האלה הלבנה ושירת האמת
ה'אלה הלבנה' ושירת האמת
תקציר פגישה
התפתחות המין האנושי היא חלק מהאבולוציה של החיים בכלל. יש הקבלה בין ההיסטוריה של התרבות האנושית לבין התפתחות הנפש של היחיד. המיתוסים מבטאים שלב מסוים בהתפתחות המין האנושי. הם משקפים רמת ארגון נפשית ותרבותית, החווה את עצמה כחלשה ונשלטת על-ידי כוחות הטבע וכוחות פנימיים: אלה מרכיבים את רמות הארגון הראשוניות של הנפש (תחושות גופניות ואמוציות). בהתפתחות היחיד (אונטוגנזה) מקבילה רמה זו לגיל שבו מתחיל הדיבור (שנתיים בערך)ונמשכת בערך עד לגיל שבע. בשנים אלו ה'אני' הוא מעין 'דובר' , 'מייצג' ו'בא-כוח' של הרמות הראשוניות (שקדמו לדיבור ומשותפות לנו ולבעלי-חיים). ה'אני' בגיל זה חווה את עצמו חלש וקטן מכדי התמודדות עם דחפים וצרכים של הרמות הראשוניות.
במיתוסים – האלים מייצגים את הכוחות הראשוניים/העליונים (= התחושות הגופניות והאמוציות) והאדם מייצג את ה'אני'. אחד המוטיבים המייחדים את המיתוסים מכל צורה ספרותית אחרת הוא, האיסור שחל על האדם לרצות להיות שווה, או מעל לכוחות שמעליו (האלים).
במיתוסים היווניים יש דוגמאות רבות לכך, שגיבורים אנושיים הצליחו במעללי-הגבורה שלהם בזכות תמיכת האלים בהם. אבל, כאשר גאוותם הניעה אותם להאמין, שהם שווי-ערך לאלים – ירד עליהם עונש כבד. טנטלוס גנב את מזון האלים וחילק אותו לבני אדם. אח"כ הזמין את האלים לסעודה משותפת – ובכך חצה את הגבול שבין שני העולמות . הוא נידון לעונש נצחי: לסבול צמא ורעב כשהוא במרחק-יד ממים ומפרי. סיזיפוס גילה את אחד מהסודות הכמוסים של זאוס ונידון לעונש נצחי אחר: לגלגל אבן במעלה ההר ורגע לפני הפסגה היא נשמטת ומתגלגלת שוב לתחתית ההר. בלרופון נעזר באתנה בכדי להתחתן עם נסיכה ולהיות מושל. בהמשך הוא נעשה כה יהיר מהצלחותיו, שעלה לאולימפוס ללא הזמנה. עונשו הנצחי היה - לנדוד כעני מרוד. כל אותם גיבורים ידעו להיעזר באלים (=רמות הארגון הראשוניות) – אך בגאוותם ניסו לשלוט או באלים או להשתוות להם ועל כך נענשו.
בהתפתחות התרבות האנושית הגיע זמן שבו נגזל כוחם של האלים. האגדה מספרת, שבערך בתקופת אלכסנדר הגדול, קיבלו האלים צוו מאלות הגורל ש'זמן שלטונם תם ועליהם לעזוב את האולימפוס'. מסופר, שמאז הם מסתתרים במערות וביערות. 'המיתוסים' הפכו ל'מעשיות' ומכאן עומד האדם (=ה'אני') במרכז הסיפור. מי שהיו 'האלים' (=רמות התחושות והאמוציות) הפכו להיות 'שוכני היער' ו'אזורי הפרא' של הנפש. על הגיבור/ה'אני' ללמוד להתמודד עמם. בהתפתחות הילד מאפיינת רמת ארגון נפשית זו את התקופה שבין גיל שבע לשתים עשרה. על ה'אני' (=גיבור המעשיה) לעבור משימות, עלילות ומסעות בכדי ללמוד להתמודד עם 'אזורי הפרא' (נפשו שלו). הוא הגיבור המרכזי של המעשייה, המייצגת את חיי הנפש בכלל. המעשיות - המייצגות רמת ארגון נפשית מקבילה בהיסטוריה של התרבות האנושית - מלמדות, ששליטה זו אינה מושגת בקלות.
