המדע של הסובייקטיבי פרק 4 - פגמים במרקם
המדע של הסובייקטיבי
פרק 4
פגמים במרקם
הנחת העבודה של הטכניקה האנליטית היא, שחלק מכריע ממקור הקשיים והסבל של המטופל נמצאים מחוץ לטווח מודעותו ותודעתו. כדי לקרב את הזיכרונות, ההתנסויות ותכנים אחרים אל התודעה והמודעות על המטפל לחפש סימנים ורמזים לתכנים כאלה בדיבור החופשי והאסוציאטיבי של המטופל. פליטות פה, שיבושי לשון ואי-התאמות ברצף ההגיוני של הדיבור היוו מבחינת פרויד סימנים ורמזים שכדאי להתעכב עליהם ולחפש באמצעותם ודרכם תכנים שנמצאים מחוץ לתודעה. באופן דומה הנחת העבודה של הניסיון לדעת איך פרויד חשב היא, שחלק מתהליכי-החשיבה שלו התנהלו מחוץ לטווח מודעותו ותודעתו. אפילו שהוא היה מודע יותר מרוב ההוגים והיוצרים לקשרים שבין נושאי עניינו ויצירתו לתכנים אישיים, גם הוא לא היה מסוגל לעקוב בפרוט ובשיטתיות הנדרשים אחר תהליך החשיבה של עצמו.
בין השנים 1886-1900 פיתח וסיגל לעצמו פרויד שש שיטות טיפול שונות ומספר כמעט כפול של מודלים תיאורטיים, שיסבירו את המבנה הנפשי, את מגוון הפתולוגיות שלו ויספקו רציונל לשיטות הטיפול בו. למעט כמה תובנות, שאינן מתחברות לכדי רצף ברור, פרויד היה רחוק מלהבין את התהליך שהוביל אותו לסגל ולפתח מספר כזה של שיטות טיפול ומודלים תיאורטיים ולבטח לא את הסדר שלהם. הפסיכואנליזה מניחה שרצף האסוציאציות, השיבושים וההשמטות של המטופל אינו מקרי ודרכם ניתן לחשוף ולהתחבר לתפיסתו האישית- סובייקטיבית את עצמו ואת עולמו. בדומה לכך, הניסיון לענות על השאלה "איך פרויד חשב?" מניח שיש הגיון כלשהו ברצף ובסדר החשיבה שלו – על שינוייו הרבים, שיבושיו, טעויותיו, תיקוניו השמטותיו וכו'. הניסיון לחשוף ולשחזר את תהליך החשיבה של פרויד מצריך לדלג בין שתי רמות הסתכלות: ברמה אחת זהו ניסיון למצוא קווי-חשיבה שיחברו את השינויים הרבים בשיטות הטיפול ובמודלים התיאורטיים לכדי רצף עקבי וקוהרנטי. ברמה השנייה זהו ניסיון לאתר שיבושים, אי-ההתאמות וסימנים אחרים המעידים על פגמים ברצף. פגמים המתפקדים כמסמנים, שדרכם ובאמצעותם ניתן יהיה לחדור לרבדים עמוקים יותר במהלכי-החשיבה של פרויד - כאלה שהיו מרוחקים מתודעתו וידיעתו. רבדים אלה עוזרים מצידם להסביר את רצף החשיבה הגלוי יותר ובמקביל ממקמים את תהליך החשיבה המאוד אישי של פרויד בהקשר רחב יותר של יכולות המבנה הנפשי האנושי והאבולוציה שלו.
ההנחה שניתן ליצור שחזור עקבי ושיטתי של מהלך-החשיבה של פרויד אינו מובנת מאליה. יש להביא בחשבון שניתן לצאת גם מנקודות-ראות שונות לחלוטין. למשל אפשר להניח, שפרויד ניסה גישות ושיטות טיפול שונות, תוך כדי חיפוש אחר האפשרות לעזור למטופליו, עד אשר הגיע לשיטה שתשביע את רצונו. בתוך כך הוא גם חזר ופיתח הסברים לשיטת השונות. לפי קו חשיבה זה אין לצפות שניתן יהיה לזהות משהו שיחבר בין הגישות הטיפוליות השונות וההסברים להן, ולבטח לא משהו שיכתיב את הסדר שלהן.לחילופין אפשר גם להניח, שפרויד היה חשוף לגישות והשפעות שונות, וששורת הגישות והשיטות שאימץ לעצמו, מקבילה פחות או יותר לעיתוי היחשפותו להשפעות השונות עליו (זהו ההסבר המקובל על רוב ההיסטוריונים של פרויד). במקרה כזה אפשר להניח שהסדר בו הלך פרויד אינו מקרי, אבל כיוון שאירועים חיצוניים הם שקבעו את הרצף, הרי שאין שום הגיון פנימי הכרחי ומחייב הקושר את מהלכי-החשיבה שלו.
בשלושת הפרקים הקודמים הוצגו כמה היבטים או קווי-חשיבה שיכולים לחזק את ההנחה, שמה שיכול להיתפס כיחידות שונות, ובלתי-מתיישבות אחת עם השנייה, בשיטות טיפול-מחקר ותיאוריה של ניברוזות, הן למעשה תחנות ברצף מתמשך של תהליך מחקרי-מחשבתי אחד. משמעות הדבר היא, שגם סדר היווצרות שיטות הטיפול והמודלים התיאורטיים שיסבירו אותם אינו מקרי, וניתן לזהות את ההיגיון הפנימי העומד מאחורי סדר זה. להלן כמה מחוטי-החשיבה הקושרים העבודות והתפיסות המשתנות של פרויד לרצף אחד: מעבר הדרגתי מהכוונת המטפל את הטיפול להכוונת המטופל. מעבר הדרגתי מטיפול במה שגלוי וידוע אל הנסתר והלא-ידוע. מעבר הדרגתי מתפיסת מחולל הניברוזה כחיצוני (אירוע טראומטי) לתפיסתו כפנימי ואישי. מעבר הדרגתי מתפיסת הניברוזה כיסוד זר לאישיות שיש לסלקו, לתפיסתה כיסוד שהתנתק מהתודעה ויש לשלבו מחדש. מעבר הדרגתי מהמציאותי ומוחשי לתכנים אישיי וסובייקטיביים. מכיוון שמדובר בהנחת עבודה אינני רואה צורך להצדיק אותה בעוד קווי-חשיבה שיתמכו בה. ברגע שמניחים ששיש רצף בסדר שיטות הטיפול והמודלים השונים, ניתן לזהות קווים מחברים רבים שיצדיקו הנחה כזאת. אך בקווים אלה אין הסבר לכוחות שדחפו והנחו את פרויד ללכת ברצף המסוים שהוא הלך בו. בשביל להתחיל לענות על השאלה 'איך פרויד חשב?' צריך הרבה יותר מתיאור התהליך שהוא עשה, כפי שניתן לטוות אותו באמצעות התכנים היותר גלויים שלו. הנחת הרצף היא נקודת-מוצא לחיפוש אחר פגמים, אי-התאמות ושיבושים מסוגים שונים, היכולים לסתור אותה או לחילופין – להעמיק את הבנתנו ביחס לדינאמיקה ולהגיון של הרצף.
אי-ההתאמה הראשונה מחזירה אותנו למאמר בו הוצג גם המקרה של האם שלא יכלה להניק (ראה פרק שלישי). מבנה המאמר בכללו הוא מהפחות אינטגרטיביים שנכתבו על ידי פרויד. הרושם הראשוני הוא שהוא מציג במאמר שורת נושאים ורעיונות שהקשר ביניהם רופף - צורת כתיבה שאינה אופיינית לו. בהמשך לתיאוריה של הרצון הנגדי ותאור המקרה של האם שלא יכלה להניק מציג פרויד במאמר קטע מהטיפול באמי פון נ. (ראה פרק שני), שהטיפול בה נעשה באמצעות המתודה הקתרטית. הסימפטום שמסב את תשומת לב פרויד הם קולות לא-רצוניים, שאמי הייתה משמיעה מדי פעם תוך כדי השיחה. במהלך הטיפול ותחת השפעה היפנוטית, מתברר שהסימפטום הופיע לראשונה הרבה שנים קודם, כאשר ילדתה הצעירה של אמי סבלה מחום גבוה במשך כל היום, ורק לקראת ערב הצליחה להירדם. ביושבה מותשת ליד הבת הישנה אמרה אמי לעצמה, שעכשיו אסור לה להשמיע שום קול פן תעיר את הבת.
פרויד עצמו לא טורח לחזור ולבחון, אם הרעיון החדש יכול לתת הסבר להסתכלות הקודמת, ויש לחזור ולהזכיר שמדובר באותו מאמר. אין אפשרות להסביר את הניתוק הכל-כך בולט בין מרכיבי המאמר, אלא אם מניחים, שבתוך אותו מאמר עצמו הוא עושה קפיצה מחשבתית, שהיא כל כך חשובה מבחינתו, שכל מה שקדם לה מחוויר ונהפך לשולי במשמעותו, גם אם פורמאלית הוא שייך לאותו טכסט.
