה, אינטואיציות, אמונות מאגיות ואנמיסטיות (ייחוס חיים לכוחות הטבע) וכן הלאה.בהקשר התוך-נפשי משמעות המעבר לדומינאנטיות של הרמות הגבוהות היא יותר הכוונה מושכלת של ההתנהלות וההתנהגות, תכנון לטווח ארוך, שיקול דעת, השהייה של סיפוק צרכים, שליטה באמוציות וכן הלאה.

כדי לדון במשמעות המיתוס ברמת התרבות יש למקם אותו קודם בהקשר למקורות התרבות האנושית - דפוסים של חילופי מנהיגות ושלטון באנושות המוקדמת. אצל מיני בעלי-חיים המתקיימים בלהקות יש לזכר השליט (המלך) תפקיד כפול: גם כמנהיג הלהקה, שמכתיב את סדר היום שלה, וגם כמי שיש לו בלעדיות בהזדווגות עם הנקבות. כאשר הזכר השליט מזדקן או מאבד מכוחו יתמודדו מולו וידיחו אותו זכרים צעירים שיגיעו מחוץ ללהקה או מתוכה. המין האנושי, שמוצאו מלהקה פרימאטית, התנהל לאורך מיליוני שנים בדפוס דומה: החזק הוא השליט. במובן זה סיפורו של אדיפוס משחזר בקווים כלליים את דפוסי-התנהלות ראשוניים כמו-חייתיים: צעיר שמגורש מהלהקה, חוזר, הורג את השליט, תופס את המלוכה וזוכה בנקבה הבכירה. אך עלילת המיתוס מסתירה בתוכה מאבק ונקודת מפנה בדומינאנטיות של שתי מערכות חוקים שונות: הראשונה מבוססת על החוק של הכוח וקרובה לכן ל'חוקים' המנהלים מיני בעלי-חיים אחרים. כיניתי אותה 'החוק הביולוגי', שמווסת את כוחם של הדחפים והיצרים באמצעות אינסטינקטים, תלות בעונות השנה ועוד. מכיוון שהמין האנושי איבד את רוב האינסטינקטים החייתיים שלו ואת ההכוונה של דחפים ויצרים בהתאם לעונות השנה, הוא נאלץ ליצור לעצמו מערכת חוקים נוספת - שכיניתי 'החוק האנושי'. מערכת זו מבוססת על שורה ארוכה של אמצעים שמטרתם לעדן ולווסת את כוחם של הדחפים והיצרים: נוהגים, טקסים, מסורות, חוקים שנחקקו על-ידי שליטים ומחוקקים אחרים, חוקי דת (שמיוחסים לכוחות עליונים) וכו' .

בהקשר זה המיתוס של אדיפוס מסמן נקודת מפנה בהתמודדות בין שתי מערכות החוקים: האדם נדרש להתנהל על-פי החוק האנושי ולא על-פי החוק הביולוגי. הלקח המוחצן של המיתוס הוא, שגם אם אנחנו נשלטים על-ידי החוק הביולוגי, נענש אם לא נצליח להתמודד איתו ולהעמיד במקומו את החוק האנושי. הלקח המוצנע יותר הוא, שאדיפוס אומנם נענש משום שלא הצליח לעקוף את הגורל (כמייצג דחפים לא-מודעים ולא-נשלטים), אך זכה לברכת האלים כיוון שהצליח להשליט את החוק האנושי על הביולוגי (פתר את חידת הספינקס) ולקח אחריות על כישלונו להתחמק מהגורל (העניש את עצמו).

________________________________________________
3.ההבחנה שנעשתה כאן בין החוק הביולוגי לאנושי היא ראשונית בלבד. כיוון שיש לה השלכות רבות, נמשיך לדון בה בפגישות הבאות.

הנפש והתרבות – ציר שני

תסביך אדיפוס והציר הנשי-גברי
מאז הופעת האדם התפתחו במקביל תרבויות ומסגרות קיום שונות, השתנו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה. השינויים המפליגים והתכופים בתרבות האנושית מעידים, שהיא מתקשה להגיע לאיזון יציב לאורך זמן ומשהו מתוכה ממשיך לדחוף את האדם לחפש כל פעם מחדש דפוס אחר של ארגון שיהיה מאוזן ויציב. מטרת שתי הפגישות האחרונות הייתה לנסות ולתאר שני כוחות מרכזיים שעומדים מאחורי רצף השינויים הבלתי פוסק, שמאפיין את התרבות האנושית על צורותיה השונות. בחרתי לקרוא לכוחות אלה 'צירים דינאמיים' משום שמדובר במעין וקטורים שיש להם כוח, כיוון ומרכיבים נוספים.

