אדיפוס והפסיכואנליזה
יואב יגאל
תקציר פגישה – יוני 2012
אדיפוס והפסיכואנליזה
התהליך המקביל: המיתוס של אדיפוס והדינאמיקה הפנימית של התנועה הפסיכואנליטית
רקע
התפתחות היא התנועה המסודרת, העקבית והשיטתית ביותר הקיימת בעולם החי. ככזו היא גם תנועה המורכבת מהרבה מאוד מאפיינים, מרכיבים, תנועות חלקיות ועוד. חלק ממאפייניה הם היווצרות הגרעין הראשוני; 'החזרה לאחור' כדי לבסס את הגרעין הראשוני בשביל להפיק ממנו כיוונים חדשים; האוטונומיה כערך העליון של ההתפתחות; והיווצרותה של קפיצת מדרגה מתוך הקיים וכערך מוסף לו. אפשר לזהות מאפיינים אלה בקלות יחסית בתהליכים התפתחותיים רבים ובהקשרים שונים. בהתפתחות פועלות גם תנועות חמקמקות וקשות הרבה יותר לזיהוי, שהמרכזית בהן היא 'התהליך המקביל'. רק עבודות מאוד שיטתיות בנושא ההתפתחות יכולות לחלץ את האופן בו פועל התהליך המקביל בתהליכים התפתחותיים ויש צורך בידע נרחב בהקשר הנידון כדי להביא דוגמאות שבאמצעותן אפשר להמחיש את התהליך. כך למשל ניתן למצוא דוגמאות רבות לתהליך המקביל בבחינה מעמיקה של התפתחות החשיבה של פרויד ואיך הגיע לניסוח מושגי היסוד של התיאוריה שלו. אבל כדי ללמוד משהו מדוגמאות אלה יש צורך בידע נרחב על נושאים ומושגים רבים הקשורים לחשיבה של פרויד.
בצורה חלקית יותר אפשר לזהות את נוכחות התהליך המקביל ביצירות ספרותיות, מחזות, קולנוע, משחק ועוד. כך למשל, כחלק מהתרגול של כניסה לדמות מסוימת ולאופן בו היא חווה ומתנהגת במצבים שונים, נוהגים שחקנים לשחזר התנסויות מהחיים של עצמם. ברומנים רבים היכולת להתמודד באופן מוצלח עם אתגרים שונים מותנית ביכולת של הגיבור לחזור לחוויות מכוננות בחייו המהדהדות לאתגרים שהוא עומד בפניהם. בעיקרו של דבר לתהליך המקביל יש נוכחות (גלויה או סמויה) בכל תהליך יצירתי, משום שהוא יוצר הדהוד בין שתי תנועות נפשיות שונות ובלתי תלויות: התנסויות מהעבר שמהדהדות להתמודדויות בהווה; הדהוד ששופך אור חדש על ההתנסויות עצמן; התנסויות מדומיינות שמהדהדות להתנסויות מציאותיות והופכות בעצמן לסוג של מציאות; התמודדויות בערות המהדהדות לחלומות ודרכם מציעות מענה להתמודדויות שבערות ועוד.
כדי להמחיש בצורה שיטתית יותר את אופן הפעולה והנוכחות של התהליך המקביל אדגים אותו באמצעות המיתוס של אדיפוס והאופן בו הוא פועל ומפעיל את הדינאמיקה הפנימית של התנועה הפסיכואנליטית - מפרויד ועד ימינו.
המיתוס/מעשייה על אדיפוס
המיתוס של אדיפוס הוא חלק מהמיתולוגיה היוונית, אבל המוטיבים העיקריים שלו נפוצים בתרבויות רבות ומשויכים גם לז'אנר של המעשיות. בסיפור של אדיפוס יש לגורל תפקיד מכריע אבל לאלים אין בו שום תפקיד ולכן אפשר למקם אותו על הגבול שבין מיתוס לבין המעשייה.
