דוקטוראט חלק שני - אבולוציה של 'הסביבה הפנימית'

יואב יגאל
חלק שני
אבולוציה של 'הסביבה הפנימית' (תקציר)
מחקר באבולוציה של מנגנוני תיקון ובמושג 'התפתחות'
רקע
טכסט זה הוא המשך לטקסטים אחרים, שהביא תמצית של מחקר על תהליך השינויים בחשיבה של פרויד בין השנים: 1886- 1895. שנים בהם עיצב פרויד כמה ממושגי היסוד של תורתו והניח את היסודות לשיטת הטיפול הייחודית שלו – הפסיכואנליזה. במהלך אותן שנים סיגל לעצמו פרויד כ-6 שיטת טיפול שונות והחזיק במספר כמעט כפול מזה של מודלים תיאורטיים שיסבירו את הנירוזות, את הטיפול בהן ואת המבנה הנפשי בכלל. ההנחות העומדות בבסיס המחקר היו - שלמרות השינויים הדחופים בשיטות הטיפול ובמודלים התיאורטיים ניתן לקשור את כלל מהלכי-החשיבה השונים של פרויד לכדי לרצף התפתחותי: התפתחות בהבנת פרויד את הניברוזות, הטיפול בהן והמבנה הנפשי בכלל. השינויים עצמם תוארו כתחנות בתהליך רציף ומתפתח. טיוטה לחיבור בשם 'הפרויקט לפסיכולוגיה מדעית' (1) שנכתבה במהלך 1895, הציבה מכשול שנראה בלתי עביר ביחס להנחות המחקר. (ראו: תקציר דוקטוראט)
עד ל'פרויקט' ניתן היה לחשוף את החוטים המחשבתיים הקושרים את תחנות-החשיבה אחת לשנייה, ולהצביע על היגיון פנימי המלכד אותו לרצף אחד. ה'פרויקט' מכיל בתוכו יותר מדי שינויים מכדי שאפשר יהיה להצביע בבירור על הדרך בה הוא מתחבר למה שקדם לו. במצב זה צריך היה להחליט בין כמה אפשרויות: א. וויתור על ההנחה הראשונית, שמשמעותו היא - שתהליך השינויים בחשיבה של פרויד אינו כה עקבי ושיטתי כפי שהערכתי, ויש להביא בחשבון גם גורמים נוספים. שינוי כזה משמעותו היא למעשה וויתור על שתי הנחות המחקר הנוספות ועל המחקר כולו. ב. אפשר להניח, שגם אם לא ניתן למצוא עקיבות פנימית המחברת את ה'פרויקט' לעבודות שלפניו, ניתן להתייחס אליו כ'החלקה' שתוקנה מאוחר יותר. ההיגיון העומד מאחורי תפיסה כזו הוא, שה'פרויקט' לא הושלם ולא פורסם, וממלא אינו מהווה חלק מרצף העבודות שפרויד האמין בערכן. העניין הוא, שרעיונות שפותחו ב'פרויקט' עומדים במרכז שלושת המאמרים הראשונים שפרויד פרסם לאחר נטישתו, והם נוכחים ומשפיעים על עבודות רבות גם בהמשך. ולכן אפשרות זו יורדת גם היא מהפרק.
כל שלושת המאמרים שנכתבו לאחר ה'פרויקט' מסבירים את כלל הפתולוגיות הנפשיות באמצעות התיאוריה הסדוקטיבית – היחשפות טרם זמנה של ילדים למיניות (הרעיון מקורו עוד לפני 'הפרויקט', אלא שאז הוא תפס מקום שולי למדי במכלול המודלים שפרויד פיתח באותה תקופה). תיאוריה זו מהווה את הטעות הקלינית והתיאורטית החמורה ביותר של פרויד והייתה עלולה להביא לקיצה את הקריירה המקצועית והמחקרית שלו כאחת. אין אפשרות להסביר את התעקשותו של פרויד על תיאוריה זו בלי למקם את שורשיה ב'פרויקט'. אבל אם לא ניתן לקשור את ה'פרויקט', ובעקבותיו התיאוריה הסדוקטיבית, לעבודות קודמות, לא נותר אלא להעריך שבמשך כמה שנים פעל פרויד בצורה לא-רציונאלית ולא ניתנת להסבר – בדומה לצורות חשיבה והתנהגויות פתולוגיות אותן יצא לחקור. ג. האפשרות השלישית היא להניח, שמה שנראה למסתכל מבחוץ כלא-רציונאלי מופעל בכ'ז ע'י היגיון-פנימי-סמוי, שאם ניתן יהיה לחשוף אותו אפשר יהיה לקשור את ה'פרויקט' והמאמרים שבאו בעקבותיו, לעבודות שקדמו להם. מטרת החזרה לאחור היא לשחזר פעם נוספת את תהליך החשיבה שהוביל ל’פרויקט’, ע'מ לחשוף את ולזהות את ההיגיון שדחף אותו לכתיבתו.
החזרה לאחור מטרתה לבחון, פעם נוספת, את תהליך-החשיבה של פרויד, אך בפועל נבדקת במקביל גם הפרשנות שלי לתהליך. משמעות הדבר - שאינני מתכוון לחזור לעבודות המקוריות, אלא לבחון אותן עפ'י מאפייניהן ומה שמקשר ביניהן, כפי שהובנו ופורשו על-ידי. מה שמהווה את הפרשנות שלי לפרויד יהווה מכאן ואילך בסיס נתונים שיש לפענח, לקשר ולהמשיג . השינוי בסטאטוס בין המפרש לבין המפורש מורכב כי הטכסט שייחקר בחלק זה, הוא למעשה צרוף, שאי-אפשר עכשיו להפריד אותו לגמרי למרכיביו: צרוף העבודה של פרויד והפרשנות שלי אותה. משמעות הדבר היא, שכלל המחקר שלי, עד כאן, על נתוניו ומסקנותיו, הופך להיות מעכשיו בסיס נתונים למחקר נוסף. הצורה בה ארגן פרויד את נתוניו, הסבריו והמשגותיו והפרשנות שלי אותן, יהוו יחדיו את הנתונים להסבר והמשגה נוספת: המפרש הופך להיות המפורש, וההמשגה לנתון. למעשה נעשה כאן מחקר על גבי מחקר, מה שאינו משנה את העובדה, שמסקנות המחקר השני, המתחיל כאן, יצטרכו להיות מוערכות כמו כל מחקר אחר: שיטתיות, קוהרנטיות ובכללו של דבר - היכולת לפתוח כיווני חשיבה ומחקר חדשים ולתרום להבנה מקפת יותר של מבנה החשיבה האנושי.
השוני המשמעותי ביותר בין החלק הראשון לשני הוא בשפה המושגית בה מוצגים ומנותחים נתוני-החשיבה של פרויד. בצעדי-החשיבה שלו, שזוהו בחלק הראשון, מהווים בסיס נתונים להמשגה נוספת – תיאור תהליך החשיבה במונחים מערכתיים-סטרוקטוראליים. לא ידוע לי על עבודה קודמת אחרת המתארת תהליך חשיבה קונקרטי-ומסוים בדרך דומה. העבודה הקרובה ביותר המוכרת לי לתיאור תכני חשיבה בשפה סטרוקטוראלית היא של פיאז'ה. השוני בין צורת הדיון שתפותח בהמשך לבין תפיסת פיאז'ה הוא בשלוש נקודות משמעותיות:
א. פיאז'ה תיאר את שלבי התפתחות החשיבה מילדות לבגרות. המחקר הנוכחי מתמודד עם התפתחות המתחוללת בחשיבה בוגרת. ב. פיאז'ה חקר את התפתחות החשיבה אצל ילדים בכלל. כאן מדובר בתהליך חשיבה של אדם מסוים ובתקופה מסוימת של התפתחותו. ג. התפיסה הסטרוקטוראלית, שבאמצעותה יתוארו וינותחו נתוני החשיבה של פרויד קרובה לזו של פיאז'ה אך אינה חופפת לה. הרעיון העומד בבסיס התפיסה שתפותח בהמשך מקורו ברעיון ה'סביבה הפנימית' של הפיזיולוג הצרפתי קלוד ברנארד.
לערך בתקופה בה פירסם דארווין את מוצא-המינים, גיבש - מי שהניח את יסודות המחקר הפיזיולוגי המודרני החוקר הצרפתי קלוד ברנארד (Claude Bernard) (1813-1878) - את מושג 'הסביבה הפנימית' ((milieu interieur*. בדומה לסטאטוס של רעיון הברירה הטבעית בחשיבה של דארווין, רעיון הסביבה הפנימית הוא הבסיס והמסגרת המנחה ומסבירה את כלל מחקריו הרבים של קלוד ברנארד. בזמנו נאמר עליו שהוא גילה יותר עובדות משמעותיות מאשר כל הפיזיולוגים בעולם יחד (2). רוב הגלויים של ברנארד בתחום הביולוגיה הרגולרית תקפים גם היום. רשימה חלקית של מחקריו כוללת גלוי פעולת מערכת העיכול, תפקידי הפאנקריאס (pancreas), תפקיד הכבד (liver) בוויסות הסוכר בדם, בידוד הגליקוגן (glycogen) ועוד. שיטות המחקר שהנהיג פועלות פחות או יותר עפ'י אותם כללים שהוא ניסח גם היום ((3. עם זאת האיש עצמו כמעט נשכח, שלא לדבר על רעיון הסביבה הפנימית. יש צורך במחקר היסטורי וסוציולוגי מקיף ומדוקדק ע'מ להסביר את העובדה שחוקר יחיד, שהניח את הבסיס למחקר הפיזיולוגי והשפעתו מגיעה עד ימינו, כמעט ואינו מוכר היום. הסבר חלקי ל'שכחת' רעיון הסביבה הפנימית אפשר ליחס למושג ה'המאוסטאזיס', שהוצע ע'י קאנון כשבעים שנה מאוחר יותר. מושג שבקווים רבים שלו דומה לרעיון הסביבה הפנימית ושהתקבל בקהילה המדעית כמושג יסוד להבנת והסברת תהליכים רגולטיבים באורגניזם.