רוברט גרייבס , משורר וסופר אנגלי, אסף חומר רב בנושא המיתוסים. עפ"י גרייבס, מתחת לרובד המוכר של המיתוסים, התקיים וקיים רובד אחר, קדום יותר וכמעט לא מוכר לנו. זוהי קבוצת מיתוסים, שהפולחן החשוב ביותר שלהם מתרחש סביב ה'אלה הלבנה'. הוא מניח, שפולחן 'האלה הגדולה' מסמל תקופה בתרבות האנושית - שמשך הזמן שלה אינו ידוע – ובה הייתה ההורשה דרך האם (כשהאב במקרים רבים אינו ידוע...). בתקופה זו 'האלה הלבנה' סימלה את הקיום, את החיים, את השמירה על החיים ואת הטבע בכלל: מחזוריות עונות השנה, היום והלילה, הצמיחה והניוון ועוד. כך למשל כותב גרייבס ביחס לפולחן האלה : "הייתה זו אזהרה לאדם, שיתאים את עצמו אל משפחת היצורים שביניהם נולד בכך שיציית לגבירת הבית".
ברמה של התפתחות היחיד - המיתוסים ופולחן 'האלה הלבנה' מייצגים את ראשית הדיבור (שנתיים-שלוש?). הדיבור (שמזוהה עם ה'אני') חי וחווה את הקיים-הסובב והקיים הפנימי כפי שהוא = ההוויה היא רק מה שיש. העולם הסובב קיים בדיוק כפי שקיימים הצרכים הפנימיים - שיש להיענות אליהם . חווית קיום זו אינה מציגה שאלות, אין לה משאלות מעבר למה שנוכח וכו'.
גרייבס אינו טוען זאת באופן ברור – אך הוא קושר את הדחת 'האלה האם' על-ידי 'האל האב' לתקופה בה הומצא הכתב. באותה תקופה התחוללו מאבקים ביחס לסוגי-אותיות, מספרן, היחס בין העיצורים לבין התנועות ועוד. נראה, שהכתב יצר סוג של שינוי עמוק ודרמטי בתרבות האנושית. שימור הקיום והקיים – כפי שיוצג על-ידי הפולחנים והמיתוסים של 'האלה הלבנה' – לא היה יכול להתאים יותר לתפיסת האדם את עצמו ואת מקומו ביחס לבעלי החיים ולטבע בכלל. עם זאת, כשם שלרמות הראשוניות בנפש יש תפקיד בחיים הנפשיים לאורך כל חיי האדם (כמייצגות את הצרכים הגופניים ואת החיבור לטבע), כך גם ל'אלה הלבנה' יש נוכחות בקיום התרבותי – אפילו אם הוא משותק או מוכחש. גרייבס מזהה את 'האלה הלבנה' עם 'המוזה' – מקור ההשראה לכל יצירת-אמת. לטענתו, רק יצירה, שבה באים לידי ביטוי האינטראקציה בין 'האלה הלבנה' (=המוזה ואם כל חי) לבין 'היסוד הזכרי' היא 'יצירת אמת'.
טענה זו של גרייבס מבוססת יותר על האינטואיציה שלו כמשורר מאשר על שיקולים אחרים. בכדי להבינו ולהסבירו יש לבחון את הזיקה בין היסוד/העקרון הנשי לבין היסוד/העקרון הגברי מנקודת-מבט כללית יותר: זו של החיים והאבולוציה. אנו רגילים לחשוב על האבולוציה בהתאמה לרעיון שפיתח דארווין: שהמינים משתנים בצורה עיוורת ומקרית – תוך התאמה מתמדת לנסיבות חיים משתנות. אבל, כבר בתקופתו של דארווין טען ביולוג אחר – קלוד ברנרד – שבאורגניזם פועלים שני כוחות (או כוח אחד בעל שתי צורות): האחד – משמר את הקיום על-ידי שימור האיזון והיציבות של האורגניזם (הומיאוסטזיס) והשני – דוחף לרמת איזון גבוהה יותר: ליותר אוטונומיה ולפחות תלות בנסיבות החיים הסובבות.
