הנושאים הגדולים: נפש - חיים - התפתחות
תקציר פגישה
הנושאים הגדולים: נפש - חיים - התפתחות
הפגישה הפותחת של השנה הרביעית הוקדשה לניסיון ליצור מבט כללי על הנושאים המרכזיים שעסקנו בהם וכיצד הם קשורים אחד בשני: הנפש האנושית – החיים - התפתחות. כל אחד מנושאים אלה מורכב בפני עצמו, כך שהניסיון לאתר את הקשרים ביניהם עלול להיות מורכב גם הוא.
הנפש האנושית - חלקן המכריע של הפגישות הוקדשו לנפש האנושית משום שזהו הנושא הנגיש ביותר לחוויה הבלתי אמצעית שלנו ומפתח לנושאים האחרים. במושג "נפש" הכוונה למכלול של תחושות, רגשות, מחשבות, מילים, רצונות, אמונות ועוד. כל הידע שלנו על העולם, על הגוף שלנו ועל עצמנו נמצא במכלול זה הקרוי "נפש". לנפש האנושית יש מעמד כפול: 1. תמצית כל ההוויה שלנו וכמקור לכל היכולת שלנו לפעול בעולם.
הפגישות שהוקדשו לנפש האנושית התחלקו לשתי חטיבות: הראשונה עסקה בתיאור ובמיפוי תפקודי הנפש ובארגון של הנפש כמכלול. בדומה לגוף מורכבת הנפש מיכולות ותפקודים שונים כמו "תחושות גופניות", "אמוציות", "רצון", "אני" ועוד. תפקודים אלה מאורגנים כמבנה המורכב מכמה שכבות ורמות ארגון. בדומה למרכיבי הגוף הגם התפקודים והיכולות של הנפש קיימים אצל כולנו. אבל כשם שכל גוף קונקרטי הוא ייחודי ושונה בפרופורציות שלו מגופים של אחרים, כך גם כל נפש היא ייחודית ואינה דומה לאחרות. תיאור מכלול התפקודים והארגון שלהם הוביל ליצירת "מפה נפשית", שאומנם אינה ויזואלית כמו מפות אחרות (גיאוגרפיות, אנטומיות ועוד), אבל היא מפורטת, מדויקת ושימושית בדומה להן. "מפה" זו פורסמה כספר תחת השם 'אנטומיה התפתחותית של הנפש' (הקיבוץ המאוחד 2011). ייחודה של המפה הנפשית היא באפשרות להתייחס אל הנפש האנושית כאל ישות ומושא שניתן לדיון ללא תלות בתיאוריה כזו או אחרת. המפה הנפשית מאפשרת לגשת אל הנפש כאל נושא שיש לו קיום אובייקטיבי.
חטיבת הפגישות השנייה עסקה באפשרות ללמוד על חוויית הנפש את עצמה באמצעות אנליזה של מעשיות עם.
רקע
החוויה נחשבת לאירוע כל כך אישי וסובייקטיבי, שלגבי רבים היא מייצגת את הקושי העקרוני לחקור את הנפש. בכדי לחקור משהו אנו צריכים להשוות אותו למשהו אחר (ביחס לחוויה אחרת או ביחס לאמצעי מדידה כלשהו שיכול להעריך את העוצמה, האיכות החוויה ועוד). איך ניתן להשוות את העוצמה ואת איכות החוויה של אדם מסוים אם הדרך היחידה לדעת עלייה משהו היא באמצעות מה שהוא עצמו מדווח עלייה? הרי עצם הדיווח הוא סובייקטיבי משום שהוא מבוסס על ההערכה של אותו אדם ביחס לחוויה של עצמו.
מעשיות העם כמקור נתונים על חווית הנפש את עצמה
המפה הנפשית מאפשרת לזהות מעין סמלים או מפתחות (כמו בית, יער, גדי, זאב ועוד) שעל-ידם אפשר לחקור את האופנים בהן מספרת הנפש על החוויה שלה את עצמה. הנפש האנושית מחפשת כל דרך אפשרית בשביל לדווח על מצבה (חלומות, דפוסי התנהגות, סימפטומים גופניים ועוד). על החוויה שלה את עצמה מספרת הנפש באמצעות שפה לא-מילולית, הפועלת על-פי כללים שונים מכל שפה ידועה (קראנו לה "השפה ההיא"). המקור העיקרי שבאמצעותו למדנו על השפה הפנימית של הנפש ועל החוויה שלה את עצמה, הוא מעשיות עם ידועות ("הזאב והגדיים" "כיפה אדומה", "שלגיה", "לכלוכית" ועוד).
