השתלטותם של הסימפטומים - ישראל 2017 - תמונת מצב
השתלטותם של הסימפטומים - ישראל 2017 - תמונת מצב
התרבות, בכל מקום ובכל זמן, היא תוצר של הנפש האנושית. על כן הגיוני להניח, שאותם כוחות ותהליכים הפועלים בנפש, יפעלו גם בתרבות. אציג להלן דוגמא לכושרם של הכלים הפסיכואנליטיים לפענח כמה מהכוחות המרכזיים, המעצבים את המציאות העכשווית של מדינת ישראל.
לפסיכואנליזה המקובלת היום, על כלל גישותיה, יש כמה עקרונות משותפים, ושלושה מהמרכזיים בה הם:
בגלל המורכבות ואי-הנגישות של החיים הנפשיים הפנימיים, לא תמיד קל להדגים עקרונות אלה בבהירות. מבחינה זו, דווקא ברמת הקבוצה יש אפשרות לתארם בצורה מוחשית ומובנת יותר. בחרתי להציג את הדברים ביחס לתהליכים משמעותיים הפועלים במציאות הנוכחית בארץ ובתרבות שלנו - ישראל של היום.
הטראומה: עַם ישראל נעקר מארצו והתפזר בכל העולם לפני כאלפיים שנה. במהלך תקופה ארוכה זו, במקומות שונים, עברו קהילות שונות שלו גירושים נוספים, התנכלויות, פרעות, גזרות, רדיפות והשמדה המונית (השואה). למרות כל זאת, הצליחו קבוצות רבות של יהודים לשמר את זהותם ולשמור על משאלתם לחזור למולדת ההיסטורית. ללא ספק, לאמונה המשותפת ולזהות הדתית הבסיסית של ציבורים אלה היה תפקיד מרכזי ביכולתם לשמר גם את זהותם הלאומית.
התיקון: מסיבות רבות ושונות התהוותה במאות ה-19 וה-20 תנועה נחושה ורבת מעוף, שהתחילה לקבץ את הקהילות השונות ולהניען לשוב אל הארץ שממנה נעקרו היהודים לפני אלפי שנים. אלא שתנועה זו הייתה בעיקרה חילונית ולא דתית. מטרותיה היו ליצור מחדש אומה יהודית בארץ האבות - אבל לא בהכרח לחזור לאמונות ולתפישות הדתיות השונות שהתגבשו ועיצבו את חיי היהודים בעולם העתיק. זו הייתה חזרה שהאמינה בלאום - ולא באמונה. על יסוד תפיסה זו ניסתה התנועה החילונית-ציונית לעצב מדינה ישראלית-יהודית על פי עקרונות שגיבשו וניסחו חברות מודרניות-מערביות מאז סוף המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-21. השיבה הייתה לציון, לא להלכות החיים והמנהגים של ממלכות יהודה ושומרון.
*מנקודת מבט אבולוציונית והיסטורית 'תרבות' היא כל מה שנוצר על-ידי האדם ומעבר ליכולות של יצורים אחרים (שפה וכתיבה, מנהגים וחוקים, אמנות, טכנולוגיה, אמונות ודעות ועוד).
בעת העתיקה היו הדת, התרבות והזהות הקבוצתית (שבט, ממלכה, עם) משולבות זו בזו לבלי הַפרֵד. במהלך התקופות הבאות עברו עמים רבים תמורות רבות באופי הזיקות שבין דת ללאום. היהודים, שלא יכלו לקיים חיים לאומיים מלאים באותן תקופות, לא עברו כמובן תמורות מקבילות או דומות. נהפוך הוא - דווקא שימורם של דפוסים ארכאיים (מיתיים בחלקם הגדול) עזר ליהודים לשמר את זהותם הדתית-לאומית. כך, למשל, 'סדר זרעים', הראשון בסדרי המשנה, עוסק בהלכות עבודת אדמה. לאורך מאות ואלפי שנים תלמידי חכמים למדו, התווכחו ודנו בסוגיות אלו, ללא קשר מעשי כלשהו לחקלאות ולעבודת אדמה. דפוסי אמונה וקיום עתיקים אלה, הם שנמצאים תחת איום מתמיד מאז היווצרותה של התנועה הציונית, הקמת מדינה חילונית באופייה ו'חזרה' לחקלאות מעשית, השונה בכל מובן שהוא מהחקלאות של ימי בית ראשון ושני. במושגים פסיכואנליטיים, הציבור הדתי מקובע בדפוסי אמונה וקיום, שלא חלו בהם שינויים של ממש מאז העת העתיקה.