לדעתי, במהלך האבולוציה התפצל הכוח הכפול הזה לשני עקרונות: נקבי/נשי וזכרי/גברי. העיקרון הנקבי-נשי מזוהה עם שימור הקיים. העיקרון הזכרי-גברי מזוהה עם הכוח הדוחף לשינוי ולשכלול. שני היסודות משתפים פעולה בכדי להמשיך את קיום המין (species) ואת החיים כתופעה בזכות עצמה (נושא זה ראוי לדיון נפרד). כיצורים חיים אנו נושאים את שני העקרונות בכל אחד מאיתנו. אלא שאצל נשים – העיקרון המשמר אמור להיות הדומינאנטי ואילו אצל גברים – העיקרון הדוחף לשינוי הוא שאמור להיות הדומינאנטי.
על רקע זה ניתן להבין את הטענה של גרייבס ביחס ל'שירת אמת' ו'יצירת אמת' בכלל: רק יצירה המביאה לידי ביטוי את האינטראקציה בין שני העקרונות היא יצירת אמת. רק יצירה כזו מכבדת את החיים (כפי שקלוד ברנארד הגדירם –שימור ושינוי: שמירת החיים=הנשיות ושינוי החיים=הגבריות) . רק יצירה, המשחזרת את הקיום והפעולה של שני כוחות אלה יכולה להיחשב כיצירת אמת - התומכת בחיים. על רקע זה יש גם להבין את האזהרה של גרייבס, שמוטב לנו ללמוד להבחין בין יצירות-אמת לבין יצירות אחרות, העלולות להיות מטעות ומסוכנות - כיוון שאינן מכבדות ותומכות בחיים.
תקציר פגישה
התפתחות המין האנושי היא חלק מהאבולוציה של החיים בכלל. יש הקבלה בין ההיסטוריה של התרבות האנושית לבין התפתחות הנפש של היחיד. המיתוסים מבטאים שלב מסוים בהתפתחות המין האנושי. הם משקפים רמת ארגון נפשית ותרבותית, החווה את עצמה כחלשה ונשלטת על-ידי כוחות הטבע וכוחות פנימיים: אלה מרכיבים את רמות הארגון הראשוניות של הנפש (תחושות גופניות ואמוציות). בהתפתחות היחיד (אונטוגנזה) מקבילה רמה זו לגיל שבו מתחיל הדיבור (שנתיים בערך)ונמשכת בערך עד לגיל שבע. בשנים אלו ה'אני' הוא מעין 'דובר' , 'מייצג' ו'בא-כוח' של הרמות הראשוניות (שקדמו לדיבור ומשותפות לנו ולבעלי-חיים). ה'אני' בגיל זה חווה את עצמו חלש וקטן מכדי התמודדות עם דחפים וצרכים של הרמות הראשוניות.
במיתוסים – האלים מייצגים את הכוחות הראשוניים/העליונים (= התחושות הגופניות והאמוציות) והאדם מייצג את ה'אני'. אחד המוטיבים המייחדים את המיתוסים מכל צורה ספרותית אחרת הוא, האיסור שחל על האדם לרצות להיות שווה, או מעל לכוחות שמעליו (האלים).