מעשיות עם הן מעין יצירה משותפת של התרבות האנושית בכללה והן נפוצות בגרסאות רבות בכל החברות והתרבויות. לא ניתן לדעת בבירור איך ומתי נוצרו אבל הן מגלות חיוניות רבה מעין כמוה בהשוואה לנרטיבים ספרותיים אחרים (רק כתבי הקודש של הדתות השונות מגלים חיוניות דומה). כך למשל, בתרבות המערבית כמעט כל ילד או מבוגר מכירים את כיפה אדומה, לכלוכית, שלגייה ומעשיות אחרות. כאשר לומדים להתייחס למעשיות כאל מקור נתונים אפשר לחקור אותן באופן בו חוקרים ביטויים אחרים של הנפש (כמו חלומות, מטבעות לשון ועוד). אנליזה של המעשיות מלמדת, שהן מספרות על מצבי נפש ודפוסי חוויה נפשיים בפירוט ובעומק שלא ניתן להגיע אליהם בשום דרך אחרת. המעשיות מצאו דרך לספר על מצבה של הנפש האנושית, הקשיים עימם היא מתמודדת ועל צורות ההתמודדות שלה. לכן מהדהדות המעשיות לעולמם הפנימי של כה הרבה ילדים ובוגרים. המצב הגרעיני שעליו חוזרות ומספרות המעשיות הוא, שהנפש מאוימת ונפגעת כבר בשנות החיים הראשונות ושההשלכות של פגיעה זו יילוו ויכתיבו את איכות החיים הנפשיים בחיים הבוגרים. הסבל הנפשי, שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים הנפשיים של כולנו, מקורו הוא בעיקר בפגיעות שספגה הנפש בילדות המוקדמת וההשלכות של פגיעות אלה על החיים הבוגרים. האנליזה של המעשיות מאפשרת לדון בחוויה הנפשית כנושא משותף, המוכר לרבים דרך החוויה האישית והסובייקטיבית שלהם את עצמם.
הנפש האנושית - סיכום
הנפש האנושית היא אומנם המערכת עם היכולות הגבוהות ביותר ביקום המוכר לנו ועם זאת היא פועלת במסגרת הגוף האנושי וכחלק ממנו. מוצאה של הנפש האנושית הוא בנפש האנימלית (החייתית) ואי אפשר לתאר את המבנה והארגון שלה מבלי להביא בחשבון שחלק מהתפקודים והיכולות שלה מקבילים ודומים לאלה של בעלי חיים רבים אחרים: תחושות גופניות, אמוציות, עיבוד מידע שמקורו בחושים, שיפוט (איך נכון לפעול), התמצאות ועוד. צורת הקיום וההתנהלות של התינוק מרגע לידתו ועד רכישת הדיבור היא הביטוי "הנקי" ביותר ליכולות של רמות הארגון הראשוניות של הנפש המשותפות לנו ולבעלי חיים אחרים. חשוב לזכור, שרמות אלו פועלות בנו לאורך כל החיים ויש להן חלק בפעילות הנפשית הבוגרת.
הנפש האנושית היא חלק וביטוי לתופעה נרחבת הרבה יותר שאנו מכנים - "חיים". אי אפשר לתאר ולהבין את המבנה והפעילות של הנפש אלא בהקשר לעובדת היותה חלק מהחיים.
