דרכה של אתי הילסום אל עצמה ואל האמונה (כתר, 1985)
דרכה של אתי הילסום אל עצמה ואל האמונה (כתר, 1985)
התפרסם לראשונה באתר 'סימניה'
במרץ 1941 פותחת אתי הילסום, צעירה יהודיה בת 27, את יומנה. יומן שדפיו האחרונים נכתבו, ככל הנראה, בסוף שנת 1942. הדברים מתרחשים באמסטרדם ואחר-כך במחנה וסטרברוק. די בשורות מעטות אלו בכדי להעיד, שגורלה של אתי כמוהו כגורלם של מיליוני יהודים באירופה באותם ימים: המקום, הזמן, מסגרת-החיים וסיומם במחנות הריכוז וההשמדה.
בתוך אותה סביבת-חיים כל-כך מסופרת, חוזרת על עצמה ועגומה, מצטרף הקורא למסע לתוך תוכו של עולם פנימי שהוא כה ייחודי עד שכמעט ולא ניתן למצוא דומים לו, לא רק בין בני עמה ותקופתה של אתי, אלא שגם מי שמרחיק לכת אל מקומות, עמים וזמנים אחרים, יתקשה למצוא לה שם אחיזה ומקבילות של ממש. ויאמר מיד, כמו בתעודות אנושיות רבות אחרות, שגם ביומן זה ימצאו רבים מחשבות, התלבטויות ומלחמות פנימיות הקרובות לליבם ולעצמם, ועדיין אני סבור, שאת אותו מעשה פנימי, ההולך ונפרש במהלך היומן, לא ניתן בעצם להבין. בשורות הבאות ברצוני לנסות ולהוליך את עצמי ואת הקורא עד לאותו מקום שממנו לא ניתן להמשיך יותר, ובתוך כך לחלוק עמו את ידיעתי עד כמה רחוק כל אחד מאיתנו מעולמה של אתי הילסום ועד כמה אין ביכולתנו להבין את גודל המעשה שלה.
כמה חודשים לפני פתיחת היומן פוגשת אתי את הפסיכוכירולוג יוליוס שפיר. היא מתקבלת אצלו לטיפול ומאוחר יותר נעשית גם למאהבת שלו. יוליוס שפיר פיתח תורת קריאה משלו בכף יד, היה תלמידו של יונג ואישיות מיוחדת ביותר. ככל שניתן לשפוט, המפגש של אתי עם שפיר היה הקטליזאטור לאותו מסע פנימי לתוך עצמה. אך המסע שלה הרחיק לכת הרבה מעבר למה שיכול היה שפיר להציע ולהכיל בעצמו. בתוך תוכה של הנוראה במלחמות פותחת אתי בתהליך של תיקון עצמי עקבי ושיטתי. המעשה כשלעצמו רחוק מלהיות מובן מאליו, אך עדיין נמצא בטווח המעשים המוכרים לנו מימים כתיקונם. המקום שאליו הוליכה אתי את עצמה הוא הרבה מעבר למוכר לנו והרבה מעבר למה שהיינו מקבלים כתוצאה מניחה את הדעת של תרפיה שהגיעה לכלל סיום. ננסה אם כן ללכת צעד נוסף בעקבותיה של אתי.
את עולמה הפנימי בונה אתי בתוך ולקראת מציאות, שעד לאותה מלחמה הייתה בבחינת הזיות וחלומות בהקיץ של הדוגמאות המאוסות והשוליות ביותר של המין האנושי. אלא שהשוליים מצאו את דרכם למרכז ולשלטון וההזיות היו למציאות. תגובת הנגד הפרטית והאישית של אתי לאותה מציאות נוראה הייתה בבניית עולם פנימי מפליא ביופי, בטוב ובשמחת-החיים המעצבת אותו והוא היפוכה של המציאות הסובבת. כמעט ואפשר לומר: תעוזתו וחוצפתו של השמח בחלקו בתוך עולם מתוח, קודר ומסוכן. ובכל זאת, גם כך יכולים אנו לומר שעדיין הדברים הם בתחום המוכר לנו והניתן להבנה: להתנתק מהמציאות, להעתיק את המבט פנימה ולקחת לתוכך רק את אותם מגעים, ספרים ורגעים יפים וספורים שיש למציאות החיצונית להציע. לא היה זה קל באותן שנים אבל עדיין ניתן להבנה. אך המעשה של אתי הוא הרבה מעבר לכך.
כאשר ההצקות, האיסורים, הגזרות והצווים נעשים דחופים וקשים מיום ליום בונה אתי את עולמה הפנימי לקראת שלווה ומנוחה שאינם ניתנים לערעור וזעזוע. כאשר האיום על החיים עצמם נעשה מוחשי יותר ויותר היא בונה את עולמה הפנימי בקצב שלה ומתוך תחושה שהחיים הם נצחיים. רק מי שוויתר על הכול ויכול למצוא בתוך עצמו את המנוחה הגדולה, יכול גם לכרוע ברך, להתפלל ולחוש שאולי אולי הוא נוגע, ולו להרף עין, באותו מקור אין סופי של כוח – באלוהים. רק מי שוויתר על החיים יכול לחוות אותם כנצחיים ולהרגיש קרוב אל נצח הנצחים ולשאוב מכך עידוד.