פרשנות מחודשת למיתוס על אדיפוס ולתסביך שפרויד קרא לו בשמו, היוו מעין חוטים שהובילו לאותם לזיהוי של הצירים הדינאמיים. חשוב לדעת, שמרגע שאלה זוהו ניתן ללמוד עליהם ועל אופי נוכחותם בתרבות בדרכים רבות ושונות ולאו דווקא רק דרך הסיפור על אדיפוס. התרבות היא אומנם תוצר של הנפש האנושית אך היא גם משפיעה עליה, כך שבמובנים רבים ההיסטוריה של האדם, על התרבויות השונות שנוצרו במהלכה, היא גם ההיסטוריה של הנפש. לאותם צירים דינאמיים שמניעים את התרבות יש מקבילה תוך-נפשית.

בפגישה הראשונה התמקדנו בציר שאפשר לתארו כאנכי משום שהוא מורכב מרמות ארגון שונות של הנפש. הרמות הראשוניות - גם בהתפתחות היחיד וגם בהיסטוריה של התרבות - מורכבות מיכולות הקרובות יותר לאלה של בעלי חיים (תחושות, פעולת החושים, אמוציות, חשיבה אסוציאטיבית ועוד) ואילו הרמות הגבוהות יותר מופיעות מאוחר יותר בהתפתחות ומורכבות מיכולות ייחודיות לאדם: שפה, כתיבה, חשיבה לוגית, תכנון לטווח ארוך וכו'. במישור של התרבות הציר האנכי בא לידי ביטוי במאבק ובאינטראקציות בין שתי עמדות שונות ביחס לאופי החוקים המעצבים את התרבות: עמדה אחת כיניתי 'החוק הביולוגי', מכיוון שהיא מופעלת על-ידי רמות הארגון הראשוניות וקרובה יותר לדרך ההתנהלות של בעלי-חיים (החזק הוא השולט). את העמדה השנייה כיניתי 'החוק האנושי', משום שהיא מופעלת על-ידי שיקולים שמקורם ברמות הגבוהות של הנפש (נורמות של אסור ומותר, צדק, מוסר, שוויון ערך, חוקים שהם תולדת הסכמה קבוצתית וכו'). ביחס לציר זה אפשר לומר, שהכוח הפועל בו הוביל בהדרגה להשפעה הולכת וגוברת של הרמות הגבוהות, הן ברמה התוך-נפשית והן ברמת התרבות. ההיסטוריה האנושית מונחית על-ידי סוג של הכוונה פנימית, הפועלת לתת יותר ויותר שיקול דעת וחופש פעולה ליכולות ולכישורים הייחודיים למון האנושי.

הפגישה השנייה התמקדה בציר שאפשר לתארו כאופקי: הוא מורכב משני איברים, שהתרומה של כל אחד מהם ושיתוף הפעולה ביניהם היא תנאי להמשכיות החיים: נקבי-זכרי או נשי-גברי. פרויד ויונג, הניחו שבתוך הנפש הגברית פועל גם מרכיב נשי (האנימה לפי יונג) ובתוך הנפש הנשית פועל מרכיב גברי (אנימוס). מעט מאוד ידוע על היבט זה של החיים הנפשיים. בהיסטוריה של התרבות על כל היבטיה הדומינאנטיות הייתה תמיד של המגדר הזכרי-גברי. מכיוון שאין לנו ידיעה ברורה איך לאפיין ולתאר את המייחד כל אחד מהמגדרים קשה להעריך מה מידת התרומה וההשפעה של המגדר הנשי על התרבויות השונות לאורך הדורות. במישור הביולוגי החיים אינם יכולים להתקיים בלי תרומה משותפת של שניהם. יש להניח שגם ברמת התרבות וגם ברמה התוך-נפשי דומינאנטיות מוחלטת של אחד המגדרים תוביל לעקרות והכחדה עצמית. גם אם במציאות הריאלית הגלויה נשים קיבלו מעט מאוד הזדמנויות לתת ביטוי ליכולות שלהן, נראה שההשפעה שלהן פעלה מתחת לפני השטח.