החיים - קלוד ברנארד, פיזיולוג צרפתי ידוע בתקופתו (המאה ה-19), העיר פעם, שהוא פרק והרכיב את האורגניזם אך לא מצא בו את החיים. עם זאת הוא היה משוכנע, שהמכניזמים החלקיים שמקיימים את החיים, אינם זהים עם החיים עצמם ושצריכה להיות איזו ישות או מהות שעומדת מאחורי פעולתם. הביולוגיה המודרנית פטרה את עצמה מהדיון בנושא החיים בכך שזיהתה את החיים עם צורת היסוד שלהם - התא. בתפיסה השולטת היום נחשב התא כמבנה הראשוני ביותר שמתקיימות בו כל הפונקציות המאפיינות את החיים: מטבוליזם, הומיאוסטאזיס, שכפול עצמי ועוד. אלא שמאפיינים כאלה ניתן למצוא גם בתרכובות כימיות חסרות חיים (קריסטלים ועוד), כך שמכלול המאפיינים אינו מספיק כדי להגדיר ולהבין את החיים ומה שמבחין בין החי לדומם. כדי להתחיל להמשיג לעצמנו את החיים יש צורך לשנות את כל מה שאנחנו יודעים על היחס בין גוף לבין פעילותו. הבחנה כזו לא ניתן למצוא בידע המדעי הקיים. אלא שדווקא הבחנה בין הגוף לבין פעילותו היא המייחדת ועומדת ביסוד את החיים: הם מצאו דרך לשמר את הפעולה ולהחליף את החומרים הקשורים בה. נתאר לעצמנו תיבת נגינה שיש לה מנגינה אחת שאותה היא חוזרת ומשמיעה. עם הזמן מתבלים ונשחקים חומרים ומרכיבים שונים של התיבה ואם היא לא תשופץ ותתוקן היא תפסיק לפעול. עכשיו נתאר לנו מצב שבו המנגינה עצמה, בכדי לשמר את עצמה, מצאה דרך לתחזק ולקיים את החומרים המרכיבים את התיבה המנגנת אותה. באנלוגיה זו החיים הם מנגינה שצליחה למצוא דרך להחליף, לתקן ולשפץ את החומרים ש"מנגנים" אותה. יתר על כן החיים מצאו דרך "לארוז את עצמם" (באמצעות הגנים) ולהתחיל מחדש עם חומרים חדשים לגמרי.
החיים הם ריתמוס (או דפוס חוזר על עצמו של פעולה ריתמית) המתקיים בעולם הפיזיקאלי המוכר לנו. ריתמוס מיוחד זה הצליח למצוא דרך לקיים את עצמו על-ידי מניפולציות בחומרים שיצרו אותו. נקודת מבט זו שונה אולי מכל תפיסה קיימת, אבל באמצעותה ניתן להסביר ולארגן אין ספור נתונים. התרומה המיידית הראשונית להגדרת החיים כריתמוס (שמקיים את עצמו באמצעות תרכובת חומרים המתחזקים אותו) היא האפשרות למקם ולהגדיר את הנפש. הנפש היא ריתמוס שהחומרים המקיימים אותו הם אלה המרכיבים את המוח. כשם שהחיים נמצאים בפעילות של החומר (ולא בחומר עצמו), כך גם הנפש נמצאת בפעילות של המוח ולא במוח עצמו (בשונה מההנחה המקובלת היום). באמצעות הנפש (האנימלית והאנושית) הצליחו החיים ליצור ישות פיזיקאלית המורכבת רק מפעולה - מריתמוסים. יצירת מערכת הפועלת על בסיס של ריתמוסים בלבד היא פסגת הישגי האבולוציה של החיים.
האבולוציה של החיים קושרת את הנפש לתופעת החיים בכלל. במקביל היא קושרת את הנפש לסוג השינוי החשוב ביותר הפועל באבולוציה: התפתחות עקבית המרחשת בה מאז נוצרו החיים ושיאה הוא הנפש האנושית.
התפתחות היא אחד ממושגי היסוד של החשיבה האנושית בכלל והמדע בפרט, אך קשה למצוא דיונים במושג עצמו. בדרך כלל הדיון בהתפתחות הוא בהקשר למושא המתפתח (הגוף, הילד, כלכלה, תרבות, מדינה וכן הלאה). אחד המאפיינים היותר מוכרים של המושג הוא היווצרות המורכב מתוך ובאמצעות הפשוט. כך למשל האורגניזם מתחיל את התפתחותו מתא בודד ובסדרת צעדים-מוכתבים-מראש הוא מתמיין לתאים נוספים, רקמות, איברים וכן הלאה. מנקודת מבט זו האבולוציה - כהיווצרות מינים מורכבים יותר ויותר מצורות פשוטות יחסית - היא ביטוי לתהליך התפתחותי אדיר בהיקפו הנמשך כבר מיליארדי שנים ומורכב מאין מספור תחנות ביניים. השתנות המינים אינה בהכרח רק בכיוון התפתחותי והיא יכולה לפנות לכיוונים רבים (כולל נסיגות לאחור והיווצרותם של מינים ירודים יותר כמו הטפילים למיניהם) עם זאת, ההתפתחות היא ציר השינוי המרכזי של האבולוציה והמאפיין החשוב ביותר שלה.
