אמור ופסיכה
תקציר פגישה – ספטמבר 2011
אמור ופסיכה - להצטרף לאלים
מעגלי החיים של בעלי החיים נעים בהתאמה לכוחות/דחפים מחזוריים (יומיים, עונתיים ושנתיים): רעב-שובע, ערנות-מנוחה, נדידה, שליטה בטריטוריה, חיזור, הזדווגות, גידול צאצאים ועוד. אלה שולטים ומכוונים את חייהם.
בתרבויות העתיקות קיבלו כוחות אלה מעמד של אלים. באותן תרבויות לא הייתה הבחנה ברורה בין כוחות טבע חיצוניים (כמו רעמים, ברקים, סערות, גאות ושפל) לבין כוחות פנימיים (כמו מנהיגות, אהבה ותבונה). היו אלים שייצגו את הראשונים (כוחות-טבע) וכאלה שייצגו את האחרונים (כוחות פנימיים). חשוב לשים לב לכך, שהאלים המייצגים דחפים או כוחות פנימיים אינם ניחנים בהכרח בתכונות שהם מזוהים עמן: אלת האהבה אינה אוהבת גדולה, אלת החוכמה אינה בהכרח החכמה מכולם וכן הלאה. האלים היו אומנם כוחות הדוחפים לתכונות, כישורים ודפוסי התנהגות אבל הם אינם זהים עמם. ככאלה, האלים אינם משתנים ולכן מתוארים כנצחיים (הרומן של ג'ון באנוויל "האינסופיים" מתאר את היחסים בין האלים לבני האדם מנקודת ראות דומה).
הסיפור "אמור ופסיכה" נכתב על-ידי אפוליאוס בשלהי העת העתיקה, אך יש עדויות רבות לכך שהוא נשען על פולחנים ומיתוסים שרווחו בתרבויות של המזרח התיכון. אפוליאוס עצמו היה איש משכיל וסופר שערך מסעות רבים ברחבי האימפריה הרומית. רבים מהמיתוסים שרווחו בתרבות ההלנית-רומאית נכתבו על-ידי משוררים, מחזאים ומספרי סיפורים. אפשר אף לומר, שהמשוררים בעת העתיקה היו אלה שבאו במגע הקרוב ביותר עם האלים (ככוחות הפנימיים) והיו הדוברים שלהם - כשם שהאמנים המודרניים הגדולים הם הדוברים של הכוחות והרמות הראשוניות בנפש. הסיפור על אמור ופסיכה זכה לפרשנויות רבות (הידועה ביניהן היא של אריך נוימן). מתנהל גם לגביו ויכוח, האם להתייחס אליו כאל מיתוס (סיפורי אלים) או שהוא קרוב יותר למעשיות-עם (כי הוא מכיל מוטיבים רבים האופייניים למעשיות עם).
זמן גיבוש הסיפור והעלאתו בכתב חשוב אף הוא: בשלהי העת העתיקה רווחה השמועה ש"האל הגדול פאן מת". באותה תקופה היו בין קיסרי האימפריה הרומית אף כאלה שהכתירו את עצמם לאלים . המשמעות היא - שבתקופה זו איבדו האלים מעוצמתם (בעייני בני האדם) ובמקביל, על בסיס מעמדם וכוחם, היו שרוממו את עצמם לדרגה של האלים. אקט כזה לא היה עולה בדעתם של שליטי הממלכות היווניות שבתקופתם החטא החמור ביותר היה 'ההיבריס' - חטא הגאווה והניסיון להידמות לאלים.
ההנחה העומדת מאחורי הפרשנות שאציע בהמשך היא, שהסיפור מייצג נקודת מעבר בין הנרטיב האופייני למיתוסים לבין הנרטיב של מעשיות עם: במיתוסים - האלים הם הוויות השולטות בחיי בני האדם ובגורלם. ניסיון האדם להיאבק בגורל שנקבע לו על-ידיהם מועד מראש לכישלון. לעומת זאת, במעשיות האדם נאבק בכוחות שונים ונעזר בהוויות שונות, אך בכוחו שלו הוא הקובע את גורלו. נקודת מעבר זו מסמנת שינוי עמוק גם בתרבות וגם בארגון הנפשי של היחיד. ברמה ההיסטורית הסיפור על אמור ופסיכה מייצג את סופה של התרבות הפגאנית. ברמת ההתפתחות הנפשית של הפרט הוא מייצג שינוי ביחסי הכוחות הפנימיים בין רמות הארגון הראשוניות של הנפש (תחושות גופניות ואמוציות, המשותפות לנו ולבעלי-החיים) לבין ה'אני' והשפה. האלים מייצגים כוחות פנימיים ראשוניים (במיתוסים ובמעשיות) ודמויות אנושיות מייצגות את מה שמייחד את בני האדם מבעלי חיים – ה'אני' והשפה.