שאלת הדומינאנטיות הגברית ואי-השוויון הבולט בין שני המגדרים התחילה לצוף מעל פני השטח רק לקראת סוף המאה ה-19. בתקופה זו נוצרה הפסיכואנליזה, שלא הייתה יכולה להתקיים אם לא הייתה נותנת מקום שווה-ערך לנשים כמטופלות, מטפלות, מנהיגות, תיאורטיקניות וכו'. נראה, שהאפשרות ליצור מגע עם המציאות התוך-נפשית, והאפשרות לתת ביטוי לתובנות של מגע זה במציאות הריאלית הם תנאי לאפשרות קיומה הפסיכואנליזה. החופש לנוע במציאות התוך-נפשית ובמציאות הריאלית מותנית בכך שהוא צריך לכלול גם את הנשים. ללא חופש כזה לנשים גם החופש של הגברים הוא חלקי ומעוות. הראיה היא שגם בימינו הפסיכואנליזה לא מצליחה להתבסס בחברות מסורתיות שאין בהן חופש לנשים.

לתסביך אדיפוס היה תפקיד מרכזי בקבלת הפסיכואנליזה כמרכיב חשוב בתרבות המערבית, בהכרה בתפקידן של הנשים כאימהות, בחשיבות למידה של צרכי הילד, תפיסתו את העולם ועוד. אך בדומה הסיפור על אדיפוס (כתסביך) פעל כחוט שהוביל לזיהוי התפקיד המרכזי שיש לכל אחד מהמגדרים ולאינטראקציה ביניהם הן - במישור של התרבות והן במציאות הפנימית. גם בהקשר הפנימי - אם כי בקצב שונה לחלוטין - אפשר לתאר את ההיסטוריה התרבותית והתוך-נפשית כמכוונת מבפנים על-ידי ציר-דינאמי מגדרי: ניסיון מתמשך למצוא איזונים, השוקלים כל פעם מחדש את ההשפעה של כל אחד מהמגדרים, ואת אופי האינטראקציות המתקיימות ביניהם.
ציר הראשון (המכלול הנפשי על רמות הארגון והתפקודים השונים שלו) משותף לגברים ונשים. יתכן ויש שבין שני המגדרים יש הבדלים בפורפורציות, אך הנפש על כל מרכיביה ותפקודיה היא אותה נפש. לעומת זאת, נקודת-המוצא של הציר השני (על שני המגדרים המרכיבים אותו), היא, שיש הבדל של ממש באופי או באיכות התרומה של כל אחד מהמגדרים לאיזון הנפשי ולאיזון התרבותי. יש לדעת, שקיימות אין ספור אינטראקציות בין שני הצירים והם משפיעים אחד על השני בשני הכיוונים: גם מקדמים את אפשרויות האיזון וביטוי היכולות הנפשיות, ואת אפשרויות הביטוי של שני המגדרים, וגם מערערים אותם.

בהיסטוריה של האדם אנחנו נמצאים בנקודת זמן, שמאפשרת לזהות את הכוחות המרכזיים הפועלים בנפש ובתרבות. השאלה האם ניתן להשפיע עליהם ולעזור להם לכוון את עצמם בצורה מודעת יותר מצריכה להביא בחשבון כוחות וגורמים נוספים . הפגישה הבאה תוקדש לציר דינאמי נוסף, שמקורו בלהקה: השבט, הקבוצה, הלאום עוד.

תקציר פגישה - ינואר 2015

הנפש והתרבות - ציר שלישי

הקבוצה
בשתי הפגישות הקודמות דנו בשני נושאים שכיניתי 'צירים' הנמצאים בתשתית הקיום האנושי - הן במישור התוך-נפשי והן במישור התרבותי. הראשון מורכב מהנפש כמכלול של רמות ארגון ותפקודים. כאן הדגשנו את הדינאמיקות ואת המאבק על הדומינאנטיות בין הרמות הראשוניות (המשותפות לנו ולמינים אחרים) לבין הרמות הגבוהות יותר הייחודיות למין האנושי. ברמת התרבות ציר זה מורכב משתי קבוצות של חוקים: החוק הביולוגי קרוב יותר לחוקים המארגנים את עולם החי בכלל, והחוק האנושי, שבא לארגן ולווסת את ההתנהלות האנושית (לאחר שאיבדנו חלק גדול מהאינסטינקטים ששמרו וריסנו את כוחם של הדחפים והיצרים). החוק האנושי ממלא את התפקיד שמילאו האינסטינקטים. אפשר לתאר ציר זה כאנכי, משום שהוא מורכב מתפקודים נמוכים וגבוהים (הן מבחינת היכולות והן מבחינת הסדר ההתפתחותי)

