ד"ר יואב יגאל
חסר רכיב

טרנד עולמי חדש - הרוס את ארצך

טרנד עולמי חדש - הרוס את ארצך

חלק א

התופעה - "הנבחרים"
לאורך כל הזמנים והתרבויות ידעה האנושות שליטים ומנהיגים רבים, שבדרך עקיפה או ישירה גרמו לנתיניהם נזק יותר מתועלת. אלא שבעשרות השנים האחרונות, האנושות מצליחה לחדש ולהפתיע את עצמה - היא בוחרת באלה שיהרסו אותה! צ'וואס כבר הרס את וונצואלה, כשפוטין יסיים בדרך זו או אחרת את תקופת שלטונו - רוסיה תהייה הרוסה. כשארדואן יסיים את כהונותיו - תורכיה תהייה הרוסה. בחירותו של דונלאנד טראמפ לנשיא ארה'ב עדיין צעירה, אבל את מסע ההרס שלו הוא התחיל כבר במהלך הבחירות. בישראל בנימין נתניהו אולי יסבך את עצמו במשפטים - מה שאולי יקטין את הנזק. להרס של אותם אישים יש ביטויים רבים: כלכלי, מדיני, אדישות לשחיתות, פגיעה במוסדות שלטון, חתירה תחת אושיות חופש העיתונות, הביטוי והשיפוט, וערעורם של מאפיינים רבים אחרים באורחות החיים בחברות הדמוקראטיות (והדמוקרטיות-למחצה). אך מעבר לכל אלה נוצר כאן הרס מסוג חדש ושונה מכל מה שקדם לו - הרס אמון הציבור בשיקול הדעת של עצמו! הציבור הוא זה שבחר במי שיהרסו ויערערו את תשתית הקיום של עצמו, והציבור הוא שהפקיד בידי אנשים אלה את הכוח שמופנה ויופנה כנגדו. תהליכים אלה חוזרים על עצמם ביותר מדי מדינות שונות מכדי שיהיו מקריים. מדובר באישים, בעלי קוויי אישיות ואופי, הדומים אחד לשני - עד כדי כך, שנראה כאילו יצאו מאותו פס ייצור. הם מתחילים ככוחות עולים, שמביאם איתם הבטחה לשגשוג ורווחה, ומסיימים, או עלולים לסיים, כשליטים המזכירים את המטורפים שבקיסרי רומא.

אומנם כל אחד מאותם אישים צבוע בגווני התרבות שממנה בא ואותה הוא מייצג, אך מאחורי אלה יש להם קווים משותפים רבים: דחף אדיר לכוח ושליטה, חוסר הבחנה בין דחפיהם וצרכיהם לבין האינטרסים של המדינה ואזרחיה ועוד מאפיינים שאין צורך למנותם. הבעיה אינה נעוצה באופיים של אותם אנשים, ולכן גם אין הרבה ערך בניסיון לנתח את אישיותם - אלה ודומיהם היו קיימים תמיד. השאלה היא, מדוע הם זוכים בתקופתנו אנו לכזו הערכה והערצה - מעל לכל ביקורת ויצר-קיום? את השאלה הזו צריך להפנות למי שבוחרים בהם, ולא לנבחרים עצמם. נבחרי ציבור אלה מגיעים מכל שכבות החברה: הם לא כפו את עצמם או השתלטו על ארצם, אלא הצליחו לזכות באמונם של רבים מהבוחרים ולהיבחר על-ידם פעם אחר פעם. כל בחירה שלהם מחדש רק מקצינה את תאוות הכוח שלהם, את טשטוש הגבולות בין האינטרסים של עצמם לבין אלה של בוחריהם, ואת הגלישה ממנהיגות מבטיחה, לשלטון שמכלה את עצמו ואת ארצו. השאלה החשובה בהקשר זה היא - מדוע מתפתה הציבור לבחור במי שישבור גם את תשתיות קיומו וגם את אמונו בעצמו ובשיקול דעתו?