תקציר העלילה
יופייה של פסיכה כה הרשים את בני דורה עד שהתייחסו אליה כאל ונוס אנושית וזנחו את מקדשיה ופולחניה של האלה. ונוס בקנאתה מצווה על בנה אמור (קופידון) לגרום לכך שפסיכה תתאהב בנקלה שבאנשים. אמור עצמו מתאהב בפסיכה וללא ידיעת אימו לוקח אותה לארמונו. שם הוא מבלה עימה רק בלילות ואוסר עליה לראותו ואף לא לנסות זאת. אחיותיה של פסיכה, המקנאות בעושרה ובאושרה, מפתות אותה לראות את בעלה ולרצוח אותו בשנתו. לאחר שהיא מדליקה נר ורואה אותו היא מתאהבת בו אך בעוברה על האיסור היא מאבדת אותו. פסיכה נודדת בעולם כדי למצוא את אמור ובדרך היא נוקמת באחיותיה ושולחת אותן אל מותן. לאחר שהיא נכשלת בניסיונותיה לקבל עזרה מאלות אחרות, היא מתייצבת לפני ונוס וזו מטילה עליה ברשעות משימות בלתי אפשריות: מיון זרעים, הבאת צמר של כבשים פראיות, הבאת מים קדושים מראש צוק תלול והבאת משחת יופי מהשאול. בכל המשימות מתגייסים לעזרתה כוחות שונים כך שהיא מצליחה לעמוד בהן. בסוף היא מתפתה, פותחת את קופסת היופי ושוקעת בשנת מוות. אמור מוצא אותה, מעיר אותה ומשכנע את אבי האלים שיביא לנישואין רשמיים שלו עם אהובתו. ונוס מתרצה ופסיכה (בחתונה עם אמור) מצורפת לאלים ומאוחר יותר נולד בנם שכונה אושר (או בגרסה אחרת בת שכונתה חדווה).
עלילת הסיפור מזכירה מוטיבים ממעשיות עם רבות: ב'שלגייה' -עוינות האם, ב'כחול הזקן' - איסור על אשתו להיכנס לחדר בארמונו, ב'יפה והחיה' - הנערה מיועדת ליצור בלתי נראה, 'בסינדרלה' – המשימות כתנאי לנשף, ב'יפיפייה הנרדמת' - שנת המוות ובמעשיות רבות חתונה עם נסיך. אלא שההתמודדות של פסיכה היא מול כוחות השייכים לנרטיב אחר - זה של המיתוסים.
המשמעות האטימולוגית של המונח 'פסיכה' ביוונית הוא סוג של ישות לא נראית (רוח) המנהלת את החיים הגופניים. כלומר, פסיכה מזוהה עם הנפש האנושית. בתחילת העלילה אותה רוח/נפש כפופה לכוחות חזקים ממנה והיא חסרת אונים מולם. לכן, זהו מסעה והתמודדותה של הנפש האנושית, שלא ברצונה, אל מעמד שווה כוחות לזה של האלים. זהו גם שלב התפתחותי שכל אחד אמור לחוות ולהתמודד איתו: ה'אני' אמור להרגיש את עצמו כמי שיכול להתמודד כשווה מול הכוחות הראשוניים, הלא-נראים והלא מוחשיים שהם הדחפים המכתיבים את קווי-האופי והתכונות הנפשיות.
סיפור מסעה של הנפש האנושית למעמד שווה מול רמות הארגון הראשוניות בתוכה נוגע בהיבטים רבים של ה'מפה הנפשית' על תפקודיה השונים ומהלך התפתחותם, הן ברמה האבולוציונית והן ברמה של התפתחות היחיד. אתמקד כאן בשני היבטים.