הכוח שדוחף את ההתפתחות להשתכלל יותר ויותר הם החיים עצמם. בצורה "עיוורת" לחלוטין ובאמצעות ניסוי ותעייה חוזרים ונשנים, דחפו החיים את האבולוציה כדי לשכלל את דרגות החופש והאוטונומיה שלהם ולהפחית ככל האפשר את התלות שלהם בסביבה. לשכלול החיים את עצמם יש הרבה כיוונים: איברים שהתמחו בתפקידים מוגדרים יותר, יותר מהירות, כוח, גודל וכן הלאה. מבין כיוונים אלה נוצר מבנה שהשכלול שלו הוכיח את עליונותו על כל האחרים: היכולת לאסוף מידע מהסביבה, לעבד אותו ולהשתמש בו. יכולת זו דחפה להיווצרות הנפש האנימלית והאנושית. האדם הוא היחיד בעולם החיים שיש לו את היכולת לשחזר, בצורת חשיבה וידיעה, את תהליך היווצרות החיים ואת התפתחותם. במהלך האבולוציה. המשמעות היא שעד לאדם האבולוציה פעלה באופן עיוור כדי לקדם את החיים, ואילו למין האנושי יש אפשרות לקדם אותם בצורה מתוכננת מודעת הרבה יותר. כבר היום הגנטיקה המודרנית מתערבת בתהליכי החיים, אלא שבהעדר הגדרה ברורה של החיים, לא יכול המחקר הקיים לדעת במה הוא מתערב. כדי לקדם את החיים יש ללמוד אותם כתופעה וישות בפני עצמם.
נפש-חיים-התפתחות
לא ניתן להבין את הנפש האנושית ללא נושאי החיים וההתפתחות. מכלול התחושות הגופניות והחוויות הנפשיות מתכנס לערוץ אחד - דיווח על איכות החיים הגופניים והנפשיים: רעב, כאבים גופניים, חרדה, ייאוש, הקלה, שמחה, אושר, אהבה וחוויות רבות אחרות הן בעצם דיווח על מצבם של החיים הגופניים והנפשיים בזמן נתון. במקביל אפשר להבין את נפש רק בהקשר התפתחותי: ברמת הפרט הנפש אמורה להתפתח על פי סדר צעדים מוכתב מראש וכאשר הסדר משתבש (בעיקר בילדות המוקדמת מאוד) כל הצעדים שאמורים להיכנס לפעולה בהמשך יושפעו מהשיבוש ויכריחו את הנפש למצוא דרכים עקיפות וצורות התמודדות שהן פחות יעילות.
האפשרות של הנפש להביא לידי ביטוי את הכישורים והיכולות שלה מוכתבת על-ידי סדר נוסף - סדר היסטורי. מבחינה מבנית (תפקודי הנפש ויכולותיה) אין הבדל בין האדם המודרני לבין אנשים שחיו בתקופות היסטוריות רחוקות ואין הבדל בין בני האדם בכל התרבויות והחברות כולל הפרימיטיביות ביותר. מתחילת היות האדם מגששת הנפש את דרכה בכדי למצוא את הנתיב שילמד אותה איך לחיות עם עצמה ולהביא לידי ביטוי את יכולותיה השונות. הסבל והפגיעות שמלווים את המין האנושי לאורך כל ההיסטוריה שלו מעידים על כך, שהנפש עדיין לא הצליחה להכיר את עצמה ואת החיים הנכונים לה. עם זאת, ככל שמתקדמים בתחנות ההיסטוריות מצליחה הנפש להביא לידי ביטוי יותר ויותר מהכישורים והיכולות שלה. רק במאות השנים האחרונות (ובעיקר בחברות מערביות), הרובד האישי של החיים הנפשיים התחיל להשיג לעצמו לגיטימציה ונוכחות של ממש בחיים הנפשיים הפנימיים והציבוריים. בחיים הנפשיים הפנימיים זו המודעות לכך שאנחנו אמורים לבחור את החיים שרוצים שאנחנו לחיות. האפשרות לבחור את החיים ברמה הפנימית והאישית מותנית ביצירת תנאים התומכים בה ברמה הציבורית: הכרה והגנה על זכויות הפרט, שוויון הזדמנויות, החוקה הדמוקרטית שמאפשרת ליחידים לבחור את מנהיגיהם ועוד.
בפגישות הבאות נבחן, באמצעות אנליזה של נוסחים שונים של אותה מעשייה, את הזיקות שבין הרמה ההיסטורית-חברתית של הנפש לבין רמת היחיד.