במיתוסים היווניים יש דוגמאות רבות לכך, שגיבורים אנושיים הצליחו במעללי-הגבורה שלהם בזכות תמיכת האלים בהם. אבל, כאשר גאוותם הניעה אותם להאמין, שהם שווי-ערך לאלים – ירד עליהם עונש כבד. טנטלוס גנב את מזון האלים וחילק אותו לבני אדם. אח"כ הזמין את האלים לסעודה משותפת – ובכך חצה את הגבול שבין שני העולמות . הוא נידון לעונש נצחי: לסבול צמא ורעב כשהוא במרחק-יד ממים ומפרי. סיזיפוס גילה את אחד מהסודות הכמוסים של זאוס ונידון לעונש נצחי אחר: לגלגל אבן במעלה ההר ורגע לפני הפסגה היא נשמטת ומתגלגלת שוב לתחתית ההר. בלרופון נעזר באתנה בכדי להתחתן עם נסיכה ולהיות מושל. בהמשך הוא נעשה כה יהיר מהצלחותיו, שעלה לאולימפוס ללא הזמנה. עונשו הנצחי היה - לנדוד כעני מרוד. כל אותם גיבורים ידעו להיעזר באלים (=רמות הארגון הראשוניות) – אך בגאוותם ניסו לשלוט או באלים או להשתוות להם ועל כך נענשו.
בהתפתחות התרבות האנושית הגיע זמן שבו נגזל כוחם של האלים. האגדה מספרת, שבערך בתקופת אלכסנדר הגדול, קיבלו האלים צוו מאלות הגורל ש'זמן שלטונם תם ועליהם לעזוב את האולימפוס'. מסופר, שמאז הם מסתתרים במערות וביערות. 'המיתוסים' הפכו ל'מעשיות' ומכאן עומד האדם (=ה'אני') במרכז הסיפור. מי שהיו 'האלים' (=רמות התחושות והאמוציות) הפכו להיות 'שוכני היער' ו'אזורי הפרא' של הנפש. על הגיבור/ה'אני' ללמוד להתמודד עמם. בהתפתחות הילד מאפיינת רמת ארגון נפשית זו את התקופה שבין גיל שבע לשתים עשרה. על ה'אני' (=גיבור המעשיה) לעבור משימות, עלילות ומסעות בכדי ללמוד להתמודד עם 'אזורי הפרא' (נפשו שלו). הוא הגיבור המרכזי של המעשייה, המייצגת את חיי הנפש בכלל. המעשיות - המייצגות רמת ארגון נפשית מקבילה בהיסטוריה של התרבות האנושית - מלמדות, ששליטה זו אינה מושגת בקלות.
רוברט גרייבס , משורר וסופר אנגלי, אסף חומר רב בנושא המיתוסים. עפ"י גרייבס, מתחת לרובד המוכר של המיתוסים, התקיים וקיים רובד אחר, קדום יותר וכמעט לא מוכר לנו. זוהי קבוצת מיתוסים, שהפולחן החשוב ביותר שלהם מתרחש סביב ה'אלה הלבנה'. הוא מניח, שפולחן 'האלה הגדולה' מסמל תקופה בתרבות האנושית - שמשך הזמן שלה אינו ידוע – ובה הייתה ההורשה דרך האם (כשהאב במקרים רבים אינו ידוע...). בתקופה זו 'האלה הלבנה' סימלה את הקיום, את החיים, את השמירה על החיים ואת הטבע בכלל: מחזוריות עונות השנה, היום והלילה, הצמיחה והניוון ועוד. כך למשל כותב גרייבס ביחס לפולחן האלה : "הייתה זו אזהרה לאדם, שיתאים את עצמו אל משפחת היצורים שביניהם נולד בכך שיציית לגבירת הבית".
ברמה של התפתחות היחיד - המיתוסים ופולחן 'האלה הלבנה' מייצגים את ראשית הדיבור (שנתיים-שלוש?). הדיבור (שמזוהה עם ה'אני') חי וחווה את הקיים-הסובב והקיים הפנימי כפי שהוא = ההוויה היא רק מה שיש. העולם הסובב קיים בדיוק כפי שקיימים הצרכים הפנימיים - שיש להיענות אליהם . חווית קיום זו אינה מציגה שאלות, אין לה משאלות מעבר למה שנוכח וכו'.