המשימות: כל אחת מהמשימות מייצגת פן אחר ביכולות הנפש האנושית המייחד אותה מזו של בעלי-החיים. המשימה הראשונה - מיון זרעים - מייצגת את יכולתה של הנפש האנושית למצוא סדרים בטבע ולפעול בהתאמה אליהם. המשימה השנייה - צמר הכבשים - מייצגת את יכולה לאלף ולהשתמש לצרכיה בטבע הפראי. שתי המשימות האחרונות מייצגות את ההכרח של הנפש האנושית להיות במגע עם כוחות החיים (המים הקדושים) והמוות (הירידה לשאול) - כתנאי להתעצמותה ביחס לכוחות הנפש הראשוניים. את מי שמסייעים לפסיכה במשימותיה ניתן לייחס לרמות ארגון ראשוניות של הנפש וכוחות אחרים של הנפש. כל אחד מכוחות העזר - הנמלים, קני הסוף, הנץ והמגדל – מייצג פן אחר של החיים הנפשיים (המשמעות של כל אחד מהכוחות מצריכה להרחיב את הדיון ולא מתאימה לתקציר).
הכוחות המעורבים במסע העצמתה של הנפש האנושית:
ונוס אלת האהבה מניעה את העלילה, אך רודפת את פסיכה מסיבות שונות מאלו של האם החורגת ב'שלגייה': אין מקום לשתי אלות-אהבה ובכך היא מאלצת את פסיכה להתחיל מהלך שלא ידוע אם יביא לאובדנה או לייעוד חדש. אלת האהבה היא הגורמת לתחילת התנועה של הנפש האנושית (ממצב שבו אין לפסיכה כל שליטה על חייה). אל האהבה (אמור) מציל אותה משליטתו של כוח עוין כלשהו (נישואין שימשיכו את מצב חוסר האונים שלה) אבל כובל אותה בכלוב של זהב: מוגנת, נאהבת אך מבודדת ועיוורת לסובב אותה (כמו נפשו של תינוק). הנפש נדחפת לזהות את הכוח הדואג לה ועוטף אותה ובכך היא מתעוררת להרגיש ולפעול אבל רק דרך המפגש עם הבדידות. ההתאהבות הממשית מניעה הלאה את מסע העצמתה של הנפש. פרט לאל הטבע פאן, שמעודד את רוחה, שום כוח אחר לא תומך בה. למרות זאת, ההתמודדות השנייה שלה עם ונוס היא כבר פנים אל פנים: היא מקבלת הזדמנות להוכיח שהיא ראויה להיות אהובה ואוהבת ומצליחה בכך. לפי הסיפור של אמור ופסיכה הכוח הגדול שהעצים את הנפש האנושית והעמיד אותה כשווה לכוחות המשותפים לנו ולבעלי החיים היא האהבה על צורותיה השונות: כמחוללת תנועה, כמגינה, כמעוררת, כדוחפת לפעולה וכדומה.
אולי אין הדבר מדויק אך זוהי נקודת מבט שונה מאלו של דרווין ופרויד. היא מסבירה את תהליך ההתפתחות הנפשית דרך צורות שונות של שיתוף פעולה בין מרכיביה השונים של הנפש: החייתיים והאנושיים (ואולי עוד אחרים/בלתי מוכרים?) כתנאי לאושר. לפי סיפור זה, האושר הוא מצב נפשי הנוצר מהיכולת לאהוב, להיות נאהב ולהיות מופעל על-ידי אהבה. הסיפור על אמור ופסיכה מלמד שכוחות האהבה הם אלה הדוחפים ויוצרים שיתוף פעולה בין הכוחות והתפקודים המרכיבים את הנפש האנושית (כמו בעזרה למשימות המוטלות על פסיכה).
ראוי לשים לב שאפילו מסע חיים שכולו מופעל על-ידי כוחות של אהבה, נתקל במכשולים ובתעתועים עצומים: אין שום הבטחה שהוא אכן יתגבר עליהם ולא יוביל לזוגיות נוראה, לאהבה חונקת, לאהבה מרדימה וכן הלאה.
מעבר לכול, הסיפור על אמור ופסיכה מתאר את מהלך העצמתה של הנפש האנושית עד לידי כך שהיא תופסת מקום משלה בין כוחות הטבע בכלל וכוחות החיים בפרט.