רעיון הסביבה הפנימית מתאר את האורגניזם כ'מערך מיוחד של גורמים פיזיקו-כימיים שבו - ובו בלבד - מקוימות הפונקציות של המכאניזם החלקיים ושהוא יציב במידה מרובה בפני השפעתם של גורמי חוץ ואינו משתנה מחמת שינוייהם'. במילים אחרות, האורגניזם הוא מערכת, המורכבת מכמה וכמה תת-מערכות, שפעולתם ההדדית מווסתת ושומרת על קביעות הסביבה הפנימית מפני שינויים שמקורם מחוצה לו. לחץ-הדם, רמת הטמפרטורה של הגוף, ריכוז נתון של סוכר בדם ועוד משתנים רבים אחרים, מוווסתים ונשמרים בטווח קבוע, ע'מ שהאורגניזם בכללו יוכל להמשיך ולהתקיים בתנאי-סביבה משתנים. מקובל להניח, שכל שינוי גנטי, המקנה לאורגניזם יכולת התמודדות טובה יותר לאילוצי סביבתו החיצונית, יוצר סיכוי טוב יותר להנציח את עצמו הלאה. האם יתכן שגם כל שינוי גנטי, המוביל לתיאום, וויסות ובקרה טובים יותר בין תת-המערכות הפנימיות, יוצר סיכוי טוב יותר לאורגניזם לקיים ולהנציח את עצמו?
* הרעיון הוצע לראשונה בשנת 1855, ארבע שנים לפני פרסום 'מוצא המינים'.
בערך "הסתגלות" באנציקלופדיה העברית, שנכתב ע'י ישעיהו ליבוביץ (Yeshiahu Leibowitz), נטען 'שבדרך כלל רווח זיהויו עם מושג התאמת החיים לתנאי החים'. בעקבות קלוד ברנארד מביא ליבוביץ גם ניסוח אחר, המדגיש את יכולתו של האורגניזם ליצור בתוכו מנגנונים המאפשרים אי-התאמה יחסית בינו לבין התנאים המשתנים של הסביבה. הסתגלות, במשמעותה זו היא גם - אוטונומיה יחסית של החיים ביחס לסביבה (4). נראה שהביולוגיה בכלל והביולוגיה האבולוציונית בפרט, לא היו מסוגלות להתמודד בו-זמנית עם שתי המשגות כל כך שונות של עמדת האורגניזם ביחס לעולם. העמדה דארווניסטית מדגישה את ההסתגלות וההתאמה, ואילו עמדת ברנארד מדגישה את אי-ההתאמה ואת האוטונומיה ביחס לסביבה החיצונית. להערכתי העמדה הדארווניסטית השתלטה על סדר היום המדעי לא מפני שהיא 'נכונה' יותר, אלא משום שהיא נגישה יותר למחקר.
הקושי של הביולוגיה והביולוגיה האבולוציונית להעריך את פוריות רעיון הסביבה הפנימית קשור לשני היבטים משלימים: א. זיהוי לא מספיק מדויק שלו עם מושג ההומיאוסטאזיס. ב. הרעיון מכיל הסבר אלטרנטיבי, או משלים, לדינאמיקה של האבולוציה. בביולוגיה ההומיאוסטזיס מציין את כושרו של האורגניזם לשמר את איזונו ויציבתו, והפעלת מנגנונים הפועלים כנגד הפרעות ודואגים להחזרת היציבות. רעיון הסביבה הפנימית מכיל יותר מכך. ברנארד סבור ש'בכל יצור חי יש סוג של כוח פנימי המנהל את בטויי החיים באופן שהוא יותר ויותר בלתי-תלוי בהשפעות קוסמיות כלליות. אי-תלות זאת היא פרופורציונית לגובה מיקום היצור בסקאלה של האורגאניזם' (5). המשמעות של פסקה זו ברורה מאוד: האורגניזם חותר לאי-תלות הולכת וגדלה בסביבתו החיצונית ואי-תלות זו גדלה בפרופורציה למיקום שלו בסקלה האבולוציונית. למעשה הסביבה הפנימית פועלת עפ'י תכתיב של שני כוחות או ערכים שאינם בהכרח זהים: קביעות וייצוב (שווה ערך להומיאוסטאזיס) וחתירה לאי-תלות או אוטונומיה (ביחס לסביבה החיצונית, אבל לא רק ביחס אליה, כפי שאראה בהמשך). יוצא, שמנקודת-מוצא שונה לגמרי מזו של דארווין, מגיע ברנארד למסקנה דומה: התהליך האבולוציוני הוא פרוגרסיבי*. אלא שהכוח הדוחף לפרוגרסיביות הוא שונה – שאיפה לאי-תלות - לאוטונומיה.
* דרווין כינה את השתכללות המינים במהלך האבולוציה 'התפתחות מתקדמת' והוא דן בה בספרו 'מוצא המינים'. בתת-פרק שכותרתו 'על הדרגה שאליה נוטה המבנה להגיע'. בין היתר הוא מתלבט שם בשאלה עם רעיון 'הברירה הטבעית' מסוגל להסביר את 'ההתפתחות המתקדמת'. דיון נרחב בנושא זה אפשר למצוא במאמרים הבאים (6).
מה שנכון ברמה הפיזיולוגית נכון אחת כמה וכמה לגבי החיים הנפשיים, שאי-התלות שלהם בסביבתם החיצונים גדולה לאין שיעור. למשל, יש שוני עצום בין אנשים שונים בתגובה ובעמדה הנפשית שלהם ביחס לאותם אירועים סביבתיים. החשיבה גם אינה תלויה בהכרח במה שקורה סביבה - היא יכולה להיות מושפעת מרעיונות שנהגו מאות ואלפי שנים קודם לה ובמקביל יכולה ליצור רעיונות חדשים. ההנחה העומדת בבסיס המחקר הנוכחי זהה לחלוטין לזו של ברנארד – את תהליך-החשיבה של פרויד יש לחקור בזכות עצמו ובמנותק, באופן יחסי, ממה שמחוצה לו. תיאור נתוני-החשיבה של פרויד בשפה מערכתית-סטרוקטוראלית הוא המשך לאותה תפיסה מחקרית, אבל ברמת המשגה כללית יותר.
אבות אבותינו
הצגת תרגום נתוני-החשיבה של פרויד בשפה מערכתית תעשה עפ'י סדר צעדי-החשיבה שהוצגו במאמר הראשון. לתיאור כל אחת מפאזות החשיבה בשפה מערכתית אקדים את תמצית הנושאים שהוא מתמודד עימם באותו זמן. מסיבות שיתבררו בהמשך, בחרתי לכנות במונח 'פאזה' את תרגום כל אחד מצעדי-החשיבה לשפה מערכתית. משיקולים של מורכבות הולכת לגדלה של מהלכי-החשיבה של פרויד, אציג כאן את תרגום שלושת צעדי-החשיבה הראשונים בלבד. שני צעדי-חשיבה נוספים מתוכננים להיות מוצגים במאמר המשך.
פאזה ראשונה - תיקון שלא צלח - בעבודותיו הראשונות מתאר פרויד את הסימפטומים הגופניים האופייניים להיסטריה: רגישות יתר של חלקי-גוף ובמקביל העדר-תחושה בחלקים אחרים, הפרעות בשינה ובחלומות, כאבים במקומות שונים וחולשת-ראיה. העיקרון שמאחורי התופעות - 'צורת תגובה שונה של מערכת העצבים'. אין נזק למערכת העצבים, ובכך שונה הניברוזה ממחלות פיזיות. הסיבה: אירוע חיצוני קשה - טראומה (בדוגמא של פרויד זהו ריב אלים עם האח). מקור המחלה - נטייה גנטית העוברת בתורשה. הטיפול המומלץ ע'י פרויד הוא מגוון של טכניקות הרגעה שונות: מאסז'ים למיניהם, אמבטיות חמות, טיפול בחשמל וכו'. כלומר, מטרת הטיפול היא להרגיע ולנסות להחזיר את המטופל למסלול התקין. הניסיון מלמד שהטיפול אינו יעיל: ההקלה היא זמנית, אם בכלל, והסימפטומים נוטים לחזור. (מכאן ואילך אתייחס למתודות הטיפול השונות של פרויד כאל ניסיונות להחזיר את המצב לתיקנו).
כבר בעבודות אלה יצר פרויד שתי רמות הסבר: 1. הסבר המבוסס על תצפית: יש משהו שניתן להבחין בו מבחוץ = סימפטומים. 2. ברמת ההסבר השנייה מדובר בהיקש או השערה, שאין דרך לבחון אותה ישירות - 'צורת תגובה שונה של מערכת העצבים'. בתיאור נתוני-החשיבה של פרויד בשפת מושגים שונה יש לחפש ניסוחים, שמצד אחד ישמרו על צורת החשיבה שלו ומצד שני יהיו מופשטים ככל האפשר ולא מחויבים למושגים ולתכנים שהעסיקו אותו. בשלב ראשון יש לנסח את רעיונותיו של פרויד במונחים שיבחינו בין שתי הרמות המעסיקות אותו: החיצונית - הגלויה, והפנימית - הסמויה יותר. לצורך כך כיניתי במונח הכללי 'מערכת' את המכלול של פנים וחוץ. תרגום נתוני-החשיבה של פרויד לשפה מערכתית מפגיש אותנו עם מערכת הנתונה בבעיה. כדי להבין את אופי הבעיה, אתחיל לתאר באופן סכמאטי את מבנה המערכת.
נתונה מערכת מסוימת, הבנויה משני מרכיבים:
1. מעטפת (או מעטה חיצוני) הכוללת את כל מה שחיצוני במערכת וניתן לתצפית מבחוץ. למעטפת יש רמה של פעילות או תנועתיות אופייניות לה (מקביל לסימפטומים הסומאטיים-התנהגותיים של ההיסטריה).
2. גרעין המצוי בתוך המעטפת, שיש לו רמת פעילות או תגובה נתונה ( מקביל למה שפרויד היה מכנה 'פעילות עצבית נורמלית').
להלן אכנה את המבנה, הכולל מעטפת וגרעין - 'מערכת ראשונית'.
