הנפש מנקודת מבט התפתחותית
תקציר פגישה – פברואר 2012
הנפש מנקודת מבט התפתחותית
הנפש והגוף
הנפש (האנימלית והאנושית) היא חלק מהמכלול של הגוף ומהווה את הרמת הארגון הגבוהה ביותר בו. בדומה להתפתחות הגוף ברחם, גם הנפש מתפתחת בסדרת צעדים מוכתבים מראש - אבל אחרי הלידה. הנפש האנושית התפתחה מתוך הנפש האנימלית ויצרה בה רמת ארגון נוספת הייחודית לאדם. לכן, הנפש האנושית כוללת בתוכה שתי צורות או מסלולים של עיבוד וארגון מידע: המסלול הראשון משותף לנו ולבעלי-חיים אחרים והשני ייחודי לאדם. בכדי להבין איך מתפקדים שני המסלולים השונים יחד בנפש האנושית, יש צורך לבחון את הדברים מנקודת מבט התפתחותית.
הרמות הראשוניות בנפש (תחושות גופניות ואמוציות) משותפות לנו ולבעלי-חיים ומהוות את המסלול הראשוני של עיבוד וארגון מידע. הרמות הבאות מתפתחות מתוכן בכמה צעדים ומה שמייחד אותן היא השפה המתפקדת באמצעות ה'אני'. רמות אלו מהוות את המסלול השניוני לעיבוד מידע. כל מסלול מפרש ומארגן את המידע המגיע אליו מתוך הגוף, מהנפש עצמה ומהסביבה בצורה שונה מאוד.
הנפש והחיים
כחלק מהמכלול של הגוף הנפש אמורה להיות קשובה לצרכי החיים של הגוף ושל עצמה. לשם כך פועלים בה כבר מתחילת החיים מנגנונים, שאוספים מידע מכל התפקודים הנפשיים ובאמצעותם גם מידע על הגוף. מנגנונים אלה אמורים להתפתח במקביל לכל שאר התפקודים הנפשיים. המידע שהם מפיקים צריך לתת תמונה מעודכנת על המצב לתפקודי הנפש האחרים ('המצב' היה אמור להיות מוערך ביחס לצרכי החיים). מסיבות שונות (שנידונו בפגישות האחרונות) פעולתם של מנגנונים אלה משובשת ומעוכבת כבר מהילדות המוקדמת ולכן גם יכולתם לתת תמונה נכונה של מצב הנפש היא מוגבלת ומעוותת.
שני המסלולים של עיבוד-מידע וארגונו
המסלול הראשוני מופיע כבר עם הלידה ואולי אף לפניה. בתחילה הוא מתרגם את המידע מכל המקורות רק לתחושות גופניות וקצת מאוחר יותר גם לאמוציות ולרגשות. ראשיתו משותפת לנו ולבעלי-חיים ומאפיינת את חיי התינוק-פעוט עד לתחילת הדיבור, אך הוא ממשיך להיות חיוני לקיום לאורך כל החיים. המידע המגיע מתוך הגוף נחווה דרך התחושות הגופניות ומה שבא מהעולם הסובב דרך החושים - בעיקר מחוש הראיה. התחושות והאמוציות הן התגובה הנפשית למידע המגיע מהחושים והן מדרגות בהתאם לערך הקיומי שלו. לצרכי החיים יש עדיפות עליונה במסלול זה. ארגון המידע שלו הוא בעיקרו אסוציאטיבי: גירוי אחד מזכיר משהו אחר, שסמוך לו בזמן, במרחב או בחוויה..
המסלול השניוני מתפתח בערך מגיל שנתיים ונשען על היכולות הקודמות של איסוף-מידע אך מתרגם אותו למילים ולמשפטים. ארגון המידע מתרחש על פני רצפים שונים: מוקדם-מאוחר, סיבה-מסובב, קרוב-רחוק, איטי-מהיר ועוד.
המסלול הראשוני מעריך את המידע המתקבל באופן סובייקטיבי, על בסיס הערך שלו ביחס לצרכי החיים של האדם. המסלול השניוני מסוגל להעריך את המידע על בסיסים רבים ושונים, כולל כאלה שאינם תלויים כלל בצרכים של האדם המסוים: זוהי החשיבה העניינית והאובייקטיבית. הערכת המציאות במסלול זה נשענת גם על דעות, אמונות, ערכים ועוד ולכן ל'צרכי החיים' אין בהכרח מעמד מיוחד בשיקולים שלו.
היווצרותם של שני מסלולי עיבוד וארגון מידע בנפש האנושית הובילה להיווצרותם של שני מרחבים נפשיים או שתי מציאויות פנימיות. כל מרחב מחבר ומארגן באופן שונה את המידע המגיע משני המסלולים.