צריך להקדים ולומר שנראה שהכלים המסורתיים, שבאמצעותם נוהגים לנתח תופעות ותהליכים חברתיים וכלכליים, אינם יכולים לעזור כאן במשהו: ליבראליות, שמרנות, ימין, שמאל, פאשיזם, סוציאליזם, קפיטליזם, ניאו-קפיטליזם, ועוד ערכים ומושגים מוכרים רבים אחרים לא מתאימים להסביר תופעה זו. הכוחות העומדים מאחריה פועלים עמוק מתחת לפני השטח והמודעות, ומקורם בתשתית ההוויה האנושית. כדי להתחיל ולזהות את מקורותיה יש לבחון את הדברים קודם כל בהקשרם הנפשי וההיסטורי: כביטוי לתהליכים שמתרחשים כבר זמן רב מתחת לסף הקליטה שלנו ועכשיו הם צפים ועולים אל פני השטח. מדובר בתהליכים עמוקים ומורכבים, שאין די במאמר אחד כדי להקיפם, אבל לפחות אפשר להתחיל לתת בהם סימנים. חשוב לעשות זאת, כי תהליכים אלה יכתיבו את גורלנו - אם לא נלמד להיערך מולם.

רקע - הפיכת סדרי בראשית
במהלך אלפי שנות קיומה של התרבות האנושית הידועה והמתועדת, שליטים מינו את עצמם או מונו על-ידי קבוצה מצומצמת של בעלי השפעה ויוחסין. השלטון נתפס בכוח, עבר בירושה, שליטים בפועל בחרו את יורשיהם, השכבה השלטת בחרה מתוכה את השליט וכיו'ב אפשרויות. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית לא הייתה לאוכלוסייה בכללה השפעה של ממש על מי שישלטו בה, על משך תקופת השלטון ועל מי שיחליף (או ידיח) את השליט הקיים. התולדה של דרכי העברת השלטון בצורות אלה הייתה, שאפשר למצוא בין השליטים את כל טווח התכונות האנושיות: לצד תכונות נעלות, של יכולת להקיף את האינטרסים השונים של הממלכה/מדינה, ראית הנולד, האצלת סמכויות, תקיפות, יכולת לקבל החלטות באופן ענייני, הגינות, יושר, אכפתיות ועוד, אפשר למצוא גם שליטים רבים בקצה השני של מפת התכונות: יהירות, אימפולסיביות, חוסר החלטיות, חוסר עניין בענייני מדינה, ילדותיות, טמטום ועוד. אין להתפלא לכן על כך שרבים מהם הביאו נזק יותר מתועלת.

כל זה התחיל להשתנות רק במהלך המאות השנים האחרונות ורק בחלק העולם המכונה 'העולם המודרני', 'החברה החופשית' או 'התרבות המערבית'. בחברות אלו נשברה בהדרגה הדומינאנטיות המוחלטת של השכבות השולטות. יותר ויותר קבוצות מכל שכבות האוכלוסייה (בתחילה גברים ואחר כך הנשים) השיגו לעצמם יותר ויותר זכויות וביניהם את החשובה מכולם - הזכות לבחור את מי שיעמוד בראש ההירארכיה השלטונית. הנתינים נהיו לאזרחים והשליטים למנהיגים. מה שנראה לנו היום כמעט כמובן מאליו מסמן שינוי דרמטי לא רק בהיסטוריה האנושית, אלא באבולוציה של החיים בכלל: חוק הטבע הוא שהחזק הוא השולט. שליטים (או זכרי אלפא) לא נבחרים - הם נעשים למה שהם בזכות תכונות וכישורים. לאורך כל האבולוציה של החיים - ומרבית ההיסטוריה האנושית - ההירארכיה הוכתבה מלמעלה ולא מלמטה. על פי הקודים השולטים בעולם החי המשמעות של דמוקרטיה היא - ש'החלשים' מכתיבים מי יהיה ה'חזק'!