אמור ופסיכה - להצטרף לאלים
מעגלי החיים של בעלי החיים נעים בהתאמה לכוחות/דחפים מחזוריים (יומיים, עונתיים ושנתיים): רעב-שובע, ערנות-מנוחה, נדידה, שליטה בטריטוריה, חיזור, הזדווגות, גידול צאצאים ועוד. אלה שולטים ומכוונים את חייהם.
בתרבויות העתיקות קיבלו כוחות אלה מעמד של אלים. באותן תרבויות לא הייתה הבחנה ברורה בין כוחות טבע חיצוניים (כמו רעמים, ברקים, סערות, גאות ושפל) לבין כוחות פנימיים (כמו מנהיגות, אהבה ותבונה). היו אלים שייצגו את הראשונים (כוחות-טבע) וכאלה שייצגו את האחרונים (כוחות פנימיים). חשוב לשים לב לכך, שהאלים המייצגים דחפים או כוחות פנימיים אינם ניחנים בהכרח בתכונות שהם מזוהים עמן: אלת האהבה אינה אוהבת גדולה, אלת החוכמה אינה בהכרח החכמה מכולם וכן הלאה. האלים היו אומנם כוחות הדוחפים לתכונות, כישורים ודפוסי התנהגות אבל הם אינם זהים עמם. ככאלה, האלים אינם משתנים ולכן מתוארים כנצחיים (הרומן של ג'ון באנוויל "האינסופיים" מתאר את היחסים בין האלים לבני האדם מנקודת ראות דומה).
הסיפור "אמור ופסיכה" נכתב על-ידי אפוליאוס בשלהי העת העתיקה, אך יש עדויות רבות לכך שהוא נשען על פולחנים ומיתוסים שרווחו בתרבויות של המזרח התיכון. אפוליאוס עצמו היה איש משכיל וסופר שערך מסעות רבים ברחבי האימפריה הרומית. רבים מהמיתוסים שרווחו בתרבות ההלנית-רומאית נכתבו על-ידי משוררים, מחזאים ומספרי סיפורים. אפשר אף לומר, שהמשוררים בעת העתיקה היו אלה שבאו במגע הקרוב ביותר עם האלים (ככוחות הפנימיים) והיו הדוברים שלהם - כשם שהאמנים המודרניים הגדולים הם הדוברים של הכוחות והרמות הראשוניות בנפש. הסיפור על אמור ופסיכה זכה לפרשנויות רבות (הידועה ביניהן היא של אריך נוימן). מתנהל גם לגביו ויכוח, האם להתייחס אליו כאל מיתוס (סיפורי אלים) או שהוא קרוב יותר למעשיות-עם (כי הוא מכיל מוטיבים רבים האופייניים למעשיות עם).
זמן גיבוש הסיפור והעלאתו בכתב חשוב אף הוא: בשלהי העת העתיקה רווחה השמועה ש"האל הגדול פאן מת". באותה תקופה היו בין קיסרי האימפריה הרומית אף כאלה שהכתירו את עצמם לאלים . המשמעות היא - שבתקופה זו איבדו האלים מעוצמתם (בעייני בני האדם) ובמקביל, על בסיס מעמדם וכוחם, היו שרוממו את עצמם לדרגה של האלים. אקט כזה לא היה עולה בדעתם של שליטי הממלכות היווניות שבתקופתם החטא החמור ביותר היה 'ההיבריס' - חטא הגאווה והניסיון להידמות לאלים.
ההנחה העומדת מאחורי הפרשנות שאציע בהמשך היא, שהסיפור מייצג נקודת מעבר בין הנרטיב האופייני למיתוסים לבין הנרטיב של מעשיות עם: במיתוסים - האלים הם הוויות השולטות בחיי בני האדם ובגורלם. ניסיון האדם להיאבק בגורל שנקבע לו על-ידיהם מועד מראש לכישלון. לעומת זאת, במעשיות האדם נאבק בכוחות שונים ונעזר בהוויות שונות, אך בכוחו שלו הוא הקובע את גורלו. נקודת מעבר זו מסמנת שינוי עמוק גם בתרבות וגם בארגון הנפשי של היחיד. ברמה ההיסטורית הסיפור על אמור ופסיכה מייצג את סופה של התרבות הפגאנית. ברמת ההתפתחות הנפשית של הפרט הוא מייצג שינוי ביחסי הכוחות הפנימיים בין רמות הארגון הראשוניות של הנפש (תחושות גופניות ואמוציות, המשותפות לנו ולבעלי-החיים) לבין ה'אני' והשפה. האלים מייצגים כוחות פנימיים ראשוניים (במיתוסים ובמעשיות) ודמויות אנושיות מייצגות את מה שמייחד את בני האדם מבעלי חיים – ה'אני' והשפה.