תמצית העלילה
האורקל מנבא ללאיוס מלך תבי, שאם ייוולד לו ילד הוא ירצח אותו וישכב עם אימו. כאשר נולד אדיפוס מצווה לאיוס על הריגתו, אבל מי שנשלח לבצע את הפקודה חומל עליו והוא נמסר לאימוץ למלכים של ממלכה אחרת. כאשר אדיפוס גדל הוא פונה לאורקל בשאלה על מוצאו, הוא מקבל מענה שירצח את אביו וישכב עם אימו. אדיפוס, שמניח שהוריו הם אלה שגידלו אותו, מחליט לעזוב את הארמון בכדי להימלט מהגורל. בדרכו הוא מתעמת, בלי להיות מודע לכך, עם אביו האמיתי, לאיוס מלך תבי, והורג אותו. באותו זמן מפלצת איומה (הספינקס), שחצייה אישה וחצייה לביאה מפילה את חיתתה על תבי ודורשת, שטובי בניה יתמודדו עם החידות שהיא מציגה להם - וטורפת אותם כשהם נכשלים. אדיפוס מצליח לענות לחידת הספינקס וכישלונה של המפלצת מביא לכיליונה. אדיפוס מוכתר למלך ומתחתן (בלא יודעין) עם המלכה/האלמנה יוקסטה אימו הביולוגית. נולדים להם שני בנים ושתי בנות ואלו הן שנים של שקט ושגשוג בתבי. אך לאחר כמה עשורים משהו משתבש בממלכה והיא מוכה בשורת אסונות ופורענויות. בירור סיבת הדברים מוביל לחשיפת זהותו של אדיפוס ולעובדה שהוא הרג את אביו ונשוי לאימו. יוקסטה תולה את עצמה ואדיפוס מעוור את עצמו, עוזב את המלוכה ואת העיר ונודד עם אנטיגונה בתו עד שהוא מתיישב באתונה. מאבקי השליטה בין יורשיו של אדיפוס נמשכים שנים רבות והעיר לא חוזרת יותר לגדולתה.
למיתוס של אדיפוס ניתנו פרשנויות רבות: חלקן מדגישות את העימות עם הספינקס כעימות בין תרבות מטריאכלית (דומינאנטיות של האם) לפטריאכלית (דומינאנטיות של האב), חלקן מדגישות את שאלת העברת השלטון, חלקן את שאלת המוצא ומקור האדם ועוד. הידועה מכולן היא כמובן פרשנותו של פרויד: המשאלה של הילד לסלק את אביו ולהתחתן עם אימו. ראוי לשים לב, שאף אחת מהפרשנויות אינה מציעה פרוש שיטתי למכלול המרכיבים של המיתוס ולהגיון שבסדר העלילה. הפרשנות של פרויד למשל גם מעוותת את העלילה (כישלון להתמודד עם הגורל ולא משאלה לסלק את האב ולהתחתן עם האם) וגם מתעלמת ממרכיבים אחרים שלה כמו ההתמודדות של אדיפוס עם הספינקס.
אדיפוס כגרעין של הפסיכואנליזה
פרויד הגיע לרעיון התסביך האדיפאלי כאחת עשרה שנה לאחר שהתחיל לחקור ולטפל במחלות עצבים (נירוזות). במהלך אותן שנים הוא החליף כמה שיטות טיפול ויצר כמה מודלים תיאורטיים שיסבירו את הדינאמיקות הנפשיות. הרעיון שהתסביך האדיפאלי עומד ביסוד הדינאמיקה והקשיים הנפשיים, אפשר לפרויד לקשור יחד כמה קווי חשיבה בלתי תלויים: שאלת המיניות הילדותית, התהליך הראשוני והשניוני, המודע והלא מודע, שתי הרמות של החלום (הגלויה והסמויה), חומרים שעלו באנליזה העצמית שלו ועוד (יגאל 2007). מהות התסביך היא, שהילד נמשך להורה בן המין הנגדי ועוין את ההורה בן מינו. הפחד ורגשי האשמה שמשאלות אלו מעוררות בו מודחקות ויתפרצו מאוחר יותר כסימפטומים שונים. התסביך מעמיד במרכז את דמות האב, המייצג את חוק האיסור על האינצסט (גלוי עריות). האב כמסמן של החוק הוא גם זה שמזוהה עם התרבות. התסביך האדיפאלי גם חילץ את פרויד מתקיעות ובלבול תיאורטי וגם הגדיר את הפסיכואנליזה. הוא מזוהה איתה יותר מכל הרעיונות האחרים שלו ושל ממשיכיו. הפסיכואנליזה כפי שנבנתה על-ידי פרויד יושבת כולה על התשתית של תסביך אדיפוס - הוא הפיגום שעליה היא בנויה ובלעדיו היא מתפרקת לחתיכות. תסביך אדיפוס הוא זה שמיקם את הפסיכואנליזה כתופעה תרבותית בעלת השפעות על תחומים רבים, הרבה מעבר להיותה תיאוריה של הנפש ותפיסה טיפולית. אם נושאים של מיתוס עתיק הצליחו ליצור הדים כה חזקים בתיאוריה מודרנית של הנפש - ודרכה על התרבות בכלל - הגיוני להניח, שהמיתוס עוסק בנושאים אוניברסאליים עמוקים וארוכי טווח יותר ממה שהביאו בחשבון הפרשנויות שניתנו לו עד כה.
