הצעה ליצירת שפת-על למכונות ובני-אדם

Yigael, Y. (2004) A Proposal for the Creation of a Human and Computer Meta-Language, World Futures, Vol. 60, No. 7, pp. 535-546

נייר עבודה

יואב יגאל

הצעה ליצירת שפת-על למכונות ובני-אדם

רקע

דעה מקובלת היא שהמין האנושי, אם לא ישמיד את עצמו, יכול להמשיך ולצבור ידע ולהתפתח עד אין סוף. דעה זו מסתמכת על היכולת לשמר ולהעביר אינפורמציה תוך ובין דורית בהיקפים ובדיוק שאין דומה להם בעולם חי. יכולת זו מאפשרת למין האנושי להתבסס על ידע קודם, להעשיר אותו ולהעבירו הלאה בתהליך שלא אמור להיות לו סוף. מכיוון השפה האנושית, ללא תלות בלשון זו או אחרת, היא היכולת החשובה ביותר המבחינה את האדם מכל צורת חיים אחרת, הרי שבמידה רבה אותה יכולת להמשיך ולהתפתח עד אין סוף מותנה קודם כל בשפה. אין אומנם בהכרח חפיפה מוחלטת בין יכולת החשיבה האנושית לשפה, אך יש ביניהן תלות עמוקה, ושתיהן יצרו ועיצבו את המבנה האנושי על יכולותיו ומגבלותיו. כיוון שיכולות השפה קובעות במידה רבה את יכולות החשיבה הרי שבהקשר הנוכחי הדיון אינו מבחין ביניהן, למעט מצבים בהם השוני ביניהן הוא משמעותי. מצבים אלה ידונו בהמשך .

בשורות הבאות אציג עמדה שונה מזו המקובלת, המתבססת על שתי קבוצות של טענות משלימות:

א. ליכולת של המין האנושי לתאר ולהבין את עצמו ואת העולם יש מגבלות וגבולות והיא אינה אין-סופית.

ב. ניתן לפתח שפה חדשה המתבססת על עקרונות שונים מאלו של השפה הקיימת, והיכולה להתמודד עם גבולותיה ומגבלותיה.

מנקודת מבט זו, כל פריצת דרך שתוכל לעקוף את המגבלות והגבולות של מבנה השפה והחשיבה, משמעותה הרחבת היכולות הבסיסיות ביותר של האדם. הרחבה כזו משמעותה גם הרחבת כל תחומי הידע והפעילות האנושית שיש להם קשר לשפה ולחשיבה, וספק אם יש תחומים שאין להם קשר ליכולות אלה. יתר על כן, צריך להביא בחשבון שכל השפות המוצרנות והערוכות, כמו מתמטיקה, שפות-מחשבים וכן הלאה, הן נגזרות של השפה והחשיבה האנושית; מה שהן מצליחות להרוויח בעקיפת מגבלה אחת של השפה הטבעית, כמו יתר עקיבות ודיוק, הן מפסידות בצמצום היתר שלהן בהשוואה ליכולות אחרות של השפה, כמו גמישות, עושר משמעויות ועוד (יאקובסון, חומסקי). הדיון שיערך בהמשך במגבלות וגבולות השפה חל לכן גם על הנגזרות שלה – השפות הערוכות והמוצרנות.

קודם שאציג את התיזה על שני מרכיביה ראוי להבהיר למה מתכוונים במונח 'שפה'. באנציקלופדיה בריטניקה מוגדר המונח כ'מערכת סימנים, מדוברת או נכתבת, שבאמצעותה הישות האנושית, משתייכת לקבוצות חברתיות ומשתתפת בתרבות ובתקשורת'. בהמשך לאותה הגדרה מוצגת השפה כייחודית למין האנושי בלבד. צורות חיים אחרות יכולות לתקשר ולהעביר אינפורמציה, אך חסרות את היכולת ליצור מערכת סימבולית. מגדירים אלה של השפה סובלים מכמה ליקויים, שמביניהם אתייחס רק לאותם אלה החשובים להבנת ההמשך. א. ההגדרה מדגישה את ההיבט הקומוניקטיבי של השפה ואינה מביאה בחשבון את הקשר העמוק בין השפה לחשיבה. השפה מהווה את האמצעי המרכזי והחשוב של החשיבה האנושית ותפקידה בהקשר זה אינו נופל בחשיבותו מהפונקציה הקומוניקטיבית שלה. ב. משמעות המונח 'סמל' היא רחבה מאוד והיכולת ליצור סמלים אינה בהכרח ייחודית לאדם (בע'ח יוצרים קולות ותנועות ה'מסמלות' מידע לבני-מינם ולמינים אחרים). קימות עבודות רבות המזהות מאפיינים שנחשבו ייחודיים לשפה האנושית גם אצל צורות חיים אחרות (Cartmill, Avital and Yablonka ואחרים).