המציאות הפנימית הראשונית
מיפוי התפקודים הנפשיים (ב'אנטומיה של הנפש') מאפשר לפרש באופן שונה מעשיות עם ודרכן ללמוד על המציאות הפנימית. נראה שכדי לתת מענה לשתי צורות הפרשנות השונות הפועלות בנפש האנושית נוצרו שני מרחבים (מציאויות) המתפקדים כאזורי מפגש בין שני מסלולי הפרשנות. המציאות הראשונית כונתה על-ידי הפסיכואנליזה 'לא מודע' והיא הפחות נגישה לנו. העיקרון המארגן שלה הוא 'החוויה'. במרחב זה מתורגמות תחושות, אמוציות, רגשות, מחשבות ורעיונות מילוליים לחוויות לא-מילוליות. למציאות זו יש הרבה מאוד ביטויים בחיים הנפשיים כמו חלומות, דפוסי-התמודדות, צורות התנהגות ועוד. אנו מתקשים להבין את שפתה של מציאות פנימית זו, בעיקר משום שהיא מבוססת על עקרונות שונים מאוד מאלה של השפה המילולית. מעשיות-עם הן בעצם ביטוי מילולי למשהו המתנהל ללא מילים (כיניתי אותו בשם 'השפה ההיא'). באמצעות ניתוח מעשיות-עם אפשר ללמוד רבות על אופי השיבושים המוקדמים בינקות, בצורות התמודדות של התינוק-פעוט עם חוויות חייו ועל השפה המיוחדת של המציאות הפנימית.
מרחב פנימי זה מרכז את הידע המפורט והעשיר ביותר על מצבה של הנפש, משום שהוא קרוב וקשוב ביותר לחוויות שלה את עצמה. 'החוויה' עצמה נמדדת ביחס לערכה לחיים הנפשיים: האם היא תומכת בהם או מאיימת עליהם. מציאות פנימית זו היא המקור ליצירתיות בכל התחומים.
המציאות הפנימית השניונית
הפסיכואנליזה כינתה אותה 'סמוך למודע' והיא מאורגנת סביב העקרונות של החשיבה במילים. היא מאוחרת יותר מבחינה התפתחותית ובה אנו מתקיימים ברוב שעות הערות שלנו. מציאות פנימית זו מכנסת אליה מידע גם מהסביבה וגם מהמציאות הראשונית. באופן כזה מטלות ותוכניות הקשורות למציאות החיצונית 'צבועות' בחוויות שמקורן במציאות הראשונית. היות והמציאות הראשונית מושפעת מאוד מחוויות שמקורן בהתנסויות ראשוניות המציאות השניונית רוויה גם היא בחוויות כאלה (דאגות, פחדים, חרדות, מועקות, כעסים, אי-שקט ועוד). כיוון שקשה לאסוף מידע ביחס לאופן בו אמורה הנפש לתפקד כאשר למנגנונים שצריכים להנחות אותה יש חופש פעולה, אפשר רק לשער ששיתוף הפעולה בין שתי המציאויות במצב כזה היה שונה לגמרי ממה שקיים בפועל. במצב אופטימאלי המציאות הראשונית הייתה אמורה ל'יידע' את השניונית על הערך של רצונותיה, שאיפותיה, תוכניותיה ומטלותיה ביחס לחיים. המציאות השניונית הייתה אמורה לשקול ולשקלל את הערך של פעולה כלשהי ביחס לחיים עם האפשרויות שלה לצאת לפועל או להתנגד לה במציאות הריאלית. בפועל המצב הוא שונה אצל רוב בני האדם, עם לא אצל כולם: המטלות, השאיפות, הרצונות, התוכניות וכן הלאה, כולן צבועות בחוויות הקשורות להתנסויות מוקדמות. המשמעות היא שהמציאות השניונית מורכבת מאילוצים וצרכים עכשוויים הצבועים בחוויות מהעבר ובחוויות הקשורות להווה. מכיוון שלמציאות השניונית אין אפשרות לפענח באופן ישיר את משמעות החוויות המופנות אליה מהראשונית היא מתקשה להבחין בין חוויות עכשוויות ל'היסטוריות' ונוטה להתייחס למכלול כעכשווי.
כל מרכיבי הארגון הנפשי, שתוארו עד כאן, משותפים לכל בני האדם – נשים וגברים. מה שמבחין בין המגדרים מקורו קדום בהרבה מקיום האדם ומצריך כמה מילות הסבר.