הגורל והמודעות
המיתוס של אדיפוס מורכב מכמה מוטיבים שהקשר ביניהם אינו מובן מאליו: ניסיון כפול שנכשל לברוח מהגורל (לאיוס ואדיפוס), ההתמודדות עם הספינקס, שנות השגשוג של תבי לאחר המלכת אדיפוס, נישואיו לאימו ועוד. 'הגורל' הוא מונח חידתי בפני עצמו ואפשר לייחס לו כמעט כל דבר. בפסיכואנליזה יש לו משמעות מוגדרת הרבה יותר: תכנים וכוחות שאינם נגישים למודע, שימשיכו לפעול ולהכתיב את המציאות (גם ברמה בין-דורית), כל זמן שלא מצליחים לזהותם ולהפוך אותם למודעים. חידת הספינקס נוגעת למודעות העצמית של היות אדם (לחידה יש כמה נוסחים שאחד מהם הוא 'מי הולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש?' התשובה: האדם בשלבי חייו השונים). השאלה שאליה כמעט לא התייחסו הפרשנים היא ביחס לזהות של הספינקס וההקשר שלו לעלילה כולה. הספינקס מייצגת את הנפש הארכאית הטרום מודעת לעצמה, המזוהה עם האלה הלבנה ועם התרבות של האם הגדולה. כך למשל, אחת המסורות המשוערות של תרבות זו היא הכתרת מלך לשנה, שבסופה הוא מוקרב לאלה ואחר מוכתר תחתיו (גרייבס 2002). המיתוס של אדיפוס מספר על אחד המעברים המורכבים של הנפש האנושית: המעבר מדומינאנטיות של רמות הנפש הראשוניות המזוהות עם האימהי-והנשי לרמות הגבריות. אי-המודעות של אדיפוס עצמו לזהות הספינקס ולאפשרות לרתום אותה לשרות הממלכה, משבשת את הדיאלוג בין היסודות הנשיים של הנפש ליסודות הגבריים. הנישואים לאם מסמנים את השיבוש (חיבור אסור בין הגברי לנשי). במקביל מספר המיתוס גם על מעבר מתרבויות טרום מודעות לתרבויות מודעות, אבל זו מודעות חלקית בלבד, כיוון שאינה מכירה בתרומה של הרמות הראשוניות יותר- האימהיות-נשיות (הספינקס נעלמת אחרי שחידתה נפתרה). במקביל זו גם התמודדות עם זמניות החיים ושאלת ההמשכיות שלהם באמצעות הצאצאים. גם בהקשר זה המודעות היא חלקית בלבד וההמשכיות מצליחה להתקיים, אבל בצורה אלימה ולא עקבית (אדיפוס הורג את אביו ובעצמו נאלץ לעזוב את השלטון).
הנוכחות של המיתוס בתיאוריה ובדינאמיקה הפנימית של התנועה הפסיכואנליטית יכולה להדגים את הפרשנות שניתנה לו כאן, וגם ללמד עד כמה הוא עוסק באותם שאלות ותהליכים נפשיים שבהם עסוקה הפסיכואנליזה.