אי-יכולתן של הקהילות הדתיות לסוגיהן להתמודד, באופן גלוי ופתוח, עם השבר ועם השלכותיו, גרמה להתעצבותן של שתי תנועות גדולות, שכל אחת מהן נתנה לו מענה כמעט מנוגד לזה של רעותה.
הקהילות החרדיות שהגיעו לארץ הכחישו שהיה כאן בכלל תיקון. מבחינתן, הגאולה הלאומית עוד לא התרחשה, והם מחכים לה בישראל - כשם שקהילות אחרות שלא הגיעו לישראל מחכות לה בארצות שונות. את הכחשת החזרה ואת המשך הגלות – כעת כגלות פנימית - הם סימנו באמצעות "חיקוי" מוקצן ודמיוני של מאפייני אורחות החיים בקהילות יהודיות במזרח-אירופה במאות קודמות. המענה (הסימפטומטי) של הקהילות הדתיות-לאומיות הגיע מאוחר יותר - אחרי מלחמת ששת הימים. תנועת ההתנחלות הייתה להכרזה, שהחזרה הציונית-חילונית לא הייתה אלא רקע וחזרה גנרלית ל"שיבת ציון" האמיתית:
תנועות אלו מגלות נחישות ויכולת לנצל כל הזדמנות פוליטית כדי לקדם את מטרותיהן. במובן זה כישורי ההתמצאות שלהן במציאות העכשווית עולים על אלה של גופים חברתיים ופוליטיים רבים אחרים (שאמורים לייצג את המציאות באופן תואם יותר). העניין הוא, שכישורים אלה משרתים למעשה מטרות מעורפלות של מציאות שאף פעם לא התקיימה בפועל, וגם לא יכולה להתממש. הרכב הממשלה הנוכחי ממחיש את השתלטותם של הסימפטומים האלה על סדר-היום הציבורי - 'סימפטומים' באותו מובן שהתכוון אליו פרויד: דפוסי התמודדות מעוותים ומשובשים, שמסתירים את הטראומה ובו-בזמן מצביעים עליה. הסימפטומים, כדפוסי התמודדות, מתקיימים ופועלים כאילו אין מציאות אלא הם, ואינם חשופים ללמידה מהניסיון, להתאמה חוזרת ונשנית להשתנוּת הנסיבות, וכן הלאה.
במבט לאחור מתברר, שהתיקון שהובילה התנועה הציונית-חילונית כבר הכיל בתוכו את גרעיני הקשיים והשיבושים המאפיינים את ההווה. התיקון החילוני לא הביא בחשבון את גודל השבר שנוצר בציבור הדתי, ואת היקף אי-היכולת שלו להתמודד איתו. התרבות הישראלית-יהודית העכשווית יכולה לתקן את עצמה - רק אם תהייה מסוגלת לקיים דיון פתוח וגלוי בשבר הסמוי שחווה וחווה הציבור הדתי. כל זמן ששבר זה נשאר סמוי ולא נחשף, הוא ימשיך לייצר סימפטומים הרסניים.
בכל מקרה מדינת ישראל, אם חפצה בקיום, לא יכולה להרשות לעצמה שישלטו בה שתי קבוצות: אחת שמכחישה או מבטלת את משמעות העקירה מהארץ, והשנייה שמכחישה ומבטלת את משמעות החזרה אליה.
התרבות, בכל מקום ובכל זמן, היא תוצר של הנפש האנושית. על כן הגיוני להניח, שאותם כוחות ותהליכים הפועלים בנפש, יפעלו גם בתרבות. אציג להלן דוגמא לכושרם של הכלים הפסיכואנליטיים לפענח כמה מהכוחות המרכזיים, המעצבים את המציאות העכשווית של מדינת ישראל.
לפסיכואנליזה המקובלת היום, על כלל גישותיה, יש כמה עקרונות משותפים, ושלושה מהמרכזיים בה הם:
1. ככל שמקור השיבושים והקשיים הנפשיים מתהווה מוקדם יותר, כך הנוכחות שלהם בחיים הבוגרים תהייה עקשנית יותר, ונגישה פחות ללמידה מהניסיון ולשינוי.
2. כדי להביא לשינוי יש צורך לחזור אחורה עמוק ורחוק ככל האפשר, על מנת לזהות את ההתנסויות הנמצאות בבסיס השיבושים והקשיים.
3. ככל שהזיהוי יהיה מפורט ומובחן יותר (בשתי הרמות: המילולית-תבונית והתחושתית-רגשית), כך תוכל הנפש לתקן את עצמה ביתר אפקטיביות.
