קטגוריות יסוד של השפה והגדרת החיים
קטגוריות יסוד של השפה והגדרת החיים
בעקבות העבודות של חומסקי ובלשנים אחרים, מוסכם להניח, ששמות עצם ופעלים הם קטגוריות יסוד של כל הלשונות הידועות. שניהם נמצאים בבסיס כל המשפטים, בכל הלשונות, אם ברמת השטח ואם במבנה העומק שלהן. ההבחנה בין החומר (כשם עצם) לבין פעולה או תנועה נמצאת גם ביסוד היווצרות החיים והגדרתם. כזכור, הטיעון המרכזי שפותח קודם הוא, שהפעולה, האנרגיה או הכוחות המחזיקים את החומר, מצאו דרך לשמר את עצמם וליצור אי-תלות יחסית שלהם בחומר המקורי שאותו שימרו. לכאורה, ניתן למצוא הקבלה בין הגדרת החיים לקטגוריות היסוד של השפה. יש היגיון בהשערה, שהשפה בנויה על אותן קטגוריות של החיים ונוצרה מתוך סוג דומה של הבחנה: עצם ופעולה. על בסיס הדמיון בקטגוריות מפתה להניח, שהשפה מתאימה לייצג את תופעת החיים, לתאר אותה ושניתן יהיה לרשום אותה באמצעותה.
גם אם הדמיון אינו מקרי הוא מטעה בהיותו חלקי בלבד. בכדי לייצג את עולם התופעות, כולל את תופעת החיים עצמם נדרשת השפה להתבסס על ההבחנה בין חומר לפעולה. אלא שהשפה עצמה מתנהגת כאילו אינה חייבת את קיומה לתופעת החיים. הקטגוריות של השפה מאפשרות ייצוג של עולם התופעות בכלל ולתופעת החיים ביניהן אין שום מעמד מיוחד. מבחינת השפה תופעת החיים היא רק אחת מבין תופעות רבות אחרות. כביכול אין לשפה מחויבות לחיים והיא אינה תלויה בהם. צורת רישום זו אפשרה אמנם את המרחק הדרוש בכדי למפות, לתאר ולייצג את עולם התופעות בכלל ולהוביל את המין האנושי להישגים שהם מעבר לכל צורות החיים האחרות. במקביל - ובדיוק בגלל אותו ריחוק - אי המחויבות של השפה לחיים היא חלק מתמונת העולם שלנו כפי שעוצבה על-ידי השפה. אולם הזלזול של המין האנושי בחיים, והאפשרות הממשית שהוא מסוגל להוביל להכחדה של עצמו, היא תוצאה ישירה של אי מחויבות השפה לחיים ואי הכרתה בכך שהיא תוצר שלהם. כביכול, השפה יכולה להמשיך להתקיים – כרישום – ללא תלות בדוברי השפה. בשביל בעלי-החיים - החיים הם הווייתם המרכזית ואליהם מתייחסת כל פעולה ופעילות שלהם. אצל בני האדם לשפה יש משקל עצום בקביעת הווייתם ובהיות השפה פועלת כביכול ללא תלות בחיים, אנחנו מופעלים ופועלים למעשה על-ידי וביחס לשני מוקדי הוויה שונים, המבוססים על שיקולים, עקרונות וערכים שונים.
חוסר היכולת של השפה לייצג את החיים, לתאר אותם בצורה אדקווטית ולהיות נגזרת שלהם מקורה בכך, שהיא מותאמת אומנם לייצג את המהלך שהוביל להיווצרות החיים - אך לא את החיים עצמם. הקטגוריות של השפה מאפשרות לתאר את המהלך המבחין בין החומר לפעולה שלו, אך אין להן יכולת ליצור תיאור אדקווטי של תופעת החיים עצמה: פעולה שהיא גם עצם. החיים הם תנועה שיש לה מבנה. זהו מבנה הנמצא כל הזמן בתנועה וככזה - השפה אינה מסוגלת ללכוד ולרשום אותו. מכיוון שבעקרון כל תנועה ניתנת לתיאור בשפה של תדירויות, יתכן ואפשר להגדיר את החיים גם כמקבץ תדירויות בעל מבנה ייחודי. את החיים לא ניתן יהיה לרשום באמצעות השפה, מאותה סיבה שהיא איננה מסוגלת לרשום את המבנה של לחנים ויצירות מוזיקאליות. השפה מכוונת לרשום גוף בתנועה (עצם ופעולה) אך אינה מותאמת לרישום פעולה שהיא גם הגוף (העצם).