המיתוס והדינאמיקה הפנימית של התנועה הפסיכואנליטית כתהליך מקביל
העמדת התסביך האדיפאלי כגרעין החיים הנפשיים איפשר לפרויד ליצור תיאוריה מורכבת של החיים הנפשיים בעלת השלכות גם על התרבות. התיאוריה מעמידה בבסיסה את החוק הגברי וממעיטה בערך היסוד הנשי בנפש. פרויד מתייחס אל הרבדים הארכאיים של הנפש כאל אזורי פרא שיש לרסנם. הוא סילק את יונג שייצג כוחות אלה (הלא-מודע הקולקטיבי) מהתנועה הפסיכואנליטית ורדף את כל מי ש'סטה' מהתיאוריה שלו. עוד בימיו - וביתר אינטנסיביות אחריו - התיאוריות הקליניות מיקמו את הגרעין לקשיים הנפשיים בתקופת חיים מוקדמת יותר (לפני התסביך האדיפאלי), נתנו לאם מקום מרכזי וביטלו כמעט לחלוטין את תפקיד האב ('האימא הטובה דיה' וכדומה) והפחיתו מאוד את משקלה של המיניות בהפרעות הנפשיות. במקביל, מתפצלת הפסיכואנליזה כתנועה לכמה גישות, מאבדת את השפעתה על התרבות ואינה מודעת למצבה, שהולך ונעשה מבולבל יותר ויותר. הוא מתאפיין בריבוי שפות תיאורטיות שהמושגים המרכיבים אותן הם גולמיים, לא מדויקים ומטאפוריים. אפשר לומר, שהפסיכואנליזה נמצאת בשלב שבו היא עדיין אינה מודעת לעיוות שנוצר בה: אי-היכולת למקם נכון את תפקידי האם והאב. מאחורי אי-יכולת זו מסתתרים עוד נושאים רבים אחרים, שהם מעבר לטווח של המיתוס ושל הידע הפסיכואנליטי הקיים היום.
נוכחותו של המיתוס
המיתוס של אדיפוס עוסק בנפש האנושית עצמה, בכוחות הפועלים בה ובאי-היכולת שלהם לפעול בשיתוף פעולה. הנפש האנושית היא גם מושא העיון והטיפול של הפסיכואנליזה. בעזרת המיתוס הצליח פרויד להבהיר לעצמו היבטים רבים של המבנה והכוחות הפועלים בנפש, אבל הזיהוי הוא חלקי בלבד ולא מדויק. הוא נתן תנופה ראשונית עצומה לידע אודות הנפש, אבל זהו ידע מוטה ולא מובחן. הבאים אחריו ניסו לתקן חלק מהעיוותים אבל יצרו אחרים תחתם. הפסיכואנליזה עדיין מגששת את דרכה מבלי לדעת במה היא נאבקת, כשם שאדיפוס לא הצליח לזהות את הספינקס עם הנפש, גם לאחר ש'העיוורון' שלו ביחס למוצאו שנחשף.
כתהליך מקביל המיתוס של אדיפוס (כשהוא פועל בפסיכואנליזה ככוח סמוי) יכול ללמד אותנו רבות על ההיגיון שעומד מאחורי הדינאמיקה הפנימית של הפסיכואנליזה כתנועה, על עיוורונה ביחס לאופי העיוותים המאפיינים אותה ועל אי-מודעותה למצבה הנוכחי. במקביל, ההיסטוריה של הפסיכואנליזה מלמדת על המשמעות העמוקה ומרחיקת הראות של מיתוס שחובר וסופר לפני אלפי שנים.
מי שסבור שאין זה מתקבל על הדעת שסיפור עתיק יומין יפעל ופועל ככוח סמוי בתוך תנועה מודרנית כל כך מתוחכמת כמו הפסיכואנליזה, ראוי שיהיה ער לעובדה, שגם בימינו חלקו המכריע של המין האנושי מנהל את חייו על פי כתבים קדושים, חוקים ונוהגים, שמקורם בחזיונות, התגלויות והתנסויות של בודדים מלפני אלפיים, שלושת אלפים ויותר שנים: מוחמד, ישו, משה, אברהם, בודהה. בדומה לחיים הנפשיים שלנו כיחידים, נראה שגם החיים הציבוריים שלנו נוטים להתנהל על פי תכתיבים שמקורם בחוויות והתנסויות מהעבר הרחוק.
מקורות
גרייבס, ר. (2002), האלה הלבנה, אסטרולוג, תל אביב
יגאל, י. (2007), פרויד: מקורם והתפתחותם של רעיונות, הוגש כעבודה לתואר שלישי באוניברסיטת תל אביב.