בגלל המורכבות ואי-הנגישות של החיים הנפשיים הפנימיים, לא תמיד קל להדגים עקרונות אלה בבהירות. מבחינה זו, דווקא ברמת הקבוצה יש אפשרות לתארם בצורה מוחשית ומובנת יותר. בחרתי להציג את הדברים ביחס לתהליכים משמעותיים הפועלים במציאות הנוכחית בארץ ובתרבות שלנו - ישראל של היום.
הטראומה: עַם ישראל נעקר מארצו והתפזר בכל העולם לפני כאלפיים שנה. במהלך תקופה ארוכה זו, במקומות שונים, עברו קהילות שונות שלו גירושים נוספים, התנכלויות, פרעות, גזרות, רדיפות והשמדה המונית (השואה). למרות כל זאת, הצליחו קבוצות רבות של יהודים לשמר את זהותם ולשמור על משאלתם לחזור למולדת ההיסטורית. ללא ספק, לאמונה המשותפת ולזהות הדתית הבסיסית של ציבורים אלה היה תפקיד מרכזי ביכולתם לשמר גם את זהותם הלאומית.
התיקון: מסיבות רבות ושונות התהוותה במאות ה-19 וה-20 תנועה נחושה ורבת מעוף, שהתחילה לקבץ את הקהילות השונות ולהניען לשוב אל הארץ שממנה נעקרו היהודים לפני אלפי שנים. אלא שתנועה זו הייתה בעיקרה חילונית ולא דתית. מטרותיה היו ליצור מחדש אומה יהודית בארץ האבות - אבל לא בהכרח לחזור לאמונות ולתפישות הדתיות השונות שהתגבשו ועיצבו את חיי היהודים בעולם העתיק. זו הייתה חזרה שהאמינה בלאום - ולא באמונה. על יסוד תפיסה זו ניסתה התנועה החילונית-ציונית לעצב מדינה ישראלית-יהודית על פי עקרונות שגיבשו וניסחו חברות מודרניות-מערביות מאז סוף המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-21. השיבה הייתה לציון, לא להלכות החיים והמנהגים של ממלכות יהודה ושומרון.
*מנקודת מבט אבולוציונית והיסטורית 'תרבות' היא כל מה שנוצר על-ידי האדם ומעבר ליכולות של יצורים אחרים (שפה וכתיבה, מנהגים וחוקים, אמנות, טכנולוגיה, אמונות ודעות ועוד).
השבר האמוני/לאומי (הלא-מודע) והתיקונים המשובשים שלו: הקמתה של מדינת ישראל כמדינת כל היהודים, היא אחד האירועים המשמעותיים והמכריעים ביותר בהיסטוריה היהודית, והגשמת תקווה בת אלפי שנים. אלא שלציבור הדתי, על גווניו השונים, הייתה תרומה שולית למדי למפעל הרואי זה. אי-המעורבות של ציבור זה ושל מנהיגיו במהלכים שהובילו להקמת המדינה הייתה חייבת להיטבע כשבר עמוק ובסיסי - שבר בכוחה של האמונה לתקן את טראומת העקירה והגולה. ציבור זה היה צריך למצוא דרך להתמודד עם העובדה שלקיום האמוני, שהצליח לשמר את הזהות והתקווה בתנאים כמעט בלתי אפשריים - לא היה שום תפקיד משמעותי בהגשמת חזון השיבה לארץ ישראל ותיקון הטראומה. מנקודת מבט דתית, התיקון הציוני-חילוני שבר את קו-הזהות בין הדת לבין הלאום, שֶבֶר שכדי להבין את היקפו ועומקו יש לחזור לאחור, לדפוסי הקיום של העת העתיקה.
בעת העתיקה היו הדת, התרבות והזהות הקבוצתית (שבט, ממלכה, עם) משולבות זו בזו לבלי הַפרֵד. במהלך התקופות הבאות עברו עמים רבים תמורות רבות באופי הזיקות שבין דת ללאום. היהודים, שלא יכלו לקיים חיים לאומיים מלאים באותן תקופות, לא עברו כמובן תמורות מקבילות או דומות. נהפוך הוא - דווקא שימורם של דפוסים ארכאיים (מיתיים בחלקם הגדול) עזר ליהודים לשמר את זהותם הדתית-לאומית. כך, למשל, 'סדר זרעים', הראשון בסדרי המשנה, עוסק בהלכות עבודת אדמה. לאורך מאות ואלפי שנים תלמידי חכמים למדו, התווכחו ודנו בסוגיות אלו, ללא קשר מעשי כלשהו לחקלאות ולעבודת אדמה. דפוסי אמונה וקיום עתיקים אלה, הם שנמצאים תחת איום מתמיד מאז היווצרותה של התנועה הציונית, הקמת מדינה חילונית באופייה ו'חזרה' לחקלאות מעשית, השונה בכל מובן שהוא מהחקלאות של ימי בית ראשון ושני. במושגים פסיכואנליטיים, הציבור הדתי מקובע בדפוסי אמונה וקיום, שלא חלו בהם שינויים של ממש מאז העת העתיקה.