תיאור צעד-החשיבה הראשון בשפה מערכתית - השלב בו אנו פוגשים את ה'מערכת הראשונית' מתרחש ברגע של שינויים המתחוללים בה כתוצאה ממפגש עם אירוע חיצוני יוצא-דופן (טראומה). כתוצאה מהאירוע יש סטייה מהפעילות הנורמלית - בגרעין שלה. הסטייה היא בצורת הפעילות של הגרעין ולא במבנה הגרעין. יש שינויים גם בקטעים של המעטפת (שווה ערך לסימפטומים). בגרעין המערכת נוצר שינוי ברמת הפעילות המשפיע (או אחראי?) לשינויים בקטעים של המעטפת. סך השנויים בגרעין ובחלקי המעטפת נחווים, ע'י המערכת כהפרעה (השינוי גורם כאב וסבל). פעולת התיקון מכוונת להפחתה ברמת הפעילות של המערכת כולה, באמצעות שיטות הרגעה הפועלות גם ברמת המעטפת וגם ברמת הגרעין (שווה ערך לשיטה האסז'יוגנית - מנוחה, אמבטיות חמות, מאסז', טיפול בחשמל). מטרת פעולת התיקון היא להחזיר את המערכת למצבה שלפני האירוע. המערכת מתוארת מלכתחילה כרגישה, פגיעה וכנוטה להגיב בצורה שונה ממערכות קרובות או דומות לה, בגלל גלגולים קודמים שלה (הצטברות שינויים תורשתיים). פעולת התיקון אינה מצליחה (שווה ערך לאי-הצלחת הטיפולים בשיטה האסתז'יוגנית).
לפני שאמשיך הלאה ראוי להיעצר ולבחון כיצד מתבצע תרגום נתוני-החשיבה של פרויד לשפת מושגים מערכתית. החלק הראשון מתמקד בתיאור צעדי-החשיבה של פרויד ובקשר ביניהם. כל אחד מצעדי-החשיבה הוא תוצאת תמצות ואפיון הסתכלויות ורעיונות כפי שהופיעו בקטע מסוים במחקריו. אותם מאפייני חשיבה מהווים את הבסיס לתרגומם לפונקציות שונות של מערכת. פעולת התרגום היא העתקת המאפיין והפונקציה שלו בתיאור המבנה הנפשי, כפי שפרויד תופס אותו בזמן נתון, לפונקציה דומה במערכת מופשטת-תיאורטית. כך למשל, ההיבט החיצוני של ההפרעה - הסימפטומים - מתורגמים כהפרעה במעטפת המערכת. שינויים בעומק המבנה מתורגמים כהפרעה בגרעין המערכת. שיטת הטיפול מתורגמת לדרך העומדת לרשות המערכת ע'מ להתמודד עם הפרעות. מבחנו של התרגום הוא ביכולתו ליצור תיאור שיטתי, עקבי ורציף לצעדי החשיבה של פרויד ולקשר ביניהם בשפת מושגים מערכתית. אפשר לומר, שזהו ניסיון לזהות סטרוקטורה מחשבתית החבויה בתוך ומעבר לתכנים ולתהליכים הגלויים המעסיקים את פרויד. הניסיון הוא לחשוף, או ליצור סטרוקטורה מופשטת וכללית , ככל שניתן במילים. אם תושג מטרה זו, אפשר יהיה ל'הלביש' את הסטרוקטורה על נושאים שפרויד עוסק בהם, ובדרך זו לבחון איך נוצרו ומהם אותם הזרמים התת-קרקעים שהובילו ל'פרויקט'.
פגשנו את המערכת ברגע של משבר, או שינוי. על סמך התיאור אפשר ללמוד משהו על מה שהיה קודם: יש כאן הנחה סמויה שמדובר במערכת פשוטה למדי, המורכבת ממעטפת וגרעין, שהתחילה לצבור שינויים כבר בגלגולים קודמים (מקור המחלה גנטי). ההפרעה לפעילות התקינה של המערכת (הטראומה) היא כזו שהיא אינה מצליחה לחזור למצבה הקודם. חשוב לחזור ולהדגיש את אופי השינוי במערכת: שינויים ברמת הפעילות של הגרעין, ושינויים במעטפת, שהיקפם וטיבם אינו ברור.
הצעד הבא בתרגום נתוני החשיבה של פרויד לשפת מושגים שונה מחייב הקדמה קצרה. במאמר הראשון עקבתי אחר מהלכי החשיבה של פרויד ובתוך כך הבאתי את השיקולים שלי לאופן בו מתחברים צעדי-החשיבה שלו אחד לשני. בנקודה זו, וע'מ להקל על המשך הבנת תהליך התרגום, אפסח על התהליך המחשבתי (שלי) שהוביל לזיהוי פחות אבסטראקטי ויותר ממוקד של המערכת הראשונית, ותרגום שלה למבנה מוחשי יותר. תהליך הזיהוי והתרגום הוא מורכב מאוד ואינני סבור שבשלב זה הוא תורם להבנת המהלך המחשבתי בכללו, המורכב משני צעדי-תרגום: התרגום הראשון הוא מנתוני-החשיבה של פרויד לשפת מושגים סטרוקטוראלית-מערכתית. התרגום השני הוא משפת המושגים המערכתית לשפת מונחים ביולוגית. תרגום זה מניח שהמערכת מייצגת מעין תא פרימיטיבי, או ליתר דיוק - מבנה סכמאטי של אורגאניזם חד-תאי. במילים אחרות – בבסיס צעדי החשיבה של פרויד נמצאות סטרוקטורות דמוי-אורגאניות. הפאזה הראשונה בחשיבה של פרויד (בהיותה מתורגמת לשפה מערכתית וממנה לשפה אורגניזמית), מפגישה אותנו עם סיטואציה בה מופרעת הרגולציה הנורמאלית והאורגניזם אינו מצליח לרפא את עצמו מאותה הפרעה. ההפרעה עצמה ( = טראומה) היא תוצאת שינויים איטיים לאורך דורות, שלא נחוו עד כה, כהפרעה לפעילות התקינה של האורגאניזם (מקור ההפרעה גנטי). ברגע מסוים השינויים הצטברו למסה קריטית המחוללת שינויים מבניים באורגניזם.
פאזה שנייה - היווצרות רמת פעילות נוסף במערכת - לצד הסימפטומים הגופניים, יש התייחסות גם להפרעות במישור הפסיכולוגי: העצמה או דיכוי רגשות, שינויים במהלך האסוציאציות, רעיונות ועכבות בפעילות הרצון. השינויים הפסיכולוגים הם ברמה לא-מודעת - פעילות מוחית אוטומאטית. הנטייה להיסטריה היא גנטית, אך מושפעת מטראומות, היכולות להתבטא זמן רב אחרי האירוע הטראומטי עצמו (לטנטיות). הטיפול המומלץ - היפנוזה סוגסטיבית. המצב ההיפנוטי נתפס כדומה למצב התודעה בזמן הטראומה, והסוגסטיות אמורות לתקן את השינויים ברמה הפסיכולוגית הלא-מודעת (יש כאן הנחה סמויה על מצבי-תודעה שונים, ועל הקשר בין מצב תודעה חריג בזמן הטראומה, לבין שינויים פסיכולוגים לא-מודעים כתוצאה מהטראומה). השנויים הפסיכולוגים שמחוץ לתודעה (הלא-מודעים), מזוהים עם פעילות עצבית חריגה. מהתיאור עד כאן משתמעות שתי הנחות, שאינן נאמרות במפורש: א. התודעה כוללת בתוכה פעילות פסיכולוגית רגילה. ב. הפעילות הפסיכולוגית הרגילה מזוהית עם פעילות עצבית נורמאלית ותקינה. תרגום הפאזה השנייה לשפה מערכתית יוצר את התמונה הבאה:
את המערכת בפאזה השנייה אנחנו פוגשים ברגע של משבר. אין לנו אינפורמציה גלויה מה קרה למערכת בין המשבר הראשון לשני ויש להקיש על כד בדיעבד על סמך תיאור המשבר השני. הפאזה הראשונה הסתיימה בניסיון המערכת לתקן את החריגה ברמת פעילות של הגרעין עם שינויים במעטפת. למרות שניסיון התיקון נכשל, בתקופה שבין שתי הפאזות הפכה אותה הפרעה או חריגה לחלק תקין ונורמאלי של המערכת. החריגה במעטפת הפכה לשינוי של קבע (למעין מעטפת משנית). החריגה ברמת הפעילות בגרעין, הפכה גם היא לרמת פעילות שונה מזו של המערכת המקורית. מסתבר, אם כן, שקודם למשבר השני התבסס שינוי של קבע במערכת. מדובר באותה מערכת, שעברה שינוי עמוק: יש לה כרגע שתי מעטפות שונות ושתי רמות-פעילות שונות בגרעין. כלומר, בין שתי הפאזות עברה המערכת טרנספורמציה ביחס לעצמה ונהפכה למורכבת יותר. תרגום התיאור משפה מערכתית לשפה ביולוגית - שינויים באורגאניזם פרימיטיבי - יוצר תמונה חדשה: המשבר בפאזה הראשונה הוביל ליצירת רמת ארגון נוספת באורגאניזם: תחילתה של קליטה באמצעות חוש כלשהו (מעטפת חיצונית שנייה) ותחילתה של פעילות עצבית (גרעין משני).
הפאזה השנייה מתארת מצב בו מתחולל משבר נוסף, המתחיל ברמת הקליטה החושית (מעטפת משנית): דרך ערוץ זה ממשיך לחדור "חומר" לגרעין העצבי (המשני). האחרון אינו מסוגל לטפל בסוג הפרעה זו ומסלק אותה לגרעין הראשוני והמקורי של התא. "חומר" זה גורם להפרעה גם ברמת הפעילות של הגרעין המקורי ושל המעטפת שלו (הראשונית). פעולת התיקון העומדת לרשות המערכת בפאזה השנייה (היפנוזה סוגסטיבית) פועלת בשתי רמות: א. להביא לרגיעה ולהפסקת פעולה של המערכת כולה על שתי רמותיה (ההיפנוזה כמצב דמוי שינה). ב. להפנות חומרים מהגרעין המשני (העצבי) שינטרלו את פעולת אלה שחדרו מבחוץ. על תוצאות ניסיון התיקון ניתן יהיה ללמוד בהמשך - בפאזה השלישית, אך כרגע, ראוי להתייחס לכמה נושאים המתבקשים מהקשר המפתיע בין תהליך-החשיבה של פרויד לבין סטרוקטורות דמוי-אורגאניות הנמצאות בבסיסו. כבר בשלב זה ניתן להצביע על דמיון רב בין התפיסה המפותחת ב'פרויקט' לבין השינויים בנתוני- החשיבה שלו כאשר הם מתורגמים לשפה מערכתית-אורגניזמית:
בניתוח האבולוציה של הופעת מערכת העצבים, הניח פרויד, שבמעטה החיצוני ("מעטפת" - במונח שלי) היו רצועות פרוטופלסמה רגישות יותר לגירויים חיצונים מרצועות אחרות. ההשערה של פרויד הייתה, שהתקיים תהליך של היזון חוזר בין הגירויים לרצועה הרגישה להם. סופו של התהליך הוא היווצרות מערכת קליטה חדשה - חושים, וצורת פעילות פנימית חדשה המאפשרת לטפל במה שנקלט - מבנה עצבי ראשוני. התמונה המתקבלת מתרגום תהליך החשיבה של פרויד לשפה מערכתית דומה באופן מדהים לזו המפותחת ב'פרויקט'. הצגת צעדי-החשיבה בשפה מערכתית-אורגניזמית תואמת גם לנתונים ממקורות אחרים לחלוטין. אביא דוגמא אחת לדמיון בתפיסת דרך היווצרות ערוץ קליטה חושי ומבנה עצבי ראשוני, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתרגום נתוני-החשיבה של פרויד לשפה מערכתית-אורגניזמית לבין תיזה שמקורה בנתונים פיזיולוגיים.