תקציר העלילה
יופייה של פסיכה כה הרשים את בני דורה עד שהתייחסו אליה כאל ונוס אנושית וזנחו את מקדשיה ופולחניה של האלה. ונוס בקנאתה מצווה על בנה אמור (קופידון) לגרום לכך שפסיכה תתאהב בנקלה שבאנשים. אמור עצמו מתאהב בפסיכה וללא ידיעת אימו לוקח אותה לארמונו. שם הוא מבלה עימה רק בלילות ואוסר עליה לראותו ואף לא לנסות זאת. אחיותיה של פסיכה, המקנאות בעושרה ובאושרה, מפתות אותה לראות את בעלה ולרצוח אותו בשנתו. לאחר שהיא מדליקה נר ורואה אותו היא מתאהבת בו אך בעוברה על האיסור היא מאבדת אותו. פסיכה נודדת בעולם כדי למצוא את אמור ובדרך היא נוקמת באחיותיה ושולחת אותן אל מותן. לאחר שהיא נכשלת בניסיונותיה לקבל עזרה מאלות אחרות, היא מתייצבת לפני ונוס וזו מטילה עליה ברשעות משימות בלתי אפשריות: מיון זרעים, הבאת צמר של כבשים פראיות, הבאת מים קדושים מראש צוק תלול והבאת משחת יופי מהשאול. בכל המשימות מתגייסים לעזרתה כוחות שונים כך שהיא מצליחה לעמוד בהן. בסוף היא מתפתה, פותחת את קופסת היופי ושוקעת בשנת מוות. אמור מוצא אותה, מעיר אותה ומשכנע את אבי האלים שיביא לנישואין רשמיים שלו עם אהובתו. ונוס מתרצה ופסיכה (בחתונה עם אמור) מצורפת לאלים ומאוחר יותר נולד בנם שכונה אושר (או בגרסה אחרת בת שכונתה חדווה).
עלילת הסיפור מזכירה מוטיבים ממעשיות עם רבות: ב'שלגייה' -עוינות האם, ב'כחול הזקן' - איסור על אשתו להיכנס לחדר בארמונו, ב'יפה והחיה' - הנערה מיועדת ליצור בלתי נראה, 'בסינדרלה' – המשימות כתנאי לנשף, ב'יפיפייה הנרדמת' - שנת המוות ובמעשיות רבות חתונה עם נסיך. אלא שההתמודדות של פסיכה היא מול כוחות השייכים לנרטיב אחר - זה של המיתוסים.
המשמעות האטימולוגית של המונח 'פסיכה' ביוונית הוא סוג של ישות לא נראית (רוח) המנהלת את החיים הגופניים. כלומר, פסיכה מזוהה עם הנפש האנושית. בתחילת העלילה אותה רוח/נפש כפופה לכוחות חזקים ממנה והיא חסרת אונים מולם. לכן, זהו מסעה והתמודדותה של הנפש האנושית, שלא ברצונה, אל מעמד שווה כוחות לזה של האלים. זהו גם שלב התפתחותי שכל אחד אמור לחוות ולהתמודד איתו: ה'אני' אמור להרגיש את עצמו כמי שיכול להתמודד כשווה מול הכוחות הראשוניים, הלא-נראים והלא מוחשיים שהם הדחפים המכתיבים את קווי-האופי והתכונות הנפשיות.
סיפור מסעה של הנפש האנושית למעמד שווה מול רמות הארגון הראשוניות בתוכה נוגע בהיבטים רבים של ה'מפה הנפשית' על תפקודיה השונים ומהלך התפתחותם, הן ברמה האבולוציונית והן ברמה של התפתחות היחיד. אתמקד כאן בשני היבטים.
