מה הנפש רוצה
תקציר פגישה – דצמבר 2012
מה הנפש רוצה?
הנפש האנושית היא ישות לא שקטה בכל הרמות - אישית, קבוצתית והיסטורית. ברמה האישית תמיד חסר לה משהו, היא לא מרוצה, סובלת, פגיעה, מתוסכלת, דואגת, פוחדת, עמוסה, אשמה, מתביישת כואבת ועוד ועוד. רגעי השקט שלה מועטים. ברמה הקבוצתית (חמולות, שבטים, קהילות, עמים, מדינות) היא באי שקט בתוך עצמה: מפולגת, מדכאת, זירה למאבקים בין קבוצות בעלות אינטרסים שונים וכדומה. רוב הזמן 'הנפש הקבוצתית' בעימותים שונים עם קבוצות אחרות. ברמה ההיסטורית - מאז הופעת האדם לפני כמה מיליוני שנה - הנפש האנושית ממציאה את עצמה כל הזמן מחדש ומשנה ללא הרף הרגלי מחייה, נוהגים, חוקים, שפות, צורות ממשל וארגון, אמונות, טכנולוגיות, ידע וכן הלאה.
איזה כוחות עומדים מאחורי אי-הסתפקות בלתי נלאית זו? מדוע הנפש כל כך מסוכסכת עם עצמה ועם סביבתה? מה בחוויה הפנימית שלה דוחף אותה לחפש כל הזמן את מה שנמצא מעבר לאופק? שאלות אלו ונוספות אפשר לכנס לשאלה אחת פשוטה (שאולי לא נשאלה אף פעם) "מה הנפש רוצה?" למרבה הפליאה התשובה גם היא פשוטה, אלא שההסבר לה הצריך רביזיה עמוקה בידע שלנו אודות הנפש האנושית. הרביזיה התחילה במיפוי הנפש (יגאל 2011) והמשיכה באנליזה של מעשיות עם (ספר הנמצא בכתיבה יחד עם דר' ראופמן). באמצעות מעשיות העם אפשר היה ללמוד את מה שהנפש מספרת על עצמה והתשובה נוסחה כמעט במקביל לשאלה: מה שהנפש רוצה הוא להיות אחראית על החיים של עצמה.
מה מונע מהנפש להיות אחראית על עצמה? למה רצון זה כה רחוק מהישג ידה? את המענה לשאלות אלו יש לחפש בשלוש רמות שונות: אישית, קבוצתית והיסטורית.
הרמה האישית
כדי להיות אחראי על משהו יש צורך ביכולת להעריך מצבים שונים, לשקול אפשרויות ולבחור איך לפעול. הנפש באה לעולם ללא יכולות כאלו והיא אמורה לרכוש אותן בהדרגה, תוך התנסות חוזרת ונשנית במצבים שונים. על מנת ללמוד הנפש צריכה שיאפשרו לה להתנסות, ילמדו וילוו אותה ללא שום אילוצים ודרישות שמעבר להתנסות עצמה. כל זה אינו מתרחש כפי שהיה אמור לקרות, משום שכבר בילדות המאוד מוקדמת נמנעת מהנפש התינוקית האפשרות להתנסות וללמוד להיות אחראית על עצמה. המרחב הנפשי של התינוק נאלץ להתמודד עם חדירה של תחושות, חוויות ותכנים זרים שאינם נכונים עבורו, ואלה פוגעים בחופש הפעולה של הנפש ללמוד. במקום שהנפש תהייה מוגנת על-ידי סביבתה, כדי שתוכל להיות פנויה ללמוד לנהל את עצמה, היא מוצאת את עצמה נאלצת ל'תמוך' ו'לנהל' את מי שאמורים להגן ולתמוך בחופש ההתנסות והלמידה שלה - בהורים ובסביבה הקרובה לה. הנפש התינוקית מתגייסת להקל על משפחתה מבלי לדעת שהיא מגויסת ולצורך מה. אפשר לתאר את הנפש התינוקית כצרור של תחושות ובגלל הרגישות והפתיחות שלה היא קולטת את כל התחושות שמסביבה.
כשתחושות אלו מאיימות עלייה וקשות לה (משום אינן נכונות לה) היא גם מגוננת על הרבדים היותר רגישים של עצמה וגם מנסה להציב את עצמה במקום (שלפי תחושתה) יקל על שדה התחושות של הבית כולו. מבנה ההגנה וצורות ההתמודדות של הנפש מתהווים בגיל כה מוקדם, שגם אחרי הבגרות היא אינה יכולה לזהות אותם בכוחות עצמה. לנפש יש הרבה מאוד ערוצי ביטוי כדי לאותת על מצבה: חלומות, סימפטומים נפשיים וגופנים, דפוסי התנהגות ועוד, אלא שהיא מתקשה לפענח אותם בכוחות עצמה.