בספר החוקר את אבולוצית העין, ממקם המחבר את הופעת הפוטורצפטורים (שהם אבני הבניין של העין) כבר אצל צורות-חיים כמו המדוזה (7). יתר על כן הוא מניח, שצורות החיים הראשונות התפתחו בחושך כתוצאה מכך שהאטמוספירה הראשונית הייתה מורכבת מעננים כבדים שחסמו את אור השמש. יצורים אלה נאלצו למצוא דרכים להגן על עצמם כשנחשפו פני כדור-הארץ לאור השמש. יותר מאוחר נוצלה חשיפה זו ע'י חלק מהמינים ליצירת חוש הראיה כולל מבנה עצבי הקשור בו. השערה זו דומה ותואמת לחלוטין לשחזור תחנת החשיבה הראשונה של פרויד בשפה סטרוקטוראלית-ביולוגית: חדירת חומרים חיצונים המצטברים לאורך דורות בתוך האורגאניזם. ברמה מסוימת נחווית ההצטברות כהפרעה שאין אפשרות לתקנה, אך היא מובילה בסופו של דבר להיווצרות מנגנון חושי-עצבי חדש. הדמיון בתזות יכול ללמד שיש משהו בכיוון הכללי של תרגום נתוני-החשיבה של פרויד לשפה מערכתית ומשם לשפה אורגניזמית, אך לא מעבר לכך.
מכיוון שונה לחלוטין פיתח איליה פריגוג'ין (Prigogin), חתן פרס נובל לכימיה בשנת 1977, רעיון על האופן בו מערכת משכללת את עצמה. הוא הפך, במובן מסוים, על פניה את הפרשנות המקובלת לחוק השני של התרמודינמיקה. עפ'י פרשנות זו - המכונה העיקרון האנטרופי – מערכות תרמודינמיות סגורות חותרות להגיע לאחידות סטאטית תוך התפרקות למרכיביהן. כשהוא מתמקד במצבי אי-יציבות וחוסר-איזון של המערכת, טען פריגוג'ין שבמערכות פתוחות, החשופות לחדירת אנרגיה ואינפורמציה לתוכן, יכול להיווצר תהליך הפוך – היווצרותן של מערכות המתארגנות בתוך עצמן לרמת מורכבות גבוהה יותר (8). תיזה זו עומדת בתשתיתן של עבודות רבות הרואות בארגון-עצמי את הבסיס למימד ההתפתחותי באבולוציה. ניתוח צעדי-החשיבה של פרויד במונחים דמוי-אורגאניזמים, מוסיף לכיוון זה מימד משמעותי שלא קיים כמעט בעבודות אחרות: זיהוי מובחן יותר של הסיבות ואופני פעולת הארגון-העצמי.
במהלך התקופה שבין שתי הפאזות נוצר שנוי מבני נוסף באורגניזם, הקושר את המבנה העצבי למבנה הסומאטי שקדם לו. את סוג הקשר הזה נהוג לכנות בשם 'קשת הרפלקס': מה שנקלט דרך התפיסה החושית עובר לגרעין העצבי ומשם לרמה הראשונית - 'לגוף' ולתגובות המוטוריות שלו. כלומר, השינוי עד לפאזה השנייה משלים את מה שהתחיל בפאזה הראשונה, והופך את רמת הפעילות החדשה פונקציונאלית לאורגאניזם בכללו. המשבר הפורץ בפאזה השנייה קשור בחוסר היכולת לשלוט בכמויות המידע החודרות דרך ערוץ הקליטה העצבי החדש המפעיל את המערכת כולה. הפונקציות ההסתגלותיות שיש לפעולת הרפלקס מוגבלות ומוגדרות, ולא כל מה שחודר דרך ערוץ הקליטה מחייב תמיד תגובה. המערכת הייתה צריכה למצוא דרך ע'מ לשלוט במידע החודר אליה ומפעיל אותה. צורת התיקון החדשה שנוצרה פעלה ע'י כוח נגדי, שנטרל את פעולת הרפלקס (שווה ערך להיפנוזה סוגסטיבית). בשלב זה נתוני-החשיבה של פרויד לא מספקים מידע מפורט על דרך פעולת צורת התיקון והיא תוצג בהרחבה בפאזה השלישית. לפני שאפנה אליה אחזור לבחון מזווית נוספת את מטרת תרגום נתוני-החשיבה לשפה מערכתית.
כפי שיתברר בהמשך הדמיון בין ה'פרויקט' לבין תיאור תהליך החשיבה שהוביל אליו בשפה מערכתית אינו מקרי ויהיה לו ביטוי גם בפאזות החשיבה הבאות. כבר בשלב זה אפשר להציג את הטענה ש - 'הפרויקט' הוא תוצאת ניסיונו (הלא-מודע) של פרויד לשחזר ולחשוף רמת עומק בחשיבה שלו שפעלה מחוץ לטווח המודעות שלו. בדיוק כשם שהטיפולים שלו לימדו אותו שקטעים שלמים מהתהליכים הנפשיים נמצאים מחוץ לטווח מודעות מטופליו, כך גם פעל תהליך החשיבה שלו עצמו: מתחת לרמת התכנים שהעסיקה אותו פעלה רמת עומק נוספת, שרק קטעים שלה חדרו למודעותו. אין חידוש בידיעה, שקטעים נרחבים של כל תהליך יצירתי מתחוללים מחוץ למודעות והספרות העוסקת בנושא מכנה שלב זה בתהליך 'אינקובציה'. החדש כאן הוא בשני היבטים עיקריים א. האפשרות לחדור לתוך מצבי האינקובציה, לחשוף אותם וללמוד עליהם משהו. ב. ההקבלה המוזרה, והלא-מוסברת בינתיים, בין התפתחות החשיבה של פרויד לבין התפתחות מבנים עצביים באבולוציה של החיים. ניסיון להציע הסבר להקבלה זו, ידחה לשלב מאוחר יותר. לפני שאמשיך ראוי להוסיף כמה מלים על התקופות שבין הפאזות.
החלק הראשון התמקד במאמץ לקשור את מכלול התפיסות והשינויים בחשיבת פרויד לרצף מחשבתי אחד. תרגום תחנות החשיבה לשפה מערכתית וזיהוי שלהן כמקבילות לפאזות באבולוציה של מערכת העצבים מלמד, שבמהלך התקופה שבין פאזה לפאזה המשיכו להתחולל שינויים במערכת. אלה אינם רשומים בנתוני-החשיבה של פרויד ויש להסיק עליהם על בסיס השוני בין כל שתי פאזות. בדרך אחרת אפשר לומר, שצעדי-החשיבה של פרויד משחזרים מצבי משבר באבולוציה, אבל בין מצב משברי למשנהו ממשיכה להתרחש השתנות הדרגתית, שאינה נתפסת או נחווית כמשברית. זאת היא נקודה נוספת בה שונה תרגום נתוני-החשיבה של פרויד לשפה מערכתית מה'פרויקט'. האבולוציה של השתכללות המערכת העצבית מתוארת ב'פרויקט' כתהליך הדרגתי של למידה ביולוגית. תרגום נתוני-החשיבה מלמד, שבין תקופות של השתכללות הדרגתית מתרחשים משברים, המובילים למעין קפיצת מדרגה ברמת מורכבות המערכת. אחזור להבהיר ולהרחיב נושא זה בהמשך - במיוחד משום שהוא נוגע לוויכוח הנמשך גם בימינו באשר לאופי השינוי האבולוציוני.
לפני שאמשיך לפאזה הבאה אוסיף הערה הנוגעת למקום בו נמצא תהליך החשיבה של פרויד, קודם לה: לאחר שפרויד מתייאש משיטות הטיפול הרפואיות-נוירולוגיות, הוא ממקם את ההיסטריה במישור הנפשי, ומתחיל לטפל בה באמצעות ההיפנוזה הסוגסטיבית. על הקשר שבין היפנוזה להיסטריה הוא לומד אצל שארקו, ועל הטיפול בניברוזות, באמצעות ההיפנוזה הסוגסטיבית, הוא לומד בנאנסי אצל בארנהיים. אפשר לומר שאת הרקע התיאורטי הוא לוקח משארקו ואת המעשי מבארנהיים. בפאזה הבאה הוא מנסה לברר לעצמו את הקשר שבין התיאוריה של מחלת ההיסטריה, שיטת הטיפול בה, ותופעות אופייניות למחלה ולטיפול. בתוך כך מנסה פרויד לעשות אינטגראציה בין שתי האסכולות. הבירור שלו עם עצמו, לגבי טיב הקשרים שבין הטכניקה הטיפולית לבין המחלה, נמשך מספר שנים ( 1891-1888 בערך) ומתפרש על כמה עבודות.