מאפיין שנראה בכל זאת כמייחד את השפה ביחס לצורות תקשורת של בע'ח, הוא היכולת לתאר את העולם במנותק מאילוצים וצרכים דחופים. אצל בע'ח חיים הקולות, התנועות, הריחות וכו' מסמנים, או מסמלים, מידע הכפוף לאילוצים וצרכים דחופים או עכשוויים (סכנה, רעב, מין, סימון טרטוריה וכו'). היכולת של שפת הסמלים האנושית לייצג את העולם באי-תלות יחסית לאילוצי וצרכי ההווה, היא שפתחה לאדם מרחבים אחרים לגמרי מאלה של צורות חיים אחרות. בהקשר זה חשוב להביא בחשבון שדווקא ההישג המופלא של השפה - היכולת להתרחקות והתנתקות מאילוצי וצרכי ההווה, שהובילה להתפתחות המהירה של המין האנושי, היא זו שגם מסכנת במידה רבה את אפשרות קיומו.

על בסיס משותף לאדם ולצורות חיים אחרות – היכולת לקלוט ולעבד אינפורמציה חיצונית (באמצעות החושים) ופנימית (תחושות) – השפה עשתה צעד נוסף: תרגום המידע התפיסתי-תחושתי למערכת סימנים המסוגלת הן לייצג ולסמן את העולם והן לבנות 'עולם' של סימנים היכול להתייחס לעצמו (יכולת להשוות ולהנגיד מושגים, רבדים של משמעויות וכן הלאה). היכולת להתרחק מהמציאות המיידית מאפשרת לאדם לפעול, להתערב ולשחק בעולם ביצירתיות חסרת תקדים, אך בה במידה גם בהרסנות ברמה דומה. באופן פרדוכסלי מה שפתח את האפשרויות העצומות של השפה ויצר מרחק פורה בינה לבין רמת התפיסה החושית-תחושתית, הוא הפן השרירותי שלה: אין התאמה מדויקת ומחייבת בין מסמן למסומן. אותו אובייקט יכול להיות מיוצג באמצעות מילים שונות (באותה לשון ובלשונות אחרות). מרחב הביניים שבין האובייקט לדרך ייצוגו בשפה פתח אפשרויות כמעט אין-סופיות ויצירתיות לצורות שונות של ארגון החומרים התפיסתיים-תחושתיים. מצד שני, בשביל לדייק (בתיאור העולם או בתיאור התהליכים הפנימיים שלנו) אנחנו חייבים להתאמץ(1). המתמטיקה ושפות ערוכות אחרות הן ניסיון להתמודד עם השרירותיות וחוסר הדיוק של השפה, אך כאמור לדיוק יש מחיר: מה שהן מרוויחות בעקיבות ודיוק הן מפסידות בצמצום יתר. מדובר אם כן במה שנראה כבעיה מבנית חסרת פתרון של השפה ונגזרותיה (השפות הערוכות): אי-יכולת ליישב יחדיו - מרחק מהמיידיות של התפיסה והתחושות, דיוק בייצוג ובתיאור, גמישות ומורכבות. השאלה המרכזית שעליה תנסה התיזה המוצעת לענות היא: האם ניתן ליצור שפה המסוגלת לשמר את כלל משתנים מרכזיים אלה של השפה.