הציר השני מורכב משני איברים: נקבי-נשי וזכרי-גברי. שיתוף הפעולה בין שני מרכיבי הציר אינם תנאי לקיום ברמת הפרט, אך בלעדיו לא יהיה המשכיות למין. גם לציר זה יש מישור תוך-נפשי ומישור חברתי-תרבותי. בשניהם דומינאנטיות מוחלטת של אחד המרכיבים תוביל לעקרות תוך-נפשית ותרבותית. כיוון שאיננו יודעים להבחין במדויק במשותף ובמבדיל בין הנשי לגברי, יש קושי להעריך מהי התרומה של כל מרכיב בתרבות ובנפש. ההנחה כאן היא, שגם אם אחד מהמרכיבים דומינאנטי השני ישפיע או יבוא לידי ביטוי בצורה סמויה יותר.

הציר השלישי (ולפחות בינתיים האחרון) נמצא גם הוא בתשתית הקיום התרבותי וגם (כנראה) בתשתית הקיום התוך-נפשית: הציר הקבוצתי.

מבחינה אבולוציונית והיסטורית הציר הקבוצתי קודם לשני האחרים. יש להניח שאת צעדיו הראשונים כמין נפרד עשתה האנושות בצורת ארגון דומה לזו של המינים הקרובים לו - כלהקה. הלהקה כוללת בתוכה את הזוג ואת המשפחה (הנקבות מזדווגות עם הזכר המנהיג כך שיש קרבת דם בין רוב חברי הלהקה. מצטרפים או מצטרפות נטמעים בתוך הלהקה/משפחה). הפרט הוא מרכיב של הלהקה ולא ישות בפני עצמה וכמעט שאין לו קיום בלעדי הלהקה. אם הוא נאלץ לעזוב אותה הוא ינסה להצטרף ללהקה אחרת או להקים להקה משל עצמו.

דרווין הניח, שהאינסטינקט הקבוצתי הוא מהבסיסיים ביותר, הוא ממשיך לפעול גם באדם וחזק יותר מהאימפולס להנאה ואושר (שבהגדרתם הם אימפולסים של היחיד). לדעתו, המוסר נוצר מתוך האינסטינקט החברתי. ההבדל ביניהם הוא, שהאינסטינקט הוא אימפולסיבי ואילו כל פעולה מוסרית קשורה בשיקול דעת. גורם נפשי נוסף, שפועל לדעת דרווין לחיזוק המימד הקבוצתי היא 'הסימפתיה' (או האמפתיה): הדאגה של חברי הלהקה אחד לשני. מבחינת דרווין שני המוטיבים המרכזיים, שפועלים לשימור הקבוצה (האינסטינקט/מוסר והסימפתיה), חזקים יותר מהכוחות הפועלים כנגד הגורמים המלכדים: הדחף לעונג, הביקורת וכו'. עם זאת מדגיש דרווין, שהכוחות המלכדים פועלים רק ביחס לחברי הקבוצה. כל האחרים שאינם מזוהים כשייכים לקבוצה, נתפסים כזרים או אויבים שיש להשמידם.

פרויד הסתמך על הטענה של דרווין, שהרגלי החיים של קבוצות הפראים הקדומות היו דומים לאלה של הפרימטים. בהקשר זה הוא הדגיש בעיקר את שליטת הזכר-המנהיג והבעלות שלו על כל הנקבות. התזה שלו היא, שבשלב כלשהו הבנים התמרדו כנגד שליטת האב ויצרו צורות אחרות של ארגון ושליטה. אין הכרח לקבל את המסקנות של פרויד ממהפך זה (רגשי אשמה שעוברים מדור לדור, תסביך אדיפוס וכו'). בכל מקרה עובדה היא שבשלב כלשהו נוצרה הבחנה בין הקבוצה לבין המשפחה: לא רק זכר אחד היה אב המשפחה של כולם אלא כל זכר וכל נקבה יכלו להקים לעצמם משפחה ועדיין להשתייך לקבוצה. אחת ההשלכות המרכזיות של שינוי זה הוא, שנוצרה הפרדה בין האינסטינקט הקבוצתי (והגלגול המאוחר יותר שלו כ"מוסר") לבין כל טווח הרגשות הקשורים לסימפאתיה (אהבה, קירבה, תמיכה הדדית וכו'). האחרונים הופנו לזוגיות ולמשפחה ואילו הראשונים המשיכו לפעול כגורם מלכד קבוצתי.