הנושאים הגדולים: נפש - חיים - התפתחות
הפגישה הפותחת של השנה הרביעית הוקדשה לניסיון ליצור מבט כללי על הנושאים המרכזיים שעסקנו בהם וכיצד הם קשורים אחד בשני: הנפש האנושית – החיים - התפתחות. כל אחד מנושאים אלה מורכב בפני עצמו, כך שהניסיון לאתר את הקשרים ביניהם עלול להיות מורכב גם הוא.
הנפש האנושית - חלקן המכריע של הפגישות הוקדשו לנפש האנושית משום שזהו הנושא הנגיש ביותר לחוויה הבלתי אמצעית שלנו ומפתח לנושאים האחרים. במושג "נפש" הכוונה למכלול של תחושות, רגשות, מחשבות, מילים, רצונות, אמונות ועוד. כל הידע שלנו על העולם, על הגוף שלנו ועל עצמנו נמצא במכלול זה הקרוי "נפש". לנפש האנושית יש מעמד כפול: 1. תמצית כל ההוויה שלנו וכמקור לכל היכולת שלנו לפעול בעולם.
2. נושא שאפשר לדון בו כמו בכל נושא אחר ואפשר ללמוד אותו בפני עצמו: איך הנפש מורכבת פועלת ועוד. הנפש היא הישות היחידה ביקום המוכר לנו המסוגלת ללמוד את עצמה.
הפגישות שהוקדשו לנפש האנושית התחלקו לשתי חטיבות: הראשונה עסקה בתיאור ובמיפוי תפקודי הנפש ובארגון של הנפש כמכלול. בדומה לגוף מורכבת הנפש מיכולות ותפקודים שונים כמו "תחושות גופניות", "אמוציות", "רצון", "אני" ועוד. תפקודים אלה מאורגנים כמבנה המורכב מכמה שכבות ורמות ארגון. בדומה למרכיבי הגוף הגם התפקודים והיכולות של הנפש קיימים אצל כולנו. אבל כשם שכל גוף קונקרטי הוא ייחודי ושונה בפרופורציות שלו מגופים של אחרים, כך גם כל נפש היא ייחודית ואינה דומה לאחרות. תיאור מכלול התפקודים והארגון שלהם הוביל ליצירת "מפה נפשית", שאומנם אינה ויזואלית כמו מפות אחרות (גיאוגרפיות, אנטומיות ועוד), אבל היא מפורטת, מדויקת ושימושית בדומה להן. "מפה" זו פורסמה כספר תחת השם 'אנטומיה התפתחותית של הנפש' (הקיבוץ המאוחד 2011). ייחודה של המפה הנפשית היא באפשרות להתייחס אל הנפש האנושית כאל ישות ומושא שניתן לדיון ללא תלות בתיאוריה כזו או אחרת. המפה הנפשית מאפשרת לגשת אל הנפש כאל נושא שיש לו קיום אובייקטיבי.
חטיבת הפגישות השנייה עסקה באפשרות ללמוד על חוויית הנפש את עצמה באמצעות אנליזה של מעשיות עם.
רקע
החוויה נחשבת לאירוע כל כך אישי וסובייקטיבי, שלגבי רבים היא מייצגת את הקושי העקרוני לחקור את הנפש. בכדי לחקור משהו אנו צריכים להשוות אותו למשהו אחר (ביחס לחוויה אחרת או ביחס לאמצעי מדידה כלשהו שיכול להעריך את העוצמה, האיכות החוויה ועוד). איך ניתן להשוות את העוצמה ואת איכות החוויה של אדם מסוים אם הדרך היחידה לדעת עלייה משהו היא באמצעות מה שהוא עצמו מדווח עלייה? הרי עצם הדיווח הוא סובייקטיבי משום שהוא מבוסס על ההערכה של אותו אדם ביחס לחוויה של עצמו.
מעשיות העם כמקור נתונים על חווית הנפש את עצמה
המפה הנפשית מאפשרת לזהות מעין סמלים או מפתחות (כמו בית, יער, גדי, זאב ועוד) שעל-ידם אפשר לחקור את האופנים בהן מספרת הנפש על החוויה שלה את עצמה. הנפש האנושית מחפשת כל דרך אפשרית בשביל לדווח על מצבה (חלומות, דפוסי התנהגות, סימפטומים גופניים ועוד). על החוויה שלה את עצמה מספרת הנפש באמצעות שפה לא-מילולית, הפועלת על-פי כללים שונים מכל שפה ידועה (קראנו לה "השפה ההיא"). המקור העיקרי שבאמצעותו למדנו על השפה הפנימית של הנפש ועל החוויה שלה את עצמה, הוא מעשיות עם ידועות ("הזאב והגדיים" "כיפה אדומה", "שלגיה", "לכלוכית" ועוד).