בהקשר זה חשוב גם לזכור, שהנפש האנושית מורכבת מתפקודים ויכולות המשותפים לה וליצורים אחרים: תחושות הנוגעות למערכות ואיברי הגוף (רעב, עייפות, תנועה ועוד), החושים השונים (ראיה, שמיעה ועוד), עיבוד מידע המגיע מהחושים, אמוציות (פחד, כעס, תוקפנות ועוד). כל אלה פועלים תחת אותו חוק ביולוגי, שבו החזק הוא השליט והמכתיב. לפחות מנקודת-ראות אבולוציונית והיסטורית, היומרה שאפשר לבחור מנהיג, דומה למצב שבו ילדים יבחרו את ההורה המתאים להם. במובנים אלה תרבות החיים הדמוקראטית, שבה ההירארכיה מוכתבת מלמטה, היא חריגה ויוצאת דופן. במהלך התפתחותה הייחודית, שברה או עקפה הנפש האנושית כמה וכמה קודים ביולוגים-אבולוציוניים ונראה שעם התולדות של רובם היא מתמודדת עד היום. הכתבת 'החזק' על-ידי 'החלש' היא אחת מאותן שבירות קוד אבולוציוניות-היסטוריות, שעדיין לא הוטמעו והיא חוזרת ומגיחיה בכל מיני צורות.

הנבחר שמעל לבחירה
שינוי סדרי בראשית בסדר גודל של שבירת קוד אבולוציוני -היסטורי - לא יתכן שייעשה ללא הפרעות ושיבושים. אחד הביטויים לשיבושים אלה הוא, שמבחינת רבים מהבוחרים – על הנבחרים להיות כאלה שנתפסים על-ידם כעומדים מעל לכל בחירה. עצם העובדה, שמי שנמצא מעל לכל בחירה מעמיד את עצמו לבחירה מהווה בשביל רבים הכרה בערכם וקיומם. כביכול 'ההורה המורם והנישא' משפיל מבט אל ילדיו ודורש בשלומם. אחד מקווי האופי, שמאפיין את נבחרי הציבור המדוברים הוא, שבעיני עצמם, ובעיני בוחריהם הם 'הנבחרים' (ולא מי שנבחרו על-ידי 'הנמוכים' מהם). כביכול באופן זה חזרו חוקי הטבע והתגנבו לאחד משיאי הביטוי של האנושיות - הדמוקרטיה.

הבלבול העמוק שנוצר כתולדה של שינוי סדרי בראשית אלה, מסביר רק קו אחד שמאפיין את התופעה הנידונה: את היבחרותם של מי שמלכתחילה תופסים את עצמם מעל לכל בחירה. כדי להסביר את הקו השני והחמור ומדאיג יותר – זה של ההרס - יש צורך להכניס לדיון תהליך עומק נוסף, שמאפיין רק את המין האנושי ופועל בו מאז נפרד ממינים אחרים - המשאלה 'לעולם אחר.'

חלק ב

כוחן של משאלות
בקנה מידה היסטורי תופעת היווצרותן של מסגרות חברתיות דמוקראטיות היא צעירה מאוד - תינוקת ממש. אולי בגלל צעירותה עברה הדמוקרטיה התקפות רבות, לצד ניסיונות השתלטות מצד גופים אינטרסנטיים שונים: צבאיים, דתיים ועוד. במקרים רבים הצליחו גופים אלה להשתלט ולעוות את המבנה הדמוקראטי לתקופות זמן ממושכות. אך מתברר, שברוב המקרים השתלטות זו הייתה זמנית והדמוקרטיות הצליחו להשיב לעצמן מחדש את מירב מאפייניהן - ואפילו לקדם את עצמן. מה שחדש ומפתיע בהקשר זה הוא, שבעשרות השנים האחרונות ההתקפה באה מצד האוכלוסייה עצמה - או לפחות מחלקים גדולים שלה. הבוחרים הם אלה שמצביעים לטובת מי ,שבזים להם, לערכים הדמוקראטיים ולכל מה שיכול היה להיות לטובת הכלל. הנבחרים החדשים מתנהלים כמי שאינם חייבים כלום לבוחריהם - שעה שהם עצמם נשלטים על-ידי דחפים חסרי מטרות וכיוון של ממש.