גרייבס אינו טוען זאת באופן ברור – אך הוא קושר את הדחת 'האלה האם' על-ידי 'האל האב' לתקופה בה הומצא הכתב. באותה תקופה התחוללו מאבקים ביחס לסוגי-אותיות, מספרן, היחס בין העיצורים לבין התנועות ועוד. נראה, שהכתב יצר סוג של שינוי עמוק ודרמטי בתרבות האנושית. שימור הקיום והקיים – כפי שיוצג על-ידי הפולחנים והמיתוסים של 'האלה הלבנה' – לא היה יכול להתאים יותר לתפיסת האדם את עצמו ואת מקומו ביחס לבעלי החיים ולטבע בכלל. עם זאת, כשם שלרמות הראשוניות בנפש יש תפקיד בחיים הנפשיים לאורך כל חיי האדם (כמייצגות את הצרכים הגופניים ואת החיבור לטבע), כך גם ל'אלה הלבנה' יש נוכחות בקיום התרבותי – אפילו אם הוא משותק או מוכחש. גרייבס מזהה את 'האלה הלבנה' עם 'המוזה' – מקור ההשראה לכל יצירת-אמת. לטענתו, רק יצירה, שבה באים לידי ביטוי האינטראקציה בין 'האלה הלבנה' (=המוזה ואם כל חי) לבין 'היסוד הזכרי' היא 'יצירת אמת'.
טענה זו של גרייבס מבוססת יותר על האינטואיציה שלו כמשורר מאשר על שיקולים אחרים. בכדי להבינו ולהסבירו יש לבחון את הזיקה בין היסוד/העקרון הנשי לבין היסוד/העקרון הגברי מנקודת-מבט כללית יותר: זו של החיים והאבולוציה. אנו רגילים לחשוב על האבולוציה בהתאמה לרעיון שפיתח דארווין: שהמינים משתנים בצורה עיוורת ומקרית – תוך התאמה מתמדת לנסיבות חיים משתנות. אבל, כבר בתקופתו של דארווין טען ביולוג אחר – קלוד ברנרד – שבאורגניזם פועלים שני כוחות (או כוח אחד בעל שתי צורות): האחד – משמר את הקיום על-ידי שימור האיזון והיציבות של האורגניזם (הומיאוסטזיס) והשני – דוחף לרמת איזון גבוהה יותר: ליותר אוטונומיה ולפחות תלות בנסיבות החיים הסובבות.
לדעתי, במהלך האבולוציה התפצל הכוח הכפול הזה לשני עקרונות: נקבי/נשי וזכרי/גברי. העיקרון הנקבי-נשי מזוהה עם שימור הקיים. העיקרון הזכרי-גברי מזוהה עם הכוח הדוחף לשינוי ולשכלול. שני היסודות משתפים פעולה בכדי להמשיך את קיום המין (species) ואת החיים כתופעה בזכות עצמה (נושא זה ראוי לדיון נפרד). כיצורים חיים אנו נושאים את שני העקרונות בכל אחד מאיתנו. אלא שאצל נשים – העיקרון המשמר אמור להיות הדומינאנטי ואילו אצל גברים – העיקרון הדוחף לשינוי הוא שאמור להיות הדומינאנטי.
על רקע זה ניתן להבין את הטענה של גרייבס ביחס ל'שירת אמת' ו'יצירת אמת' בכלל: רק יצירה המביאה לידי ביטוי את האינטראקציה בין שני העקרונות היא יצירת אמת. רק יצירה כזו מכבדת את החיים (כפי שקלוד ברנארד הגדירם –שימור ושינוי: שמירת החיים=הנשיות ושינוי החיים=הגבריות) . רק יצירה, המשחזרת את הקיום והפעולה של שני כוחות אלה יכולה להיחשב כיצירת אמת - התומכת בחיים. על רקע זה יש גם להבין את האזהרה של גרייבס, שמוטב לנו ללמוד להבחין בין יצירות-אמת לבין יצירות אחרות, העלולות להיות מטעות ומסוכנות - כיוון שאינן מכבדות ותומכות בחיים.