מעשיות עם הן מעין יצירה משותפת של התרבות האנושית בכללה והן נפוצות בגרסאות רבות בכל החברות והתרבויות. לא ניתן לדעת בבירור איך ומתי נוצרו אבל הן מגלות חיוניות רבה מעין כמוה בהשוואה לנרטיבים ספרותיים אחרים (רק כתבי הקודש של הדתות השונות מגלים חיוניות דומה). כך למשל, בתרבות המערבית כמעט כל ילד או מבוגר מכירים את כיפה אדומה, לכלוכית, שלגייה ומעשיות אחרות. כאשר לומדים להתייחס למעשיות כאל מקור נתונים אפשר לחקור אותן באופן בו חוקרים ביטויים אחרים של הנפש (כמו חלומות, מטבעות לשון ועוד). אנליזה של המעשיות מלמדת, שהן מספרות על מצבי נפש ודפוסי חוויה נפשיים בפירוט ובעומק שלא ניתן להגיע אליהם בשום דרך אחרת. המעשיות מצאו דרך לספר על מצבה של הנפש האנושית, הקשיים עימם היא מתמודדת ועל צורות ההתמודדות שלה. לכן מהדהדות המעשיות לעולמם הפנימי של כה הרבה ילדים ובוגרים. המצב הגרעיני שעליו חוזרות ומספרות המעשיות הוא, שהנפש מאוימת ונפגעת כבר בשנות החיים הראשונות ושההשלכות של פגיעה זו יילוו ויכתיבו את איכות החיים הנפשיים בחיים הבוגרים. הסבל הנפשי, שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים הנפשיים של כולנו, מקורו הוא בעיקר בפגיעות שספגה הנפש בילדות המוקדמת וההשלכות של פגיעות אלה על החיים הבוגרים. האנליזה של המעשיות מאפשרת לדון בחוויה הנפשית כנושא משותף, המוכר לרבים דרך החוויה האישית והסובייקטיבית שלהם את עצמם.
הנפש האנושית - סיכום
הנפש האנושית היא אומנם המערכת עם היכולות הגבוהות ביותר ביקום המוכר לנו ועם זאת היא פועלת במסגרת הגוף האנושי וכחלק ממנו. מוצאה של הנפש האנושית הוא בנפש האנימלית (החייתית) ואי אפשר לתאר את המבנה והארגון שלה מבלי להביא בחשבון שחלק מהתפקודים והיכולות שלה מקבילים ודומים לאלה של בעלי חיים רבים אחרים: תחושות גופניות, אמוציות, עיבוד מידע שמקורו בחושים, שיפוט (איך נכון לפעול), התמצאות ועוד. צורת הקיום וההתנהלות של התינוק מרגע לידתו ועד רכישת הדיבור היא הביטוי "הנקי" ביותר ליכולות של רמות הארגון הראשוניות של הנפש המשותפות לנו ולבעלי חיים אחרים. חשוב לזכור, שרמות אלו פועלות בנו לאורך כל החיים ויש להן חלק בפעילות הנפשית הבוגרת.
הנפש האנושית היא חלק וביטוי לתופעה נרחבת הרבה יותר שאנו מכנים - "חיים". אי אפשר לתאר ולהבין את המבנה והפעילות של הנפש אלא בהקשר לעובדת היותה חלק מהחיים.
