ד"ר יואב יגאל
חסר רכיב

המציאות הנפשית והשפה שלה

המציאות הנפשית והשפה שלה

תקציר פגישות – ינואר 2012

אחת התובנות הנגזרות ממיפוי התפקודים הנפשיים היא, שבנפש האנושית מתקיימים שני מסלולים שונים של פרשנות ביחס למציאות. המסלול הראשון מתחיל בינקות המוקדמת כתחושות - המפרשות אירועים בגוף. מתוך ובאמצעות התחושות מתהוות האמוציות ובהמשך הרגשות. המסלול השני מתחיל להתפתח עם התחלת הדיבור ומורכב מיכולת לייצג ולפרש את המציאות באמצעות השפה ('האני' הוא המבצע שלה). מכיוון ששני מסלולי הפרשנות פועלים על בסיס עקרונות שונים מאוד אחד מהשני, נוצר בנפש צורך ליצור מרחב שיחבר ביניהם. למעשה יש יותר ממרחב אחד: הראשון כונה על-ידי הפסיכואנליזה 'הלא מודע' ובשפה שלי 'מציאות פנימית ראשונית' (בכך עסקו הפגישות האחרונות). השני הוא מה שאנו מכירים וחווים מתוך עצמנו כמרחב של מחשבות, שהוא נגיש לנו הרבה יותר מקודמו (בערך מה שפרויד כינה 'סמוך למודע'). מרחב המחשבות הוא עצום, והשפה שלו מורכבת ממילים ('יש לי רעיון', 'מה יגידו?', 'אולי זו טעות','אולי לא אספיק' ואין ספור שיחות-מחשבות של הנפש עם עצמה). גם מרחב זה ניזון מהרבדים של תחושות, אמוציות ורגש (מציאות ראשונית). אכנה אותו כאן 'מציאות פנימית שניונית', משום שאלו הן שיחות של הנפש עם עצמה. עם זאת, תפקידו של מרחב זה הוא להפגיש את המציאות הפנימית הראשונית (להלן מציאות ראשונית) עם המציאות החיצונית. המרחב השני מוזכר כאן רק בכדי לציין, ששני מסלולי הפרשנות בנפש יצרו יותר ממציאות פנימית אחת ויש יותר מצורת-מפגש אחת ביניהם.

במציאות הראשונית הדומיננטיות היא בחוויה ובשניונית הדומיננטיות היא בחשיבה במילים.

המציאות הראשונית, שמאורגנת סביב חוויות, נגישה הרבה פחות לשפת הדיבור (ול'אני') ולכן גם הרבה פחות מובנת לנו. יש צורך לעסוק בה מפני שיש לה משקל עצום בחיים הנפשיים, ולאופן בו אנו חווים את עצמנו ואת חיינו. אפשר לדמות מציאות זו ל'לב של הנפש'. את המשקל המכריע שיש ל'לב' הזה על החיים הנפשיים אפשר להעריך רק אם מביאים בחשבון, שהחיים הנפשיים סובלים משיבושים כבר בילדות המוקדמת. השיבושים שנוצרו אז ימשיכו להשפיע על החיים הנפשיים לאורך כול החיים. למציאות הראשונית יש תפקיד כפול: דרכה יבואו ליד ביטוי השיבושים ובמקביל - היא זו שרושמת אותם ומדווחת עליהם בצורה השלמה והמלאה ביותר. לשם השוואה נחשוב על הלב הפיזי, שהפרעות מולדות בו מסכנות את כל הגוף. למרבה המזל, שיבושים כאלה אינם שכיחים ובחלק מהמקרים מצליחים המומחים לתקן אותם. לעומת זאת, בנפש נוצרים כמעט תמיד שיבושים משמעותיים בילדות המוקדמת (גם אצל מי שאמורים להיות המומחים והמתקנים שלהן). כמו כל יצירה של האבולוציה, הנפש האנושית נוצרה עם כישורים להתמודד אם המציאות. עם אלה משתבשים בשלבים כל כך מוקדמים נראה, שפועלים כאן תהליכים שאיננו יודעים עליהם מספיק. כאן אתמקד בגורם משמעותי אחד, שזוהה באמצעות אנליזות של מעשיות עם. אנליזות של לפחות עשר מעשיות (רובן מהידועות ביותר כמו כיפה אדומה, הנזל וגרטל, שלגייה, סינדרלה ועוד) מלמדות, שכולן עוסקות באותו נושא: איומים על הנפש, איומים בתוך הנפש עצמה וצורות התמודדות שלה עמם. את מה שהמעשיות יודעות על הנפש הן מספרות מנקודת-מבט של המציאות הראשונית.