הקפיצה המחשבתית הבאה אפילו לא נדרשת ולא נשענת על שום דבר שקדם לה בטכסט - לא בהסתכלויות ולא בהסברים. פרויד מביא אבחנות כלליות מאוד, מעורפלות וגורפות כמו השערת שארקו, 'שבאפידמיה ההיסטרית שרווחה אצל נזירות בימי-הביניים בולט הגוון הארוטי'. או, ש'ילדים המצטיינים בהתנהגות טובה, מוצאים בהיסטריה דרך לשחרור או ביטוי הדחפים הגסים והפרועים ביותר'. דוגמאות אלו משמשות לפרויד קרש קפיצה לעיקרון חדש, אם כי כרמז בלבד, שעל סמך הטכסט ניתן לנסחו בערך כך: המשותף לכל מגוון התכנים האנטיתטים הלא-מודעים, אותם מנסה ה'אגו' לעכב או לחסום, קשור לנושאים מיניים. גם כאן פרויד אינו טורח לחזור ולבחון, אם בשתי התצפיות הקליניות, שהציג במאמר, ניתן למצוא עדות הקושרת אותן עם תכנים מיניים כל שהם.
בפסקה האחרונה דן פרויד בקשר שבין עוויות ועוויתות לא-רצוניות, בעיקר קוליות, לבין ההיסטריה. מהדיון אפשר ללמוד גם משהו על אופי התכנים המיניים, שאין להם מקום בתודעתו של אדם מחונך. ה'טיק' ההיסטרי (אותן עוויתות ועוויות וקולות לא-רצוניים), הוא דרכו של הרצון-הנגדי לבטא את מה שאסור לבטא במילים: 'אותן מילים שכל אחד יודע, אבל את הידיעה הזו הוא מנסה להסתיר מאחרים' (1). לא קשה להניח, שפרויד מתכוון כאן לגסויות מיניות, או סתם מונחים הקשורים למיניות ולהתנהגות מינית, שלא ראוי לומר אותם, ושאדם בן-תרבות נמנע אפילו מלחשוב עליהן. פרויד מודה שאין לו שום עדות, מחולים שלו או של אחרים, לגבי ההשערה שיש קשר בין סימפטומים היסטרים לבין תכנים מיניים לא-ראויים. הדוגמא שהוא מביא נמצאת בקירוב בלבד לאופי הטיק ההיסטרי: מקרה של אדם, ששם הנערה שאהב ללא תוחלת בנערותו, פורץ ממנו ללא שליטה שנים רבות לאחר-מכן.
השאלה המרכזית המתבקשת מהמאמר היא, כיצד הגיע פרויד לרעיון שהנושא המיני הוא העומד מאחורי כלל התכנים הפתולוגיים הלא-מודעים? כאשר הוא עצמו מודה שאיננו יכול להביא אפילו דוגמה קלינית אחת, המצביעה על קשר בין תכנים מיניים לא-מודעים לבין ההפרעה ההיסטרית. לימים יטען פרויד שהגיע לנושא המיני דרך הקליניקה (2), אבל מסתבר שטענה זו נכונה רק באופן חלקי: שיקולים קליניים הובילו אותו לרעיון, אבל עדויות קליניות ישירות נמצאו לו רק אחרי שהתחיל לחפש אותם. לשם כך היה צריך גם ליצור טכניקת חקירה וטיפול חדשה. ראוי גם לזכור שהאפשרות שתכנים מיניים נוטלים חלק בהפרעות הניברוטיות לא הייתה זרה לפרויד וכמה שנים קודם לכן הוא אף מתח עליה ביקורת. כך למשל בערך האנציקלופדי שכתב על ההיסטריה (1887), הוא טען שלדעתו מגזימים בחשיבות המין כגורם במחלה (3). באותה עת היה לו חשוב להראות, שלהיסטריה אין קשר לנזקים פיזיולוגיים באיברים הגניטלים של האישה. במאמר הנוכחי, המין מופיע בהקשר ובתפקיד שונים לחלוטין - כעיקרון-על מארגן של כלל התכנים הפתולוגיים הלא-מודעים. המקום המרכזי שפרויד ייעד למיניות בהסבר ההפרעות הנברוטיות והחיים-הנפשיים בכלל זכה לביקורת רבה. חשוב לכן לנסות ולהבין, כיצד הגיע לרעיון המיניות. אם נצליח לשחזר ולעקוב אחר התהליך עד למקורותיו, נצליח אולי גם להגיע לתשתית ממנה צמח - ודרכה להבנה מעמיקה יותר של הסטאטוס הכול כך מרכזי של רעיון המיניות בתיאורה הפסיכואנליטית.
אתחיל להציג את מסלול החשיבה של פרויד מהמודל להסבר ההיסטריה - הרעיון האנטיתטי או 'הרצון הנגדי'. כזכור, לכל רצון או תוכן מודע מייחס פרויד תוכן או רצון נגדי שאינו מודע. מכיוון שמספר הרצונות המודעים יכול להיות עצום ורב, וחסר כל מכנה פנימי משותף, כזה הוא גם מספרם של הרצונות הלא-מודעים וחוסר הקשר ביניהם. באותה תקופה מסגל לעצמו פרויד טכניקה טיפולית נוספת - המתודה הקתרטית. מתודה זו מאפשרת לו לשחזר את הנסיבות והזמן, בו נוצרו סימפטומים שונים של מטופליו. מבחינה מושגית התוצאה היא דומה: הוא מקבל אין ספור נסיבות להיווצרות תכנים טראומטיים לא-מודעים - ללא שום מכנה פנימי משותף. משמעות הדבר היא, שברגע שפרויד מצליח לחדור מבעד למסך המודעות, ולדעת משהו על תוכנם של התכנים הלא-מודעים - הופכים אלה מבחינתו מעיקרון מארגן סמוי לתופעות שניתן לצפות בהם. חשיפת אופי התכנים הלא-מודעים מציבה את פרויד בפני אין ספור תופעות שאין ביניהן שום קשר. הוא מחפש עיקרון מארגן, שיקשור יחד את מכלול התופעות. עיקרון מארגן זה הוא ה'מין'. עדויות ראשוניות מהקליניקה של פרויד, בהן יש לנושאים מיניים מקום מרכזי מופיעות (במכתבים לידידו פליס) רק כמה חודשים לאחר פרסום המאמר (4). מרגע שפרויד גיבש לעצמו עיקרון מארגן אחר הוא מתחיל לחפש בקליניקה סימפטומים ומופעים אחרים הקשורים להערכתו למיניות, אם באופן ישיר ואם בעקיפין.
העובדה שהרעיון בדבר מרכזיותו של המין להבנת הנירוזות מופיע קודם שלפרויד יש אפילו עדות תצפיתית אחת, אינה מפחיתה מערך הרעיון, אך אין בכוונתי לעסוק בנושא זה כרגע. החשוב כאן הוא, שכלים דומים לאלה שפרויד ניעזר בהם בטיפולים שלו – אי-התאמות ברצף המחשבות כנקודת-מעבר לתכנים חוץ-תודעתיים – ניתנים ליישום גם לגבי תהליך החשיבה שלו עצמו. פעולת השחזור מתבררת כיכולה לתרום לחקירת המרחב הסובייקטיבי לא רק בהקשר הקליני-טיפולי. יותר מכך – העובדה שרעיון כל כך מרכזי לתיאוריה יכול להיווצר קודם לכל תצפית ישירה, אמורה להיות מובאת בחשבון בדיונים המתקיימים בדיסציפלינות אחרות ביחס לשאלת מקורם של רעיונות: פילוסופיה של המדע, לוגיקה, מחקר קוגניטיבי ועוד. אחת ממטרות הספר היא להראות שמחקר במרחב הסובייקטיבי יכול לתרום ולהיות משמעותי בתחומים שמחוצה לו. ניצנים ראשונים של מטרה זו כבר מתחילים להראות את עצמם.
שחזור דרך החשיבה של פרויד מלמדת שמסקנות המהלך המחשבתי שלו הן מפתיעות אבל לא המהלך עצמו. מתחילת דרכו ארגן פרויד את הנתונים שלו בשתי רמות: הרמה הראשונה היא רמת התצפית – הסימפטומים השונים. הרמה השנייה היא יצירת עיקרון מארגן שיחבר ויסביר את הנתונים. העיקרון המארגן הראשון היה כללי מאוד ומעורפל - 'סטיות ברמת העוררות הנורמאלית של מערכת העצבים'. בצעד הבא הוא זיהה את השינויים בפעילות מערכת העצבים עם היווצרות של 'גרעין זר' או תכנים והתנסויות שהוצאו מהתודעה ויצרו מעין 'תודעה משנית'. בצעד הבא הוא מתחיל לזהות את אופי התכנים וההתנסויות הלא-מודעות (רצונות מנוגדים, טראומות שנשכחו). ברגע בו מה שנמצא מחוץ לתודעה נהפך מבחינתו לנגיש לתצפית הוא יוצר עיקרון מארגן חדש, מעורפל ברובו – אך כזה שיש לו את הפוטנציאל לחבר את שתי הרמות (רמת הניתן לתצפית הראשונית ורמת התכנים הלא-מודעים – הניתנים לתצפית גם הם) גם בתוך עצמן וגם בין הרמות.