כדי לקחת אחריות על החיים של עצמה צריכה הנפש להתנקות מכל מה שחדר אליה וליצור לעצמה מעטפת, שתאפשר לה להגן על עצמה ושתחסום חדירה של תחושות, חוויות ותכנים שאינם נכונים לה.
רק הכרות עמוקה ( גם ברמה החברתית-קבוצתית) עם הנפש והתהליכים הפועלים בה, יכולה להביא לשינוי של ממש בהפחתת הפגיעה המוקדמת בנפש ובמתן עזרה יעילה יותר כדי שתתנקה ממה שחדר אליה ותוכל לקחת אחריות על עצמה. לאחריות אין משמעות אם הנפש אינה מצליחה לדעת על מה היא אמורה להיות אחראית: מה שייך לה ומה חדר אליה ואינו שלה.
הרמה הקבוצתית
המונח 'נפש קבוצתית' אינו מדויק ולא באמת קיים בעולם הריאלי, אבל השפה לא יצרה מונח תואם יותר כדי לתאר את הקשר בין נפש היחיד לבין הקבוצות שהיא מתקיימת בהן והתרבות שקבוצות אלה יצרו ויוצרות. 'התרבות האנושית' על מכלול מרכיביה היא תוצר של יכולות הנפש ברמה האישית: מנהגים, כלכלה, תעסוקה, צורות שלטון, תפריט מזונות, אמצעי תחבורה, טכנולוגיה, אמנות ועוד. במקביל גם הביטויים לקשיים ולבעיות של התרבות מקורם בשיבושים ברמה האישית: אלימות, ניצול, שיעבוד, הונאה ועוד. כל קבוצת אנשים, שנבדלת מקבוצה אחרת, משקפת ומבטאת היבטים כאלה ואחרים של הנפש ואורחות החיים שלה מכתיבות ומגבילות את חופש הפעולה של הנפש ברמה האישית. הגבלות והכתבות אלו מופעלות כבר בילדות המוקדמת, לפני שיש לנפש התינוקית אפשרות לזהות ולבחור מה מכל אלה נכון ומתאים לה ומה לא. בין הנפש ברמה האישית לנפש ברמה הקבוצתית מתנהל תהליך מקביל מורכב של השפעות הדדיות: נפש היחיד מעצבת את התרבות בדמות מצבה הפנימי והתרבות כופה על הנפש לשמר את עצמה במצב זה. שום תרבות או קבוצה הקיימות עד היום לא הכירה ולא מכירה ברצון של הנפש להיות אחראית לעצמה ולכן גם לא פועלת כדי ליצור את התנאים לכך.
כמו בהקשר האישי גם בהקשר הקבוצתי - רק הכרה עמוקה של הנפש האנושית, התהליכים הפועלים בה והאופן בו היא מעצבת את החיים הקבוצתיים - יכולה להוביל לשינוי שיפחית את עומס האילוצים הקבוצתיים עליה. אחריות הנפש על עצמה מותנית בתרבות שמכירה בצורך כזה. העיוותים המתקבעים בנפש כבר בילדות המוקדמת (כתוצאה מכפייה של אורחות החיים הקבוצתיים עליה) הם בין הגורמים שיוצרים את השיבושים בהתפתחות ברמה האישית ואת העיוותים ברמה הקבוצתית. ככל שלנפש יהיה יותר חופש פעולה פנימי להיות אחראית על עצמה, כך היא תהייה אחראית יותר על הקבוצה שבה היא מתקיימת. אחריות מותנית בחופש ומי שאינו חופשי גם לא יכול להיות אחראי.