הפיצול בין המבנה הנקבי/נשי לבין המבנה הזכרי/גברי
כל אורגניזם מצויד באבחנות (אינדיקציות) משני סוגים:קבוצה אחת מכוונת לתת פרשנות שקשורה למובחנות המידע: מה התופעה, מה מרכזי ומה שולי בה, מיקומה במרחב ובזמן וכל פרט נוסף בתמונה. הקבוצה השנייה מכוונת את הפעולה: מה לעשות, מה דרוש לשם כך, מה האפשרויות לפעול ועוד. בכדי ליצור שני זוויגים (מינים במובן הרחב והכולל בעולם החי והצומח) יצרה האבולוציה פיצול בין שתי הקבוצות: בזוויג הנקבי הדומינאנטיות היא של אבחנות במידע ובזוויג הזכרי - הפעולה. לצורך קיומו נזקק האורגניזם לאבחנות משני הסוגים וההבדל בין הזוויגים הוא רק בדומינאנטיות של אחת מהקבוצות ולא בביטול של אחת מהן (למשל: אחד הביטויים הקיצוניים לקשיים בשיתוף בין שני המרכיבים יכול לבוא לידי ביטוי אצל נשים ש'רואות הכול' אך אינן מסוגלות לפעול, ואצל גברים שפועלים ב'עיוורון מוחלט' ביחס לסיבות ולמטרות הפעולה).
במהלך האבולוציה נוצרו עוד ועוד מאפיינים לכל אחד מהזוויגים, אלא שכולם נגזרים מהפיצול הראשוני בין שתי קבוצות האינדיקציות. לפיצול זה יש השלכות נרחבות ושונות על צורות ההתמודדות כל אדם בנסיבות חייו. בהקשר האנושי יש לו תפקיד מכריע בעיצוב הזהות המגדרית של היחיד. זו מתחילה להיווצר כבר בילדות המוקדמת. בכדי שהתינוקת תזדהה עם המגדר שלה עליה לזהות משהו שיקשר אותה לאם. במקביל על התינוק לזהות משהו שיקשור אותו לאביו. מכיוון שבמקרים רבים הסימפטיה או ההתנגדות לדמות ההורית אינם קשורים בהכרח למגדר המקביל - מתקבלים אין ספור גוונים לשיתוף הפעולה ומידת ההשפעה של קבוצת האינדיקציות והרכבם הוא ייחודי לכול אדם.
הנפש מנקודת מבט התפתחותית
הנפש והגוף
הנפש (האנימלית והאנושית) היא חלק מהמכלול של הגוף ומהווה את הרמת הארגון הגבוהה ביותר בו. בדומה להתפתחות הגוף ברחם, גם הנפש מתפתחת בסדרת צעדים מוכתבים מראש - אבל אחרי הלידה. הנפש האנושית התפתחה מתוך הנפש האנימלית ויצרה בה רמת ארגון נוספת הייחודית לאדם. לכן, הנפש האנושית כוללת בתוכה שתי צורות או מסלולים של עיבוד וארגון מידע: המסלול הראשון משותף לנו ולבעלי-חיים אחרים והשני ייחודי לאדם. בכדי להבין איך מתפקדים שני המסלולים השונים יחד בנפש האנושית, יש צורך לבחון את הדברים מנקודת מבט התפתחותית.
הרמות הראשוניות בנפש (תחושות גופניות ואמוציות) משותפות לנו ולבעלי-חיים ומהוות את המסלול הראשוני של עיבוד וארגון מידע. הרמות הבאות מתפתחות מתוכן בכמה צעדים ומה שמייחד אותן היא השפה המתפקדת באמצעות ה'אני'. רמות אלו מהוות את המסלול השניוני לעיבוד מידע. כל מסלול מפרש ומארגן את המידע המגיע אליו מתוך הגוף, מהנפש עצמה ומהסביבה בצורה שונה מאוד.
הנפש והחיים
כחלק מהמכלול של הגוף הנפש אמורה להיות קשובה לצרכי החיים של הגוף ושל עצמה. לשם כך פועלים בה כבר מתחילת החיים מנגנונים, שאוספים מידע מכל התפקודים הנפשיים ובאמצעותם גם מידע על הגוף. מנגנונים אלה אמורים להתפתח במקביל לכל שאר התפקודים הנפשיים. המידע שהם מפיקים צריך לתת תמונה מעודכנת על המצב לתפקודי הנפש האחרים ('המצב' היה אמור להיות מוערך ביחס לצרכי החיים). מסיבות שונות (שנידונו בפגישות האחרונות) פעולתם של מנגנונים אלה משובשת ומעוכבת כבר מהילדות המוקדמת ולכן גם יכולתם לתת תמונה נכונה של מצב הנפש היא מוגבלת ומעוותת.