Yoav_yg@gan.org.il
תקציר פגישה – יוני 2012
אדיפוס והפסיכואנליזה
התהליך המקביל: המיתוס של אדיפוס והדינאמיקה הפנימית של התנועה הפסיכואנליטית
רקע
התפתחות היא התנועה המסודרת, העקבית והשיטתית ביותר הקיימת בעולם החי. ככזו היא גם תנועה המורכבת מהרבה מאוד מאפיינים, מרכיבים, תנועות חלקיות ועוד. חלק ממאפייניה הם היווצרות הגרעין הראשוני; 'החזרה לאחור' כדי לבסס את הגרעין הראשוני בשביל להפיק ממנו כיוונים חדשים; האוטונומיה כערך העליון של ההתפתחות; והיווצרותה של קפיצת מדרגה מתוך הקיים וכערך מוסף לו. אפשר לזהות מאפיינים אלה בקלות יחסית בתהליכים התפתחותיים רבים ובהקשרים שונים. בהתפתחות פועלות גם תנועות חמקמקות וקשות הרבה יותר לזיהוי, שהמרכזית בהן היא 'התהליך המקביל'. רק עבודות מאוד שיטתיות בנושא ההתפתחות יכולות לחלץ את האופן בו פועל התהליך המקביל בתהליכים התפתחותיים ויש צורך בידע נרחב בהקשר הנידון כדי להביא דוגמאות שבאמצעותן אפשר להמחיש את התהליך. כך למשל ניתן למצוא דוגמאות רבות לתהליך המקביל בבחינה מעמיקה של התפתחות החשיבה של פרויד ואיך הגיע לניסוח מושגי היסוד של התיאוריה שלו. אבל כדי ללמוד משהו מדוגמאות אלה יש צורך בידע נרחב על נושאים ומושגים רבים הקשורים לחשיבה של פרויד.
בצורה חלקית יותר אפשר לזהות את נוכחות התהליך המקביל ביצירות ספרותיות, מחזות, קולנוע, משחק ועוד. כך למשל, כחלק מהתרגול של כניסה לדמות מסוימת ולאופן בו היא חווה ומתנהגת במצבים שונים, נוהגים שחקנים לשחזר התנסויות מהחיים של עצמם. ברומנים רבים היכולת להתמודד באופן מוצלח עם אתגרים שונים מותנית ביכולת של הגיבור לחזור לחוויות מכוננות בחייו המהדהדות לאתגרים שהוא עומד בפניהם. בעיקרו של דבר לתהליך המקביל יש נוכחות (גלויה או סמויה) בכל תהליך יצירתי, משום שהוא יוצר הדהוד בין שתי תנועות נפשיות שונות ובלתי תלויות: התנסויות מהעבר שמהדהדות להתמודדויות בהווה; הדהוד ששופך אור חדש על ההתנסויות עצמן; התנסויות מדומיינות שמהדהדות להתנסויות מציאותיות והופכות בעצמן לסוג של מציאות; התמודדויות בערות המהדהדות לחלומות ודרכם מציעות מענה להתמודדויות שבערות ועוד.
כדי להמחיש בצורה שיטתית יותר את אופן הפעולה והנוכחות של התהליך המקביל אדגים אותו באמצעות המיתוס של אדיפוס והאופן בו הוא פועל ומפעיל את הדינאמיקה הפנימית של התנועה הפסיכואנליטית - מפרויד ועד ימינו.
המיתוס/מעשייה על אדיפוס
המיתוס של אדיפוס הוא חלק מהמיתולוגיה היוונית, אבל המוטיבים העיקריים שלו נפוצים בתרבויות רבות ומשויכים גם לז'אנר של המעשיות. בסיפור של אדיפוס יש לגורל תפקיד מכריע אבל לאלים אין בו שום תפקיד ולכן אפשר למקם אותו על הגבול שבין מיתוס לבין המעשייה.