פאזה שלישית - רה-ארגון עצמי - את תהליך הבירור עושה פרויד בכמה צעדים, כשבכל אחד לוקחים חלק כמה מהמשתנים המרכזיים של המשוואה: היפנוזה, סוגסטיה, אוטוסוגסטיה, היסטריה, רמה גופנית, עצבית ונפשית. בצעד הראשון - מתבצעת השוואה בין תופעת ההיסטריה לתופעת ההיפנוזה: ההשוואה מובילה למסקנה שיש הרבה מהמשותף בין הפתולוגיה לבין השלב הראשון של הטיפול בה (היפנוזה), ולכן לא ניתן להבחין ביניהם עפ'י מאפייניהן. בצעד שני - מתבצעת השוואת תפיסות ההיסטריה וההיפנוזה עפ'י האסכולות של שארקו ובארנהיים (זהו למעשה ניסיון לזהות להשוות בין מהות המחלה למהות הטיפול). פרויד מצדד בשארקו, הטוען שאת שתי התופעות יש להבין בהקשר לרגישות יתר של התגובה העצבית. גם השוואה זו אינה מצליחה להצביע על שוני עקרוני בין המחלה לטיפול בה. צעד שלישי - השוואה בין מרכיבי הטכניקה הטיפולית עצמה (היפנוזה וסוגסטיה): כאן מוצא פרויד הבדל המבוסס על מצבי יום-יום: ההיפנוזה דומה למצב שינה והסוגסטיה למצב המכין אותה - אוטוסוגסטיה, שבאמצעותה מכין האדם את עצמו לרגיעה הנדרשת בשביל להירדם. צעד רביעי - את הסוגסטיות והאוטוסוגסטיות יש להבין בהקשר לתכנים המוחדרים לאדם ע'י אחרים (סוגסטיה) או שהוא משכנע בהם את עצמו (אוטוסוגסטיה) ע'מ להסיח את הדעת מכאב וסבל. צעד חמישי - החינוך לחברות (סוציאליזציה) דורש את דיכויים, או הדחקתם , של תכנים ומוטיבים שאינם ראויים ותואמים את דרישות החברה. ההיפנוזה הסוגסטיבית מאפשרת את דיכוי התכנים הלא-ראויים של המחלה והחלפתם באחרים. צעד שישי - להיפנוזה הסוגסטיבית יש עוצמת השפעה גדולה יותר מאשר לסוכני-חיברות אחרים כמו: לחץ ההמון, השפעתם של אנשים בעלי-סמכות וכו'. צעד שביעי - הניסיון מלמד, שהעוצמה האדירה שמפעילה ההיפנוזה הסוגסטיבית נתקלת בהתנגדות קשה, ועקשנית לא-פחות, של המטופל לשינוי מצבו. צעד שמיני - המטופל מתנגד לסוגסטיות של המטפל ע'י סוגסטיות עצמיות - אוטוסוגסטיות - הפועלות כנגד אלו שהמטפל מנסה להחדיר לו. צעד תשיעי - הכוח שיוצר את הסימפטומים הוא אותו כוח שמגלה התנגדות לשינוי - אוטוסוגסטיות שהוצאו מחוץ-לתודעה. צעד עשירי - ההשוואה בין תופעת הסוגסטיה לתופעת ההיסטריה: פרויד סבור שמקור הסימפטומים של ההיסטריה הוא בסוג מסוים של תכנים לא-מודעים - מעין אוטוסוגסטיות הפועלות מחוץ לתודעה. למסקנה זו מגיע פרויד דרך ההתנסות בהתנגדות של המטופל לסוגסטיות: אם יש התנגדות לסוגסטיות של המטפל, סימן שיש אוטוסוגסטיות של המטופל המתנגדות לאקט הריפוי. לדעתו, יש להניח שאותן אוטוסוגסטיות המתנגדות לריפוי הן הגורמות גם לסימפטומים.
צעד אחד-עשר - מסכם את כלל פעולות ההשוואה והבירור בין ההיפנוזה, הסוגסטיה, וההיסטריה: מסקנותיו העיקריות של תהליך ההשוואה הוא זיהוי שני עקרונות המבחינים בין ההיפנוזה להיסטריה: על ההיפנוזה יש לדון בהקשר לרצף של ערות - שינה. על ההיסטריה יש לדון בהקשר לרצף של תכנים-מודעים - תכנים לא-מודעים. משמעות האבחנה היא שיש צורך להבחין בין מצבי-תודעה שונים (שהיפנוזה היא אחת מהם), לבין מידת נגישות התכנים לתודעה (ההיסטריה מייצגת מצב בו תכנים מסוימים אינם נגישים לתודעה). זיהוי שני עקרונות, המבחינים בין המחלה לבין צורת הטיפול בה, מסמן את סיום תהליך ההבהרה ואת סיום תחנת-החשיבה השלישית בתהליך-החשיבה.
לפני שאתרגם את המהלך המחשבתי של פרויד לשפת המערכת יש לשים לב לשוני חשוב בין שתי תחנות-החשיבה הראשונות לשלישית: בראשונות מסביר פרויד את החריגה בפעילות הנפשית כתוצאת הפרעה שמקורה חיצוני (טראומה) ומציע דרכי התמודדות כדי לבטל את תוצאותיה. בתחנה השלישית אין שום גורם חיצוני הדוחף אותו לבחון ולערוך השוואה בין ההיפנוזה להיסטריה. זהו אקט מחשבתי, הנובע מצרכים פנימיים שלו בלבד. היבט נוסף שראוי לשים לב אליו היא נקודת-המבט (שממנה מדווח על מצב המערכת ועל הפרעות ושינויים המתחוללים בה) שאינה קבועה ומשתנה עם שינויים אחרים במערכת. ההפרעה והשינוי נחווים ונתפסים ע'י מנגנונים פנימיים של המערכת. וכיוון שהיא משתנה, משתנים איתה גם מנגנוני הבקרה. אדגים עניין זה בהקשר לשתי הפאזות הקודמות: בראשונה נחווית ההפרעה ע'י המעטפת וגרעין המערכת. ההפרעה מסתיימת בהיווצרות מעטפת וגרעין משניים-נוספים (תחילת המבנה העצבי ואיברי הקליטה שלו). בפאזה השנייה ההפרעה נחווית ע'י המעטפת והגרעין המשניים. כלומר, נקודת-הייחוס השתנתה - התוספת החדשה (שנחוותה בפאזה הראשונה כהפרעה) הופכת להיות גרעין המערכת הישנה ומרכז הבקרה שלה - היא זו שתפקידה להחליט מה יחשב כסטייה והפרעה לפעילות התקינה של המערכת, על שני גרעיניה ומעטפותיה. יותר מכך, אחריות הגרעין המשני על פעילות המערכת כוללת גם שליטה על וויסות רמת הפעילות שלה. אם בפאזה הראשונה רמת הפעילות של האורגניזם וווסתה ע'י הגרעין הראשוני (והיחיד) של המערכת (שווה ערך לשיטה האסתז'יוגנית, שפרויד ממליץ עליה בתחנת החשיבה הראשונה) הרי בפאזה השנייה הוויסות הוא ע'י הפחתת רמת הפעילות במישור העצבי, כלומר באחריות הגרעין המשני (המאוחר יותר בהופעתו באבולוציה) - ההפחתה משפיעה על רמת פעילות האורגניזם כולו (שווה ערך להיפנוזה). משמעות הדבר שהאחריות על וויסות רמות פעילות המערכת כולה מוטלת עכשיו על המבנה החדש (העצבי).
לשם קיצור, אכנה מעתה את המעטפת והגרעין המקוריים - 'הרמה הראשונית' (בשפה מערכתית). תיאור השינויים ב'רמה הראשונית' במונחי האורגניזם והפונקציות שלו יקרא – 'הרמה הסומאטית'. המעטפת והגרעין המשניים יקראו להלן - 'הרמה המשנית' (בשפה מערכתית). תיאור השינויים ב'רמה המשנית במונחי האורגניזם והפונקציות שלו יקרא להלן - 'הרמה העצבית'. בפאזה השלישית מתחיל להתברר שבתוך הרמה המשנית (העצבית) נוצרה פונקצית בקרה, שתפקידה לבדוק את מצב המערכת ופעילותה - גם כאשר אין גורם או אירוע חיצוני שיש להגיב עליהם. כלומר, נוצרת פונקציה שתפקידה לעסוק באינפורמציה: איסוף נתונים, השוואה ביניהם, הוצאת מסקנות והפעלת פונקציות אחרות במערכת ע'מ שיביאו להתנהגות תואמת.
תרגום נתוני-החשיבה של פרויד לשפה מערכתית מאפשר ללמוד משהו גם על משתנים שלמערכת ביולוגית חשוב להשוות ביניהם. ההשוואה הראשונית והבסיסית ביותר היא בין מה שניתן לאפיין כ-תגובה סבילה של המערכת, לבין תגובה אקטיבית שלה. התגובה הסבילה היא מה שעובר על המערכת בעקבות אירוע הנחווה על-ידה כטראומטי (בפאזה הראשונה אלה שינויים ברמת הפעילות התקינה של המעטפת והגרעין). התגובה האקטיבית במקרה זה הוא ניסיון המערכת לחזור למצבה הקודם ולתקן את השינויים שחלו בה בעקבות ואחרי תגובתה הפסיבית לאירוע הטראומטי.
קיים משתנה נוסף המכניס עוד דרגת קושי בהצגת התהליך ברמתו היותר מופשטת: כבר באמצע תהליך הבירור פרויד מסגל לעצמו טכניקה טיפולית חדשה ומתחיל לטפל באמצעות המתודה הקתרטית (בערך ב- 1888/9). משמעות הדבר היא, שקודם לסיום הבירור הוא מתחיל ליישם את מסקנותיו, כשהטכניקה החדשה עוזרת לו להבהיר את רעיונותיו בקשר לסוגסטיה, היפנוזה והיסטריה. הוא מנסח את האבחנה ביניהן ומסיק ממנה מסקנות יישומיות. אל נקודת-המבט המחשבתית מצטרפת אם כן נקודת-מבט נוספת - היישומית, ושילוב שתיהן מסייע לקדם את התהליך-המחשבתי ולהוציא ממנו מסקנות, שכבר יושמו קודם שהסתיים תהליך הבירור (מה מבחין בין היפנוזה להיסטריה). הדברים יכולים להישמע פרדוכסליים כיוון, שיישום מסקנות הבירור, קודם שהבירור עצמו מסתיים, מסיע לסיים אותו ולהגיע למסקנות, שיש ליישמן. אל פרדוכסליות לכאורה זו אחזור בהמשך.