הרמה ההיסטורית
הביטוי 'אחריות הנפש על החיים של עצמה' אינו מוכר כנראה בכל הקשר שהוא – אישי, קבוצתי, תרבותי והיסטורי. מצופה מהאדם שיהיה אחראי למעשיו אבל לא לנפשו. האחריות למעשים משמעה, שהאדם אמור להתנהג בהתאם למצופה, מקובל ונהוג בקבוצת ההשתייכות שלו. 'אחריות על החיים של עצמה' אין משמעה להתנהג ולפעול ככל העולה על רוחה. הנפש נוצרה כדי לזהות, להכיר ולהתמודד עם המציאות ולהתמודד משמעותו גם להכיר בנסיבות הסובבות ובמגבלות של עצמה. לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית המגבלות על חופש החיים הנפשיים הפנימיים היו קשות ונוקשות אולי אפילו יותר מאלו שעל ההתנהגות. כך למשל כל הדתות מניחות שנפש האדם אשמה, חוטאת ומקולקלת מבסיסה. האמונות מזהירות מפני ייסורים ועונשים קשים על כל הרהורי כפירה ואי הסכמה עם האמיתות הקדושות שלהן. בתרבויות רבות הנפש נתפסה כחשופה לעיני הכוחות השולטים בעולם וכל תנועה שלה נמדדת, נשקלת ונשפטת. האחריות והחופש לחיים הנפשיים, כמו גם האיסור עליהם, מקורם בנפש ושניהם מהווים ביטוי למצבה הפנימי. ההיסטוריה האנושית היא מסעה של הנפש להכיר את עצמה: את יכולותיה, את מגבלותיה ואת מרחב האפשרויות והפעולה שלה. זה מסע שהתחיל עם הרבה פחדים ואיסורים והנפש לומדת בהדרגה להסירם ולהפחיתם יותר ויותר. עם זאת המסע עדיין רחוק מאוד מיעדו בכל הרמות - האישית, הקיבוצית וההיסטורית. היעד שלו הוא ליצור את התנאים לכך שלנפש יהיה החופש להיות אחראית על החיים של עצמה ודרך אחריות זו גם על החיים שלסביבתה. החיים הם במיטבם כשיש להם את החופש להיות אחראים על עצמם.
הרצון להיות אחראית על עצמה קבור תחת הרבה שכבות מכל הרמות ( היסטורית, קבוצתית-תרבותית ואישית) עד כדי כך, שגם הרצון וגם האחריות אינם נגישים לחוויה של עצמנו. יש צורך בעבודת ענק בכל הרמות כדי לסלול את הדרך לכך שהנפש תוכל לחוות את הרצון להיות אחראית על החיים של עצמה.
מה הנפש רוצה?
הנפש האנושית היא ישות לא שקטה בכל הרמות - אישית, קבוצתית והיסטורית. ברמה האישית תמיד חסר לה משהו, היא לא מרוצה, סובלת, פגיעה, מתוסכלת, דואגת, פוחדת, עמוסה, אשמה, מתביישת כואבת ועוד ועוד. רגעי השקט שלה מועטים. ברמה הקבוצתית (חמולות, שבטים, קהילות, עמים, מדינות) היא באי שקט בתוך עצמה: מפולגת, מדכאת, זירה למאבקים בין קבוצות בעלות אינטרסים שונים וכדומה. רוב הזמן 'הנפש הקבוצתית' בעימותים שונים עם קבוצות אחרות. ברמה ההיסטורית - מאז הופעת האדם לפני כמה מיליוני שנה - הנפש האנושית ממציאה את עצמה כל הזמן מחדש ומשנה ללא הרף הרגלי מחייה, נוהגים, חוקים, שפות, צורות ממשל וארגון, אמונות, טכנולוגיות, ידע וכן הלאה.
איזה כוחות עומדים מאחורי אי-הסתפקות בלתי נלאית זו? מדוע הנפש כל כך מסוכסכת עם עצמה ועם סביבתה? מה בחוויה הפנימית שלה דוחף אותה לחפש כל הזמן את מה שנמצא מעבר לאופק? שאלות אלו ונוספות אפשר לכנס לשאלה אחת פשוטה (שאולי לא נשאלה אף פעם) "מה הנפש רוצה?" למרבה הפליאה התשובה גם היא פשוטה, אלא שההסבר לה הצריך רביזיה עמוקה בידע שלנו אודות הנפש האנושית. הרביזיה התחילה במיפוי הנפש (יגאל 2011) והמשיכה באנליזה של מעשיות עם (ספר הנמצא בכתיבה יחד עם דר' ראופמן). באמצעות מעשיות העם אפשר היה ללמוד את מה שהנפש מספרת על עצמה והתשובה נוסחה כמעט במקביל לשאלה: מה שהנפש רוצה הוא להיות אחראית על החיים של עצמה.
מה מונע מהנפש להיות אחראית על עצמה? למה רצון זה כה רחוק מהישג ידה? את המענה לשאלות אלו יש לחפש בשלוש רמות שונות: אישית, קבוצתית והיסטורית.