תמצית העלילה
האורקל מנבא ללאיוס מלך תבי, שאם ייוולד לו ילד הוא ירצח אותו וישכב עם אימו. כאשר נולד אדיפוס מצווה לאיוס על הריגתו, אבל מי שנשלח לבצע את הפקודה חומל עליו והוא נמסר לאימוץ למלכים של ממלכה אחרת. כאשר אדיפוס גדל הוא פונה לאורקל בשאלה על מוצאו, הוא מקבל מענה שירצח את אביו וישכב עם אימו. אדיפוס, שמניח שהוריו הם אלה שגידלו אותו, מחליט לעזוב את הארמון בכדי להימלט מהגורל. בדרכו הוא מתעמת, בלי להיות מודע לכך, עם אביו האמיתי, לאיוס מלך תבי, והורג אותו. באותו זמן מפלצת איומה (הספינקס), שחצייה אישה וחצייה לביאה מפילה את חיתתה על תבי ודורשת, שטובי בניה יתמודדו עם החידות שהיא מציגה להם - וטורפת אותם כשהם נכשלים. אדיפוס מצליח לענות לחידת הספינקס וכישלונה של המפלצת מביא לכיליונה. אדיפוס מוכתר למלך ומתחתן (בלא יודעין) עם המלכה/האלמנה יוקסטה אימו הביולוגית. נולדים להם שני בנים ושתי בנות ואלו הן שנים של שקט ושגשוג בתבי. אך לאחר כמה עשורים משהו משתבש בממלכה והיא מוכה בשורת אסונות ופורענויות. בירור סיבת הדברים מוביל לחשיפת זהותו של אדיפוס ולעובדה שהוא הרג את אביו ונשוי לאימו. יוקסטה תולה את עצמה ואדיפוס מעוור את עצמו, עוזב את המלוכה ואת העיר ונודד עם אנטיגונה בתו עד שהוא מתיישב באתונה. מאבקי השליטה בין יורשיו של אדיפוס נמשכים שנים רבות והעיר לא חוזרת יותר לגדולתה.
למיתוס של אדיפוס ניתנו פרשנויות רבות: חלקן מדגישות את העימות עם הספינקס כעימות בין תרבות מטריאכלית (דומינאנטיות של האם) לפטריאכלית (דומינאנטיות של האב), חלקן מדגישות את שאלת העברת השלטון, חלקן את שאלת המוצא ומקור האדם ועוד. הידועה מכולן היא כמובן פרשנותו של פרויד: המשאלה של הילד לסלק את אביו ולהתחתן עם אימו. ראוי לשים לב, שאף אחת מהפרשנויות אינה מציעה פרוש שיטתי למכלול המרכיבים של המיתוס ולהגיון שבסדר העלילה. הפרשנות של פרויד למשל גם מעוותת את העלילה (כישלון להתמודד עם הגורל ולא משאלה לסלק את האב ולהתחתן עם האם) וגם מתעלמת ממרכיבים אחרים שלה כמו ההתמודדות של אדיפוס עם הספינקס.
אדיפוס כגרעין של הפסיכואנליזה
פרויד הגיע לרעיון התסביך האדיפאלי כאחת עשרה שנה לאחר שהתחיל לחקור ולטפל במחלות עצבים (נירוזות). במהלך אותן שנים הוא החליף כמה שיטות טיפול ויצר כמה מודלים תיאורטיים שיסבירו את הדינאמיקות הנפשיות. הרעיון שהתסביך האדיפאלי עומד ביסוד הדינאמיקה והקשיים הנפשיים, אפשר לפרויד לקשור יחד כמה קווי חשיבה בלתי תלויים: שאלת המיניות הילדותית, התהליך הראשוני והשניוני, המודע והלא מודע, שתי הרמות של החלום (הגלויה והסמויה), חומרים שעלו באנליזה העצמית שלו ועוד (יגאל 2007). מהות התסביך היא, שהילד נמשך להורה בן המין הנגדי ועוין את ההורה בן מינו. הפחד ורגשי האשמה שמשאלות אלו מעוררות בו מודחקות ויתפרצו מאוחר יותר כסימפטומים שונים. התסביך מעמיד במרכז את דמות האב, המייצג את חוק האיסור על האינצסט (גלוי עריות). האב כמסמן של החוק הוא גם זה שמזוהה עם התרבות. התסביך האדיפאלי גם חילץ את פרויד מתקיעות ובלבול תיאורטי וגם הגדיר את הפסיכואנליזה. הוא מזוהה איתה יותר מכל הרעיונות האחרים שלו ושל ממשיכיו. הפסיכואנליזה כפי שנבנתה על-ידי פרויד יושבת כולה על התשתית של תסביך אדיפוס - הוא הפיגום שעליה היא בנויה ובלעדיו היא מתפרקת לחתיכות. תסביך אדיפוס הוא זה שמיקם את הפסיכואנליזה כתופעה תרבותית בעלת השפעות על תחומים רבים, הרבה מעבר להיותה תיאוריה של הנפש ותפיסה טיפולית. אם נושאים של מיתוס עתיק הצליחו ליצור הדים כה חזקים בתיאוריה מודרנית של הנפש - ודרכה על התרבות בכלל - הגיוני להניח, שהמיתוס עוסק בנושאים אוניברסאליים עמוקים וארוכי טווח יותר ממה שהביאו בחשבון הפרשנויות שניתנו לו עד כה.