קודם שאגיע להצגת ההצעה, אבחון כמה בעיות מבניות נוספות של השפה האנושית:

הזמן – קצב: היכולת שלנו לזהות, באמצעות החושים, קצבים שונים של תנועה וצליל מקיפה ומדויקת לאין ערוך מהיכולת שלנו לתאר אותם במילים. מה שעומד לרשותנו הם מונחים כמו "לאט", "מהר" המסוגלים לשקף רק בצורה גולמית מאוד את דקויות הקליטה החושית. יכולתנו לתאר קצבים ברצף שבין לאט ומהר היא מצומצמת מאוד ואינה עומדת בשום התאמה ליכולת הקליטה שלנו, בעיקר זו של חוש השמיעה, הרגיש במיוחד במיוחד לקצבים.

המשמעות של שתי בעיות מבניות אלה של השפה היא, שהיכולת שלנו לתאר באמצעותה תופעות מורכבות המשתנות במרחב ובזמן היא לקויה ביותר ופחותה לאין שיעור ביחס למרחב ודקויות הקליטה של החושים והתחושות. תיאור תופעות כאלה דורש את פירוקם למרכיבים ורצפים והרכבתם מחדש. תהליך שאינו רק ארוך ומייגע אלא משמיט בהכרח הרבה מאוד אינפורמציה בדרך. כך למשל אנו צריכים להשקיע מאמץ עצום והרבה מאוד זמן אם ברצוננו ללמוד ולהבין תופעה הנבנית ומשתנה כתוצאה מפעולת גומלין של הרבה מאוד משתנים (כמו תופעות של מזג אוויר) או ללמוד לעומקה תיאוריה מורכבת שעברה שינויים רבים. גם אז לא ברור עד כמה הלמידה שלנו מצליחה לשחזר את התהליכים במדויק או ולהבין לעומקם את הרעיונות ואת הקשרים ביניהם.

אם על הקשיים לתאר השתנויות בזמן ובמרחב אפשר להתגבר, לפחות באופן חלקי, הרי ההמשגה של מונחים אלה מציבה אותנו בפני גבול, שנראה שלא נוכל לפרוץ אותו במבנה הנוכחי של השפה. סטיבן הוקינג, אחד הפיזיקאים הידועים והמוערכים, חזר בו מהאמונה שניתן יהיה ליצור תיאוריה מאוחדת של הפיזיקה. אחד מנימוקיו הוא, שהתיאורמה של גדל מגבילה את האפשרות הידיעה שלנו ואת האפשרות ליצור מערכת עקבית וקוהרנטית הנסמכת על עצמה. אנחנו זקוקים כביכול לנקודת-מבט שמחוץ למערכת הקיימת (ובהקשר זה מערכת השפה) כדי להיות יכולים להפוך אותה מערכת עקבית וקוהרנטית.

בין אם הוקינג צודק או לא, למעשה התיאוריות הפיזיקאליות כבר פרצו את גבולות השפה. כך למשל אין לנו שום מושג תואם לחיבור שעשה איינשטיין בין אנרגיה לחומר ובין זמן למרחב. למרות השוני העצום שבין הלשונות הקיימות בעולם אין אף לשון שבבסיסה לא מתקיימת האבחנה בין הפועל (תנועה המבטאת שינוי או פעולה) לבין השם (זהותו של הדבר). בשום לשון קיימת אין באפשרותנו לבנות משפט שאינו מבוסס על האבחנה בין תנועה לדבר הנמצא בתנועה. את המשפט - הקוביה מתגלגלת, אי אפשר לבטא במילה או מושג המכיל בתוכו את העצם ואת תנועתו. בדיוק על סוג זה של אבחנה ביסס נעם חומסקי את התיאוריה הבלשנית שלו, המבחינה בין מבני עומק, המשותפים לכל הלשונות, לבין מבני שטח המשתנים מלשון ללשון. משמעות הדבר היא, שהתיאוריות הפיזיקאליות סותרות את המבנה הבסיסי ביותר של השפה. לא במקרה אין לנו שום מושג תואם לחיבור בין מרחב לזמן, לחיבור בין חומר לאנרגיה ולחיבור של פיזיקת הקוונטים בין חומר לגל. חיבורים אלה המבטאים הבנות החורגות מהגבולות המבניים של השפה האנושית. המשמעות הנגזרת ממצב עניינים זה היא, שאם יש ממש בשיקולים אלה אזי אנחנו נמצאים מול מציאות חסרת תקדים בתולדות המין האנושי - התייצבות מול גבולות יכולתנו לתאר ולהבין את העולם. למצב זה יש השלכות מרחיקות לכת שלא אכנס אליהם כאן. מטרתו העיקרית של נייר עבודה זה היא להציע דרך לפרוץ את גבולות השפה ובכך אולי למנוע את ההשלכות האיומות, שכבר מתרחשות, אם לא נכיר בהם או נכנע להם.