שני המסלולים של עיבוד-מידע וארגונו
המסלול הראשוני מופיע כבר עם הלידה ואולי אף לפניה. בתחילה הוא מתרגם את המידע מכל המקורות רק לתחושות גופניות וקצת מאוחר יותר גם לאמוציות ולרגשות. ראשיתו משותפת לנו ולבעלי-חיים ומאפיינת את חיי התינוק-פעוט עד לתחילת הדיבור, אך הוא ממשיך להיות חיוני לקיום לאורך כל החיים. המידע המגיע מתוך הגוף נחווה דרך התחושות הגופניות ומה שבא מהעולם הסובב דרך החושים - בעיקר מחוש הראיה. התחושות והאמוציות הן התגובה הנפשית למידע המגיע מהחושים והן מדרגות בהתאם לערך הקיומי שלו. לצרכי החיים יש עדיפות עליונה במסלול זה. ארגון המידע שלו הוא בעיקרו אסוציאטיבי: גירוי אחד מזכיר משהו אחר, שסמוך לו בזמן, במרחב או בחוויה..
המסלול השניוני מתפתח בערך מגיל שנתיים ונשען על היכולות הקודמות של איסוף-מידע אך מתרגם אותו למילים ולמשפטים. ארגון המידע מתרחש על פני רצפים שונים: מוקדם-מאוחר, סיבה-מסובב, קרוב-רחוק, איטי-מהיר ועוד.
המסלול הראשוני מעריך את המידע המתקבל באופן סובייקטיבי, על בסיס הערך שלו ביחס לצרכי החיים של האדם. המסלול השניוני מסוגל להעריך את המידע על בסיסים רבים ושונים, כולל כאלה שאינם תלויים כלל בצרכים של האדם המסוים: זוהי החשיבה העניינית והאובייקטיבית. הערכת המציאות במסלול זה נשענת גם על דעות, אמונות, ערכים ועוד ולכן ל'צרכי החיים' אין בהכרח מעמד מיוחד בשיקולים שלו.
היווצרותם של שני מסלולי עיבוד וארגון מידע בנפש האנושית הובילה להיווצרותם של שני מרחבים נפשיים או שתי מציאויות פנימיות. כל מרחב מחבר ומארגן באופן שונה את המידע המגיע משני המסלולים.
המציאות הפנימית הראשונית
מיפוי התפקודים הנפשיים (ב'אנטומיה של הנפש') מאפשר לפרש באופן שונה מעשיות עם ודרכן ללמוד על המציאות הפנימית. נראה שכדי לתת מענה לשתי צורות הפרשנות השונות הפועלות בנפש האנושית נוצרו שני מרחבים (מציאויות) המתפקדים כאזורי מפגש בין שני מסלולי הפרשנות. המציאות הראשונית כונתה על-ידי הפסיכואנליזה 'לא מודע' והיא הפחות נגישה לנו. העיקרון המארגן שלה הוא 'החוויה'. במרחב זה מתורגמות תחושות, אמוציות, רגשות, מחשבות ורעיונות מילוליים לחוויות לא-מילוליות. למציאות זו יש הרבה מאוד ביטויים בחיים הנפשיים כמו חלומות, דפוסי-התמודדות, צורות התנהגות ועוד. אנו מתקשים להבין את שפתה של מציאות פנימית זו, בעיקר משום שהיא מבוססת על עקרונות שונים מאוד מאלה של השפה המילולית. מעשיות-עם הן בעצם ביטוי מילולי למשהו המתנהל ללא מילים (כיניתי אותו בשם 'השפה ההיא'). באמצעות ניתוח מעשיות-עם אפשר ללמוד רבות על אופי השיבושים המוקדמים בינקות, בצורות התמודדות של התינוק-פעוט עם חוויות חייו ועל השפה המיוחדת של המציאות הפנימית.
מרחב פנימי זה מרכז את הידע המפורט והעשיר ביותר על מצבה של הנפש, משום שהוא קרוב וקשוב ביותר לחוויות שלה את עצמה. 'החוויה' עצמה נמדדת ביחס לערכה לחיים הנפשיים: האם היא תומכת בהם או מאיימת עליהם. מציאות פנימית זו היא המקור ליצירתיות בכל התחומים.