כאשר מזהה פרויד את המיניות כעקרון מארגן, המושג שלו על הקשר בין מיניות לניברוזות ולחיים הנפשיים בכלל הוא מעורפל מאוד. במהלך השנים שיבואו הוא יחפש בכיוונים רבים ושונים, אך במבנה מחשבתי דומה – ניסיון לזהות מה מרכיב ומכיל את רעיון המין: התנהגויות מיניות (כמו אוננות ומשגל נסוג), קונפליקט בין התאהבות למחויבות אחרות, משאלות שאינן עולות בקנה אחד עם העמדה המוסרית, המיניות הילדותית ושלבי התפתחותה, ניצול מיני של ילדים, פנטזיות, חלומות ועוד כיוונים רבים אחרים. כמה שנים מאוחר יותר מזהה פרויד עיקרון מארגן נוסף לכלל מופעי המיניות על רבדיה ומורכבותה – תסביך אדיפוס. מכאן ואילך, ולמרות שינויים רבים אחרים בתיאוריה ובפרקטיקה, תסביך אדיפוס יהווה את העיקרון המארגן של הפסיכואנליזה – לפחות בגרסה הפרוידיאנית שלה.
את צורת התנועה המחשבתית שלו, בין רמת התופעות הגלויות לרמת הארגון הסמוי, אפשר לתאר גם כתנועת פרישה ומרכוז: פרישת מרחב התופעות, וריכוזן באמצעות רעיון מארגן. ברגע שהרעיון המארגן נפרש בעצמו (ריבוי תכנים לא-מודעים), נוצר רעיון או עיקרון ממרכז ומארגן חדש - המין. הנושאים והתכנים, הנפרשים וממורכזים, יכולים להשתנות. מה שאינו משתנה היא התנועה - פרישה ומרכוז. תנועת חשיבה זו מעמיקה ומבססת את הנחת הרצף והקשר שבין המודלים השונים – בעבודות רבות יוצר פרויד אבחנות וזיהויים שונים של הנושאים המעסיקים אותו וברגע מסוים הוא מרכז אותם לרעיון מארגן חדש, צורת טיפול חדשה או מושגים חדשים. עם יצירת צורת טיפול או מושג חדש, מתחיל תהליך הפרישה מחדש וכן הלאה. עם זאת השאלה למה דווקא המיניות נבחרה כעיקרון-על מארגן נשארה פתוחה ואחזור אליה בהמשך.
דוגמא נוספת להנחת הרצף כנקודת-מוצא לחיפוש אחר פגמים, אי-התאמות ושיבושים מסוגים שונים, מחזירה אותנו למקרה של אליזבט (ראה פרק שלישי). ההיגיון הפשוט היה מצפה, שאם אין לפרויד סיבה של ממש, הוא יציג את המקרים בסדר כרונולוגי – בהתאמה לזמן התרחשותם מהמוקדם למאוחר. מה עוד שלפחות 'במחקרים בהיסטריה' היה להגיון זה סיבה מוצדקת – במהלך הטיפול באליזבט מסגל לעצמו פרויד טכניקת טיפול חדשה (הלחיצה). טכניקה שהוא מיישם אותה בהמשך גם על מקרים אחרים (לוסי ר.). מסיבות שפרויד אינו אומר עליהם כלום, הוא ממקם את הצגת הטיפול באליזבת כאחרונה. השיבוש בסדר ההגיוני והמתבקש מהווה נקודת-מוצא לשאלה האם יש משהו חשוב נוסף בטיפול, שגם אם פרויד לא לגמרי מודע לו, הוא מסמן אותו דרך השינויים בסדר.
הטיפול באליזבט אכן מכיל משהו חדש לגמרי בתפיסת הפתולוגיה. לראשונה מקור הקושי הוא פנימי לחלוטין: משאלה או מחשבה, שמבחינתה שאסור היה לה לחשוב אותה: שיהיה לה בעל כמו זה של אחותה. לפרויד ייקחו עוד כמה שנים כדי להטמיע סוג זה של קונפליקט ולהציע לו מודל תיאורטי, אבל הגרעין לו כבר נמצא שם מההתחלה. יתכן שמיקומו של הטיפול באליזבט כאחרון בסדר הצגת הטיפולים מסמן שהוא שייך לעתיד יותר מאשר להווה. בין אם השערה זו נכונה או לא, משהו בטיפול מייצג תובנה מקיפה הרבה יותר - כבר הטיפול הראשון באמצעות טכניקה החדשה, מכיל בתוכו את הגרעין לטכניקה או פרדיגמה מחשבתית חדשה. במקרה זה הטיפול הראשון באמצעות טכניקת הלחיצה מכיל בתוכו את הגרעין למודל מאוחר יותר של הפסיכואנליזה: קונפליקט בין הדחף לאיסור.
ממצא זה תומך גם הוא בהנחה שניתן לראות בפרדיגמות השונות של פרויד (טיפוליות ותיאורטיות) תחנות ברצף מחשבתי אחד. אם כל פרדיגמה חדשה מכילה בתוכה כבר מראשיתה את הגרעין לפרדיגמה הבאה, בהכרח יש קשר רציף בין הפרדיגמות. ועוד – עצם יישומה ופיתוחה של פרדיגמה חדשה כולל בתוכו גם תהליך הזיהוי של אחד ממרכיביה כבסיס לפרדיגמה הבאה. לטענה זו יש השלכות גם מעבר לתהליך החשיבה של פרויד.- על תפיסת אופי השינוי של פארדיגמות.
כך למשל, התיזה המרכזית שמפתח תומס קון בספרו הידוע 'המבנה של המהפכה המדעית' (5) היא, ששינוי בפרדיגמה מדעית נתונה יבוא כאשר הקשיים והבעיות יבלטו יותר ויותר ושוב לא ניתן להתעלם מהם. אצל פרויד אותו טיפול, המוביל ליצירת פרדיגמה טיפולית חדשה, כבר מכיל בתוכו את הגרעין לפרדיגמה הבאה. בהחלט יתכן שמבנה זה הוא ייחודי לתהליך החשיבה של פרויד, אבל באותה מידה יתכן שזהו עדות אחת למשהו כללי הרבה יותר, היכול להדריך את המחקר אחר שינויים בפרדיגמות בטווח רחב של נושאים. בכל מקרה ממצא זה מהווה דוגמא נוספת לתרומות אפשריות של מחקר סובייקטיבי על נושאים ותחומים אחרים.
הפגם האחרון שאבחון בפרק זה הוא מקומה ותפקידה של הטעות ברצף. הדעת נותנת ששגיאה או טעות תשבש את הרצף או תגרום לעיוות בו. במקרה של פרויד הטעות מכוונת אותו לתפיסה עמוקה ומקיפה יותר של המבנה הנפשי על בעיותיו. במהלך השנים הותקפה ומותקפת התיאוריה של פרויד והוא עצמו מכיוונים רבים, אחד מהם הוא האשמתו בטעויות קשות כמו תיאורית הפיתוי. התיאוריה שפרויד החזיק בה כמה שנים, הסבירה את כלל הניברוזות בהיחשפות של ילדים למיניות שאינה תואמת את גילם. אין ספק שהתופעה של ניצול מיני של ילדים היא חמורה וגורמת לקשיים נפשיים עצומים אצל הנפגעים. אך בין עובדה זו להעמדת כלל ההפרעות הנפשיות על ניצול ופיתוי מיני המרחק רב. במהלך התקופה בה מחזיק פרויד בתיאוריית הפיתוי הוא מפתח רעיונות ואבחנות נוספות שלא באו לידי ביטוי בתיאוריה עצמה. רעיונות ואבחנות מאפשרות לבחון את ה'טעות' מזווית שונה. תיאורית הפיתוי הייתה אומנם שגויה, אך היא זו שכיוונה את המבט של פרויד אל הקשר שבין ניברוזות לילדות ובין ילדות למיניות. חיבורים שהיו רחוקים מהתפיסות המקובלות בזמנו של פרויד.
לפני שהמיניות הכפויה על ילדים הפכה להיות לגרעין האטיולוגי של הניברוזות, התייחס אליה פרויד כאל גורם משני, ולא התפנה לחקירה שיטתית שלה. מרגע שהגיע למסקנה, שיש להעמיד במרכז החקירה האנליטית התנסויות מיניות מילדות, הסתעפה החקירה לכמה כיוונים: מהו הגיל הקריטי, אילו התנסויות יכולות להיחשב כמזיקות לילד, מי הם המבוגרים האחראים לכפיה המינית, מה מניעיהם וכו'. החקירה מובילה אותו לראות באב אחראי, ועומד בראש שרשרת ההתנהגות המינית-הסוטה. גם אם מי שפיתתה את הילד (או כפתה עליו התנסות מינית) היא אומנתו או אישה בוגרת אחרת, פרויד מניח שהתנהגותה הסוטה היא תגובה להיותה עצמה-קורבן בילדותה. 'ההיסטריה, הוא טוען, אינה דחיית המיניות, אלא דחיית הפרוורסיה' (של האב) (6). מקור הניברוזה הוא ב'רומן המשפחתי' - מושג חדש שפרויד מכניס לתיאוריה שלו, ומוקד החקירה באנליזה פונה למשפחה ולחוויות ילדות. סימפטומים ניברוטים קשורים לפרוורסיה של המפתה וקומפולסיה לחזור על מה שנעשה לפאציינט בילדותו: העתקות מעוותות של התנסויות מיניות-ילדותיות, המושפעות גם משלב התפתחות הילד ומאפיונים המיוחדים לאותו שלב. כך למשל, את תופעת החקיינות והליצנות ההיסטרית, שהייתה מוכרת כבר לשארקו, מסביר פרויד כערבוב משחקי-ילדות, עם תמונות מיניות שנקלטו באותו גיל (7).
