תרבות ופסיכואנליזה
התרבות בראי הפסיכואנליזה
תקציר פגישה - אוקטובר 2014
מבוא
הפסיכואנליזה התחילה את דרכה כשיטה לטיפול בקשיים נפשיים (שכונו אז "נברוזות"). אך הרעיונות והתובנות שלה החלו למשוך את תשומת ליבם של אנשי מקצוע ושל הציבור הרחב רק לאחר שפרויד קישר בינן לבין סיפור עתיק יומין - המיתוס של אדיפוס. נראה שאין זה מקרה, שהפסיכואנליזה התחילה לבסס את מעמדה כתפיסה טיפולית חדשה רק לאחר שפרויד הצליח לקשר בין תכנים תוך-נפשיים של יחידים לבין נושאים שמלווים את התרבות האנושית כבר אלפי שנים. "תרבות" היא מושג הכולל בתוכו את דפוסי החיים של המין האנושי ואת כל מה שהשיג, יצר (והרס) ומבחין אותו מכל צורת חיים אחרת. המין האנושי ביסס את עצמו כדרגה בפני עצמה ביחס למינים (species) אחרים משום שהשינויים שנוצרו בו במהלך האבולוציה, התבטאו ביכולות, כישורים ודינאמיקות תוך נפשיות ייחודיות. אלה הנושאים אותם חוקרת הפסיכואנליזה. התרבות גם תוצר של הנפש האנושית וגם משפיעה על הנפש ומאלצת אותה לחפש דרכי התמודדות חדשות: לארגן את עצמה מחדש ולהפיק מעצמה הישגים חדשים, שמתבטאים בשינויים בתרבות. מכאן הצורך לחקור את התרבות, על השינויים המתחוללים בה מנקודת מבט של הנפש ולהפך - ללמוד על המתרחש בנפש על פי הביטויים שלה בתרבות והשינויים המתחוללים בה. מסיבות שנדון בהן במהלך הפגישות רק המתודה שיצרה הפסיכואנליזה מסוגלת להתמודד עם מהלך כפול זה: חקירת התרבות מנקודת-מבט תוך-נפשית וחקירת התוך-נפשי מנקודת מבט של התרבות.
הפגישה הראשונה התמקדה בהיבטים שונים של התרבות מנקודות מבט של הפסיכואנליזה הקלאסית ובעיקר של פרויד ויונג (הפגישות הבאות יתמקדו בבחינה מחודשת של נושאי התרבות כפי שהם משתקפים מנקודת-המבט של המפה הנפשית ועבודות נוספות שנבעו ממנה).
תסביך אדיפוס כגרעין התרבות
תמצית התסביך שגילה פרויד (ונמצא מבחינתו ביסוד הדינאמיקות הנפשיות) הוא, שהילד הקטן מתחרה עם האב על אהבת האם, רוצה בהסתלקותו ושואף לתפוס את מקומו בליבה. במקביל הוא גם אוהב ומעריץ את האב ורואה בו מודל לחיקוי. פרויד הניח שדינאמיקה פנימית זו נמצאת גם בבסיס התרבות האנושית. העבודה הראשונה שלו בנושא מתמקדת בהיסטוריה הקדומה של המין האנושי ובמאפייניה הראשוניים של התרבות (טוטם וטאבו (1913). בעקבות דרווין מניח פרויד, שבדומה למינים קבוצתיים אחרים, הלהקה האנושית הראשונית הייתה מורכבת מזכר שליט יחיד, שניכס לעצמו את כל הנקבות וסילק או הפחיד את כל הזכרים האחרים, שהיו ברובם צאצאיו (ולכן גם אחים). ברגע היסטורי כלשהו התמרדו האחים באב, רצחו אותו וחילקו בינם לבין עצמם את השליטה בלהקה ואת הזכות להזדווג ולהביא צאצאים משלהם. על-פי פרויד ברית האחים ורצח האב הקדמון הם היסוד שעליו נבנתה התרבות האנושית. אירוע מכונן זה הוביל לדפוסי ארגון חברתיים חדשים/אחרים, שהבחינו את המין האנושי מכל מין אחר. בין היתר הוא יצר באדם את רגש האשמה (על רצח האב הקדמון), את הצורך המתמיד להתגונן מפניו (האיסורים ומיני הטאבו), ולקדש ולרצות אותו (הטוטם כמייצג את האב הקדמון). לימים הפך האב הקדמון לפחות מוחשי, נתפס ככוח עליון ניסתר וליסוד האמונה שעל-פיה נוצרו הדתות השונות.