מה שמהווה בשפה הטבעית את גבולות ההמשגה האנושית הוא הבסיס ונקודת המוצא לשפת-העל המוצעת: אין זה משנה אם מתארים מאסה בתנועה או אנרגיה, זמן או מרחב גל או תנועת חלקיקים – כולם ניתנים לתיאור באמצעות דפוסי תדירות . אם כלל תופעות הטבע ניתנות לתיאור בשפה של תנודות או תדירויות, אזי בשפה זו אין אבחנה בין העצם לתנועה שלו – שניהם ניתנים לייצוג ותיאור באמצעות תדירויות. עקרונית יש אם כן באפשרותנו למפות את כלל התופעות, מגדלים קוסמים ועד תת-אטומים, בצורה אחידה. המיפוי מבוסס על פרמטרים הקשורים לאפיון תדירויות: קצב, עוצמה, משך וכו', והוא מייצג ויכול לשמר את הייחוד והשונות של כל תופעה ואת מיקומה ביחס לתופעות אחרות (2).

מיפוי עדיין אינו בבחינת שפה, וע'מ לעמוד בתנאים של שפה יש צורך ביכולת לקלוט מידע באמצעות החושים, להיות יכול לעבד אותו (לחשוב), לאחסן (זיכרון), ולמסור אותו במשהו המקביל לדיבור או לכתב. לצורך כך יש צורך להפוך את המיפוי של טווח תדירויות אדיר, למשהו הנמצא בטווח הקליטה של החושים. כמו בכל מיפוי זו שאלה של קנה-המידה הרצוי, ואין מניעה עקרונית ליצור קנה-מידה עקבי ומדויק בין טווח התדירויות הממופה לבין טווח תדירויות הקליטה של האוזן. בצורה זו ניתן להפוך כל תדירות נמדדת לתדירות נשמעת. מכאן ואילך רוב הפונקציות הנדרשות כבר נמצאות בתוכנו: אנחנו מסוגלים לקלוט בו-זמנית, באמצעות האוזן, כמה רצפים צליליים. לעבד אותם - להשוותם, למצוא ביניהם אי-התאמות וכו'. המוח כבר מיומן בעבודה עם צלילים (גם תהליכי חשיבה הן טרנספורמציות של תדירויות נקלטות לתדירויות אחרות). האחסון גם הוא מותאם יותר לשפה מעין זו (הזיכרון הצלילי והשליפה ממנו, טובים לעין ערוך מהזיכרון המילולי). פונקציית המסירה, שהיא הדיבור, היא היחידה שאינה מותאמת למסירה של כמה רצפי צלילים בו-זמנית. פונקציה זו תצטרך לעבור שינויים, אך אין כאן קושי עקרוני אלא טכני, והמכשור הבסיסי לכך כבר קיים (הסינסיטייזר). למעשה גם הבסיס לכתב תואם כבר בנמצא, בעבודתו של המלחין והמוסיקולוג הישראלי יוסף טל, שפיתח עם מדענים בטכניון דרך ממוחשבת לרישום צלילים, השומרת על כל הפרמטרים החשובים הבונים את הצליל.