הפניית מוקד האנליזה לרומן המשפחתי ולחקירת התנסויות מיניות של פאציינטים כילדים, מכתיבה כיוון חיפוש בגילאים צעירים יותר ויותר. הנחת המוצא של פרויד, שמטופליו היו קורבן להתנסויות מיניות בילדותם היא אחת הסיבות לכך שאנליזות אינן מצליחות להגיע לכלל סיום. לפחות לגבי חלק מהפציינטים הנחה זו פשוט לא הייתה נכונה. מעניינת העובדה, ששאלת סיום האנליזה היא אחת העבודות האחרונות שפרויד כתב בסוף ימיו, והיא עדיין מהווה אחד מהנושאים המורכבים והבעייתיים ביותר של הפסיכואנליזה גם כיום. הוודאות דאז של פרויד, שאנליזה צריכה להסתיים בחשיפת גרעין הפתולוגיה, בצירוף הנחת עבודה מוטעית על טיבו של אותו גרעין, דוחפת אותו למסע גלויים, שסופו לשלול לחלוטין את ההנחה שגרעין הניברוזה הוא בהתנסות מינית כפויה בילדות, ולהעמיד את בספק המלווה אותנו עד היום את שאלת סיום האנליזה.
פרוורטיות של האב, הרומן המשפחתי, חקירה לעומק הילדות, אופי ההתנסויות התחושתיות ועוד היבטים, המרכיבים את תפיסת פרויד בדבר רקע התפתחות הניברוזה, מרחיבים גם את אופי ההתנסויות המובילות לה. הוא כותב לפליס 'שהוא יכול לשמוע מחדש את המילים שהוחלפו בין שני מבוגרים מעל מיטת התינוק והגוון שלהם הוא מעין פונוגרפי' (8). כחודשיים אח'כ מזהה פרויד את הנקודה שחמקה ממנו בפיתרון ההיסטריה: הפנטזיות ההיסטריות מקורן במשהו ששמעו הניברוטים בגילאים צעירים מאוד, בין 7-6 חודשים, והובנו רק מאוחר יותר (9). במקום אחר הוא מניח שהמבנה ההיסטרי מוביל לרפרודוקציה של סצינות - חלקן באופן ישיר וחלקן ע'י הפנטזיות. הפנטזיות הן הפסדה של הנפש, מבנה מגן, שבאמצעות סובלימציה של עובדות וייפוי שלהן, מטרתן לחסום את הזיכרונות ובמקביל לאפשר הקלה עצמית מהם. הפנטזיות שייכות לדברים שנקלטו באמצעות שמיעה, כשם שהחלומות קשורים לדברים שנראו: בחלומות אנחנו רואים - לא שומעים (10). פרויד משווה את תהליך היווצרות הפנטזיות לפירוק גוף כימי היוצר תרכובות חדשות ממרכיביו בצרוף מרכיבים אחרים. בדומה לכך, מרכיב של סצינה וויזואלית מתחבר למרכיב של סצינה שמיעתית ע'מ ליצור פנטזיה, ששוב אי-אפשר לעקוב אחר גרעינה המקורי. הפנטזיה מהווה מסלול אלטרנטיבי לזה של זיכרונות מודחקים-אסורים המגיעים לידי ביטוי כסימפטומים. תפקיד הפנטזיה דומה לזה של הסימפטום: מלוי-מסווה של משאלה, המאפשר הקלה ללא חשיפת המשאלה עצמה.
כאשר פרויד מחליט לוותר על תיאורית הפיתוי אין לו עדיין אין תיאוריה חילופית, אבל חלק מהכלים המושגיים כבר מוכנים: הרומן המשפחתי, ההיסטריה כדחיית הפרברסיה, תפקידה של הפנטזיה ועוד. כך שגם אם התיאוריה עצמה הייתה מוטעית - טיפולית ותיאורטית - היא הקרקע שהצמיחה את התיאוריה הבאה שלו וזו המזוהה יותר מכל עם הפסיכואנליזה – תיאורית הקונפליקט האדיפאלית. ברצף תחנות החשיבה של פרויד גם תחנה שנראית ממבט ראשון כטעות קשה ובעייתית, עדיין מהווה חלק מהרצף. אין כמובן שום וודאות שטעות אחת לא תוביל לטעות אחרת ושרצף יכול להיות מורכב גם משרשרת טעויות. אבל אלה הם לפחות שני נושאים שונים: א.קישור תחנות החשיבה השונות של פרויד לכלל רצף מחשבתי אחד. ב. והשאלה עם מה שמכתיב ומכוון את תהליך החשיבה של פרויד יכול להיות מוטעה בכל אחד משלביו ובכולם יחד. לנושאים אלה יש משמעות רק אם ישנה בכלל אפשרות להעריך אם ומה מוטעה ברעיונות של פרויד. מבחינת המתודות המדעיות המקובלות התשובה היא שלילית: אין דרך מדעית להעריך את מידת הנכונות או הטעות של הפסיכואנליזה. מכאן הצורך לקדם ולפתח תפיסות ומתודות שבמסגרתן אפשר יהיה למקם את הפסיכואנליזה וצורות אחרות של מחקר סובייקטיבי, ולהעריך את הישגיהן וכישלונותיהן. זהו גם המבחן לשאלה איך פרויד חשב, איך הוא הגיע לפסיכואנליזה כשיטת טיפול ותיאוריה?
במהלך הפרק זוהו שלושה מאפיינים של דרך החשיבה שלו:
ב. פרדיגמה חדשה כבר מכילה בתוכה, ברגע היווצרותה, את הגרעין לפרדיגמה הבאה. ג. 'שגיאה' כמסיטה את תהליך החשיבה לכיוונים חדשים, שמתבררים כפוריים ביותר.
כל שלושת המאפיינים תומכים בהנחה שאל סך כל השינויים בפרדיגמות הטיפוליות-תיאורטיות ניתן להתייחס כאל תהליך-חשיבה רציף. כדי להיות יכולים להתייחס לשאלה האם ואיך ניתן להעריך את הרצף בכללו, יש לבחון את תהליך-החשיבה של פרויד בהקשר רחב יותר. הפרק הבא מתחיל ליצור מסגרת כזו.
פרק 4
פגמים במרקם
הנחת העבודה של הטכניקה האנליטית היא, שחלק מכריע ממקור הקשיים והסבל של המטופל נמצאים מחוץ לטווח מודעותו ותודעתו. כדי לקרב את הזיכרונות, ההתנסויות ותכנים אחרים אל התודעה והמודעות על המטפל לחפש סימנים ורמזים לתכנים כאלה בדיבור החופשי והאסוציאטיבי של המטופל. פליטות פה, שיבושי לשון ואי-התאמות ברצף ההגיוני של הדיבור היוו מבחינת פרויד סימנים ורמזים שכדאי להתעכב עליהם ולחפש באמצעותם ודרכם תכנים שנמצאים מחוץ לתודעה. באופן דומה הנחת העבודה של הניסיון לדעת איך פרויד חשב היא, שחלק מתהליכי-החשיבה שלו התנהלו מחוץ לטווח מודעותו ותודעתו. אפילו שהוא היה מודע יותר מרוב ההוגים והיוצרים לקשרים שבין נושאי עניינו ויצירתו לתכנים אישיים, גם הוא לא היה מסוגל לעקוב בפרוט ובשיטתיות הנדרשים אחר תהליך החשיבה של עצמו.
בין השנים 1886-1900 פיתח וסיגל לעצמו פרויד שש שיטות טיפול שונות ומספר כמעט כפול של מודלים תיאורטיים, שיסבירו את המבנה הנפשי, את מגוון הפתולוגיות שלו ויספקו רציונל לשיטות הטיפול בו. למעט כמה תובנות, שאינן מתחברות לכדי רצף ברור, פרויד היה רחוק מלהבין את התהליך שהוביל אותו לסגל ולפתח מספר כזה של שיטות טיפול ומודלים תיאורטיים ולבטח לא את הסדר שלהם. הפסיכואנליזה מניחה שרצף האסוציאציות, השיבושים וההשמטות של המטופל אינו מקרי ודרכם ניתן לחשוף ולהתחבר לתפיסתו האישית- סובייקטיבית את עצמו ואת עולמו. בדומה לכך, הניסיון לענות על השאלה "איך פרויד חשב?" מניח שיש הגיון כלשהו ברצף ובסדר החשיבה שלו – על שינוייו הרבים, שיבושיו, טעויותיו, תיקוניו השמטותיו וכו'. הניסיון לחשוף ולשחזר את תהליך החשיבה של פרויד מצריך לדלג בין שתי רמות הסתכלות: ברמה אחת זהו ניסיון למצוא קווי-חשיבה שיחברו את השינויים הרבים בשיטות הטיפול ובמודלים התיאורטיים לכדי רצף עקבי וקוהרנטי. ברמה השנייה זהו ניסיון לאתר שיבושים, אי-ההתאמות וסימנים אחרים המעידים על פגמים ברצף. פגמים המתפקדים כמסמנים, שדרכם ובאמצעותם ניתן יהיה לחדור לרבדים עמוקים יותר במהלכי-החשיבה של פרויד - כאלה שהיו מרוחקים מתודעתו וידיעתו. רבדים אלה עוזרים מצידם להסביר את רצף החשיבה הגלוי יותר ובמקביל ממקמים את תהליך החשיבה המאוד אישי של פרויד בהקשר רחב יותר של יכולות המבנה הנפשי האנושי והאבולוציה שלו.