במהלך השנים המשיך פרויד לעסוק בהיבטים שונים של התרבות בעבודות כמו 'פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני' (1921), 'עתידה של אשליה' (1927) 'תרבות ללא נחת' (1930), 'משה והמונותיאיזם' (1939) ועוד. עבודות אלו נשענות על המודל של תסביך אדיפוס ופרויד מפתח בהן קווי חשיבה שונים הנגזרים מממנו: כינון מוסדות כמו צבא ודת הנשענים על הירארכיה ברורה; הצורך של החיים המשותפים לרסן ולהדחיק את היצרים (בעיקר היצר מיני) - מה שמוביל להתפתחות המוסר והיווצרות מנגנון נפשי-פנימי שתפקידו לייצג אותו (אני-עליון); דרכים בהן מווסתת התרבות את האנרגיה המינית (ה'ליבידו') על-ידי עידונה והפנייתה לערוצים המשרתים את מטרותיה כמו, אמנות, טכנולוגיה, מדע וכו'.
השפעת הפסיכואנליזה על התרבות
העובדה שהמושג 'תסביך אדיפוס' הפך להיות חלק משפת היומיום היא רק עדות אחת לעומק החדירה וההשפעה של הפסיכואנליזה על התרבות. תפיסת ההורות, החינוך, מוסדות של בריאות הנפש והפסיכיאטריה הן חלק מההשפעות הישירות שלה. זרמים אמנותיים, סופרים ויוצרים רבים הושפעו מרעיונות ומושגים שלה (כמו הלא-מודע). במידה מסוימת גם היסטוריונים, אנתרופולוגים וסוציולוגים הסתמכו על רעיונות שלה או לפחות נאלצו להתמודד ולהתייחס אליהם, גם אם מתוך אי-הסכמה וביקורת.
יונג וסמלים של התרבות
כדי להבחין את התיאוריה והשיטה הטיפולית שלו מפרויד קרא יונג למשנתו 'פסיכולוגיה אנליטית'. אך בדומה לפרויד - ובשונה מהפסיכולוגיה האקדמית ושיטות המחקר שלה - שניהם עסקו בנפש כמכלול וזו גם משמעותו המילולית של המונח 'פסיכואנליזה' . התעניינותו של פרויד בהיסטוריה הקדומה של האנושות ובתרבות של הפראים נבעה בין היתר מהדמיון שמצא בין הסימפטומים ואופי הקשיים של הנירוטיים, העולם הנפשי של ילדים ותרבויות של הפראים. יונג שימר את הזיקה בין שלוש קבוצות אלה אך הסביר אותה בצורה שונה. הוא יצר תורה שעל-פיה התרבות האנושית נוצרה מתוך סוג של הוויה קיבוצית שייצגה באמצעות סמלים דומים את הכוחות הגדולים (ארכיטיפים) שפועלים בתוך הנפש ומחוצה לה כמו 'האם הגדולה', 'האב הגיבור', 'הצל' (הסכנות והאיומים), כוחות הטבע ועוד. הוא כינה רובד זה של החיים הנפשיים :לא-מודע קולקטיבי" והניח שהוא דומינאנטי בנפש הפרימיטיבית, בנפש הילדית ואצל הנירוטיקנים. מבחינתו הדינאמיקה שפועלת בבסיס ההיסטוריה של התרבות היא היווצרותו של רובד אינדיווידואלי מתוך הרובד הקולקטיבי (כאשר האינדיווידואלי תופס בהדרגה את מקומו של הקולקטיבי). ההשפעה של יונג על התרבות נחשבת כפחותה במידת מה מזו של פרויד, אך פרשנותו לסמלים השונים שלה עומדת ביסוד רוב העבודות שעוסקות בנושא זה.