בנקודה זו ניתן לחזור לתיאור הפאזה השלישית, ולתרגם אותה לשפת המערכת. לא ברור מדוע מתחילה המערכת בתהליך בדיקה עצמית אבל ברור שהטריגר לבדיקה אינו חיצוני. כלומר, לא מדובר בצורך הסתגלותי הקשור להתמודדות עם אירועים בסביבה החיצונית. יתכן והצורך נובע מכך שלפחות מנקודת-מבט של מנגנוני התיקון נכשלו שני הניסיונות הקודמים (שתי הפאזות הראשונות) להחזיר את המערכת למצבה הקודם. יתכן גם שהצורך בבירור נובע מכך שבפאזה השנייה נוצרו שני מנגנוני תיקון והמערכת עדיין אינה שולטת בהם היטב. בנקודה מסוימת ברצף האבולוציוני שלה, המערכת מתחילה לבדוק את אסטרטגיית פעולות התיקון שלה את עצמה. התהליך מתבצע ע'י השוואה בין סטיות שנוצרו בפעולת המערכת כתוצאה מאירוע חיצוני לבין פעולות התיקון שלהן.
ההשוואה הראשונה היא בין התגובה הסבילה (היסטריה) של המערכת על שתי רמותיה לאירוע חיצוני (טראומה) לבין תגובת התיקון (היפנוזה), שמטרתה הייתה להביא לרגיעה כללית. תוצאות ההשוואה - לא נמצא הבדל. כלומר התגובה הסבילה ותגובת התיקון דומות עד כדי כך שלא ניתן להבחין ביניהן (שתיהן יוצרות הפחתה או דיכוי בפעילות הנורמלית של המערכת על שתי רמותיה). ההשוואה השנייה היא בין השינויים בגרעין המשני בעקבות האירוע החיצוני (מהות ההפרעה), לבין אמצעי-התיקון (היפנוזה סוגסטיבית). תוצאות ההשוואה - לא-נמצא הבדל. כלומר, גם כאן אי-אפשר להבדיל בין התגובה הסבילה (שינויים ברמת הפעילות העצבית) לבין תגובת התיקון, שמטרתה לנטרל את השינויים שנוצרו ע'י פעילות עצבית נגדית (שעצם פעילותה יוצרת חריגה בפעילות הנורמאלית).
שני צעדי ההשוואה עד כאן, לא גילו שום הבדלים בין התגובה להפרעה לבין תגובת התיקון, ולכן אין אפשרות לענות על שתי הבעיות - מדוע תגובות-התיקון לא הצליחו לנטרל את התגובות להפרעה ומה ההבדל בין צורות התיקון (היפנוזה וסוגסטיה). הצעד השלישי מהווה נקודת מפנה מכריעה באבולוציה של האורגאניזם: פונקצית הבקרה פונה לבחון את אמצעי-התיקון עצמם. ההשוואה השלישית היא בין שני מרכיבי פונקצית התיקון בהקשר לפעילויות המוגדרות כפעולות תקינות ומחזוריות של המערכת בכללה: השוואה בין פונקצית ההרגעה של שני מרכיבי אמצעי-התיקון (סוגסטיה והיפנוזה), לבין מצבי רגיעה ספונטאניים של המערכת (מצב קדם-שינה ושינה). נמצא הבדל - פונקצית הרגעה אחת מזוהת ככללית יותר והשנייה כספציפית יותר. למעשה הספציפית יותר מכינה ומאפשרת את הכללית יותר (הסוגסטיות המכינות את הכניסה למצב היפנוטי מקבילות למצב קדם-שינה). בשפה של מערכת העצבים והפונקציות שלה המערכת מגלה שוויסות רמת הפעילות העצבית ( = פעולת הסוגסטיה), אינו זהה לוויסות רמת הפעילות של המערכת כולה (= היפנוזה). מרגע שנמצא הבדל, מתחילה סדרת צעדים, שמטרתם להבהיר את ההבדל ולהגדיר ביתר בהירות את הפונקציה של כל אחד מהמרכיבים.
יש לומר כמה מילים על חשיבות האבחנה שהמערכת מצליחה לעשות בין וויסות פעילות הרמה העצבית לבין וויסות 'גס' יותר הפועל על המערכת כולה. כדי שהמישור העצבי יביא תועלת הסתגלותית לאורגניזם השלם עליו להיות יכול לווסת את עצמו. ללא יכולת כזו כל מה שנקלט יפעיל את המערכת כולה בלא אבחנה אם לפעולה כזו יש ערך הסתגלותי או לא. קשת הרפלקס היא ביטוי לסוג גירויים הפועלים ללא אבחנה. בלא שליטה על הגירויים עלולה מערכת העצבים לפעול גם כשאין נסיבות שיצדיקו פעולה. במקביל, גם זיכרון תפיסות קודמות יכול להפעיל את המערכת בלא שהנסיבות החיצוניות יצדיקו זאת. בתקופת המעבר שבין הפאזה השנייה לשלישית מתפתח באורגניזם סוג של וויסות עצבי (= סוגסטיה), אבל נראה שלמנגנון הבקרה העצבי אין עדיין אבחנה ברורה בינו לבין הוויסות הגס יותר וגם לא כיצד הוא פועל. בהעדר ידיעה - השליטה על עיתוי הפעלת כל אחד מצורות הוויסות היא בעייתית. מכאן חשיבות הזיהוי - המבחין בין וויסות ייחודי (מישור העצבי) לבין וויסות אחר, שמקורו גם הוא עצבי, אך הוא משפיע על רמת פעילות אורגניזם בכללו. מכאן גם חשיבות המשך הבירור כיצד פועל הוויסות הייחודי ובמה שונה דרך פעולתו מזה הכללי יותר.
ההתפתחות נתפסת בד'כ כתהליך שיפור והשתכללות: למבנה קודם נוספים יכולות וכישורים ההופכים אותו למורכב ו'טוב' יותר באיזה שהוא מובן. תרגום נתוני-החשיבה של פרויד לשפה מערכתית וממנה לשפה אורגניזמית מלמד שתפיסה זו חלקית ולא שלמה: התפתחות היא אומנם תהליך של יותר מורכבות ושכלול, אך מסתבר שכל צעד בכיוון התפתחותי יוצר עימו בעיות מבניות-קיומיות משלו. למשל, היווצרות המערכת העצבית בצורתה הראשונית ביותר בפאזה הראשונה, מעניקה לאורגאניזם יתרון ע'י כך שכושר הקליטה שלו את סביבתו מתחדד וגדל: הוא יכול לקלוט גירויים ממרחק גדול יותר מאשר מסביבתו המיידית. אבל יכולת זו היא בעייתית, כיוון שבהעדר מנגנון משווה או חוסם מגיב האורגאניזם לכל גירוי הנתפס על-ידו (קשת הרפלקס), ללא תלות בצורכי הקיום. בין הפאזה הראשונה לשנייה נוצרו שתי צורות (או מנגנונים) של וויסות עצבי (כך שניתנה תשובה לבעיה זו) אך נוצרה במערכת בעיה מבנית חדשה של אבחנה ותיאום ביניהן. משמעות הדבר היא, שכל שלב התפתחותי מכיל בתוכו, כבר עם היווצרותו, בעיות מבניות הדוחפות לפיתרון ויוצרות את הכיוון לשלב ההתפתחותי הבא (שהוא ניסיון לענות לאותן בעיות מבניות ובו-בזמן יוצר בעיות מבניות חדשות). הכוח הדוחף להתפתחות לא רק שהוא פנימי, אלא שיש לו כיוון – אינטגראציה טובה יותר של בעיות מבניות. מן הסתם יש הקבלה בין אינטגראציה טובה יותר ליתר-אוטונומיה (הרעיון של קלוד ברנאר).
סיכום תרגום צעדי-הבירור מוביל להבהרת אופן פעולת הוויסות העצבי את עצמו. המבנה העצבי מפעיל כוח מנוגד או הפוך בכיוונו לזה המגיע דרך החושים (התפיסה), וע'י כך מנטרל את מה שנתפס כעוצמות חריגות המגיעות מהחוץ (התפיסה) או מבפנים (מהזיכרון). בנקודה זו תהליך הבירור יכול לחזור לנושא הבדיקה המקורי שלו - הבחנה בין התגובה הפסיבית (= היסטריה) להפרעה לבין תגובת התיקון האקטיבית (= היפנוזה סוגסטיבית). המערכת מזהה שהתגובה הפסיבית להפרעה היא כללית (שינויים ברמת הפעילות של כל המערכת - על שתי רמותיה), אבל מקור ההפרעה הוא בגרעין הרמה השנייה: תפיסות קודמות, שאוחסנו בזיכרון מאיימות, מסיבות לא-ברורות, להפעיל את המערכת בדרך לא-תואמת לנסיבות (זיכרונות מסוגלים להפעיל את הגרעין העצבי והמערכת כולה, גם ללא פקוח ושליטה של מנגנון הבקרה). תפקיד מנגנון הבקרה להתנגד להפעלת המערכת שלא בשליטה ופקוח ע'י חסימת דרכם של הזיכרונות ( תיאור זה אנלוגי לחלוטין לדרך פעולת 'ההגנה הראשונית' כפי שפותחה ב'פרויקט'). לעומת זאת, מנגנון התיקון הכללי יותר (= היפנוזה), דומה, בדרך פעולתו, לרמות שונות של פעילות ספונטאנית של האורגאניזם. כלומר המערכת הצליחה לזהות את השוני בין שני מנגנוני-התיקון, את דרך פעולת התיקון של המנגנון הייחודי, ואת הסיבה לקושי שלו להתמודד עם חסימת גירויים חיצונים ופנימיים - זיכרונות שהתעוררו (נראה שההתנגדות שמנגנון הבקרה יכול ליצור עשויה להיות חלשה או חזקה מדי ובמקרים מסוימים הוא מציב מחסום בפני גירויים חשובים למערכת). עפ'י הנתונים נראה שצורת התיקון זו, שנוצרה ע'מ לווסת את פעולת הזיכרון, אינה מספיק יעילה ורגישה לדרישות ההסתגלות. לפני שאפנה לבחון את הפתרונות שנוצרו במערכת בעקבות חשיפת הקשיים, חשוב לרדת לעומק ההישג של תהליך הבדיקה-העצמית.