כדי לנסות לזהות מה עומד מאחורי מגמה חדשה זו ומפעיל אותה, יש צורך לחזור ולבחון את ההנחות הנמצאות ביסוד החברות הדמוקראטיות.

'היד הנעלמה'
אדם סמית - פילוסוף סקוטי בן המאה -18 ומי שנחשב לאבי הכלכלה המודרנית – ביסס את משנתו על שני עקרונות פשוטים והגיוניים. א. הדאגה של כל יצרן למקסם את רווחיו, תורמת בעקיפין גם לרווחת החברה: הוא יוצר מקומות עבודה, מכניס מוצרים נוספים לשוק ובכדי להתייעל הוא דוחף ליצירת טכנולוגיות חדשות. אלו מצידן מצריכות עובדים מיומנים ומשכילים יותר שירוויחו יותר וכן הלאה.
ב. התחרות בין היצרנים בשוק תורמת גם היא לרווחת הכלל בכך, שתביא להורדת מחירים ולאיזון בין הצע לביקוש. מאחורי העקרונות של אדם סמית נמצאת ההנחה, שאם לאדם יהיה חופש לפעול כדי לקדם את האינטרסים של עצמו - החברה כולה תרוויח מכך בעקיפין. הנחה זו כונתה 'עיקרון היד הנעלמה': ההנחה העומדת מאחורי הרעיונות של אדם סמית היא -ש'אנוכיות' או דאגה לאינטרסים של עצמך, אינם מהווים בהכרח מכשול. בהינתן חופש פעולה לאינטרסים העצמיים - הם יקדמו את החברה כולה. הנחה מעין זו נמצאת גם ביסוד החברות הדמוקראטיות. כאן ואפילו משיקולים אנוכיים גרידא, יש לצפות שהבוחר יעדיף את מי שיוכיחו שהם מסוגלים לדאוג לאינטרסים שלו. שקלול הבחירה של רבים צריך לכן להביא לכך, שייבחרו מועמדים שידעו לתת מענה לאינטרסים של קהלים גדולים - וממילא יתרמו לרווחת הציבור.

הכלכלנים נזקקו לעשרות שנים בכדי להסכים, שיש צורך להביא בחשבון, שהשוק אינו מתנהל לפי ההנחות של אדם סמית. שאנוכיות ואינטרסים עצמיים הם נושאים מורכבים ושפועלים בתוכם מניעים ממינים שונים, שרובם אינו ידוע בבירור, ושקשה לכמת את השפעתם ולהכניסם למשוואות. מניעים ומשתנים אלה מקשים על יצירת מודלים כלכליים, שיצליחו להתמודד ולעקוב אחר השינויים הדחופים בכלכלה. בין אם הנחת 'האנוכיות' נכונה או לא, משהו הצליח לפעול עד לאחרונה דווקא לטובת חברות דמוקרטיות, שבפועל מתנהלות על פי תזת 'היד העלמה': דמוקרטיות בעלות מסורת ארוכת שנים כמו אמריקה, קנדה, אוסטרליה ומדינות רבות באירופה, הוכיחו יציבות והתקדמות לאורך תקופות ארוכות יחסית. במהלך הזמן הן הוכיחו גם יכולת לצלוח משברים ממינים שונים – כלכליים, חברתיים ועוד. איך ניתן להסביר את העובדה, שמודל ה'אנוכיות' ו'היד-הנעלמה', שהוכיח את עצמו עד כה בחברות הדמוקרטיות, התחיל לפנות כנגד עצמו - ויותר ויותר אוכלוסיות בוחרות במי שיפגע בהן!