באבולוציה ובהיסטוריה של האדם התרחשו ועדיין מתרחשים שינויים עצומים מאז הלהקה/קבוצה הראשונית: גם במגוון קבוצות ההשתייכות (מקום מגורים, עבודה, עיסוקי פנאי, אמונה וכו') וגם בסדרי הגודל שלהם (שבטים, ערים, לאומים, מדינות וכו'). במקביל לתהליכי השינוי הרבים שעברה הלהקה המקורית המשיכו הזוגיות המשפחה להוות את הגרעין המלכד והמרכזי מבחינה רגשית ולהוות מעין להקה ראשונית. בחיים הריאלים יש לקבוצות השונות תפקיד הרבה יותר מרכזי בקיום מאשר למשפחה: התעסוקה, ההגנה, החינוך, ההשכלה, רכישת מקצוע ועוד. אפשר לומר, שהמשפחה ממשיכה להוות מוקד של החיים הרגשיים, אך את מרבית כישורי החיים אנחנו רוכשים בקבוצות שונות ושם הם גם מגיעים לידי ביטוי. המשמעות היא, שעיקר מקורות התמיכה הרגשיים מופנים ומצופים מהמשפחה, ואילו עיקר הציפיות לביטוי, הכרה, הצלחה, מעמד וכו' מופנים לקבוצות ההשתייכות השונות.

בשני הצירים הקודמים (רמות הארגון של הנפש והנקבי-זכרי) אפשר היה להראות את הנוכחות הכפולה שלהם בחיים הנפשיים בתרבות. אפשר היה גם להראות, שלכל אחד מהצירים יש נוכחות מעל לפני השטח (במודעות) ומתחת לפני השטח - מחוץ לטווח של המודעות. בעיקרון ניתן לחשוף בשני הצירים הראשונים את מה שנמצא מתחת לפני השטח. ההנחה שעל-פיה פועלת הפסיכואנליזה היא, שככל שנהייה מודעים יותר לכוחות הפועלים בעומק, כך יש לנו יותר דרגות חופש לבחור את הנכון. נהוג לדבר על תודעה קיבוצית, לא-מודע קבוצתי וכו', אך ספק אם אלה מונחים שמייצגים תופעות ממשיות ונראה שיש להתייחס אליהם יותר כאל דימוי. מודעות היא פעולה נפשית אינדיווידואלית, כך שבכל הקשור לציר הקבוצתי קשה הרבה יותר להעריך את האופנים בהם הוא נוכח ומשפיע - בעיקר ביחס למה שמתרחש לפני השטח. אין ספק שלקבוצה יש השפעה רבה על החיים הנפשיים של היחיד והשפעה זו ניתנת להערכה. שאלה היא, איך להעריך את הקבוצה כישות בפני עצמה, את התהליכים הפועלים בה ומשפיעים עלייה ואת הנוכחות שלה בנפש של היחיד/ה? אם הקבוצה כישות היא חסרת מודעות, האם גם הנוכחות שלה בנפש היחיד היא חסרת מודעות ובעיקרון ולא ניתן לחשוף אותה? אלו שאלות פתוחות שננסה להתמודד איתן בפגישות הבאות.