הערתי כבר קודם, שפרויד מסגל לעצמו טכניקה טיפולית חדשה (למעשה שתיים), לפני שהוא מסיים את בירור האבחנה בין היסטריה להיפנוזה הסוגסטיבית. הבירור מסתיים לאחר שפרויד סיגל לעצמו כבר נקודת-מבט חדשה. כאשר מתרגמים תהליך זה לשפה מערכתית יוצא, שהמערכת השתנתה עוד קודם לסיום תהליך הבדיקה העצמית. מבחינה זו התהליך מוכיח הלכה למעשה את הטענה של המתמטיקאי והלוגיקן קורט גדל על מגבלות יכולת המערכת לבדוק את עצמה. השתנות המערכת ועלייתה בדרגה ברמת-מורכבותה, מאפשרת לה לסיים את הבדיקה, עצם ההשתנות מהווה כבר תיקון התואם למסקנות שיתקבלו לאחר שתהליך ההשתנות כבר החל (כלומר ההשתנות יוצרת דרגת מורכבות נוספת, שבאמצעותה ניתן לסיים את תהליך הבדיקה ואת המסקנות המתבקשות ממנו). העיתוי בו מתחיל פרויד לטפל בטכניקות חדשות (= השתנות המערכת) אינו ידוע באופן מספיק מדויק ע'מ להסיק באמצעותו באיזה שלב של הבדיקה המערכת מתחילה להשתנות. להערכתי, השינוי מתחיל אחרי הצעד השלישי - כלומר, לאחר שהמערכת מזהה הבדלים בין שתי תגובות התיקון שלה.
החידוש המהותי ביותר, שבא לידי ביטוי באופן פעולת המערכת בפאזה השלישית הוא עצם יכולתה לערוך בדיקה עצמית שלא ב'זמן אמת'. הבדיקה נעשית כאקט פנימי של המערכת, שאינו מותנה באירוע חיצוני או תגובה לו. כלומר המערכת מסוגלת לעסוק במידע גם כאשר אינה מגיבה ופועלת ביחס אליו. רק מרגע שתהליך בדיקה מתבצע במנותק מ'זמן אמת', אפשר לדבר על יכולת המערכת לטפל באינפורמציה וביחידות אינפורמציה. בכדי שתהליך כזה יוכל להתקיים צריך שיתקיימו שני תנאים מהותיים:
1. המערכת צריכה להיות מסוגלת לרשום את ההתנסויות שלה, או ליתר דיוק - את התגובות הסבילות והאקטיביות שלה (יכולת שהיא שוות ערך למה שאנו מכנים 'זיכרון').
2. המערכת צריכה להיות יכולה לשחזר בתוכה את רישום התגובות לרמת מוחשיות כזו, שבה היא כביכול יכולה לתפוס, או לחוש אותם מבפנים (יכולת שהיא שוות ערך למה שאנו מכנים 'תודעה').
תמצית השינויים בשלוש הפאזות הראשונות ברצף אבולוציוני יוצרת את התמונות הבאות: הראשונה מתארת את היווצרות אחד או כמה חושים, את המבנה העצבי הקשור בהם ואת החיבור שלו למבנה הסומאטי. השנייה מתארת את תחילת היווצרותו של מנגנון בקרה עצבי. מכאן, ששתי הפאזות הראשונות מתארות את תהליך היווצרות החיבור - תפיסה-פעולה ובקרה על הפעולה. בפאזה השלישית מתואר תהליך בדיקת המערכת את עצמה. יכולת זו מותנית בהיווצרות מנגנון המאפשר שיחזור של מה שנתפס באמצעות החושים, ברמה הקרובה לדרגת החדות והבהירות של התפיסה. מנגנון זה נקרא בשפת היומיום - תודעה. היווצרות מנגנון המאפשר שיחזור תגובות ופעולות במערכת, הוא תנאי ללמידה ובקרה של התנועות הפנימיות - בתוכה. לתפקיד התפיסה של מה שקורה בעולם הסובב, יש שתי פונקציות מרכזיות: א. התמצאות, שמשמעותה - זיהוי ויצירת אבחנות בסביבה החיצונית. ב. בקרה על פעילות המערכת בתוך הסביבה החיצונית. בדומה לכך גם לתודעה ולתפיסה-הפנימית יש פונקציות דומות, המופנות כלפי פנים: יצירת אבחנות ובקרה על התנועות הפנימיות. מדובר בשכלול אותו מנגנון, המקרין תפיסות שמקורן חיצוני שעבר שינוי: מעכשיו זהו מעין מסך דו-כיווני. חלק אחד שלו עוסק באינפורמציות שמקורן בסביבה החיצונית, וצידו השני, החדש יותר, מופנה פנימה. הוא מתייחד ביכולת לשחזר אינפורמציה שמקורה חיצוני שנשמרה בזכרון, ברמה הקרובה לרמה בה היא נקלטה מבחוץ. ברמה אבולוציונית נוצר בפאזה השלישית חיבור בין תפיסה-זיכרון-עיבוד-בקרה-פעולה. משמעות הדבר, שהמערכת הצליחה ליצור השהייה או עכבה בין תפיסה לתגובה ובין זיכרון לתגובה. לראשונה מסגלת לעצמה המערכת יכולת לטיפול באינפורמציה.
אבחן שוב את הדמיון בין תיאור נתוני-החשיבה של פרויד בשפה מערכתית-אורגניזמית לבין ה'פרויקט'. ההקבלה בסדר הופעת התכנים ובצורה הכללית של התפתחות פונקציות שונות במערכת העצבים (ראה פרק ז) היא כל כך גדולה, שהדמיון אינו יכול להיות מקרי. למשל, סדר הופעת הפונקציות הנפשיות - תפיסה, זיכרון, תודעה - זהה לחלוטין, וכן גם עיתוי ודרך פעולת ההגנה הראשונית . אחזור על המסקנה המתבקשת מההקבלה: ה'פרויקט' הוא תוצאת ניסיון לא-מודע ברובו של פרויד לשחזר את תהליך החשיבה שלו עצמו עד ל'פרויקט'. על הדחף שהניעו לכך אי-אפשר עדיין לומר הרבה, אך היות והשחזור היה ברובו אקט לא-מודע, פרויד לא נעזר, ולא היה יכול להיעזר, בעבודותיו הקודמות בכדי לתקן את עצמו. קשה להעריך כיצד ניתן להצליח ללא אפשרות בקרה ותיקון, בפעולת שיחזור מורכבת ומסובכת: כל שיחזור נשען על האפשרות להסתמך על המבנה והתהליך עליהם חוזרים. גם אם מדובר בשחזור תהליך שהמשחזר עצמו. משהו בתהליך, מוכרח להיות ברמה של "מחוץ לעצמו" - כאובייקט, כנתון, כמשהו שהוא שאינו רק שלו, ויש לו קיום בזכות עצמו. במקרה של ה'פרויקט' פעולת השחזור מתבצעת על פעולה קודמת של אותו סובייקט, וניתן לכנותה כ-שחזור של עצמו. ההישג והעוצמה של ה’פרויקט’ היא מהיותו אקט של שיחזור עצמי. הכישלון שלו, הוא מהיותו שיחזור ב'עיניים עצומות', ללא ידיעה שמדובר בעצם אקט של שיחזור ומכאן חוסר היכולת לתקן את עצמו, בהתאמה לעבודותיו הוא. דמיון ה'פרויקט' לפאזה השלישית הוא בתהליך השחזור עצמו: ההישג המרכזי בפאזה השלישית, כמייצגת שלב באבולוציה של טיפול באינפורמציה, הוא בהיווצרות יכולת ראשונית של המערכת לשחזור את תגובותיה היא, לערוך השוואה ביניהן ולהוציא מסקנות. כלומר, המערכת משחזרת פעולות של עצמה.
בנקודה זו ניתן להצביע על שוני משמעותי בין ה'פרויקט' לשחזור תהליך החשיבה של פרויד בשפה מערכתית-אורגניזמית: אחת ממטרות ה'פרויקט' הייתה להסביר את הפונקציות המנטאליות-נפשיות במונחים פיזיקאליים. המונח המרכזי של פרויד לתיאור מה שעובר ומצטבר במערכת העצבים הוא ה'כמות'. המונח המקביל בתרגום נתוני-החשיבה של פרויד לשפה מערכתית-אורגניזמית הוא 'טיפול באינפורמציה'. כיוון שלמונח 'אינפורמציה' יש הגדרות רבות ושונות (בחלקן הן טכניות ופורמאליות) חשוב שלא לטעות בעניין: כאן זה הכוונה היא להקשר הרחב ביותר של המונח, שהוא הקרוב ביותר לשימושו היומיומי. מנקודת-מבט זו מסתבר, שתרגום נתוני-החשיבה לשפה מערכתית-אורגניזמית עוקב אחרי כמה פאזות אבולוציוניות בהשתכללות היכולת של המבנה העצבי לטפל באינפורמציה. השתכללות זו משמעותה גם היווצרות פונקציות חדשות לטיפול בה: קליטה, אחסון, בקרה, ייצוג, עיבוד, שליטה על הפעלת האורגניזם בכללו ועוד. למרות ההקבלה באבולוציה של הפונקציות המנטאליות-נפשיות בין ה'פרויקט' לבין תרגום נתוני-החשיבה שלו לשפה אורגניזמית - תיאור השינויים נעשה בשפה מושגית שונה.
בפאזה השלישית צורת הטיפול באינפורמציה, מאפשרת ניסוח מובחן יותר של המושג 'יחידת אינפורמציה': כל צורת השוואה בין שני משתנים יכולה להיחשב כיחידת אינפורמציה, בתנאי שמדובר בהשוואה בין לפחות שני משתנים משוחזרים. יחידת האינפורמציה הבסיסית ביותר היא השוואה שמנגנון הבקרה עושה בין מצב המערכת לפני ואחרי אירוע כלשהו. מקור האירוע יכול להיות חיצוני או פנימי. מה שחשוב להדגיש שוב ושוב הוא את הבחנה בין תגובה בזמן אמת, לבין שיחזור התגובה. האינפורמציה מוגדרת כאקט הפועל ברמת שיחזור התגובות, לא בתגובות עצמן. ההמשך מנקודה זו יכול להוביל להרבה כיוונים: השוואה בין תגובה משוחזרת לתגובה בזמן אמת, השוואה בין שתי תגובות בזמן אמת, יצירת תוכנית לתגובה בזמן אמת, וכן הלאה. כדי לא ללכת לאיבוד חשוב לזכור את נקודת-המוצא של הגדרת יחידת-האינפורמציה: השוואה בין שני משתנים משוחזרים. על-מנת שתהליך השוואה בין שני משתנים יתקיים, יש צורך במשתנה נוסף - מנגנון בקרה - הפועל בזמן אמת תוך-מערכתי (פעילות המערכת בתוך עצמה). הגדרה מתוקנת של יחידת אינפורמציה הכוללת את המשתנה השלישי היא כדלהלן: תוצאות ההשוואה של שני משתנים משוחזרים הנעשית באמצעות מרכיב בקרה הפועל בזמן אמת פנימי.