קשה לחזות כיצד יראה משהו, שאפילו לא התחיל את דרכו ואינו דומה לשום דבר מוכר לנו. בקירוב ראשון הייתי אומר 

מסקנות מעשיות

מדובר בהצעה שלא קל לתפוס ולהעריך אותה. למעשה נראה לי שרק התחלת עבודה בכיוון זה תוכל להוביל לתפיסה והערכה ברורה יותר של היקף השינוי המוצע ומידת היתכנותו. מה שניתן ואפשרי לעשות כרגע, הם כמה צעדים מכינים לקראת התחלת עבודה מעשית ליצירת והבניית השפה המוצעת:
1. איסוף שיטתי של עבודות המצטלבות עם ההצעה. מבין אלה ידועות לי עבודה שנעשתה ע'י ראמאן (C.V. Raman) פיסיקאי הודי וחתן פרס נובל, על קשר בין צלילים לצבעים, טרנספורמציה של תדירויות ברמה אטומית לצלילים נשמעים, דמיון בין קונפיגורציות ויזואליות וצליליות, תרגום המבנה הגנטי לצלילים (מה שמכונה מוזיקת הדנ"א) ועבודות נוספות. ככל הנראה יש עבודות רבות אחרות שנעשו בכיוון זה ומהעדר עניין מוגדר בהן הן מפוזרות בכל העולם.

2. פתיחת אתר אינטראקטיבי באינטרנט שעניינו חילופי מידע, רעיונות, הצעות וכו'. אתר כזה יכול גם להוות מעין פלטפורמה לעבודה מעשית: יצירת עקרונות,            ניסיונות להעביר מידע באמצעות השפה החדשה וכן הלאה.

3. גיבוש קבוצת-עבודה שיש לה עניין בכיוון כזה. קבוצה כזו צריכה לכלול אנשים מתחומי ידע שונים - מתמטיקה, פיזיקה, אסטרונומיה, מוזיקה, בלשנות, מחשבים      ועוד.

4. התחלה של מיפוי עולם התופעות בהתאמה לעקרונות של השפה המוצעת.

5. בחינת האפשרויות של שיטת כתב תואמת (כאמור, בסיס אפשרי לצורת רישום המתאימה לשפה המוצעת פותח כבר למעשה ע'י המלחין והמוזיקולוג הישראלי        פרופ' יוסף טל).

המשמעות של שפה כזו, אם וכאשר תתחיל לתפוש תאוצה, היא מהפכה בקנה מידה שקשה להעריך אותו בכל תפישתנו את העולם ואת עצמנו. אני מניח שגם לשלבי ביניים יהיו השתמעויות רבות וחשובות לתחומי התקשורת, הכלכלה, המחשוב, הטכנולוגיה ותפיסתנו את עצמנו ואת מקומנו בעולם. יש לנו מעט להפסיד והרבה להרוויח בניסיון בכיוון הזה.

הערות

2. הנחות היסוד של תורת המיתרים, המקובלת היום על פיזיקאים רבים, נראות לי מתאימות מאוד לתיאור באמצעות השפה המוצעת: רטיטות של מיתרי אנרגיה ורב מימדיות. אחד מיסודות השפה המוצעת הוא, שתיאור העולם אינו מניח מספר מימדים קבוע, אלה נתון לשינוי בהתאם לצרכי התיאור. ככלות הכול, כמה מימדים יש לסימפוניה?

ניסיון לתאר את מצבו של כוכב, באמצעות שפת-העל, יכול להישמע לערך כך: מימד1 - דפוסי התודות של תנועת הכוכב ביחס לעצמו (סיבוב סביב עצמו). מימד 2 - דפוסי התנודות של תנועת הכוכב במרחב. מימד 3 - ? - דפוסי התנודות של כוחות חיצוניים (כוכבים אחרים, חורים שחורים וכו') הפועלים על הכוכב. מימד 4 - ? - דפוסי התנודות של כוחות הפועלים בתוך הכוכב ומעצבים את מבנהו. המרחב השמיעתי שונה באופן מובהק מזה הוויזואלי. יצירת שפה המבוססת על אבחנות הקשורות לדפוסי-תנודות שונים ועל יכולת השמיעה תוביל לתפיסת עולם שונה מאוד מזו המבוססת על אבחנות וויזואליות (העולם התלת-מימדי, כפי שאנו חווים אותו, מבוסס בעיקרו על אבחנות שמקורן בחוש הוויזואלי).