תקציר פגישה – מאי 2015

הקבוצה בנפש ובתרבות (המשך)

או הבחירות האחרונות מנקודת ראות פסיכואנליטית
הדיון בנושא 'הקבוצה' בנפש ובתרבות (ראו תקציר לפגישה ב- 25.1.15) הסתיים בשאלה פתוחה, ביחס לנוכחות הקבוצה במציאות הפנימית (או בלא-מודע) של יחידים. תודעה ומודעות הן פונקציות נפשיות ובדומה לכך גם "לא מודע" ו"מציאות פנימית". בשיח הציבורי והמקצועי נהוג להיעזר במונחים כמו "תודעה קבוצתית" ו"לא-מודע קבוצתי", אך לאלה יש להתייחס יותר כאל מטאפורות ולא כמונחים שמייצגים פונקציות קיימות. הנפש היא רמת הארגון העליונה של האורגניזם האנושי. כשם שאין אורגניזם קיבוצי כך גם אין גם נפש קיבוצית, תודעה ולא-מודע קיבוצי. עם זאת, אין לבטל את הנוכחות וההשפעה העצומה שיש לקבוצה בנפש היחיד - גם ברמת המציאות הריאלית וגם במציאות הפנימית. הבחירות האחרונות לימדו אותנו לצערנו עד כמה לנוכחות זו יש השלכות על הקיום של כולנו ומכאן גם חשיבות הבירור.

מבחינה אבולוציונית והיסטורית הקיום כלהקה (ובהמשך כשבט), והמובחנות של הקבוצה מקבוצות אחרות, קדמו למובחנות ולמודעות של יחידים בתוך הקבוצה עצמה. בספרו 'ההמון והכוח' מתאר אליאס קאנטי עדות (או קבוצות) ראשוניות, כמורכבות מפרטים שהכירו היטב אחד את השני: הן תחזקו את השייכות והמחויבות לקבוצה באמצעות ערכים, טכסים, ריטואלים ומנהגים משותפים . קבוצות אלו התקיימו ופעלו כבעלות אישיות משל עצמן: מוטיבים דומינאנטיים (שוויון ערך של הפרטים, מכוונות לפעולות כמו צייד, מלחמה ועוד) ואמוציות המייחדות כל סוג של הפעולה. בקבוצות אלו ההשתייכות וההזדהות של יחידים לקבוצתם היא מוחלטת וקווי האישיות האינדיווידואליים נבלעים במעין 'אישיות קבוצתית'. הנוכחות של ערכי הקבוצה, האמונות והמסורות שלה בנפש היחיד היו כה דומינאנטיות, שלנקודת-מבט אישית כמעט ולא היה שום משקל. מודעות כלשהי לשונות בין יחידים - ולנקודת-מבט שונה/אחרת שלהם ביחס לקבוצה ולעצמם - התחילה להיווצר רק כאשר חלק מהם הבחינו את עצמם מהכלל כבעלי ידע מיוחד, מעמד נפרד וזכויות יתר (בדרך כלל מנהיגים, מכשפים, מרפאים, מספרי סיפורים וכו'). ככל שנוצרו יותר התמחויות ותפקידים שונים, שהבחינו את חברי הקבוצה אחד מהשני, כך גדלה רמת המובחנות הפנימית ויכלו להיווצר נקודות-מבט אישיות יותר. במהלך ההיסטוריה האנושית השתנתה הקבוצה הראשונית והפכה בהדרגה לקהילות הולכות וגדלות, עמים, תרבויות ומדינות - שהם "המון".

בכל "המון" כזה ממשיכות לפעול מעין קבוצות ראשוניות, שקאנטי מכנה 'גבישי המון'. קבוצות אלו הן הגרעין הקשה של ההמון וסביבן הוא מתקבץ. זהו הגרעין שמתווה את האמונות, הדתות, הערכים והמסורות, שההמון מחזיק בהם (ברמת הזדהות, שייכות ומחויבות פחותה מזו של 'הגרעין'). ככל שהכוחות הפועלים לקשור את ההמון לגרעין רופפים יותר, כך יש בתוכו יותר פרטים שמסגלים לעצמם נקודות-מבט שונות ואחרות מאלו של ה"גרעין", ולהפך - ככל של'גבישי ההמון' יש שליטה על יותר אמצעים ואפשרות הפעלת כוח, הפחדה, התעיה וכו' על שאר האוכלוסייה - כך גם לפרטים המרכיבים את ההמון יש פחות חופש לסגל לעצמם נקודות-מבט שונות ואחרות.