בעיות וקשיים
ההיסטוריה של הפסיכואנליזה מלמדת, שתסביך אדיפוס והתיאוריה שנבנתה סביבו היוו מעין תחנה בדרך לתובנות שהרחיקו את מקור הקשיים הנפשיים עוד לאחור - לילדות המוקדמת. כתוצאה מכך קרס רובו המבנה התיאורטי שבנה פרויד ואיתו גם משקלו של התסביך בהסבר הדינאמיקות הנפשיות. הרעיונות של פרויד ויונג על מקורות התרבות ועל הכוחות הפועלים בה נשללו ברובם על-ידי אנתרופולוגים כמו לוי שטראוס, סוציולוגים, היסטוריונים, חוקרי דתות ועוד (ללא-תלות במהלכים שהתרחשו במסגרת הפסיכואנליזה). אפשר לומר שהרעיונות של פרויד ויונג נתפסים היום כמטאפורה על התרבות יותר מאשר תיאור נאמן לתהליכים שחוללו אותה וממשיכים לפעול בה.
המפה הנפשית מלמדת שהכיוון הכללי שפרויד ויונג הלכו בו הוא נכון ושלא ניתן לדון בנפש האנושית ובשינויים שעברה בלי לדון גם בתרבות ובתמורות שעברה. מתוך כך שהפסיכואנליזה סללה את דרכה באמצעות המיתוס של אדיפוס, נחזור בפגישות הבאות לבחון מיתוס זה ולהעריך מחדש את מה שיש לו לספר על המציאות התוך-נפשית ועל התרבות.
תקציר פגישה - אוקטובר 2014
מבוא
הפסיכואנליזה התחילה את דרכה כשיטה לטיפול בקשיים נפשיים (שכונו אז "נברוזות"). אך הרעיונות והתובנות שלה החלו למשוך את תשומת ליבם של אנשי מקצוע ושל הציבור הרחב רק לאחר שפרויד קישר בינן לבין סיפור עתיק יומין - המיתוס של אדיפוס. נראה שאין זה מקרה, שהפסיכואנליזה התחילה לבסס את מעמדה כתפיסה טיפולית חדשה רק לאחר שפרויד הצליח לקשר בין תכנים תוך-נפשיים של יחידים לבין נושאים שמלווים את התרבות האנושית כבר אלפי שנים. "תרבות" היא מושג הכולל בתוכו את דפוסי החיים של המין האנושי ואת כל מה שהשיג, יצר (והרס) ומבחין אותו מכל צורת חיים אחרת. המין האנושי ביסס את עצמו כדרגה בפני עצמה ביחס למינים (species) אחרים משום שהשינויים שנוצרו בו במהלך האבולוציה, התבטאו ביכולות, כישורים ודינאמיקות תוך נפשיות ייחודיות. אלה הנושאים אותם חוקרת הפסיכואנליזה. התרבות גם תוצר של הנפש האנושית וגם משפיעה על הנפש ומאלצת אותה לחפש דרכי התמודדות חדשות: לארגן את עצמה מחדש ולהפיק מעצמה הישגים חדשים, שמתבטאים בשינויים בתרבות. מכאן הצורך לחקור את התרבות, על השינויים המתחוללים בה מנקודת מבט של הנפש ולהפך - ללמוד על המתרחש בנפש על פי הביטויים שלה בתרבות והשינויים המתחוללים בה. מסיבות שנדון בהן במהלך הפגישות רק המתודה שיצרה הפסיכואנליזה מסוגלת להתמודד עם מהלך כפול זה: חקירת התרבות מנקודת-מבט תוך-נפשית וחקירת התוך-נפשי מנקודת מבט של התרבות.
הפגישה הראשונה התמקדה בהיבטים שונים של התרבות מנקודות מבט של הפסיכואנליזה הקלאסית ובעיקר של פרויד ויונג (הפגישות הבאות יתמקדו בבחינה מחודשת של נושאי התרבות כפי שהם משתקפים מנקודת-המבט של המפה הנפשית ועבודות נוספות שנבעו ממנה).