המציאות הפנימית השניונית
הפסיכואנליזה כינתה אותה 'סמוך למודע' והיא מאורגנת סביב העקרונות של החשיבה במילים. היא מאוחרת יותר מבחינה התפתחותית ובה אנו מתקיימים ברוב שעות הערות שלנו. מציאות פנימית זו מכנסת אליה מידע גם מהסביבה וגם מהמציאות הראשונית. באופן כזה מטלות ותוכניות הקשורות למציאות החיצונית 'צבועות' בחוויות שמקורן במציאות הראשונית. היות והמציאות הראשונית מושפעת מאוד מחוויות שמקורן בהתנסויות ראשוניות המציאות השניונית רוויה גם היא בחוויות כאלה (דאגות, פחדים, חרדות, מועקות, כעסים, אי-שקט ועוד). כיוון שקשה לאסוף מידע ביחס לאופן בו אמורה הנפש לתפקד כאשר למנגנונים שצריכים להנחות אותה יש חופש פעולה, אפשר רק לשער ששיתוף הפעולה בין שתי המציאויות במצב כזה היה שונה לגמרי ממה שקיים בפועל. במצב אופטימאלי המציאות הראשונית הייתה אמורה ל'יידע' את השניונית על הערך של רצונותיה, שאיפותיה, תוכניותיה ומטלותיה ביחס לחיים. המציאות השניונית הייתה אמורה לשקול ולשקלל את הערך של פעולה כלשהי ביחס לחיים עם האפשרויות שלה לצאת לפועל או להתנגד לה במציאות הריאלית. בפועל המצב הוא שונה אצל רוב בני האדם, עם לא אצל כולם: המטלות, השאיפות, הרצונות, התוכניות וכן הלאה, כולן צבועות בחוויות הקשורות להתנסויות מוקדמות. המשמעות היא שהמציאות השניונית מורכבת מאילוצים וצרכים עכשוויים הצבועים בחוויות מהעבר ובחוויות הקשורות להווה. מכיוון שלמציאות השניונית אין אפשרות לפענח באופן ישיר את משמעות החוויות המופנות אליה מהראשונית היא מתקשה להבחין בין חוויות עכשוויות ל'היסטוריות' ונוטה להתייחס למכלול כעכשווי.
כל מרכיבי הארגון הנפשי, שתוארו עד כאן, משותפים לכל בני האדם – נשים וגברים. מה שמבחין בין המגדרים מקורו קדום בהרבה מקיום האדם ומצריך כמה מילות הסבר.
הפיצול בין המבנה הנקבי/נשי לבין המבנה הזכרי/גברי
כל אורגניזם מצויד באבחנות (אינדיקציות) משני סוגים:קבוצה אחת מכוונת לתת פרשנות שקשורה למובחנות המידע: מה התופעה, מה מרכזי ומה שולי בה, מיקומה במרחב ובזמן וכל פרט נוסף בתמונה. הקבוצה השנייה מכוונת את הפעולה: מה לעשות, מה דרוש לשם כך, מה האפשרויות לפעול ועוד. בכדי ליצור שני זוויגים (מינים במובן הרחב והכולל בעולם החי והצומח) יצרה האבולוציה פיצול בין שתי הקבוצות: בזוויג הנקבי הדומינאנטיות היא של אבחנות במידע ובזוויג הזכרי - הפעולה. לצורך קיומו נזקק האורגניזם לאבחנות משני הסוגים וההבדל בין הזוויגים הוא רק בדומינאנטיות של אחת מהקבוצות ולא בביטול של אחת מהן (למשל: אחד הביטויים הקיצוניים לקשיים בשיתוף בין שני המרכיבים יכול לבוא לידי ביטוי אצל נשים ש'רואות הכול' אך אינן מסוגלות לפעול, ואצל גברים שפועלים ב'עיוורון מוחלט' ביחס לסיבות ולמטרות הפעולה).
במהלך האבולוציה נוצרו עוד ועוד מאפיינים לכל אחד מהזוויגים, אלא שכולם נגזרים מהפיצול הראשוני בין שתי קבוצות האינדיקציות. לפיצול זה יש השלכות נרחבות ושונות על צורות ההתמודדות כל אדם בנסיבות חייו. בהקשר האנושי יש לו תפקיד מכריע בעיצוב הזהות המגדרית של היחיד. זו מתחילה להיווצר כבר בילדות המוקדמת. בכדי שהתינוקת תזדהה עם המגדר שלה עליה לזהות משהו שיקשר אותה לאם. במקביל על התינוק לזהות משהו שיקשור אותו לאביו. מכיוון שבמקרים רבים הסימפטיה או ההתנגדות לדמות ההורית אינם קשורים בהכרח למגדר המקביל - מתקבלים אין ספור גוונים לשיתוף הפעולה ומידת ההשפעה של קבוצת האינדיקציות והרכבם הוא ייחודי לכול אדם.