חשוב להביא בחשבון, שהעדר חופש פנימי אין משמעו אי-קיומה של מציאות פנימית. 'מציאות פנימית' היא האופן בו חווה כל יחיד את קיומו (חוויה המורכת מתחושות, תכנים וגורמים שונים הפועלים בנפשו). 'מציאות פנימית' קיימת תמיד ובכל מצב, אך ככל שיש פחות חופש פנימי כך נפגעת יכולתו של היחיד להעיד על מה שמתרחש בתוכו. בהעדר עדות ישירה על מה שמתרחש במציאות הפנימית, אפשר ללמוד עליה באמצעות האמונות, הטכסים, המנהגים והערכים המשותפים לכל חברי הקבוצה. שרירות איתני הטבע, אופיים של רוחות האבות והמתים, האלים וכוחות אחרים מעידים על האופן בו נחווים הכוחות השונים הפועלים במציאות הפנימית: עד כמה הם עוינים, שרירותיים או תומכים ומגינים; עד כמה נחווים כוחות אלה כממשיים ומוחשים ומה הדרכים שיש לנקוט כדי לפייס ולרצות אותם. היחס אל כוחות חיצוניים עומד במקום כוחות הפועלים בנפש היחיד.

_________________________________________
4.קאנטי, א. (1979), ההמון והכוח, גומא ספרי מדע ומחקר, צ'ריקובר, תל אביב*

כך למשל, כאשר אחד החוקרים של תרבות הפראים בדרום אמריקה ביקש שישחזרו למענו טקס המיועד להבטיח את בוא הגשם, סירבו אנשי השבט: לטענתם, קיום טקס שלא בזמנו ושאינו מכוון להשיג את תכליתו, עלול לשבש את עונות השנה . ככלל, ככל שיש פחות דרגות חופש, כך יש טשטוש גדול יותר ואי-מובחנות בין מה שמקורו פנימי לבין מה שמקורו חיצוני: מחשבות נחוות כמסוכנות, בעלות כוח, שיכולות להשפיע על המציאות החיצונית. במקביל - גורמים תוך-נפשיים נחווים כמי שמקורם וסיבתם חיצוניים (גורל, מזל רע, קללה ועוד).

במהלך ההיסטוריה האנושית נוצרו סוגים שונים של קבוצות-המון, שנהוג למיינן ולהבחין ביניהן על-פי מאפיינים שונים: גזעים, אמונות, לאומים, מנהגים, שפות מדינות ותרבויות. אחת ההבחנות הפחות מוכרות היא בין קבוצות ואוכלוסיות, שבהן התקבלה ופועלת הפסיכואנליזה בצורה מוסדית, מסודרת ורציפה (אגודות, מכונים, הכשרת מטפלים, כתבי עת מקצועיים, כנסים) לבין אלו שהפסיכואנליזה לא הצליחה להשתרש בהן, והנוכחות שלה שם היא חלקית מאוד - אם בכלל. כדי להסביר את משמעות הבחנה זו יש צורך לחזור לתנאים התרבותיים שאפשרו את היווצרות הפסיכואנליזה.

כמה עשרות שנים לאחר היווצרותה סללה הפסיכואנליזה את דרכה במהירות מסחררת אל קדמת הבמה של התרבות המערבית ומשם גם השפיעה עלייה רבות. אלא שהפסיכואנליזה הצליחה להתמקם רק בתרבות בעלת מאפיינים ברורים - קהילות ועמים שהתרחקו מהתרבויות המסורתיות. להתפשטות הפסיכואנליזה ולהשפעתה על התרבות יש גבולות ברורים: היא כמעט לא נוכחת באוכלוסיות השומרות על זיקה חזקה לתרבויות מסורתיות . ההבדל המשמעותי ביותר בין התרבות המודרנית לבין התרבויות המסורתיות נעוץ בדרגות החופש שיש ליחידים בכל אחת מהן. הפסיכואנליזה יכולה להתקיים ולהיות משמעותית רק בתרבויות, שבהן יש ליחידים לגיטימאציה לתת ביטוי למחשבות, רגשות, מחשבות ומשאלות, ואפשרות לנסות וליישם את התובנות והמסקנות שרכשו במציאות החברתית-ריאלית. הפסיכואנליזה יכולה לפעול במציאות תרבותית שמתקיימים בה שלושה תנאים: דרגות חופש לנוע במרחב הפנימי, דרגות חופש לפעול במציאות החיצונית-תרבותית ושוויון ערך עקרוני בין גברים ונשים.

רק מסוף המאה ה-19 נוצרו והתגבשו שלושת התנאים התרבותיים לאפשרותה של הפסיכואנליזה: היחיד פונה לפסיכואנליזה, כאשר הטיפול מתמקד במציאות הפנימית שלו ובאופן בו היא משפיעה על חוויית הקיום שלו בעולם. הטיפול אמור להביא את המטופל לידי כך שיוכל לבחור אם ואילו שינויים לעשות בחייו בעולם הריאלי.