בכל משפט לשוני שם העצם מתפקד כאיבר הזהות אליו מתייחס המשפט (שם העצם הוא הקבוע במשפט). הפעולה יכולה להשתנות אך העצם נשאר קבוע. במשפטים כמו "הציפור עפה", "הציפור אוכלת" או " הציפור נעלמה" - הציפור היא הקבוע, אפילו בהעדרה. גם פעולה יכולה להיות שם עצם, זאת אומרת - הקבוע או איבר הזהות. במשפטים כמו, "תנועה מואצת" או "התנועה נעצרה" התנועה היא הקבוע (שם העצם) והשינויים בקבוע הם הפועל. לשפה אין דרך לאחד את שתי הקטגוריות לאחת. לעומת זאת הצליל שאנו שומעים, הוא גם התנועה וגם איבר הזהות – קבוע שיש לו מבנה. החיים הם כמו מקבץ של צלילים (או מקבץ תדירויות בספקטרום אחר) שיש לו מבנה.
כדי לרשום את היצירות המוזיקליות היה צורך לפתח שפת רשום אחרת, המבוססת על עקרונות אחרים מאלה של שפת הדיבור. הצעה להנחות יסוד לשפה שתהא מבוססת על רישום תדירויות ומתאימה לתיאור תופעת החיים, פורסמה כבר לפני כמה שנים. ההצעה תצטרך לעבור רוויזיה בכדי להתאים את עצמה לסוג השיקולים שפותח כאן, אבל בעיקרו של דבר - הרוויזיה לא תצטרך לעסוק בעקרונות השפה, אלא בהתאמתם ליעוד אחר. המעוניין יכול למצוא את ההצעה בכתב העת 2004 World Future(ראה ביבליוגרפיה).
בעקבות העבודות של חומסקי ובלשנים אחרים, מוסכם להניח, ששמות עצם ופעלים הם קטגוריות יסוד של כל הלשונות הידועות. שניהם נמצאים בבסיס כל המשפטים, בכל הלשונות, אם ברמת השטח ואם במבנה העומק שלהן. ההבחנה בין החומר (כשם עצם) לבין פעולה או תנועה נמצאת גם ביסוד היווצרות החיים והגדרתם. כזכור, הטיעון המרכזי שפותח קודם הוא, שהפעולה, האנרגיה או הכוחות המחזיקים את החומר, מצאו דרך לשמר את עצמם וליצור אי-תלות יחסית שלהם בחומר המקורי שאותו שימרו. לכאורה, ניתן למצוא הקבלה בין הגדרת החיים לקטגוריות היסוד של השפה. יש היגיון בהשערה, שהשפה בנויה על אותן קטגוריות של החיים ונוצרה מתוך סוג דומה של הבחנה: עצם ופעולה. על בסיס הדמיון בקטגוריות מפתה להניח, שהשפה מתאימה לייצג את תופעת החיים, לתאר אותה ושניתן יהיה לרשום אותה באמצעותה.