אחת ממטרות המחקר היא ללמוד על מושג ה'התפתחות', באמצעות שיחזור תהליך התפתחות החשיבה של פרויד. שחזור תהליך החשיבה שלו עד וכולל ה'פרויקט' מאפשר להציע נוסח ראשוני להגדרת המושג. חשיפה ושיחזור שלוש תחנות-החשיבה הראשונות בשפה מערכתית, מאפשרים לבחון את ההגדרה ומאפיינים נוספים שלה מזווית נוספת: לתהליך התפתחותי יש להתייחס כאל השתנות הדבר ביחס לעצמו. טענה זו מקבלת חיזוק מהעובדה, ששלוש הפאזות מתארות שינוי של מערכת ביחס לעצמה. בנוסף צריך להתקיים תנאי נוסף כדי שניתן יהיה להתייחס להשתנות כאל תהליך התפתחותי: ה'דבר', או המערכת במקרה זה, צריכה להיות מורכבת לפחות משתי רמות שונות בצורת פעולתן. לחילופין, למערכת צריכות להיות לפחות שתי נקודות- מבט שונות המדריכות את פעולתה, ע'מ שהשינויים המתרחשים בה יחשבו כתהליך התפתחותי. גם מאפיין זה מתקיים בשחזור תחנות-החשיבה של פרויד בשפה מערכתית. מאפיין נוסף של ההגדרה הוא, שתהליך השתנות המערכת מורכב מבדיקה, תיאום והסתגלות שתי הרמות הפנימיות אחת לשנייה. גם מאפיין זה מתקיים בתיאור שלושת הפאזות אבל בתוספת מאפיין חדש: תהליך הבדיקה והתיאום נעשה כאקט המשחזר את התנהגות המערכת. אקט השחזור הוא מעין סימולציה של התנהגות המערכת במצבי-אמת. תיאור שלוש הפאזות הראשונות מעשיר את הבנת מושג ה'התפתחות' והגדרתו בעוד מאפיין חשוב, שניתן לכנותו כמאפיין היישומי: תהליך הבדיקה והשינוי הפנימי מלווים בשינוי פעולות המערכת, או עמדותיה, כלפי סביבתה החיצונית (שינוי הסתגלותי ביכולת התמודדות המערכת עם נתוני סביבתה החיצונית). בהקשר הנוכחי - אקט המקביל ליישום המתודות הקתארטית והאנטגוניסטית. הערך המוסף של תהליך הבדיקה והשינוי הוא היווצרות כיוון חדש בתפיסת המערכת את עצמה וסביבתה. ערך מוסף זה מהווה גם סימן למערכת לעצור את תהליך הבדיקה והתאום בו היא עוסקת, ולקבע את מסקנותיה כחלק מהרפרטואר הרגיל של התנהגותה.
סיכום ביניים – התפתחות ואבולוציה של החיים
מה שהתחיל כניסיון לשחזר תהליך חשיבה יצירתי-התפתחותי התברר כמכיל בתוכו ומוביל לשחזור מהלך התפתחותי מקיף הרבה יותר - תחנות בהתפתחות המהלך האבולוציוני בכללו. אינני יודע אם ומתי ניתן יהיה לבחון את הדברים מפרספקטיבות נוספות. כפי שהערתי במאמר הראשון, המדע לא פיתח עד כה מתודות מתאימות להתמודד עם תהליכים התפתחותיים. אינני יודע גם אם שחזור הפאזות האבולוציוניות, באמצעות צעדי-החשיבה של פרויד, הוא מדויק לחלוטין. יש מספיק אינדיקציות להעריך שגם אם אינו מדויק לחלוטין השחזור מהווה קירוב מספיק טוב כדי לבחון באמצעותו שורה ארוכה של שאלות מטווח רחב של נושאים. יתכן ששחזור פאזות אבולוציוניות באמצעות רקונסטרוקציה של תהליך חשיבה יכול להיתפס, לפחות ממבט ראשון, כבלתי מתקבל על הדעת. אך הדברים הם מורכבים מדי ומתאימים מדי לממצאים ורעיונות מתחומים רבים ושונים מכדי שיהיו פריה של ספקולציה דמיונית.
בפסקאות הבאות אנסה למקם את הסטאטוס של האבולוציה ושל השתלשלות המינים בחשיבה התפתחותית.
במהלך הדיון שלו במאפייני הסטרוקטורליזם סוקר ז'אן פיאז'ה (Piaget) טווח רחב של תחומים בהם ניתן למצוא ניסוחים, מודלים וחשיבה סטרוקטוראלית (מתמטיקה ולוגיקה, פסיכולוגיה ומדעי החברה, בלשנות, פילוסופיה, פיזיקה וביולוגיה). כשהוא מגיע לדון באורגניזם הוא אומר את הדברים הבאים: 'האורגניזם החי הוא בעת ובעונה אחת מערכת פיזיקו-כימית וגם מקור פעילותיו של הסובייקט. עם הסטרוקטורות היא מערכת שלמה של טראנספורמציות המווסתת את עצמה – האורגניזם הוא אב-טיפוס לסטרוקטורות. אם היינו מכירים את האורגניזם במידת דיוק ניכרת, הוא היה מספק לנו את המפתח לסטרוקטורליזם בשל טבעו הכפול, כאובייקט פיזי מורכב וכמקור להתנהגות' (9).
בהמשך למיקום האב-טיפוס של הסטרוקטורות באורגניזם, השאלה המתבקשת בהקשר הנוכחי היא, האם ניתן לזהות את האבטיפוס של ההתפתחות? שהרי אפשר לאפיין את ההתפתחות גם כסטרוקטורה דינאמית שיש לה כיוון: מסטרוקטורות פשוטות למורכבות יותר. הביולוגיה, מזהה את אב הטיפוס להתפתחות עם תהליכי האונטוגנזה ומעגל החיים. כאשר מדברים בביולוגיה במונחים ההתפתחותיים, הכוונה היא להיבטים שונים של תהליך זה: אמבריולוגיה, גנוטיפ ופנוטיפ, אפיגנזה, הומאואאורהזיס (מונח שטבע וואדינגטון כדי לאפיין שווי-משקל תנועתי בהתפתחות, שעיקרו קיזוז הדדי של סטיות אפשריות מסביב למסלולים הכרחיים בהתפתחות). יש לזכור, שהאונטוגנזה של יצור נתון כבר נשענת על תהליך ארוך שקדם לה וקבע את מסלולה ההתפתחותי (הגנום). כיוון שהתוכניות הגנטיות נוצרו כחלק מהאבולוציה, מתבקש להניח שהאבטיפוס של ההתפתחות היא האבולוציה כולה על שני מרכיביה – אונטוגנזה ופילוגנזה. מכאן גם הצורך לחקור את האבולוציה מנקודת-מבט ההתפתחותית.
כמו האונטוגנזה גם הפילוגנזה היא תהליך בו המורכב מקורו בפשוט והאידיפרנטי, אבל מכאן ואילך מתנהלת הפילוגנזה באופן שונה. כך למשל, בכל הקשור לקצב השינוי היחס הוא הפוך: באונטוגנזה קצב ההשתנות הולך ונעשה איטי יותר ככל שהאורגניזם מתבגר (ונעשה מורכב יותר) ואילו בפילוגנזה המורכבות מאיצה את עצמה. האונטוגנזה מתחילה את דרכה כתוכנית מוכתבת מראש שמתבצעת (בדרגות חופש כאלה ואחרות) במהלך חיי היצור. האבולוציה התחילה את דרכה, ככל שאנו יודעים, בצורות פשוטות, שקשה להניח שהן מכילות תוכנית מוכתבות מראש לאבולוציה כולה. האונטוגנזה היא תהליך שיש לו שיא שלאחריו באה תקופת יציבות ובעקבותיה ירידה עד הרס מוחלט. באשר לאבולוציה - איננו יודעים. לפחות עד להווה בו אנו חיים, היא פועלת עפ'י עקרונות אחרים (יש נסיגות, אבל היא אינה נהרסת כתוצאה מהן, ואולי אפילו להפך). לשאלה מהו אב הטיפוס של התהליך ההתפתחותי יש לכן משמעויות והשלכות מרחיקות לכת להבנתנו את התנועה של החיים בכלל ואת מושג ההתפתחות בפרט.
נראה שאת התנועה הגדולה של האבולוציה של החיים, זו שהובילה מחד לגיוון עצום של מינים ומאידך להשתכללות הדרגתית שלהם, ניתן להסביר רק עם משלבים את ההסברים של דארווין וקלוד ברנארד יחדיו: שינויים הנובעים מהצורך להסתגל לסביבות משתנות ושינויים הנובעים מהצורך להתמודד עם בעיות מבניות פנימיות. הבנתנו את התהליך ההתפתחותי באבולוציה היא מכרעת, מפני שרק היא יכולה להוביל אותנו להבנה עמוקה יותר של הבעיות המבניות המאפיינות את המין שלנו עצמנו. הבנה שבתורה עשויה גם להוביל להצעת דרכים כיצד ליישב או להתמודד עם אותן בעיות מבניות. זהו סוג המהלכים המתוארים במאמר וכאלה, או דומים להם, עשתה האבולוציה של החיים מגרעינה ועד אלינו (על עבודה בכיוון זה ראה ב- (10)).
מרוכבות מהלכי החשיבה של פרויד בהמשך, ותרגומם למושגים מערכתיים ואבולוציוניים, היא כל כך גדולה, שאין היא מאפשרת להכליל במסגרת מאמר זה פאזות נוספות.לתיאור שתי הפאזות הבאות צריך יהיה להקדיש מאמר נפרד. חשיבותן היא בכך שהן מציגות את הבעיות המבניות שהובילו להיווצרות ההתרבות באמצעות המין את השינויים המבניים הכרוכים בכך, ואת הקשר של אלה למרכזיות המין בתיאוריה של פרויד. במאמר זה ידונו גם נושאים אחרים, שעלו במהלך תרגום הרקונסטרוקציה לשפה מערכתית ולשפה דמוי-אורגאניזמית, כמו שאלת התודעה.