ההנחה שניתן ליצור שחזור עקבי ושיטתי של מהלך-החשיבה של פרויד אינו מובנת מאליה. יש להביא בחשבון שניתן לצאת גם מנקודות-ראות שונות לחלוטין. למשל אפשר להניח, שפרויד ניסה גישות ושיטות טיפול שונות, תוך כדי חיפוש אחר האפשרות לעזור למטופליו, עד אשר הגיע לשיטה שתשביע את רצונו. בתוך כך הוא גם חזר ופיתח הסברים לשיטת השונות. לפי קו חשיבה זה אין לצפות שניתן יהיה לזהות משהו שיחבר בין הגישות הטיפוליות השונות וההסברים להן, ולבטח לא משהו שיכתיב את הסדר שלהן.לחילופין אפשר גם להניח, שפרויד היה חשוף לגישות והשפעות שונות, וששורת הגישות והשיטות שאימץ לעצמו, מקבילה פחות או יותר לעיתוי היחשפותו להשפעות השונות עליו (זהו ההסבר המקובל על רוב ההיסטוריונים של פרויד). במקרה כזה אפשר להניח שהסדר בו הלך פרויד אינו מקרי, אבל כיוון שאירועים חיצוניים הם שקבעו את הרצף, הרי שאין שום הגיון פנימי הכרחי ומחייב הקושר את מהלכי-החשיבה שלו.
בשלושת הפרקים הקודמים הוצגו כמה היבטים או קווי-חשיבה שיכולים לחזק את ההנחה, שמה שיכול להיתפס כיחידות שונות, ובלתי-מתיישבות אחת עם השנייה, בשיטות טיפול-מחקר ותיאוריה של ניברוזות, הן למעשה תחנות ברצף מתמשך של תהליך מחקרי-מחשבתי אחד. משמעות הדבר היא, שגם סדר היווצרות שיטות הטיפול והמודלים התיאורטיים שיסבירו אותם אינו מקרי, וניתן לזהות את ההיגיון הפנימי העומד מאחורי סדר זה. להלן כמה מחוטי-החשיבה הקושרים העבודות והתפיסות המשתנות של פרויד לרצף אחד: מעבר הדרגתי מהכוונת המטפל את הטיפול להכוונת המטופל. מעבר הדרגתי מטיפול במה שגלוי וידוע אל הנסתר והלא-ידוע. מעבר הדרגתי מתפיסת מחולל הניברוזה כחיצוני (אירוע טראומטי) לתפיסתו כפנימי ואישי. מעבר הדרגתי מתפיסת הניברוזה כיסוד זר לאישיות שיש לסלקו, לתפיסתה כיסוד שהתנתק מהתודעה ויש לשלבו מחדש. מעבר הדרגתי מהמציאותי ומוחשי לתכנים אישיי וסובייקטיביים. מכיוון שמדובר בהנחת עבודה אינני רואה צורך להצדיק אותה בעוד קווי-חשיבה שיתמכו בה. ברגע שמניחים ששיש רצף בסדר שיטות הטיפול והמודלים השונים, ניתן לזהות קווים מחברים רבים שיצדיקו הנחה כזאת. אך בקווים אלה אין הסבר לכוחות שדחפו והנחו את פרויד ללכת ברצף המסוים שהוא הלך בו. בשביל להתחיל לענות על השאלה 'איך פרויד חשב?' צריך הרבה יותר מתיאור התהליך שהוא עשה, כפי שניתן לטוות אותו באמצעות התכנים היותר גלויים שלו. הנחת הרצף היא נקודת-מוצא לחיפוש אחר פגמים, אי-התאמות ושיבושים מסוגים שונים, היכולים לסתור אותה או לחילופין – להעמיק את הבנתנו ביחס לדינאמיקה ולהגיון של הרצף.
אי-ההתאמה הראשונה מחזירה אותנו למאמר בו הוצג גם המקרה של האם שלא יכלה להניק (ראה פרק שלישי). מבנה המאמר בכללו הוא מהפחות אינטגרטיביים שנכתבו על ידי פרויד. הרושם הראשוני הוא שהוא מציג במאמר שורת נושאים ורעיונות שהקשר ביניהם רופף - צורת כתיבה שאינה אופיינית לו. בהמשך לתיאוריה של הרצון הנגדי ותאור המקרה של האם שלא יכלה להניק מציג פרויד במאמר קטע מהטיפול באמי פון נ. (ראה פרק שני), שהטיפול בה נעשה באמצעות המתודה הקתרטית. הסימפטום שמסב את תשומת לב פרויד הם קולות לא-רצוניים, שאמי הייתה משמיעה מדי פעם תוך כדי השיחה. במהלך הטיפול ותחת השפעה היפנוטית, מתברר שהסימפטום הופיע לראשונה הרבה שנים קודם, כאשר ילדתה הצעירה של אמי סבלה מחום גבוה במשך כל היום, ורק לקראת ערב הצליחה להירדם. ביושבה מותשת ליד הבת הישנה אמרה אמי לעצמה, שעכשיו אסור לה להשמיע שום קול פן תעיר את הבת.
באותו רגע הופיע אותו קול לא-רצוני דמוי נקישה, שהיה משתרבב בשיחתה. לאחר זמן-מה נעלם הסימפטום באופן ספונטאני. שנים לאחר מכן, בנסיבות מפחידות של נסיעה בעגלה בזמן סערה, הסימפטום חזר, לאחר שגם באותה הזדמנות היא אמרה לעצמה שאסור לה עכשיו לדבר. מאותו זמן התקבע הסימפטום, ורק במהלך ההזכרות בנסיבות היווצרותו הוא נעלם שוב.
כמו במקרה של האם שלא יכלה להניק, ההסבר של פרויד מתבסס גם כאן על רעיון הרצון-הנגדי. מול האיסור לדבר יש רצון הפוך. מה שמונע מהרצון הנגדי לבטא את עצמו היא פונקציה חדשה במסגרת החשיבה של פרויד - ה'אני' או ה'אגו'. תפקידו הוא ליצור עכבה, או לחסום את ניסיון הרצון-הנגדי להגיע לעצבוב מסלולים מוטוריים ולביטוי התנהגותי-קולי. במקרה הנוכחי, בגלל תשישותה של אמי, החסימה לא הייתה שלמה, ומשהו היה יכול לחמוק מתשומת-ליבו של ה'אגו' - מרכיב קולי שלא היה מכוסה ע'י ההוראה 'לא לדבר'. כביכול, "קליק" קולי אינו יכול להיחשב כדיבור, ולכן 'מותר' לו לבוא לידי ביטוי. מבחינת פרויד אמי היא דוגמה נוספת לדרך פעולת ה'רצון-נגדי' ואישוש להסבר הקודם של האם שלא יכלה להניק. העניין הוא, שעל-מנת להחיל הסבר זה על אי-יכולת האם (מהטיפול הקודם) להניק את תינוקה, יש למתוח את רעיון העכבה עד לקצה גבול אי-תיפקודו של האגו. אי-היכולת להניק אינו סוג של קול-לא-קול, או סתם אי-דיבור. מה שעומד מול רצון האם להניק, הוא הניגוד המלא והשלם של אי-יכולת זו. כלומר, אם נמשיך את קו החשיבה של פרויד - האגו אינו מצליח להפעיל שום עכבה על הרצון-הנגדי, ולכן יכול להיחשב כלא-מתפקד כלל. כלומר, אם תפקיד האגו ליצור עכבה על ה'רצון-הנגדי', ולאפשר לאם להניק את תינוקה, הרי שאי-היכולת המוחלטת של האם לממש את רצונה, משמעותה שהאגו שלה קרס לחלוטין וכאילו אינו קיים!