הרמה האישית
כדי להיות אחראי על משהו יש צורך ביכולת להעריך מצבים שונים, לשקול אפשרויות ולבחור איך לפעול. הנפש באה לעולם ללא יכולות כאלו והיא אמורה לרכוש אותן בהדרגה, תוך התנסות חוזרת ונשנית במצבים שונים. על מנת ללמוד הנפש צריכה שיאפשרו לה להתנסות, ילמדו וילוו אותה ללא שום אילוצים ודרישות שמעבר להתנסות עצמה. כל זה אינו מתרחש כפי שהיה אמור לקרות, משום שכבר בילדות המאוד מוקדמת נמנעת מהנפש התינוקית האפשרות להתנסות וללמוד להיות אחראית על עצמה. המרחב הנפשי של התינוק נאלץ להתמודד עם חדירה של תחושות, חוויות ותכנים זרים שאינם נכונים עבורו, ואלה פוגעים בחופש הפעולה של הנפש ללמוד. במקום שהנפש תהייה מוגנת על-ידי סביבתה, כדי שתוכל להיות פנויה ללמוד לנהל את עצמה, היא מוצאת את עצמה נאלצת ל'תמוך' ו'לנהל' את מי שאמורים להגן ולתמוך בחופש ההתנסות והלמידה שלה - בהורים ובסביבה הקרובה לה. הנפש התינוקית מתגייסת להקל על משפחתה מבלי לדעת שהיא מגויסת ולצורך מה. אפשר לתאר את הנפש התינוקית כצרור של תחושות ובגלל הרגישות והפתיחות שלה היא קולטת את כל התחושות שמסביבה.
________________________________________
1.יגאל, י. (2011), אנטומיה התפתחותית של הנפש, הקיבוץ המאוחד.
1.יגאל, י. (2011), אנטומיה התפתחותית של הנפש, הקיבוץ המאוחד.
כשתחושות אלו מאיימות עלייה וקשות לה (משום אינן נכונות לה) היא גם מגוננת על הרבדים היותר רגישים של עצמה וגם מנסה להציב את עצמה במקום (שלפי תחושתה) יקל על שדה התחושות של הבית כולו. מבנה ההגנה וצורות ההתמודדות של הנפש מתהווים בגיל כה מוקדם, שגם אחרי הבגרות היא אינה יכולה לזהות אותם בכוחות עצמה. לנפש יש הרבה מאוד ערוצי ביטוי כדי לאותת על מצבה: חלומות, סימפטומים נפשיים וגופנים, דפוסי התנהגות ועוד, אלא שהיא מתקשה לפענח אותם בכוחות עצמה.
כדי לקחת אחריות על החיים של עצמה צריכה הנפש להתנקות מכל מה שחדר אליה וליצור לעצמה מעטפת, שתאפשר לה להגן על עצמה ושתחסום חדירה של תחושות, חוויות ותכנים שאינם נכונים לה.
רק הכרות עמוקה ( גם ברמה החברתית-קבוצתית) עם הנפש והתהליכים הפועלים בה, יכולה להביא לשינוי של ממש בהפחתת הפגיעה המוקדמת בנפש ובמתן עזרה יעילה יותר כדי שתתנקה ממה שחדר אליה ותוכל לקחת אחריות על עצמה. לאחריות אין משמעות אם הנפש אינה מצליחה לדעת על מה היא אמורה להיות אחראית: מה שייך לה ומה חדר אליה ואינו שלה.
הרמה הקבוצתית
המונח 'נפש קבוצתית' אינו מדויק ולא באמת קיים בעולם הריאלי, אבל השפה לא יצרה מונח תואם יותר כדי לתאר את הקשר בין נפש היחיד לבין הקבוצות שהיא מתקיימת בהן והתרבות שקבוצות אלה יצרו ויוצרות. 'התרבות האנושית' על מכלול מרכיביה היא תוצר של יכולות הנפש ברמה האישית: מנהגים, כלכלה, תעסוקה, צורות שלטון, תפריט מזונות, אמצעי תחבורה, טכנולוגיה, אמנות ועוד. במקביל גם הביטויים לקשיים ולבעיות של התרבות מקורם בשיבושים ברמה האישית: אלימות, ניצול, שיעבוד, הונאה ועוד. כל קבוצת אנשים, שנבדלת מקבוצה אחרת, משקפת ומבטאת היבטים כאלה ואחרים של הנפש ואורחות החיים שלה מכתיבות ומגבילות את חופש הפעולה של הנפש ברמה האישית. הגבלות והכתבות אלו מופעלות כבר בילדות המוקדמת, לפני שיש לנפש התינוקית אפשרות לזהות ולבחור מה מכל אלה נכון ומתאים לה ומה לא. בין הנפש ברמה האישית לנפש ברמה הקבוצתית מתנהל תהליך מקביל מורכב של השפעות הדדיות: נפש היחיד מעצבת את התרבות בדמות מצבה הפנימי והתרבות כופה על הנפש לשמר את עצמה במצב זה. שום תרבות או קבוצה הקיימות עד היום לא הכירה ולא מכירה ברצון של הנפש להיות אחראית לעצמה ולכן גם לא פועלת כדי ליצור את התנאים לכך.