הגורל והמודעות
המיתוס של אדיפוס מורכב מכמה מוטיבים שהקשר ביניהם אינו מובן מאליו: ניסיון כפול שנכשל לברוח מהגורל (לאיוס ואדיפוס), ההתמודדות עם הספינקס, שנות השגשוג של תבי לאחר המלכת אדיפוס, נישואיו לאימו ועוד. 'הגורל' הוא מונח חידתי בפני עצמו ואפשר לייחס לו כמעט כל דבר. בפסיכואנליזה יש לו משמעות מוגדרת הרבה יותר: תכנים וכוחות שאינם נגישים למודע, שימשיכו לפעול ולהכתיב את המציאות (גם ברמה בין-דורית), כל זמן שלא מצליחים לזהותם ולהפוך אותם למודעים. חידת הספינקס נוגעת למודעות העצמית של היות אדם (לחידה יש כמה נוסחים שאחד מהם הוא 'מי הולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש?' התשובה: האדם בשלבי חייו השונים). השאלה שאליה כמעט לא התייחסו הפרשנים היא ביחס לזהות של הספינקס וההקשר שלו לעלילה כולה. הספינקס מייצגת את הנפש הארכאית הטרום מודעת לעצמה, המזוהה עם האלה הלבנה ועם התרבות של האם הגדולה. כך למשל, אחת המסורות המשוערות של תרבות זו היא הכתרת מלך לשנה, שבסופה הוא מוקרב לאלה ואחר מוכתר תחתיו (גרייבס 2002). המיתוס של אדיפוס מספר על אחד המעברים המורכבים של הנפש האנושית: המעבר מדומינאנטיות של רמות הנפש הראשוניות המזוהות עם האימהי-והנשי לרמות הגבריות. אי-המודעות של אדיפוס עצמו לזהות הספינקס ולאפשרות לרתום אותה לשרות הממלכה, משבשת את הדיאלוג בין היסודות הנשיים של הנפש ליסודות הגבריים. הנישואים לאם מסמנים את השיבוש (חיבור אסור בין הגברי לנשי). במקביל מספר המיתוס גם על מעבר מתרבויות טרום מודעות לתרבויות מודעות, אבל זו מודעות חלקית בלבד, כיוון שאינה מכירה בתרומה של הרמות הראשוניות יותר- האימהיות-נשיות (הספינקס נעלמת אחרי שחידתה נפתרה). במקביל זו גם התמודדות עם זמניות החיים ושאלת ההמשכיות שלהם באמצעות הצאצאים. גם בהקשר זה המודעות היא חלקית בלבד וההמשכיות מצליחה להתקיים, אבל בצורה אלימה ולא עקבית (אדיפוס הורג את אביו ובעצמו נאלץ לעזוב את השלטון).
הנוכחות של המיתוס בתיאוריה ובדינאמיקה הפנימית של התנועה הפסיכואנליטית יכולה להדגים את הפרשנות שניתנה לו כאן, וגם ללמד עד כמה הוא עוסק באותם שאלות ותהליכים נפשיים שבהם עסוקה הפסיכואנליזה.