גם אם הדמיון אינו מקרי הוא מטעה בהיותו חלקי בלבד. בכדי לייצג את עולם התופעות, כולל את תופעת החיים עצמם נדרשת השפה להתבסס על ההבחנה בין חומר לפעולה. אלא שהשפה עצמה מתנהגת כאילו אינה חייבת את קיומה לתופעת החיים. הקטגוריות של השפה מאפשרות ייצוג של עולם התופעות בכלל ולתופעת החיים ביניהן אין שום מעמד מיוחד. מבחינת השפה תופעת החיים היא רק אחת מבין תופעות רבות אחרות. כביכול אין לשפה מחויבות לחיים והיא אינה תלויה בהם. צורת רישום זו אפשרה אמנם את המרחק הדרוש בכדי למפות, לתאר ולייצג את עולם התופעות בכלל ולהוביל את המין האנושי להישגים שהם מעבר לכל צורות החיים האחרות. במקביל - ובדיוק בגלל אותו ריחוק - אי המחויבות של השפה לחיים היא חלק מתמונת העולם שלנו כפי שעוצבה על-ידי השפה. אולם הזלזול של המין האנושי בחיים, והאפשרות הממשית שהוא מסוגל להוביל להכחדה של עצמו, היא תוצאה ישירה של אי מחויבות השפה לחיים ואי הכרתה בכך שהיא תוצר שלהם. כביכול, השפה יכולה להמשיך להתקיים – כרישום – ללא תלות בדוברי השפה. בשביל בעלי-החיים - החיים הם הווייתם המרכזית ואליהם מתייחסת כל פעולה ופעילות שלהם. אצל בני האדם לשפה יש משקל עצום בקביעת הווייתם ובהיות השפה פועלת כביכול ללא תלות בחיים, אנחנו מופעלים ופועלים למעשה על-ידי וביחס לשני מוקדי הוויה שונים, המבוססים על שיקולים, עקרונות וערכים שונים.
חוסר היכולת של השפה לייצג את החיים, לתאר אותם בצורה אדקווטית ולהיות נגזרת שלהם מקורה בכך, שהיא מותאמת אומנם לייצג את המהלך שהוביל להיווצרות החיים - אך לא את החיים עצמם. הקטגוריות של השפה מאפשרות לתאר את המהלך המבחין בין החומר לפעולה שלו, אך אין להן יכולת ליצור תיאור אדקווטי של תופעת החיים עצמה: פעולה שהיא גם עצם. החיים הם תנועה שיש לה מבנה. זהו מבנה הנמצא כל הזמן בתנועה וככזה - השפה אינה מסוגלת ללכוד ולרשום אותו. מכיוון שבעקרון כל תנועה ניתנת לתיאור בשפה של תדירויות, יתכן ואפשר להגדיר את החיים גם כמקבץ תדירויות בעל מבנה ייחודי. את החיים לא ניתן יהיה לרשום באמצעות השפה, מאותה סיבה שהיא איננה מסוגלת לרשום את המבנה של לחנים ויצירות מוזיקאליות. השפה מכוונת לרשום גוף בתנועה (עצם ופעולה) אך אינה מותאמת לרישום פעולה שהיא גם הגוף (העצם).
בכל משפט לשוני שם העצם מתפקד כאיבר הזהות אליו מתייחס המשפט (שם העצם הוא הקבוע במשפט). הפעולה יכולה להשתנות אך העצם נשאר קבוע. במשפטים כמו "הציפור עפה", "הציפור אוכלת" או " הציפור נעלמה" - הציפור היא הקבוע, אפילו בהעדרה. גם פעולה יכולה להיות שם עצם, זאת אומרת - הקבוע או איבר הזהות. במשפטים כמו, "תנועה מואצת" או "התנועה נעצרה" התנועה היא הקבוע (שם העצם) והשינויים בקבוע הם הפועל. לשפה אין דרך לאחד את שתי הקטגוריות לאחת. לעומת זאת הצליל שאנו שומעים, הוא גם התנועה וגם איבר הזהות – קבוע שיש לו מבנה. החיים הם כמו מקבץ של צלילים (או מקבץ תדירויות בספקטרום אחר) שיש לו מבנה.
כדי לרשום את היצירות המוזיקליות היה צורך לפתח שפת רשום אחרת, המבוססת על עקרונות אחרים מאלה של שפת הדיבור. הצעה להנחות יסוד לשפה שתהא מבוססת על רישום תדירויות ומתאימה לתיאור תופעת החיים, פורסמה כבר לפני כמה שנים. ההצעה תצטרך לעבור רוויזיה בכדי להתאים את עצמה לסוג השיקולים שפותח כאן, אבל בעיקרו של דבר - הרוויזיה לא תצטרך לעסוק בעקרונות השפה, אלא בהתאמתם ליעוד אחר. המעוניין יכול למצוא את ההצעה בכתב העת 2004 World Future(ראה ביבליוגרפיה).