אדון בנושאים אלה בשתי רמות שונות: 

1. איזו מציאות נפשית מתהווה בילדות המוקדמת.
2. מהי השפה המיוחדת של מציאות זו, שבאמצעותה מספרת הנפש לעצמה על עצמה.

1. התינוק נולד עם נפש נקייה ממחשבות, משאלות, ערכים, עמדות, ודעות והיא חשופה כליל וחסרת כל יכולת להגן על עצמה. בנפש קיימים כבר מלידה מנגנונים מאוד רגישים, שאמורים לכוון אותה כלפי מה שנכון עבורה. אלה קרובים לתחושת החיים של הנפש והם גם אלה שמייצגים אותה. ככלל, ככל שהמנגנונים המנהלים את החיים 'קרובים' יותר לתחושת החיים, כך הם ינהלו את החיים הנפשיים נכון יותר. מנגנונים אלה אמורים לשקלל את כל המידע שקיים בנפש בזמן נתון (ממקורות בתוך הנפש ומהסביבה החיצונית) ובהתאם לכך - לכוון את החיים הנפשיים. כל מה שמפריע ומשבש את היכולת של מנגנונים אלה, לקדם את הסדר והקצב ההתפתחותי הנכונים לנפש הוא בגדר איומים עליהם ועל החיים הנפשיים בכלל. מסיבות רבות ושונות (שרובן קשורות להורים בהתנהגותם ויותר מזה - מתוך המצוקות שלהם עם עצמם), חודרים לנפש התינוק תכנים עוינים ומשתלטים על חלקים נרחבים שלה. בכדי להגן על תחושת החיים של עצמה נאלצת הנפש להגן על המנגנונים שמייצגים תחושה זו (שנועדו לכוון את החיים הנפשיים). כתוצאה מכך הם אינם מצליחים לאסוף באופן חופשי את המידע הנחוץ להם ונכשלים בהכוונה נכונה של הנפש. במקום מי ששותקו נוצרים מנגנוני-תחליף, ש'מקבלים' את התכנים הזרים שחדרו לנפש והפכו להיות חלק ממנה. אלה מנסים לנווט בין האילוצים השונים: בין מה שנכון לנפש לבין תכתיבים זרים שכבר פועלים מתוכה. אחת הסיבות לכך, שהנפש מתקשה להתמודד עם מה שחדר לתוכה נעוצה בעובדה, שהמנגנונים החליפיים שמנהלים אותה, אינם מצליחים להבחין בין מה שייך לה לבין מה שחדר לתוכה, זר לה ופועל כנגדה: הם 'רחוקים' מדי מתחושת החיים ולכן לא מצליחים לייצג אותה.

המרחב הנפשי שכיניתי 'מציאות ראשונית' הוא זה שחווה בצורה השלמה והמדויקת את מה שקורה בנפש (את מציאות הקיום שלה), אבל הוא יכול רק לבטא את המצוקה ולא לפעול. נראה גם, שהמציאות הראשונית עוסקת רק במה שמתרחש בתוך הנפש עצמה ואינה 'יודעת' מאומה על העולם הסובב באופן ישיר - אלא רק דרך החוויה של הדברים. במקביל, היא מחפשת כל דרך אפשרית בכדי 'לספר' על מצב הנפש: דרך החלומות, תחושות, סימפטומים גופניים, דפוסי-התנהגות, דפוסי-חשיבה ועוד. המציאות הראשונית רושמת את עצמה במגוון רחב של צורות: כתב-יד, קווים בכף יד, בכף רגל, יציבה ועוד. הקושי שלנו נעוץ בכך, שאין אנו יודעים לפענח את מה שמרחב נפשי זה מנסה לספר, ולכן גם לא מצליחים להבין נכון מה הקשיים עמם מתמודדת הנפש.

מניתוח המעשיות אפשר ללמוד על שני נושאים משלימים, ביחס למה שהמציאות הראשונית מנסה לספר:

1. כל מעשייה היא מעין "דו'ח" על דפוס-איומים מסוים, שפועל בתוך הנפש כמו גם על צורות התמודדות איתו (הדפוסים הם אוניברסאליים). כאשר מצליחים לפענח את מה שהמעשייה מספרת על הנפש, קל לזהות דפוסים אלה בקליניקה ומחוצה לה. 2. המציאות הראשונית יצרה שפה (לא מילולית כמובן) שקראתי לה 'השפה ההיא'. היא מאורגנת באופן שונה מכל שפה מוכרת והכרחי לללמוד אותה בכדי לפענח נכון את המעשיות. פענוח של כל מעשייה נוספת מעשיר את 'אוצר המילים' במילון של 'השפה ההיא' ועוזר בזיהוי של דפוסי-איום מוקדמים וצורות ההתמודדות איתם. מי ש'יודע' הכי הרבה על שפה זו, מלבד המעשיות, הם המשוררים, שמנסים לתרגם למילים את העולם החווייתי של המציאות הראשונית בלי לאבד את החוויה .
2. החוויה היא העיקרון המארגן של המציאות הראשונית. החוויה היא תרכובת משתנה של תחושות, אמוציות ורגשות. איכות החוויה מוערכת ביחס לתחושת החיים הנפשיים: האם היא מעשירה אותם, תומכת בהם, מחייבת אותם או להפך - מצמצמת, מפחיתה, סוגרת אותם וכן הלאה. כל 'מילה' או תמונה 'בשפה ההיא' מתייחסת לחוויה של המילה ולא לאובייקט עצמו. מניתוח המעשיות עד כה למדנו, ש'הבית' הוא המקום בו גר הסובייקט (שיכול לגור בבקתה, ביער, במכונית, בסוכה או בכל מקום אחר, כיוון שזו חוויית הבית של נפשו הוא). 'הבית' יכול גם לנדוד עם הסובייקט לכול מקום שבו הוא "מרגיש בבית" (בעבודה, במקומות מוכרים ועוד). 'היער' מייצג חוויה של מי שיצא, ברח או גורש מביתו = 'החוץ'. אלא ש'החוץ' הוא ביחס לחוויית הבית ואף הוא חלק מהנפש עצמה (גם רחוב, עיר זרה, מדבר ועוד). עם זאת, 'היער' יכול להיות גם מקום משכנם של כוחות-נפשיים, התומכים במי שברח או גורש מביתו (ציפורים במעשיות רבות, הגמדים בשלגייה ועוד). בכדי לחוש ולהבין יותר איך 'השפה ההיא' פועלת הובאו בפגישות מספר דוגמאות מהקליניקה.

פענוח המעשיות מלמד גם על מימד נוסף שלהן: הן מאורגנות על משהו כמו 'ציר של זמן התפתחותי'. ככל שהמעשייה מתארת שלב מאוחר יותר בהתפתחות הנפש, כך גם היא מזהה בצורה ברורה יותר את הגורם המאיים ואת אופי האיום. ב'זאב והגדיים' אין לגדיים שום מושג איך נראה בכלל זאב והם יודעים רק שהוא שונה מאימא שלהם (ואמורים להכניס רק אותה לבית). ב'שלושת החזירונים' כבר ברור איך נראה הזאב ) כזכור, השניים הראשונים לא מצליחים למנוע ממנו להרוס את ביתם). ב'כיפה אדומה' הזאב כבר פועל מתוך נפשה של הילדה (הוא מזוהה אמנם כזאב אך לא נחווה כלל כאיום עליה). אופיו המיוחד של האיום אצלה קשור בכך, שהיא צריכה לתמוך רגשית באימא/סבתא (להביא לה אוכל לחיזוק). הילדה היא גם שאחראית לכישלון לתמוך בה/ן (בכך שסטתה מהדרך ולא הגיעה בזמן).
___________________________________________________
*באחד המכתבים לידידה המשורר בוריס פסטרנק, כותב המשוררת צבטייבה: 'כשאני כורכת את זרועותיי סביב ידיד זה דבר טבעי' (כחוויה). 'כשאני מדברת על זה, זה נעשה לא טבעי' (החוויה נעלמת). 'כשאני כותבת על זה שיר, זה בכל זאת טבעי' (החוויה נשמרת).

חשוב לזכור, שזיהוי האיום אינו נעשה מנקודת מבטו של הסובייקט הפועל (הילד/האדם, שאף פעם לא מזהה במדויק מי המאיים), אלא מנקודת מבטה של המציאות הראשונית: ככל שהשלב ההתפתחותי שהיא הגיעה אליו גבוה יותר, כך מצליחה מציאות זו להבחין ביתר בהירות במקור האיום ואופיו. זו אחת הסיבות לכך שאנו מתקשים לעזור לעצמנו: המציאות הראשונית יודעת לספר על מצבה, אך הסובייקט הפועל בה ומופעל על-ידה הוא חלק ממנה עצמה וחסרה לו נקודת-מבט מחוצה לו, שממנה יוכל לראות את עצמו.

מסמכים מצורפים

המציאות הנפשית.doc
חסר רכיב