האלוהים של אתי הילסום הוא האלוהים של גדולי המיסטיקנים מכל הזמנים ומכל הדורות. כמוהם היא מכינה את עצמה לוותר על כל הזדקקות לסיוע מבחוץ: אהובים, ידידים, משפחה, ספרים וגם על היומן עצמו. כמוהם היא מוליכה את עצמה אל מעבר לפחד, לשנאה, לטינה ומעבר לצפייה ולתקווה. כמוהם, פניה אל המנוחה והשלווה הגדולה – תחנתם האחרונה של כל המיסטיקנים הגדולים. אך מה שעשו הם, מרוחקים מהמולת החיים, במנזרים מבודדים ובטוחים, או במדבריות שוממים, שלווים ובלתי-משתנים, עשתה אותה יהודיה קטנה בלב-ליבה של הגדולה והאכזרית במלחמות. מה שעשו הם במהלך עשרות שנים של אימונים והתנסויות, עשתה היא בתוך פחות משנתיים.
מאה שנים קודם לאותם ימים כתב קירקגור, בהתכוונו למעשה העקידה, שלהבין משמעו לחשוב ולחוות בתוכך את המעשה. אותו רב-אמן של ההתנסות העצמית מנסה בדמיונו ובחוויותיו ללוות את אברהם המוביל את יצחק להר המוריה. על פסגת ההר הוא נעצר. אין הוא יכול להמשיך אל מעשה העקדה עצמו, שגדול הוא מדי מכדי שניתן יהיה לחוות אותו - במלוא עוצמתו ובעומק האמונה שבו. כותב קירקגור "אינני יכול להבין. במובן מסוים אינני יכול לקבל ממנו מאומה זולת השתאות".
מעשה העקידה הוא מיתוס מימים רחוקים. יומנה של אתי הילסום הוא מזמנים קרובים הרבה יותר והוא פורש את עצמו דף אחר דף, יום אחר יום וכאילו נותן לנו אפשרות להתקרב אליה ולקחת חלק בעולמה הפנימי והאינטימי ביותר. אך במהלכו השלם מעשה התיקון העצמי שלה איננו ניתן להסבר והבנה. גדול הוא מדי בעוצמתו ובמידותיו מכדי שנוכל לחוות אותו במלואו בתוך עצמנו. במובן מסוים לא ניתן לקחת ממנו מאומה, זולת השתאות ונחמה שאדם כמוה נמצא בכלל בטווח האפשרויות של המין האנושי.
התפרסם לראשונה באתר 'סימניה'
במרץ 1941 פותחת אתי הילסום, צעירה יהודיה בת 27, את יומנה. יומן שדפיו האחרונים נכתבו, ככל הנראה, בסוף שנת 1942. הדברים מתרחשים באמסטרדם ואחר-כך במחנה וסטרברוק. די בשורות מעטות אלו בכדי להעיד, שגורלה של אתי כמוהו כגורלם של מיליוני יהודים באירופה באותם ימים: המקום, הזמן, מסגרת-החיים וסיומם במחנות הריכוז וההשמדה.
בתוך אותה סביבת-חיים כל-כך מסופרת, חוזרת על עצמה ועגומה, מצטרף הקורא למסע לתוך תוכו של עולם פנימי שהוא כה ייחודי עד שכמעט ולא ניתן למצוא דומים לו, לא רק בין בני עמה ותקופתה של אתי, אלא שגם מי שמרחיק לכת אל מקומות, עמים וזמנים אחרים, יתקשה למצוא לה שם אחיזה ומקבילות של ממש. ויאמר מיד, כמו בתעודות אנושיות רבות אחרות, שגם ביומן זה ימצאו רבים מחשבות, התלבטויות ומלחמות פנימיות הקרובות לליבם ולעצמם, ועדיין אני סבור, שאת אותו מעשה פנימי, ההולך ונפרש במהלך היומן, לא ניתן בעצם להבין. בשורות הבאות ברצוני לנסות ולהוליך את עצמי ואת הקורא עד לאותו מקום שממנו לא ניתן להמשיך יותר, ובתוך כך לחלוק עמו את ידיעתי עד כמה רחוק כל אחד מאיתנו מעולמה של אתי הילסום ועד כמה אין ביכולתנו להבין את גודל המעשה שלה.
כמה חודשים לפני פתיחת היומן פוגשת אתי את הפסיכוכירולוג יוליוס שפיר. היא מתקבלת אצלו לטיפול ומאוחר יותר נעשית גם למאהבת שלו. יוליוס שפיר פיתח תורת קריאה משלו בכף יד, היה תלמידו של יונג ואישיות מיוחדת ביותר. ככל שניתן לשפוט, המפגש של אתי עם שפיר היה הקטליזאטור לאותו מסע פנימי לתוך עצמה. אך המסע שלה הרחיק לכת הרבה מעבר למה שיכול היה שפיר להציע ולהכיל בעצמו. בתוך תוכה של הנוראה במלחמות פותחת אתי בתהליך של תיקון עצמי עקבי ושיטתי. המעשה כשלעצמו רחוק מלהיות מובן מאליו, אך עדיין נמצא בטווח המעשים המוכרים לנו מימים כתיקונם. המקום שאליו הוליכה אתי את עצמה הוא הרבה מעבר למוכר לנו והרבה מעבר למה שהיינו מקבלים כתוצאה מניחה את הדעת של תרפיה שהגיעה לכלל סיום. ננסה אם כן ללכת צעד נוסף בעקבותיה של אתי.