בעשרות השנים האחרונות מתרחש בדמוקרטיות תהליך ההפוך מזה שמתרחש בכלכלה: בניגוד לריבוי המשתנים שמהם סובלת הכלכלה, מתגלה בדמוקרטיות השונות יותר ויותר דמיון בבחירת מי שיעמוד בראשן. למרות השוני הרב שבין המדינות השונות, הדמיון בין 'הנבחרים' החדשים לבין עצמם הוא כה גדול, שאולי ניתן לזהות 'דפוס מניעים' משותף לקהלים השונים שבוחרים בהם. נראה שמאחורי שתי התופעות עומד תהליך דומה: בעשרות השנים האחרונות העולם נפתח הרבה יותר ונוצרו בו אפשרויות חדשות כמעט בכל הקשר שהוא: תקשורת, טכנולוגיה, תעסוקה, הצע של סחורות, אפשרויות תנועה ממקום למקום ועוד. אלה מקשים על יצירת מודלים כלכליים, שיביאו בחשבון את כל המשתנים. אותו תהליך עצמו גורם לתחושה של חוסר יציבות, נזילות, ש'אין במה להיאחז', תחושות של חוסר אונים וייאוש מהיכולת להשפיע על מה שקורה, ושהכול משתנה מהר מדי ולא ברור לאן. אותה 'נזילות' וריבוי המשתנים, שפועלים ומשפיעים אחד על השני ומקשים על הכלכלנים - הם גם שדוחפים את האוכלוסיות השונות לבחור במודל דומה של 'נבחר'.

מודל 'גן העדן'
המשותף לאותם נבחרים הוא, שהם מצליחים לחבר בתוך עצמם שתי עמדות מנוגדות: מצד אחד חתירה בלתי-נילאת להשגת שליטה רבה ככל האפשר על הגופים הפועלים במדינתם - כך שהכול יסורו למרותם. מצד שני הם מצליחים להיתפס כמי שאינם אחראים לכלום. שום כישלון, מחדל או משבר המתחוללים במה שנתון למרותם - לא נחשבים על-ידי בוחריהם כאחריות 'הנבחרים' (ולבטח גם לא הם עצמם).

מה יכולות להיות המוטיבציות, שמנחות מגזרים גדלים והולכים בכל רחבי העולם הדמוקראטי והדמוקרטי למחצה, לבחור בין המעומדים המציעים את עצמם להיות האחראים עליו, דווקא את מי שרוצים לשלוט בהכול - מבלי שיהיו אחראים על כלום!? הרי הציבור הבוחר הוא הראשון לסבול מדפוס זה של שליטה ואי-קבלת אחריות על תוצאותיה. אפשר לדמות את היחס בין הבוחרים לנבחרים לעדר של כבשים שבוחר בזאב שיגן עליו. מטבעו זקוק זאב לטרף, אלא שבמקום לתקוף זאבים אחרים ולהשיג לעצמו את הכבשים שלהם (ולהשיג על-ידי כך 'שדות מרעה' חדשים לקהל בוחריו) - הוא מעדיף לטרוף את הכבשים שבחרו בו כדי שישמור עליהם. הפרדוקס כאן מוכפל, כיוון שכל זה אינו מונע מעדר הכבשים לבחור פעם אחר פעם באותו זאב, וככל שהוא נבחר לתקופות ארוכות יותר, כך גוברת ההרסנות שלו כנגד בוחריו.