כמו במקרה של האם שלא יכלה להניק, ההסבר של פרויד מתבסס גם כאן על רעיון הרצון-הנגדי. מול האיסור לדבר יש רצון הפוך. מה שמונע מהרצון הנגדי לבטא את עצמו היא פונקציה חדשה במסגרת החשיבה של פרויד - ה'אני' או ה'אגו'. תפקידו הוא ליצור עכבה, או לחסום את ניסיון הרצון-הנגדי להגיע לעצבוב מסלולים מוטוריים ולביטוי התנהגותי-קולי. במקרה הנוכחי, בגלל תשישותה של אמי, החסימה לא הייתה שלמה, ומשהו היה יכול לחמוק מתשומת-ליבו של ה'אגו' - מרכיב קולי שלא היה מכוסה ע'י ההוראה 'לא לדבר'. כביכול, "קליק" קולי אינו יכול להיחשב כדיבור, ולכן 'מותר' לו לבוא לידי ביטוי. מבחינת פרויד אמי היא דוגמה נוספת לדרך פעולת ה'רצון-נגדי' ואישוש להסבר הקודם של האם שלא יכלה להניק. העניין הוא, שעל-מנת להחיל הסבר זה על אי-יכולת האם (מהטיפול הקודם) להניק את תינוקה, יש למתוח את רעיון העכבה עד לקצה גבול אי-תיפקודו של האגו. אי-היכולת להניק אינו סוג של קול-לא-קול, או סתם אי-דיבור. מה שעומד מול רצון האם להניק, הוא הניגוד המלא והשלם של אי-יכולת זו. כלומר, אם נמשיך את קו החשיבה של פרויד - האגו אינו מצליח להפעיל שום עכבה על הרצון-הנגדי, ולכן יכול להיחשב כלא-מתפקד כלל. כלומר, אם תפקיד האגו ליצור עכבה על ה'רצון-הנגדי', ולאפשר לאם להניק את תינוקה, הרי שאי-היכולת המוחלטת של האם לממש את רצונה, משמעותה שהאגו שלה קרס לחלוטין וכאילו אינו קיים!
פרויד עצמו לא טורח לחזור ולבחון, אם הרעיון החדש יכול לתת הסבר להסתכלות הקודמת, ויש לחזור ולהזכיר שמדובר באותו מאמר. אין אפשרות להסביר את הניתוק הכל-כך בולט בין מרכיבי המאמר, אלא אם מניחים, שבתוך אותו מאמר עצמו הוא עושה קפיצה מחשבתית, שהיא כל כך חשובה מבחינתו, שכל מה שקדם לה מחוויר ונהפך לשולי במשמעותו, גם אם פורמאלית הוא שייך לאותו טכסט.
הקפיצה המחשבתית הבאה אפילו לא נדרשת ולא נשענת על שום דבר שקדם לה בטכסט - לא בהסתכלויות ולא בהסברים. פרויד מביא אבחנות כלליות מאוד, מעורפלות וגורפות כמו השערת שארקו, 'שבאפידמיה ההיסטרית שרווחה אצל נזירות בימי-הביניים בולט הגוון הארוטי'. או, ש'ילדים המצטיינים בהתנהגות טובה, מוצאים בהיסטריה דרך לשחרור או ביטוי הדחפים הגסים והפרועים ביותר'. דוגמאות אלו משמשות לפרויד קרש קפיצה לעיקרון חדש, אם כי כרמז בלבד, שעל סמך הטכסט ניתן לנסחו בערך כך: המשותף לכל מגוון התכנים האנטיתטים הלא-מודעים, אותם מנסה ה'אגו' לעכב או לחסום, קשור לנושאים מיניים. גם כאן פרויד אינו טורח לחזור ולבחון, אם בשתי התצפיות הקליניות, שהציג במאמר, ניתן למצוא עדות הקושרת אותן עם תכנים מיניים כל שהם.
בפסקה האחרונה דן פרויד בקשר שבין עוויות ועוויתות לא-רצוניות, בעיקר קוליות, לבין ההיסטריה. מהדיון אפשר ללמוד גם משהו על אופי התכנים המיניים, שאין להם מקום בתודעתו של אדם מחונך. ה'טיק' ההיסטרי (אותן עוויתות ועוויות וקולות לא-רצוניים), הוא דרכו של הרצון-הנגדי לבטא את מה שאסור לבטא במילים: 'אותן מילים שכל אחד יודע, אבל את הידיעה הזו הוא מנסה להסתיר מאחרים' (1). לא קשה להניח, שפרויד מתכוון כאן לגסויות מיניות, או סתם מונחים הקשורים למיניות ולהתנהגות מינית, שלא ראוי לומר אותם, ושאדם בן-תרבות נמנע אפילו מלחשוב עליהן. פרויד מודה שאין לו שום עדות, מחולים שלו או של אחרים, לגבי ההשערה שיש קשר בין סימפטומים היסטרים לבין תכנים מיניים לא-ראויים. הדוגמא שהוא מביא נמצאת בקירוב בלבד לאופי הטיק ההיסטרי: מקרה של אדם, ששם הנערה שאהב ללא תוחלת בנערותו, פורץ ממנו ללא שליטה שנים רבות לאחר-מכן.
השאלה המרכזית המתבקשת מהמאמר היא, כיצד הגיע פרויד לרעיון שהנושא המיני הוא העומד מאחורי כלל התכנים הפתולוגיים הלא-מודעים? כאשר הוא עצמו מודה שאיננו יכול להביא אפילו דוגמה קלינית אחת, המצביעה על קשר בין תכנים מיניים לא-מודעים לבין ההפרעה ההיסטרית. לימים יטען פרויד שהגיע לנושא המיני דרך הקליניקה (2), אבל מסתבר שטענה זו נכונה רק באופן חלקי: שיקולים קליניים הובילו אותו לרעיון, אבל עדויות קליניות ישירות נמצאו לו רק אחרי שהתחיל לחפש אותם. לשם כך היה צריך גם ליצור טכניקת חקירה וטיפול חדשה. ראוי גם לזכור שהאפשרות שתכנים מיניים נוטלים חלק בהפרעות הניברוטיות לא הייתה זרה לפרויד וכמה שנים קודם לכן הוא אף מתח עליה ביקורת. כך למשל בערך האנציקלופדי שכתב על ההיסטריה (1887), הוא טען שלדעתו מגזימים בחשיבות המין כגורם במחלה (3). באותה עת היה לו חשוב להראות, שלהיסטריה אין קשר לנזקים פיזיולוגיים באיברים הגניטלים של האישה. במאמר הנוכחי, המין מופיע בהקשר ובתפקיד שונים לחלוטין - כעיקרון-על מארגן של כלל התכנים הפתולוגיים הלא-מודעים. המקום המרכזי שפרויד ייעד למיניות בהסבר ההפרעות הנברוטיות והחיים-הנפשיים בכלל זכה לביקורת רבה. חשוב לכן לנסות ולהבין, כיצד הגיע לרעיון המיניות. אם נצליח לשחזר ולעקוב אחר התהליך עד למקורותיו, נצליח אולי גם להגיע לתשתית ממנה צמח - ודרכה להבנה מעמיקה יותר של הסטאטוס הכול כך מרכזי של רעיון המיניות בתיאורה הפסיכואנליטית.
אתחיל להציג את מסלול החשיבה של פרויד מהמודל להסבר ההיסטריה - הרעיון האנטיתטי או 'הרצון הנגדי'. כזכור, לכל רצון או תוכן מודע מייחס פרויד תוכן או רצון נגדי שאינו מודע. מכיוון שמספר הרצונות המודעים יכול להיות עצום ורב, וחסר כל מכנה פנימי משותף, כזה הוא גם מספרם של הרצונות הלא-מודעים וחוסר הקשר ביניהם. באותה תקופה מסגל לעצמו פרויד טכניקה טיפולית נוספת - המתודה הקתרטית. מתודה זו מאפשרת לו לשחזר את הנסיבות והזמן, בו נוצרו סימפטומים שונים של מטופליו. מבחינה מושגית התוצאה היא דומה: הוא מקבל אין ספור נסיבות להיווצרות תכנים טראומטיים לא-מודעים - ללא שום מכנה פנימי משותף. משמעות הדבר היא, שברגע שפרויד מצליח לחדור מבעד למסך המודעות, ולדעת משהו על תוכנם של התכנים הלא-מודעים - הופכים אלה מבחינתו מעיקרון מארגן סמוי לתופעות שניתן לצפות בהם. חשיפת אופי התכנים הלא-מודעים מציבה את פרויד בפני אין ספור תופעות שאין ביניהן שום קשר. הוא מחפש עיקרון מארגן, שיקשור יחד את מכלול התופעות. עיקרון מארגן זה הוא ה'מין'. עדויות ראשוניות מהקליניקה של פרויד, בהן יש לנושאים מיניים מקום מרכזי מופיעות (במכתבים לידידו פליס) רק כמה חודשים לאחר פרסום המאמר (4). מרגע שפרויד גיבש לעצמו עיקרון מארגן אחר הוא מתחיל לחפש בקליניקה סימפטומים ומופעים אחרים הקשורים להערכתו למיניות, אם באופן ישיר ואם בעקיפין.