אי-יכולתן של הקהילות הדתיות לסוגיהן להתמודד, באופן גלוי ופתוח, עם השבר ועם השלכותיו, גרמה להתעצבותן של שתי תנועות גדולות, שכל אחת מהן נתנה לו מענה כמעט מנוגד לזה של רעותה.
הקהילות החרדיות שהגיעו לארץ הכחישו שהיה כאן בכלל תיקון. מבחינתן, הגאולה הלאומית עוד לא התרחשה, והם מחכים לה בישראל - כשם שקהילות אחרות שלא הגיעו לישראל מחכות לה בארצות שונות. את הכחשת החזרה ואת המשך הגלות – כעת כגלות פנימית - הם סימנו באמצעות "חיקוי" מוקצן ודמיוני של מאפייני אורחות החיים בקהילות יהודיות במזרח-אירופה במאות קודמות. המענה (הסימפטומטי) של הקהילות הדתיות-לאומיות הגיע מאוחר יותר - אחרי מלחמת ששת הימים. תנועת ההתנחלות הייתה להכרזה, שהחזרה הציונית-חילונית לא הייתה אלא רקע וחזרה גנרלית ל"שיבת ציון" האמיתית:
*התחרדות הקהילות שהגיעו מהמזרח הקרוב (ומיוצגות על-ידי תנועת ש'ס) סיבותיהן שונות. קהילות אלו לא עלו לארץ, אלא הועלו אליה. אימוץ אורח חיים המכחיש את הקמת המדינה מסמן עבורן את הכחשת אי-יכולתן לקחת חלק פעיל ויוזם בחזרה ובתיקון הטראומה.
החזרה ל'ארץ האבות' מתנהלת כאילו מעולם לא הייתה גלות - תוך ניסיון לחזור גם לחוקים ולאורחות החיים של היהודים בעת העתיקה - לפני הגלות. בשני המקרים לא מדובר בתנועות אזוטריות ושוליות, אלא כאלו שמכתיבות את סדר-היום החברתי, הפוליטי, הביטחוני והמדיני כבר עשרות שנים (וזאת תוך שימוש מושכל ומתוכנן היטב ביתרונן הפוליטי, כלשון-מאזניים פרלמנטרית של החברה בישראל).
תנועות אלו מגלות נחישות ויכולת לנצל כל הזדמנות פוליטית כדי לקדם את מטרותיהן. במובן זה כישורי ההתמצאות שלהן במציאות העכשווית עולים על אלה של גופים חברתיים ופוליטיים רבים אחרים (שאמורים לייצג את המציאות באופן תואם יותר). העניין הוא, שכישורים אלה משרתים למעשה מטרות מעורפלות של מציאות שאף פעם לא התקיימה בפועל, וגם לא יכולה להתממש. הרכב הממשלה הנוכחי ממחיש את השתלטותם של הסימפטומים האלה על סדר-היום הציבורי - 'סימפטומים' באותו מובן שהתכוון אליו פרויד: דפוסי התמודדות מעוותים ומשובשים, שמסתירים את הטראומה ובו-בזמן מצביעים עליה. הסימפטומים, כדפוסי התמודדות, מתקיימים ופועלים כאילו אין מציאות אלא הם, ואינם חשופים ללמידה מהניסיון, להתאמה חוזרת ונשנית להשתנוּת הנסיבות, וכן הלאה.
במבט לאחור מתברר, שהתיקון שהובילה התנועה הציונית-חילונית כבר הכיל בתוכו את גרעיני הקשיים והשיבושים המאפיינים את ההווה. התיקון החילוני לא הביא בחשבון את גודל השבר שנוצר בציבור הדתי, ואת היקף אי-היכולת שלו להתמודד איתו. התרבות הישראלית-יהודית העכשווית יכולה לתקן את עצמה - רק אם תהייה מסוגלת לקיים דיון פתוח וגלוי בשבר הסמוי שחווה וחווה הציבור הדתי. כל זמן ששבר זה נשאר סמוי ולא נחשף, הוא ימשיך לייצר סימפטומים הרסניים.
בכל מקרה מדינת ישראל, אם חפצה בקיום, לא יכולה להרשות לעצמה שישלטו בה שתי קבוצות: אחת שמכחישה או מבטלת את משמעות העקירה מהארץ, והשנייה שמכחישה ומבטלת את משמעות החזרה אליה.