נושאי השליטה והאחריות מורכבים מדי מכדי שאפשר יהיה למצותם במסגרת זו. אפשר לנסות לאפיין רק את מניעי קהל הבוחרים העכשווי עצמו: אילו צרכים, משאלות ותקוות יש לו, שמעצבים אצלו דפוסי-בחירה המסכנים אותו, את משפחתו ואת עתיד החברה והתרבות שלו?
בעיקרו של דבר הצרכים, המשאלות והתקוות של האדם לא השתנו כמעט לאורך ההיסטוריה ובכל התרבויות. אפשר לזהותם על נקלה באוטופיה האולטימטיבית של האמונות השונות. אצל כולן חזון גן-העדן דומה למדי: מקום שעושים בו כל מה שרוצים ומתקיימים בו ללא דאגה, ללא מחסור וללא אחריות. אם מנקים מחזון גן העדן את המרכיבים האמוניים, נשאר עם סוג של 'גן ילדים מורחב למבוגרים'.

נראה שהמצוקה, החרדה, אי-הביטחון ואי-היכולת להתמקם ביחס לשינוים המתרחשים בעשורים האחרונים, העצימו והוליכו את המשאלה העתיקה 'שיהיה לי הכול ושלא אצטרך לדאוג לכלום' למחוזות בלתי-צפויים. נראה שבוחרים רבים, אפילו אינם יודעים לנסח לעצמם את ייאושם ואת חוסר הסיכוי של משאלתם. לכן הם מצביעים בשבילה ועליה. הם מצביעים בשביל מי שמקיים בשביל עצמו סוג כזה של גן-עדן: כל משאלותיו מתמלאות והוא אינו אחראי לכלום. 'הנבחרים' עבדו אומנם קשה בשביל להשיג לעצמם את הזכות לגן העדן הפרטי שלהם – אבל הם מוכיחים לבוחריהם שהם מקיימים אותו בשביל עצמם ב'הצלחה' הולכת וגוברת.

המין האנושי ייחל תמיד לסוג של 'גן ילדים מורחב', שיש בו הכל ולא צריך להיות אחראים בו על כלום. אך למרות התקופות הקשות שעברו עליו, משאלה זו לא קיבלה ביטוי כה מעוות כפי, שמלמדים דפוסי ההצבעה החוזרים על עצמם במדינות שונות. החברות דמוקרטיות אפשרו יותר מכול צורת משטר אחרת לפתח את הכישורים והיכולות של רבים ולתת להם ביטוי. אלא שאותו חופש העלה לפני השטח והציף גם את השיבושים האנושיים והעצים תכונות כמו, ערמומיות, כוחנות, מניפולטיביות, סוגסטיביות, חוסר מודעות, העדרת עצמו, נצלנות, חוסר נאמנות, חוסר באמפתיה ועוד. 'הנבחרים' הם מי שזוכים לפופולאריות דווקא בגלל מאפיינים של הנפש התינוקית. אין לכן להתפלא שהם הפכו את הבוחרים בהם למגרש המשחקים והצעצועים שלהם (כולל 'החופש' להרוס אותם). זו מגמה שיש בה סכנה של ממש.

יש כמובן צורך בניתוח מקיף וממצה הרבה יותר של המציאות המתהווה לנגד עינינו ועל חשבוננו. אפשר וצריך להמשיך ולזהות, את הכוחות והמניעים שעומדים מאחוריה ויוצרים אותה. המודעות למציאות זו היא תנאי ראשון לכך: רק באמצעותה - ודרכה - אפשר לאתר דרכי התמודדות חדשות ושונות, שיקשרו בין החופש לבין האחריות עליו. הטענה המרכזית של אריך פרום בספרו הידוע 'מנוס מחופש' היא שחופש מפחיד רבים. לפחות היום - הפחד הוא מהאחריות על החופש ולא מהחופש עצמו. לא במקרה גן העדן הוא המשאלה האוניברסאלית האולטימטיבית – הוא מציע חופש בלי אחריות. החברות הדמוקרטיות למדו להציע חופש אך לא השכילו להבין שתנאי לשימורו ולקידומו היא האחריות עליו. החופש והאחריות עליו נמצאים בתשתית של האופציה הדמוקרטית.

מסמכים מצורפים

טרנד עולמי.doc
חסר רכיב