המשימות: כל אחת מהמשימות מייצגת פן אחר ביכולות הנפש האנושית המייחד אותה מזו של בעלי-החיים. המשימה הראשונה - מיון זרעים - מייצגת את יכולתה של הנפש האנושית למצוא סדרים בטבע ולפעול בהתאמה אליהם. המשימה השנייה - צמר הכבשים - מייצגת את יכולה לאלף ולהשתמש לצרכיה בטבע הפראי. שתי המשימות האחרונות מייצגות את ההכרח של הנפש האנושית להיות במגע עם כוחות החיים (המים הקדושים) והמוות (הירידה לשאול) - כתנאי להתעצמותה ביחס לכוחות הנפש הראשוניים. את מי שמסייעים לפסיכה במשימותיה ניתן לייחס לרמות ארגון ראשוניות של הנפש וכוחות אחרים של הנפש. כל אחד מכוחות העזר - הנמלים, קני הסוף, הנץ והמגדל – מייצג פן אחר של החיים הנפשיים (המשמעות של כל אחד מהכוחות מצריכה להרחיב את הדיון ולא מתאימה לתקציר).
הכוחות המעורבים במסע העצמתה של הנפש האנושית:
ונוס אלת האהבה מניעה את העלילה, אך רודפת את פסיכה מסיבות שונות מאלו של האם החורגת ב'שלגייה': אין מקום לשתי אלות-אהבה ובכך היא מאלצת את פסיכה להתחיל מהלך שלא ידוע אם יביא לאובדנה או לייעוד חדש. אלת האהבה היא הגורמת לתחילת התנועה של הנפש האנושית (ממצב שבו אין לפסיכה כל שליטה על חייה). אל האהבה (אמור) מציל אותה משליטתו של כוח עוין כלשהו (נישואין שימשיכו את מצב חוסר האונים שלה) אבל כובל אותה בכלוב של זהב: מוגנת, נאהבת אך מבודדת ועיוורת לסובב אותה (כמו נפשו של תינוק). הנפש נדחפת לזהות את הכוח הדואג לה ועוטף אותה ובכך היא מתעוררת להרגיש ולפעול אבל רק דרך המפגש עם הבדידות. ההתאהבות הממשית מניעה הלאה את מסע העצמתה של הנפש. פרט לאל הטבע פאן, שמעודד את רוחה, שום כוח אחר לא תומך בה. למרות זאת, ההתמודדות השנייה שלה עם ונוס היא כבר פנים אל פנים: היא מקבלת הזדמנות להוכיח שהיא ראויה להיות אהובה ואוהבת ומצליחה בכך. לפי הסיפור של אמור ופסיכה הכוח הגדול שהעצים את הנפש האנושית והעמיד אותה כשווה לכוחות המשותפים לנו ולבעלי החיים היא האהבה על צורותיה השונות: כמחוללת תנועה, כמגינה, כמעוררת, כדוחפת לפעולה וכדומה.
אולי אין הדבר מדויק אך זוהי נקודת מבט שונה מאלו של דרווין ופרויד. היא מסבירה את תהליך ההתפתחות הנפשית דרך צורות שונות של שיתוף פעולה בין מרכיביה השונים של הנפש: החייתיים והאנושיים (ואולי עוד אחרים/בלתי מוכרים?) כתנאי לאושר. לפי סיפור זה, האושר הוא מצב נפשי הנוצר מהיכולת לאהוב, להיות נאהב ולהיות מופעל על-ידי אהבה. הסיפור על אמור ופסיכה מלמד שכוחות האהבה הם אלה הדוחפים ויוצרים שיתוף פעולה בין הכוחות והתפקודים המרכיבים את הנפש האנושית (כמו בעזרה למשימות המוטלות על פסיכה).
ראוי לשים לב שאפילו מסע חיים שכולו מופעל על-ידי כוחות של אהבה, נתקל במכשולים ובתעתועים עצומים: אין שום הבטחה שהוא אכן יתגבר עליהם ולא יוביל לזוגיות נוראה, לאהבה חונקת, לאהבה מרדימה וכן הלאה.
מעבר לכול, הסיפור על אמור ופסיכה מתאר את מהלך העצמתה של הנפש האנושית עד לידי כך שהיא תופסת מקום משלה בין כוחות הטבע בכלל וכוחות החיים בפרט.