תסביך אדיפוס כגרעין התרבות
תמצית התסביך שגילה פרויד (ונמצא מבחינתו ביסוד הדינאמיקות הנפשיות) הוא, שהילד הקטן מתחרה עם האב על אהבת האם, רוצה בהסתלקותו ושואף לתפוס את מקומו בליבה. במקביל הוא גם אוהב ומעריץ את האב ורואה בו מודל לחיקוי. פרויד הניח שדינאמיקה פנימית זו נמצאת גם בבסיס התרבות האנושית. העבודה הראשונה שלו בנושא מתמקדת בהיסטוריה הקדומה של המין האנושי ובמאפייניה הראשוניים של התרבות (טוטם וטאבו (1913). בעקבות דרווין מניח פרויד, שבדומה למינים קבוצתיים אחרים, הלהקה האנושית הראשונית הייתה מורכבת מזכר שליט יחיד, שניכס לעצמו את כל הנקבות וסילק או הפחיד את כל הזכרים האחרים, שהיו ברובם צאצאיו (ולכן גם אחים). ברגע היסטורי כלשהו התמרדו האחים באב, רצחו אותו וחילקו בינם לבין עצמם את השליטה בלהקה ואת הזכות להזדווג ולהביא צאצאים משלהם. על-פי פרויד ברית האחים ורצח האב הקדמון הם היסוד שעליו נבנתה התרבות האנושית. אירוע מכונן זה הוביל לדפוסי ארגון חברתיים חדשים/אחרים, שהבחינו את המין האנושי מכל מין אחר. בין היתר הוא יצר באדם את רגש האשמה (על רצח האב הקדמון), את הצורך המתמיד להתגונן מפניו (האיסורים ומיני הטאבו), ולקדש ולרצות אותו (הטוטם כמייצג את האב הקדמון). לימים הפך האב הקדמון לפחות מוחשי, נתפס ככוח עליון ניסתר וליסוד האמונה שעל-פיה נוצרו הדתות השונות.
במהלך השנים המשיך פרויד לעסוק בהיבטים שונים של התרבות בעבודות כמו 'פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני' (1921), 'עתידה של אשליה' (1927) 'תרבות ללא נחת' (1930), 'משה והמונותיאיזם' (1939) ועוד. עבודות אלו נשענות על המודל של תסביך אדיפוס ופרויד מפתח בהן קווי חשיבה שונים הנגזרים מממנו: כינון מוסדות כמו צבא ודת הנשענים על הירארכיה ברורה; הצורך של החיים המשותפים לרסן ולהדחיק את היצרים (בעיקר היצר מיני) - מה שמוביל להתפתחות המוסר והיווצרות מנגנון נפשי-פנימי שתפקידו לייצג אותו (אני-עליון); דרכים בהן מווסתת התרבות את האנרגיה המינית (ה'ליבידו') על-ידי עידונה והפנייתה לערוצים המשרתים את מטרותיה כמו, אמנות, טכנולוגיה, מדע וכו'.
השפעת הפסיכואנליזה על התרבות
העובדה שהמושג 'תסביך אדיפוס' הפך להיות חלק משפת היומיום היא רק עדות אחת לעומק החדירה וההשפעה של הפסיכואנליזה על התרבות. תפיסת ההורות, החינוך, מוסדות של בריאות הנפש והפסיכיאטריה הן חלק מההשפעות הישירות שלה. זרמים אמנותיים, סופרים ויוצרים רבים הושפעו מרעיונות ומושגים שלה (כמו הלא-מודע). במידה מסוימת גם היסטוריונים, אנתרופולוגים וסוציולוגים הסתמכו על רעיונות שלה או לפחות נאלצו להתמודד ולהתייחס אליהם, גם אם מתוך אי-הסכמה וביקורת.