העובדה שהרעיון בדבר מרכזיותו של המין להבנת הנירוזות מופיע קודם שלפרויד יש אפילו עדות תצפיתית אחת, אינה מפחיתה מערך הרעיון, אך אין בכוונתי לעסוק בנושא זה כרגע. החשוב כאן הוא, שכלים דומים לאלה שפרויד ניעזר בהם בטיפולים שלו – אי-התאמות ברצף המחשבות כנקודת-מעבר לתכנים חוץ-תודעתיים – ניתנים ליישום גם לגבי תהליך החשיבה שלו עצמו. פעולת השחזור מתבררת כיכולה לתרום לחקירת המרחב הסובייקטיבי לא רק בהקשר הקליני-טיפולי. יותר מכך – העובדה שרעיון כל כך מרכזי לתיאוריה יכול להיווצר קודם לכל תצפית ישירה, אמורה להיות מובאת בחשבון בדיונים המתקיימים בדיסציפלינות אחרות ביחס לשאלת מקורם של רעיונות: פילוסופיה של המדע, לוגיקה, מחקר קוגניטיבי ועוד. אחת ממטרות הספר היא להראות שמחקר במרחב הסובייקטיבי יכול לתרום ולהיות משמעותי בתחומים שמחוצה לו. ניצנים ראשונים של מטרה זו כבר מתחילים להראות את עצמם.
שחזור דרך החשיבה של פרויד מלמדת שמסקנות המהלך המחשבתי שלו הן מפתיעות אבל לא המהלך עצמו. מתחילת דרכו ארגן פרויד את הנתונים שלו בשתי רמות: הרמה הראשונה היא רמת התצפית – הסימפטומים השונים. הרמה השנייה היא יצירת עיקרון מארגן שיחבר ויסביר את הנתונים. העיקרון המארגן הראשון היה כללי מאוד ומעורפל - 'סטיות ברמת העוררות הנורמאלית של מערכת העצבים'. בצעד הבא הוא זיהה את השינויים בפעילות מערכת העצבים עם היווצרות של 'גרעין זר' או תכנים והתנסויות שהוצאו מהתודעה ויצרו מעין 'תודעה משנית'. בצעד הבא הוא מתחיל לזהות את אופי התכנים וההתנסויות הלא-מודעות (רצונות מנוגדים, טראומות שנשכחו). ברגע בו מה שנמצא מחוץ לתודעה נהפך מבחינתו לנגיש לתצפית הוא יוצר עיקרון מארגן חדש, מעורפל ברובו – אך כזה שיש לו את הפוטנציאל לחבר את שתי הרמות (רמת הניתן לתצפית הראשונית ורמת התכנים הלא-מודעים – הניתנים לתצפית גם הם) גם בתוך עצמן וגם בין הרמות.
כאשר מזהה פרויד את המיניות כעקרון מארגן, המושג שלו על הקשר בין מיניות לניברוזות ולחיים הנפשיים בכלל הוא מעורפל מאוד. במהלך השנים שיבואו הוא יחפש בכיוונים רבים ושונים, אך במבנה מחשבתי דומה – ניסיון לזהות מה מרכיב ומכיל את רעיון המין: התנהגויות מיניות (כמו אוננות ומשגל נסוג), קונפליקט בין התאהבות למחויבות אחרות, משאלות שאינן עולות בקנה אחד עם העמדה המוסרית, המיניות הילדותית ושלבי התפתחותה, ניצול מיני של ילדים, פנטזיות, חלומות ועוד כיוונים רבים אחרים. כמה שנים מאוחר יותר מזהה פרויד עיקרון מארגן נוסף לכלל מופעי המיניות על רבדיה ומורכבותה – תסביך אדיפוס. מכאן ואילך, ולמרות שינויים רבים אחרים בתיאוריה ובפרקטיקה, תסביך אדיפוס יהווה את העיקרון המארגן של הפסיכואנליזה – לפחות בגרסה הפרוידיאנית שלה.
את צורת התנועה המחשבתית שלו, בין רמת התופעות הגלויות לרמת הארגון הסמוי, אפשר לתאר גם כתנועת פרישה ומרכוז: פרישת מרחב התופעות, וריכוזן באמצעות רעיון מארגן. ברגע שהרעיון המארגן נפרש בעצמו (ריבוי תכנים לא-מודעים), נוצר רעיון או עיקרון ממרכז ומארגן חדש - המין. הנושאים והתכנים, הנפרשים וממורכזים, יכולים להשתנות. מה שאינו משתנה היא התנועה - פרישה ומרכוז. תנועת חשיבה זו מעמיקה ומבססת את הנחת הרצף והקשר שבין המודלים השונים – בעבודות רבות יוצר פרויד אבחנות וזיהויים שונים של הנושאים המעסיקים אותו וברגע מסוים הוא מרכז אותם לרעיון מארגן חדש, צורת טיפול חדשה או מושגים חדשים. עם יצירת צורת טיפול או מושג חדש, מתחיל תהליך הפרישה מחדש וכן הלאה. עם זאת השאלה למה דווקא המיניות נבחרה כעיקרון-על מארגן נשארה פתוחה ואחזור אליה בהמשך.
דוגמא נוספת להנחת הרצף כנקודת-מוצא לחיפוש אחר פגמים, אי-התאמות ושיבושים מסוגים שונים, מחזירה אותנו למקרה של אליזבט (ראה פרק שלישי). ההיגיון הפשוט היה מצפה, שאם אין לפרויד סיבה של ממש, הוא יציג את המקרים בסדר כרונולוגי – בהתאמה לזמן התרחשותם מהמוקדם למאוחר. מה עוד שלפחות 'במחקרים בהיסטריה' היה להגיון זה סיבה מוצדקת – במהלך הטיפול באליזבט מסגל לעצמו פרויד טכניקת טיפול חדשה (הלחיצה). טכניקה שהוא מיישם אותה בהמשך גם על מקרים אחרים (לוסי ר.). מסיבות שפרויד אינו אומר עליהם כלום, הוא ממקם את הצגת הטיפול באליזבת כאחרונה. השיבוש בסדר ההגיוני והמתבקש מהווה נקודת-מוצא לשאלה האם יש משהו חשוב נוסף בטיפול, שגם אם פרויד לא לגמרי מודע לו, הוא מסמן אותו דרך השינויים בסדר.
הטיפול באליזבט אכן מכיל משהו חדש לגמרי בתפיסת הפתולוגיה. לראשונה מקור הקושי הוא פנימי לחלוטין: משאלה או מחשבה, שמבחינתה שאסור היה לה לחשוב אותה: שיהיה לה בעל כמו זה של אחותה. לפרויד ייקחו עוד כמה שנים כדי להטמיע סוג זה של קונפליקט ולהציע לו מודל תיאורטי, אבל הגרעין לו כבר נמצא שם מההתחלה. יתכן שמיקומו של הטיפול באליזבט כאחרון בסדר הצגת הטיפולים מסמן שהוא שייך לעתיד יותר מאשר להווה. בין אם השערה זו נכונה או לא, משהו בטיפול מייצג תובנה מקיפה הרבה יותר - כבר הטיפול הראשון באמצעות טכניקה החדשה, מכיל בתוכו את הגרעין לטכניקה או פרדיגמה מחשבתית חדשה. במקרה זה הטיפול הראשון באמצעות טכניקת הלחיצה מכיל בתוכו את הגרעין למודל מאוחר יותר של הפסיכואנליזה: קונפליקט בין הדחף לאיסור.
ממצא זה תומך גם הוא בהנחה שניתן לראות בפרדיגמות השונות של פרויד (טיפוליות ותיאורטיות) תחנות ברצף מחשבתי אחד. אם כל פרדיגמה חדשה מכילה בתוכה כבר מראשיתה את הגרעין לפרדיגמה הבאה, בהכרח יש קשר רציף בין הפרדיגמות. ועוד – עצם יישומה ופיתוחה של פרדיגמה חדשה כולל בתוכו גם תהליך הזיהוי של אחד ממרכיביה כבסיס לפרדיגמה הבאה. לטענה זו יש השלכות גם מעבר לתהליך החשיבה של פרויד.- על תפיסת אופי השינוי של פארדיגמות.
כך למשל, התיזה המרכזית שמפתח תומס קון בספרו הידוע 'המבנה של המהפכה המדעית' (5) היא, ששינוי בפרדיגמה מדעית נתונה יבוא כאשר הקשיים והבעיות יבלטו יותר ויותר ושוב לא ניתן להתעלם מהם. אצל פרויד אותו טיפול, המוביל ליצירת פרדיגמה טיפולית חדשה, כבר מכיל בתוכו את הגרעין לפרדיגמה הבאה. בהחלט יתכן שמבנה זה הוא ייחודי לתהליך החשיבה של פרויד, אבל באותה מידה יתכן שזהו עדות אחת למשהו כללי הרבה יותר, היכול להדריך את המחקר אחר שינויים בפרדיגמות בטווח רחב של נושאים. בכל מקרה ממצא זה מהווה דוגמא נוספת לתרומות אפשריות של מחקר סובייקטיבי על נושאים ותחומים אחרים.