___________________________________________
5.לוי שטראוס, ק. (2004) מיתולוגיות ב: מדבש לאפר, הוצ. נמרוד, עמ. 26

נשים וגברים כאחד יכולים להיעזר באמצעות שיטה זו. קיומה של הפסיכואנליזה מותנה בשוויון ערך ביו המינים, ללא תלות בתיאוריות שלה על ההבדלים שביניהן. אחת מהנחות היסוד של הפסיכואנליזה היא שבכל אישה יש מרכיב נפשי גברי ובכל גבר מרכיב נפשי נשי. טיפול נפשי לא יכול להתקיים אם אינו מכיר בשוויון הערך של מרכיבים אלה וחשיבות האינטראקציות ביניהם.
נראה שאין זה מקרי שהמטופלות המשמעותיות הראשונות של פרויד היו נשים, שהחופש לבטא את עצמן ואת מצוקתן באמצעות המתודה הפסיכואנליטית, לא היה בו די אם לא היה ניתן לבטא במציאות חייהן את התובנות שהגיעו אליהן באמצעות השיטה. הפסיכואנליזה יכלה להיווצר ולפעול כאשר גם נשים (ולא רק גברים) השיגו מספיק דרגות חופש במציאות הפנימית והריאלית כדי להיעזר בה.

משהו על הבחירות האחרונות
שלושת התנאים לקיומה של הפסיכואנליזה הם: 

1. חופש ניידות ובחירה במציאות הריאלית 

2. חופש התבוננות ותנועה במציאות הפנימית ו - 

3. שוויון ערך עקרוני בין גברים לנשים. בדרגות ובצורות שונות שלושה תנאים אלה אינם מתקיימים בחלקים גדולים מאוד של האנושות, כולל אוכלוסיות גדולות, השומרות על מאפיינים מסורתיים גם במדינות הנחשבות כשייכות לעולם החופשי. ככלל, ככל שהנוכחות של הקבוצה במציאות הפנימית דומינאנטית ומקיפה יותר, כך מצטמצמת המודעות והיכולת של האדם לדבר את עצמו ולכן הפסיכואנליזה לא יכולה לפעול בחברות כאלו. עם זאת, למציאות הפנימית יש צורך אדיר להעיד על מצבה. כאשר לאנשים חסרים מודעות וחופש לדבר על מה שהם חווים ומרגישים, הם יעצבו או 'יבחרו' במציאות ריאלית שתעיד, תמחיש ותדגים את המציאות הפנימית שלהם. בתרבויות עתיקות העידה המציאות הפנימית על פחדיה וחוסר האונים שלה מול כוחות הטבע וכוחות אחרים באמצעות טכסים וריטואלים. אחת הדרכים של המציאות הפנימית העיד על מצבה בתרבויות עכשוויות היא באמצעות האפשרות לבחור את הכוחות שישלטו במציאות הריאלית. פרטים רבים באוכלוסיות אלו יבחרו במנהיגים דוגמת פוטין ברוסיה, ארדואן בתורכיה ודומיהם בארצות רבות אחרות, כולל ישראל. היחס של מנהיגים אלה לאזרחיהם הוא מעין העתקה של מה שמתרחש במציאות הפנימית של רבים: כך מעידה המציאות הפנימית, שחוויית הקיום שלה מורכבת מפחד, חוסר אונים ותחושות קשות אחרות. זו מציאות פנימית שחווה את עצמה כנשלטת על-ידי כוחות שעוינים ובזים לה, והדומינאנטיות שלהם בתוכה משבשת את יכולת הפרט לחשוב באופן עצמאי ולקדם מהלכים שייטיבו את מצבו במציאות הריאלית. פרטים רבים באוכלוסיות אלו הכריעו את הבחירות האחרונות: הם בחרו שליט ושלטון - מתוך מציאות פנימית, שהדרך שלה להעיד על כך שהיא חסרת קול משל עצמה, היא לבחור במי שקולות בוחריו (ולא רק שלהם) חשובים לו רק כדי להיבחר. הצורך של המציאות הפנימית להעיד על עצמה ומצבה גובר במצבים אלה על כל שיקול אחר.