המיתוס והדינאמיקה הפנימית של התנועה הפסיכואנליטית כתהליך מקביל
העמדת התסביך האדיפאלי כגרעין החיים הנפשיים איפשר לפרויד ליצור תיאוריה מורכבת של החיים הנפשיים בעלת השלכות גם על התרבות. התיאוריה מעמידה בבסיסה את החוק הגברי וממעיטה בערך היסוד הנשי בנפש. פרויד מתייחס אל הרבדים הארכאיים של הנפש כאל אזורי פרא שיש לרסנם. הוא סילק את יונג שייצג כוחות אלה (הלא-מודע הקולקטיבי) מהתנועה הפסיכואנליטית ורדף את כל מי ש'סטה' מהתיאוריה שלו. עוד בימיו - וביתר אינטנסיביות אחריו - התיאוריות הקליניות מיקמו את הגרעין לקשיים הנפשיים בתקופת חיים מוקדמת יותר (לפני התסביך האדיפאלי), נתנו לאם מקום מרכזי וביטלו כמעט לחלוטין את תפקיד האב ('האימא הטובה דיה' וכדומה) והפחיתו מאוד את משקלה של המיניות בהפרעות הנפשיות. במקביל, מתפצלת הפסיכואנליזה כתנועה לכמה גישות, מאבדת את השפעתה על התרבות ואינה מודעת למצבה, שהולך ונעשה מבולבל יותר ויותר. הוא מתאפיין בריבוי שפות תיאורטיות שהמושגים המרכיבים אותן הם גולמיים, לא מדויקים ומטאפוריים. אפשר לומר, שהפסיכואנליזה נמצאת בשלב שבו היא עדיין אינה מודעת לעיוות שנוצר בה: אי-היכולת למקם נכון את תפקידי האם והאב. מאחורי אי-יכולת זו מסתתרים עוד נושאים רבים אחרים, שהם מעבר לטווח של המיתוס ושל הידע הפסיכואנליטי הקיים היום.
נוכחותו של המיתוס
המיתוס של אדיפוס עוסק בנפש האנושית עצמה, בכוחות הפועלים בה ובאי-היכולת שלהם לפעול בשיתוף פעולה. הנפש האנושית היא גם מושא העיון והטיפול של הפסיכואנליזה. בעזרת המיתוס הצליח פרויד להבהיר לעצמו היבטים רבים של המבנה והכוחות הפועלים בנפש, אבל הזיהוי הוא חלקי בלבד ולא מדויק. הוא נתן תנופה ראשונית עצומה לידע אודות הנפש, אבל זהו ידע מוטה ולא מובחן. הבאים אחריו ניסו לתקן חלק מהעיוותים אבל יצרו אחרים תחתם. הפסיכואנליזה עדיין מגששת את דרכה מבלי לדעת במה היא נאבקת, כשם שאדיפוס לא הצליח לזהות את הספינקס עם הנפש, גם לאחר ש'העיוורון' שלו ביחס למוצאו שנחשף.
כתהליך מקביל המיתוס של אדיפוס (כשהוא פועל בפסיכואנליזה ככוח סמוי) יכול ללמד אותנו רבות על ההיגיון שעומד מאחורי הדינאמיקה הפנימית של הפסיכואנליזה כתנועה, על עיוורונה ביחס לאופי העיוותים המאפיינים אותה ועל אי-מודעותה למצבה הנוכחי. במקביל, ההיסטוריה של הפסיכואנליזה מלמדת על המשמעות העמוקה ומרחיקת הראות של מיתוס שחובר וסופר לפני אלפי שנים.
מי שסבור שאין זה מתקבל על הדעת שסיפור עתיק יומין יפעל ופועל ככוח סמוי בתוך תנועה מודרנית כל כך מתוחכמת כמו הפסיכואנליזה, ראוי שיהיה ער לעובדה, שגם בימינו חלקו המכריע של המין האנושי מנהל את חייו על פי כתבים קדושים, חוקים ונוהגים, שמקורם בחזיונות, התגלויות והתנסויות של בודדים מלפני אלפיים, שלושת אלפים ויותר שנים: מוחמד, ישו, משה, אברהם, בודהה. בדומה לחיים הנפשיים שלנו כיחידים, נראה שגם החיים הציבוריים שלנו נוטים להתנהל על פי תכתיבים שמקורם בחוויות והתנסויות מהעבר הרחוק.
מקורות
גרייבס, ר. (2002), האלה הלבנה, אסטרולוג, תל אביב
יגאל, י. (2007), פרויד: מקורם והתפתחותם של רעיונות, הוגש כעבודה לתואר שלישי באוניברסיטת תל אביב.
Yoav_yg@gan.org.il