את עולמה הפנימי בונה אתי בתוך ולקראת מציאות, שעד לאותה מלחמה הייתה בבחינת הזיות וחלומות בהקיץ של הדוגמאות המאוסות והשוליות ביותר של המין האנושי. אלא שהשוליים מצאו את דרכם למרכז ולשלטון וההזיות היו למציאות. תגובת הנגד הפרטית והאישית של אתי לאותה מציאות נוראה הייתה בבניית עולם פנימי מפליא ביופי, בטוב ובשמחת-החיים המעצבת אותו והוא היפוכה של המציאות הסובבת. כמעט ואפשר לומר: תעוזתו וחוצפתו של השמח בחלקו בתוך עולם מתוח, קודר ומסוכן. ובכל זאת, גם כך יכולים אנו לומר שעדיין הדברים הם בתחום המוכר לנו והניתן להבנה: להתנתק מהמציאות, להעתיק את המבט פנימה ולקחת לתוכך רק את אותם מגעים, ספרים ורגעים יפים וספורים שיש למציאות החיצונית להציע. לא היה זה קל באותן שנים אבל עדיין ניתן להבנה. אך המעשה של אתי הוא הרבה מעבר לכך.
כאשר ההצקות, האיסורים, הגזרות והצווים נעשים דחופים וקשים מיום ליום בונה אתי את עולמה הפנימי לקראת שלווה ומנוחה שאינם ניתנים לערעור וזעזוע. כאשר האיום על החיים עצמם נעשה מוחשי יותר ויותר היא בונה את עולמה הפנימי בקצב שלה ומתוך תחושה שהחיים הם נצחיים. רק מי שוויתר על הכול ויכול למצוא בתוך עצמו את המנוחה הגדולה, יכול גם לכרוע ברך, להתפלל ולחוש שאולי אולי הוא נוגע, ולו להרף עין, באותו מקור אין סופי של כוח – באלוהים. רק מי שוויתר על החיים יכול לחוות אותם כנצחיים ולהרגיש קרוב אל נצח הנצחים ולשאוב מכך עידוד.
האלוהים של אתי הילסום הוא האלוהים של גדולי המיסטיקנים מכל הזמנים ומכל הדורות. כמוהם היא מכינה את עצמה לוותר על כל הזדקקות לסיוע מבחוץ: אהובים, ידידים, משפחה, ספרים וגם על היומן עצמו. כמוהם היא מוליכה את עצמה אל מעבר לפחד, לשנאה, לטינה ומעבר לצפייה ולתקווה. כמוהם, פניה אל המנוחה והשלווה הגדולה – תחנתם האחרונה של כל המיסטיקנים הגדולים. אך מה שעשו הם, מרוחקים מהמולת החיים, במנזרים מבודדים ובטוחים, או במדבריות שוממים, שלווים ובלתי-משתנים, עשתה אותה יהודיה קטנה בלב-ליבה של הגדולה והאכזרית במלחמות. מה שעשו הם במהלך עשרות שנים של אימונים והתנסויות, עשתה היא בתוך פחות משנתיים.
מאה שנים קודם לאותם ימים כתב קירקגור, בהתכוונו למעשה העקידה, שלהבין משמעו לחשוב ולחוות בתוכך את המעשה. אותו רב-אמן של ההתנסות העצמית מנסה בדמיונו ובחוויותיו ללוות את אברהם המוביל את יצחק להר המוריה. על פסגת ההר הוא נעצר. אין הוא יכול להמשיך אל מעשה העקדה עצמו, שגדול הוא מדי מכדי שניתן יהיה לחוות אותו - במלוא עוצמתו ובעומק האמונה שבו. כותב קירקגור "אינני יכול להבין. במובן מסוים אינני יכול לקבל ממנו מאומה זולת השתאות".
מעשה העקידה הוא מיתוס מימים רחוקים. יומנה של אתי הילסום הוא מזמנים קרובים הרבה יותר והוא פורש את עצמו דף אחר דף, יום אחר יום וכאילו נותן לנו אפשרות להתקרב אליה ולקחת חלק בעולמה הפנימי והאינטימי ביותר. אך במהלכו השלם מעשה התיקון העצמי שלה איננו ניתן להסבר והבנה. גדול הוא מדי בעוצמתו ובמידותיו מכדי שנוכל לחוות אותו במלואו בתוך עצמנו. במובן מסוים לא ניתן לקחת ממנו מאומה, זולת השתאות ונחמה שאדם כמוה נמצא בכלל בטווח האפשרויות של המין האנושי.