יונג וסמלים של התרבות
כדי להבחין את התיאוריה והשיטה הטיפולית שלו מפרויד קרא יונג למשנתו 'פסיכולוגיה אנליטית'. אך בדומה לפרויד - ובשונה מהפסיכולוגיה האקדמית ושיטות המחקר שלה - שניהם עסקו בנפש כמכלול וזו גם משמעותו המילולית של המונח 'פסיכואנליזה' . התעניינותו של פרויד בהיסטוריה הקדומה של האנושות ובתרבות של הפראים נבעה בין היתר מהדמיון שמצא בין הסימפטומים ואופי הקשיים של הנירוטיים, העולם הנפשי של ילדים ותרבויות של הפראים. יונג שימר את הזיקה בין שלוש קבוצות אלה אך הסביר אותה בצורה שונה. הוא יצר תורה שעל-פיה התרבות האנושית נוצרה מתוך סוג של הוויה קיבוצית שייצגה באמצעות סמלים דומים את הכוחות הגדולים (ארכיטיפים) שפועלים בתוך הנפש ומחוצה לה כמו 'האם הגדולה', 'האב הגיבור', 'הצל' (הסכנות והאיומים), כוחות הטבע ועוד. הוא כינה רובד זה של החיים הנפשיים :לא-מודע קולקטיבי" והניח שהוא דומינאנטי בנפש הפרימיטיבית, בנפש הילדית ואצל הנירוטיקנים. מבחינתו הדינאמיקה שפועלת בבסיס ההיסטוריה של התרבות היא היווצרותו של רובד אינדיווידואלי מתוך הרובד הקולקטיבי (כאשר האינדיווידואלי תופס בהדרגה את מקומו של הקולקטיבי). ההשפעה של יונג על התרבות נחשבת כפחותה במידת מה מזו של פרויד, אך פרשנותו לסמלים השונים שלה עומדת ביסוד רוב העבודות שעוסקות בנושא זה.
__________________________________________
1.מכאן ואילך אשתמש במונח זה כמייצג את כל הגישות החוקרות את הנפש כמכלול - כולל 'המפה הנפשית' ועבודות נוספות הקשורות בה. בדומה לפרויד תפס גם יונג את המחקר והדיון בנושאים של התרבות ומקורותיה כחלקים בלתי נפרדים ממשנתו ביחס לדינאמיקות התוך-נפשיות והטיפול בהם.
1.מכאן ואילך אשתמש במונח זה כמייצג את כל הגישות החוקרות את הנפש כמכלול - כולל 'המפה הנפשית' ועבודות נוספות הקשורות בה. בדומה לפרויד תפס גם יונג את המחקר והדיון בנושאים של התרבות ומקורותיה כחלקים בלתי נפרדים ממשנתו ביחס לדינאמיקות התוך-נפשיות והטיפול בהם.
בעיות וקשיים
ההיסטוריה של הפסיכואנליזה מלמדת, שתסביך אדיפוס והתיאוריה שנבנתה סביבו היוו מעין תחנה בדרך לתובנות שהרחיקו את מקור הקשיים הנפשיים עוד לאחור - לילדות המוקדמת. כתוצאה מכך קרס רובו המבנה התיאורטי שבנה פרויד ואיתו גם משקלו של התסביך בהסבר הדינאמיקות הנפשיות. הרעיונות של פרויד ויונג על מקורות התרבות ועל הכוחות הפועלים בה נשללו ברובם על-ידי אנתרופולוגים כמו לוי שטראוס, סוציולוגים, היסטוריונים, חוקרי דתות ועוד (ללא-תלות במהלכים שהתרחשו במסגרת הפסיכואנליזה). אפשר לומר שהרעיונות של פרויד ויונג נתפסים היום כמטאפורה על התרבות יותר מאשר תיאור נאמן לתהליכים שחוללו אותה וממשיכים לפעול בה.
המפה הנפשית מלמדת שהכיוון הכללי שפרויד ויונג הלכו בו הוא נכון ושלא ניתן לדון בנפש האנושית ובשינויים שעברה בלי לדון גם בתרבות ובתמורות שעברה. מתוך כך שהפסיכואנליזה סללה את דרכה באמצעות המיתוס של אדיפוס, נחזור בפגישות הבאות לבחון מיתוס זה ולהעריך מחדש את מה שיש לו לספר על המציאות התוך-נפשית ועל התרבות.