כמו בהקשר האישי גם בהקשר הקבוצתי - רק הכרה עמוקה של הנפש האנושית, התהליכים הפועלים בה והאופן בו היא מעצבת את החיים הקבוצתיים - יכולה להוביל לשינוי שיפחית את עומס האילוצים הקבוצתיים עליה. אחריות הנפש על עצמה מותנית בתרבות שמכירה בצורך כזה. העיוותים המתקבעים בנפש כבר בילדות המוקדמת (כתוצאה מכפייה של אורחות החיים הקבוצתיים עליה) הם בין הגורמים שיוצרים את השיבושים בהתפתחות ברמה האישית ואת העיוותים ברמה הקבוצתית. ככל שלנפש יהיה יותר חופש פעולה פנימי להיות אחראית על עצמה, כך היא תהייה אחראית יותר על הקבוצה שבה היא מתקיימת. אחריות מותנית בחופש ומי שאינו חופשי גם לא יכול להיות אחראי.
הרמה ההיסטורית
הביטוי 'אחריות הנפש על החיים של עצמה' אינו מוכר כנראה בכל הקשר שהוא – אישי, קבוצתי, תרבותי והיסטורי. מצופה מהאדם שיהיה אחראי למעשיו אבל לא לנפשו. האחריות למעשים משמעה, שהאדם אמור להתנהג בהתאם למצופה, מקובל ונהוג בקבוצת ההשתייכות שלו. 'אחריות על החיים של עצמה' אין משמעה להתנהג ולפעול ככל העולה על רוחה. הנפש נוצרה כדי לזהות, להכיר ולהתמודד עם המציאות ולהתמודד משמעותו גם להכיר בנסיבות הסובבות ובמגבלות של עצמה. לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית המגבלות על חופש החיים הנפשיים הפנימיים היו קשות ונוקשות אולי אפילו יותר מאלו שעל ההתנהגות. כך למשל כל הדתות מניחות שנפש האדם אשמה, חוטאת ומקולקלת מבסיסה. האמונות מזהירות מפני ייסורים ועונשים קשים על כל הרהורי כפירה ואי הסכמה עם האמיתות הקדושות שלהן. בתרבויות רבות הנפש נתפסה כחשופה לעיני הכוחות השולטים בעולם וכל תנועה שלה נמדדת, נשקלת ונשפטת. האחריות והחופש לחיים הנפשיים, כמו גם האיסור עליהם, מקורם בנפש ושניהם מהווים ביטוי למצבה הפנימי. ההיסטוריה האנושית היא מסעה של הנפש להכיר את עצמה: את יכולותיה, את מגבלותיה ואת מרחב האפשרויות והפעולה שלה. זה מסע שהתחיל עם הרבה פחדים ואיסורים והנפש לומדת בהדרגה להסירם ולהפחיתם יותר ויותר. עם זאת המסע עדיין רחוק מאוד מיעדו בכל הרמות - האישית, הקיבוצית וההיסטורית. היעד שלו הוא ליצור את התנאים לכך שלנפש יהיה החופש להיות אחראית על החיים של עצמה ודרך אחריות זו גם על החיים שלסביבתה. החיים הם במיטבם כשיש להם את החופש להיות אחראים על עצמם.
הרצון להיות אחראית על עצמה קבור תחת הרבה שכבות מכל הרמות ( היסטורית, קבוצתית-תרבותית ואישית) עד כדי כך, שגם הרצון וגם האחריות אינם נגישים לחוויה של עצמנו. יש צורך בעבודת ענק בכל הרמות כדי לסלול את הדרך לכך שהנפש תוכל לחוות את הרצון להיות אחראית על החיים של עצמה.