הפגם האחרון שאבחון בפרק זה הוא מקומה ותפקידה של הטעות ברצף. הדעת נותנת ששגיאה או טעות תשבש את הרצף או תגרום לעיוות בו. במקרה של פרויד הטעות מכוונת אותו לתפיסה עמוקה ומקיפה יותר של המבנה הנפשי על בעיותיו. במהלך השנים הותקפה ומותקפת התיאוריה של פרויד והוא עצמו מכיוונים רבים, אחד מהם הוא האשמתו בטעויות קשות כמו תיאורית הפיתוי. התיאוריה שפרויד החזיק בה כמה שנים, הסבירה את כלל הניברוזות בהיחשפות של ילדים למיניות שאינה תואמת את גילם. אין ספק שהתופעה של ניצול מיני של ילדים היא חמורה וגורמת לקשיים נפשיים עצומים אצל הנפגעים. אך בין עובדה זו להעמדת כלל ההפרעות הנפשיות על ניצול ופיתוי מיני המרחק רב. במהלך התקופה בה מחזיק פרויד בתיאוריית הפיתוי הוא מפתח רעיונות ואבחנות נוספות שלא באו לידי ביטוי בתיאוריה עצמה. רעיונות ואבחנות מאפשרות לבחון את ה'טעות' מזווית שונה. תיאורית הפיתוי הייתה אומנם שגויה, אך היא זו שכיוונה את המבט של פרויד אל הקשר שבין ניברוזות לילדות ובין ילדות למיניות. חיבורים שהיו רחוקים מהתפיסות המקובלות בזמנו של פרויד.
לפני שהמיניות הכפויה על ילדים הפכה להיות לגרעין האטיולוגי של הניברוזות, התייחס אליה פרויד כאל גורם משני, ולא התפנה לחקירה שיטתית שלה. מרגע שהגיע למסקנה, שיש להעמיד במרכז החקירה האנליטית התנסויות מיניות מילדות, הסתעפה החקירה לכמה כיוונים: מהו הגיל הקריטי, אילו התנסויות יכולות להיחשב כמזיקות לילד, מי הם המבוגרים האחראים לכפיה המינית, מה מניעיהם וכו'. החקירה מובילה אותו לראות באב אחראי, ועומד בראש שרשרת ההתנהגות המינית-הסוטה. גם אם מי שפיתתה את הילד (או כפתה עליו התנסות מינית) היא אומנתו או אישה בוגרת אחרת, פרויד מניח שהתנהגותה הסוטה היא תגובה להיותה עצמה-קורבן בילדותה. 'ההיסטריה, הוא טוען, אינה דחיית המיניות, אלא דחיית הפרוורסיה' (של האב) (6). מקור הניברוזה הוא ב'רומן המשפחתי' - מושג חדש שפרויד מכניס לתיאוריה שלו, ומוקד החקירה באנליזה פונה למשפחה ולחוויות ילדות. סימפטומים ניברוטים קשורים לפרוורסיה של המפתה וקומפולסיה לחזור על מה שנעשה לפאציינט בילדותו: העתקות מעוותות של התנסויות מיניות-ילדותיות, המושפעות גם משלב התפתחות הילד ומאפיונים המיוחדים לאותו שלב. כך למשל, את תופעת החקיינות והליצנות ההיסטרית, שהייתה מוכרת כבר לשארקו, מסביר פרויד כערבוב משחקי-ילדות, עם תמונות מיניות שנקלטו באותו גיל (7).
הפניית מוקד האנליזה לרומן המשפחתי ולחקירת התנסויות מיניות של פאציינטים כילדים, מכתיבה כיוון חיפוש בגילאים צעירים יותר ויותר. הנחת המוצא של פרויד, שמטופליו היו קורבן להתנסויות מיניות בילדותם היא אחת הסיבות לכך שאנליזות אינן מצליחות להגיע לכלל סיום. לפחות לגבי חלק מהפציינטים הנחה זו פשוט לא הייתה נכונה. מעניינת העובדה, ששאלת סיום האנליזה היא אחת העבודות האחרונות שפרויד כתב בסוף ימיו, והיא עדיין מהווה אחד מהנושאים המורכבים והבעייתיים ביותר של הפסיכואנליזה גם כיום. הוודאות דאז של פרויד, שאנליזה צריכה להסתיים בחשיפת גרעין הפתולוגיה, בצירוף הנחת עבודה מוטעית על טיבו של אותו גרעין, דוחפת אותו למסע גלויים, שסופו לשלול לחלוטין את ההנחה שגרעין הניברוזה הוא בהתנסות מינית כפויה בילדות, ולהעמיד את בספק המלווה אותנו עד היום את שאלת סיום האנליזה.
פרוורטיות של האב, הרומן המשפחתי, חקירה לעומק הילדות, אופי ההתנסויות התחושתיות ועוד היבטים, המרכיבים את תפיסת פרויד בדבר רקע התפתחות הניברוזה, מרחיבים גם את אופי ההתנסויות המובילות לה. הוא כותב לפליס 'שהוא יכול לשמוע מחדש את המילים שהוחלפו בין שני מבוגרים מעל מיטת התינוק והגוון שלהם הוא מעין פונוגרפי' (8). כחודשיים אח'כ מזהה פרויד את הנקודה שחמקה ממנו בפיתרון ההיסטריה: הפנטזיות ההיסטריות מקורן במשהו ששמעו הניברוטים בגילאים צעירים מאוד, בין 7-6 חודשים, והובנו רק מאוחר יותר (9). במקום אחר הוא מניח שהמבנה ההיסטרי מוביל לרפרודוקציה של סצינות - חלקן באופן ישיר וחלקן ע'י הפנטזיות. הפנטזיות הן הפסדה של הנפש, מבנה מגן, שבאמצעות סובלימציה של עובדות וייפוי שלהן, מטרתן לחסום את הזיכרונות ובמקביל לאפשר הקלה עצמית מהם. הפנטזיות שייכות לדברים שנקלטו באמצעות שמיעה, כשם שהחלומות קשורים לדברים שנראו: בחלומות אנחנו רואים - לא שומעים (10). פרויד משווה את תהליך היווצרות הפנטזיות לפירוק גוף כימי היוצר תרכובות חדשות ממרכיביו בצרוף מרכיבים אחרים. בדומה לכך, מרכיב של סצינה וויזואלית מתחבר למרכיב של סצינה שמיעתית ע'מ ליצור פנטזיה, ששוב אי-אפשר לעקוב אחר גרעינה המקורי. הפנטזיה מהווה מסלול אלטרנטיבי לזה של זיכרונות מודחקים-אסורים המגיעים לידי ביטוי כסימפטומים. תפקיד הפנטזיה דומה לזה של הסימפטום: מלוי-מסווה של משאלה, המאפשר הקלה ללא חשיפת המשאלה עצמה.
כאשר פרויד מחליט לוותר על תיאורית הפיתוי אין לו עדיין אין תיאוריה חילופית, אבל חלק מהכלים המושגיים כבר מוכנים: הרומן המשפחתי, ההיסטריה כדחיית הפרברסיה, תפקידה של הפנטזיה ועוד. כך שגם אם התיאוריה עצמה הייתה מוטעית - טיפולית ותיאורטית - היא הקרקע שהצמיחה את התיאוריה הבאה שלו וזו המזוהה יותר מכל עם הפסיכואנליזה – תיאורית הקונפליקט האדיפאלית. ברצף תחנות החשיבה של פרויד גם תחנה שנראית ממבט ראשון כטעות קשה ובעייתית, עדיין מהווה חלק מהרצף. אין כמובן שום וודאות שטעות אחת לא תוביל לטעות אחרת ושרצף יכול להיות מורכב גם משרשרת טעויות. אבל אלה הם לפחות שני נושאים שונים: א.קישור תחנות החשיבה השונות של פרויד לכלל רצף מחשבתי אחד. ב. והשאלה עם מה שמכתיב ומכוון את תהליך החשיבה של פרויד יכול להיות מוטעה בכל אחד משלביו ובכולם יחד. לנושאים אלה יש משמעות רק אם ישנה בכלל אפשרות להעריך אם ומה מוטעה ברעיונות של פרויד. מבחינת המתודות המדעיות המקובלות התשובה היא שלילית: אין דרך מדעית להעריך את מידת הנכונות או הטעות של הפסיכואנליזה. מכאן הצורך לקדם ולפתח תפיסות ומתודות שבמסגרתן אפשר יהיה למקם את הפסיכואנליזה וצורות אחרות של מחקר סובייקטיבי, ולהעריך את הישגיהן וכישלונותיהן. זהו גם המבחן לשאלה איך פרויד חשב, איך הוא הגיע לפסיכואנליזה כשיטת טיפול ותיאוריה?
במהלך הפרק זוהו שלושה מאפיינים של דרך החשיבה שלו:
א. פרישה ומרכוז: פרישת הנתונים הגלויים ומציאת עקרון מארגן, שגם הוא נפרש בתורו לנתונים מובחנים שנמצא להם עיקרון מארגן חדש.
ב. פרדיגמה חדשה כבר מכילה בתוכה, ברגע היווצרותה, את הגרעין לפרדיגמה הבאה. ג. 'שגיאה' כמסיטה את תהליך החשיבה לכיוונים חדשים, שמתבררים כפוריים ביותר.
כל שלושת המאפיינים תומכים בהנחה שאל סך כל השינויים בפרדיגמות הטיפוליות-תיאורטיות ניתן להתייחס כאל תהליך-חשיבה רציף. כדי להיות יכולים להתייחס לשאלה האם ואיך ניתן להעריך את הרצף בכללו, יש לבחון את תהליך-החשיבה של פרויד בהקשר רחב יותר. הפרק הבא מתחיל ליצור מסגרת כזו.