החיים - קלוד ברנארד, פיזיולוג צרפתי ידוע בתקופתו (המאה ה-19), העיר פעם, שהוא פרק והרכיב את האורגניזם אך לא מצא בו את החיים. עם זאת הוא היה משוכנע, שהמכניזמים החלקיים שמקיימים את החיים, אינם זהים עם החיים עצמם ושצריכה להיות איזו ישות או מהות שעומדת מאחורי פעולתם. הביולוגיה המודרנית פטרה את עצמה מהדיון בנושא החיים בכך שזיהתה את החיים עם צורת היסוד שלהם - התא. בתפיסה השולטת היום נחשב התא כמבנה הראשוני ביותר שמתקיימות בו כל הפונקציות המאפיינות את החיים: מטבוליזם, הומיאוסטאזיס, שכפול עצמי ועוד. אלא שמאפיינים כאלה ניתן למצוא גם בתרכובות כימיות חסרות חיים (קריסטלים ועוד), כך שמכלול המאפיינים אינו מספיק כדי להגדיר ולהבין את החיים ומה שמבחין בין החי לדומם. כדי להתחיל להמשיג לעצמנו את החיים יש צורך לשנות את כל מה שאנחנו יודעים על היחס בין גוף לבין פעילותו. הבחנה כזו לא ניתן למצוא בידע המדעי הקיים. אלא שדווקא הבחנה בין הגוף לבין פעילותו היא המייחדת ועומדת ביסוד את החיים: הם מצאו דרך לשמר את הפעולה ולהחליף את החומרים הקשורים בה. נתאר לעצמנו תיבת נגינה שיש לה מנגינה אחת שאותה היא חוזרת ומשמיעה. עם הזמן מתבלים ונשחקים חומרים ומרכיבים שונים של התיבה ואם היא לא תשופץ ותתוקן היא תפסיק לפעול. עכשיו נתאר לנו מצב שבו המנגינה עצמה, בכדי לשמר את עצמה, מצאה דרך לתחזק ולקיים את החומרים המרכיבים את התיבה המנגנת אותה. באנלוגיה זו החיים הם מנגינה שצליחה למצוא דרך להחליף, לתקן ולשפץ את החומרים ש"מנגנים" אותה. יתר על כן החיים מצאו דרך "לארוז את עצמם" (באמצעות הגנים) ולהתחיל מחדש עם חומרים חדשים לגמרי.
החיים הם ריתמוס (או דפוס חוזר על עצמו של פעולה ריתמית) המתקיים בעולם הפיזיקאלי המוכר לנו. ריתמוס מיוחד זה הצליח למצוא דרך לקיים את עצמו על-ידי מניפולציות בחומרים שיצרו אותו. נקודת מבט זו שונה אולי מכל תפיסה קיימת, אבל באמצעותה ניתן להסביר ולארגן אין ספור נתונים. התרומה המיידית הראשונית להגדרת החיים כריתמוס (שמקיים את עצמו באמצעות תרכובת חומרים המתחזקים אותו) היא האפשרות למקם ולהגדיר את הנפש. הנפש היא ריתמוס שהחומרים המקיימים אותו הם אלה המרכיבים את המוח. כשם שהחיים נמצאים בפעילות של החומר (ולא בחומר עצמו), כך גם הנפש נמצאת בפעילות של המוח ולא במוח עצמו (בשונה מההנחה המקובלת היום). באמצעות הנפש (האנימלית והאנושית) הצליחו החיים ליצור ישות פיזיקאלית המורכבת רק מפעולה - מריתמוסים. יצירת מערכת הפועלת על בסיס של ריתמוסים בלבד היא פסגת הישגי האבולוציה של החיים.
האבולוציה של החיים קושרת את הנפש לתופעת החיים בכלל. במקביל היא קושרת את הנפש לסוג השינוי החשוב ביותר הפועל באבולוציה: התפתחות עקבית המרחשת בה מאז נוצרו החיים ושיאה הוא הנפש האנושית.
התפתחות היא אחד ממושגי היסוד של החשיבה האנושית בכלל והמדע בפרט, אך קשה למצוא דיונים במושג עצמו. בדרך כלל הדיון בהתפתחות הוא בהקשר למושא המתפתח (הגוף, הילד, כלכלה, תרבות, מדינה וכן הלאה). אחד המאפיינים היותר מוכרים של המושג הוא היווצרות המורכב מתוך ובאמצעות הפשוט. כך למשל האורגניזם מתחיל את התפתחותו מתא בודד ובסדרת צעדים-מוכתבים-מראש הוא מתמיין לתאים נוספים, רקמות, איברים וכן הלאה. מנקודת מבט זו האבולוציה - כהיווצרות מינים מורכבים יותר ויותר מצורות פשוטות יחסית - היא ביטוי לתהליך התפתחותי אדיר בהיקפו הנמשך כבר מיליארדי שנים ומורכב מאין מספור תחנות ביניים. השתנות המינים אינה בהכרח רק בכיוון התפתחותי והיא יכולה לפנות לכיוונים רבים (כולל נסיגות לאחור והיווצרותם של מינים ירודים יותר כמו הטפילים למיניהם) עם זאת, ההתפתחות היא ציר השינוי המרכזי של האבולוציה והמאפיין החשוב ביותר שלה.
הכוח שדוחף את ההתפתחות להשתכלל יותר ויותר הם החיים עצמם. בצורה "עיוורת" לחלוטין ובאמצעות ניסוי ותעייה חוזרים ונשנים, דחפו החיים את האבולוציה כדי לשכלל את דרגות החופש והאוטונומיה שלהם ולהפחית ככל האפשר את התלות שלהם בסביבה. לשכלול החיים את עצמם יש הרבה כיוונים: איברים שהתמחו בתפקידים מוגדרים יותר, יותר מהירות, כוח, גודל וכן הלאה. מבין כיוונים אלה נוצר מבנה שהשכלול שלו הוכיח את עליונותו על כל האחרים: היכולת לאסוף מידע מהסביבה, לעבד אותו ולהשתמש בו. יכולת זו דחפה להיווצרות הנפש האנימלית והאנושית. האדם הוא היחיד בעולם החיים שיש לו את היכולת לשחזר, בצורת חשיבה וידיעה, את תהליך היווצרות החיים ואת התפתחותם. במהלך האבולוציה. המשמעות היא שעד לאדם האבולוציה פעלה באופן עיוור כדי לקדם את החיים, ואילו למין האנושי יש אפשרות לקדם אותם בצורה מתוכננת מודעת הרבה יותר. כבר היום הגנטיקה המודרנית מתערבת בתהליכי החיים, אלא שבהעדר הגדרה ברורה של החיים, לא יכול המחקר הקיים לדעת במה הוא מתערב. כדי לקדם את החיים יש ללמוד אותם כתופעה וישות בפני עצמם.
נפש-חיים-התפתחות
לא ניתן להבין את הנפש האנושית ללא נושאי החיים וההתפתחות. מכלול התחושות הגופניות והחוויות הנפשיות מתכנס לערוץ אחד - דיווח על איכות החיים הגופניים והנפשיים: רעב, כאבים גופניים, חרדה, ייאוש, הקלה, שמחה, אושר, אהבה וחוויות רבות אחרות הן בעצם דיווח על מצבם של החיים הגופניים והנפשיים בזמן נתון. במקביל אפשר להבין את נפש רק בהקשר התפתחותי: ברמת הפרט הנפש אמורה להתפתח על פי סדר צעדים מוכתב מראש וכאשר הסדר משתבש (בעיקר בילדות המוקדמת מאוד) כל הצעדים שאמורים להיכנס לפעולה בהמשך יושפעו מהשיבוש ויכריחו את הנפש למצוא דרכים עקיפות וצורות התמודדות שהן פחות יעילות.
האפשרות של הנפש להביא לידי ביטוי את הכישורים והיכולות שלה מוכתבת על-ידי סדר נוסף - סדר היסטורי. מבחינה מבנית (תפקודי הנפש ויכולותיה) אין הבדל בין האדם המודרני לבין אנשים שחיו בתקופות היסטוריות רחוקות ואין הבדל בין בני האדם בכל התרבויות והחברות כולל הפרימיטיביות ביותר. מתחילת היות האדם מגששת הנפש את דרכה בכדי למצוא את הנתיב שילמד אותה איך לחיות עם עצמה ולהביא לידי ביטוי את יכולותיה השונות. הסבל והפגיעות שמלווים את המין האנושי לאורך כל ההיסטוריה שלו מעידים על כך, שהנפש עדיין לא הצליחה להכיר את עצמה ואת החיים הנכונים לה. עם זאת, ככל שמתקדמים בתחנות ההיסטוריות מצליחה הנפש להביא לידי ביטוי יותר ויותר מהכישורים והיכולות שלה. רק במאות השנים האחרונות (ובעיקר בחברות מערביות), הרובד האישי של החיים הנפשיים התחיל להשיג לעצמו לגיטימציה ונוכחות של ממש בחיים הנפשיים הפנימיים והציבוריים. בחיים הנפשיים הפנימיים זו המודעות לכך שאנחנו אמורים לבחור את החיים שרוצים שאנחנו לחיות. האפשרות לבחור את החיים ברמה הפנימית והאישית מותנית ביצירת תנאים התומכים בה ברמה הציבורית: הכרה והגנה על זכויות הפרט, שוויון הזדמנויות, החוקה הדמוקרטית שמאפשרת ליחידים לבחור את מנהיגיהם ועוד.
בפגישות הבאות נבחן, באמצעות אנליזה של נוסחים שונים של אותה מעשייה, את הזיקות שבין הרמה ההיסטורית-חברתית של הנפש לבין רמת היחיד.
