תומס וולף - הנער האבוד (זיקית, 2013)
תומס וולף - הנער האבוד (זיקית, 2013)
התפרסם לראשונה באתר 'סימניה'
יצירה בדיונית אינה מתארת בהכרח, אומנם, אנשים קיימים, אך ערכה נמדד לפי אפשרויותיה לגעת באמיתות קיומיות עמוקות ואוניברסליות החורגות מעבר לקיום האינדיווידואלי של אדם זה או אחר. בנובלה המופלאה שלו 'הנער האבוד' נוגע וולף באחד הנושאים העמוקים והסמויים ביותר של הקיום - נוכחות המוות הנפשי בחיים
הנובלה מורכבת מארבעה קולות: המספר, המתאר שבר נפשי שחווה גרובר (ילד-נער כבן 11 - 12) ואת מותו המוחשי כמה שנים מאוחר יותר. שלושת הקולות האחרים הם של בני משפחתו: האֵם, האחות והאח הצעיר (המזוהה ביותר עם הסופר עצמו). שלושתם נזכרים באהבה ובגעגועים בנער הרגיש והעצוב מהתקופה שלאחר השבר הנפשי שלו (שרק המספר יודע עליו).
תומס וולף נחשב על-ידי רבים כאחד מגדולי הסופרים האמריקאים ונוהגים להציב אותו בשורה אחת עם פוקנר והמינגווי. הוא מת בגיל צעיר, בן 38, וכל ספריו בעלי אופי אוטוביוגרפי ועוסקים בדמויות ממשפחתו ומהעיירה בה גדל. כך, למשל, יש לגרובר הד ברומן אחר של תומס וולף "הבט הביתה מלאך". שם זוכר אותו אחיו הצעיר (שגם שם הוא המזוהה ביותר עם הסופר) כ"עדין והעצוב בילדים" (26, עמ' 63).
גרובר ב"נער האבוד" מתואר כילד כהה עיניים ומרצין שפניו עדינים וקשובים מכפי שנותיו. הסצנה כולה מתרחשת בארה"ב, בכיכר המרכזית של עיירה דרומית קטנה ומאובקת, שם גם נמצאת חנות המצבות של אביו. לבושו דל ולבד הוא מסתובב בכיכר אך "הוא לא הרגיש אבוד" (25, עמ' 12). הכיכר היא "מרכזו של יקומו הזעיר" (25, עמ' 13), והוא חושב עליה כמי שהיתה כאן מאז ומעולם. האור בא והולך, חשמליות באות ונעצרות, עגלות סוסים חוצות אותה, מכוניות חולפות, עוברים ושבים עושים בה את דרכם, אבל הכיכר אינה משתנה לעולם. לא רק פניו של גרובר קשובות, אלא כל חושיו פתוחים לרווחה וקולטים את המראות, הצלילים, הקולות והריחות. יש בו אהבה לחנויות רבות המקיפות את הכיכר ולאנשים העובדים בהן. אחת לאחת הוא סוקר אותן: את תכולתן, את דרכם של האנשים ואת הצפון הירוק, כפי שמשתקף מלוח השנה ושאליו ילך ביום מן הימים.
רק מול חנות אחת הוא מהסס ונאבק במצפונו - זו שממנה נשב אוויר חמים רווי שוקולד: חנות הממתקים של קרוקר הזקן ואשתו. הוא אומר לעצמו ששוב לא יכנס לחנותם של קמצנים אלה, אך לא עומד בפני הפיתוי של "הממתקים הכי טובים שטעם מעודו". כפי שכבר עשה כמה פעמים קודם לכן, הוא קונה לעצמו פאדג' שוקולד ומשלם באמצעות בולים שקיבל תמורת שליחויות שונות שעשה עבור הרוקח. הסכום הנקוב בבולים גבוה במקצת ממחיר הממתק אבל קרוקר הזקן מסרב להחזיר לו עודף, ובתמיכת אשתו מאשים אותו בגנבתם ומסלק אותו מהחנות. גרובר חוזר ביחד עם אביו לחנות של הקרוקרים, האב דואג שהם יחזירו לבן את חובם ומקלל אותם שיישכחו לעולמים. אבל גרובר הצעיר יודע ש"משהו הלך ואיננו". "הוא חש אותה אשמה מציפה, הופכת-נשמה, שכל הילדים, כל בניה הטובים של האדמה חשים משחר הזמן" (25, עמ' 42). הכיכר, החנות של אבא - כל זה הווה כפי שהיה מעולם - לבד ממנו. "הנער האבוד ניצב על שפת הכיכר, "אבן בפתח חנותו של אביו" (25, עמ' 51). אירוע זה מתואר ביצירה כנקודת מפנה קריטית, מקומו של השבר הנפער בנפשו של הנער, ואשר ממנו שום דבר כבר לא שב להיות כפי שהיה.
איך ניתן להסביר שעוולה מסוג כה שכיח, שיכולה לקרות לכל ילד בכל מקום וזמן ותוקנה כמעט מיד על-ידי האב, תשפיע בצורה כה דרמטית וחסרת תיקון על ילד זה? הנער, 'שלא היה אבוד' ואפילו להיפך - כולו חשוף, פתוח וארוג בחיים שסביבו - הפך באחת לאבן: אבוד, סגור ובודד. השלכות השבר שחווה גרובר הן מאלו שניתן לכלול במושג 'מוות נפשי', והמחבר אף מכיר במעמדו האוניברסלי של מצב זה ומוסיף ומציין שסוג של פגיעה מעין זו "כל בניה הטובים של האדמה חשים אותה משחר הזמן". מנקודה זו ואילך מנסות הדמויות האחרות ביצירה לשוב ולשחזר ברגישות ובאהבה את חווית המגע עם גרובר (שבהמשך היצירה גם חולה ומת), אך בשונה מהמוות הנפשי, זה הפיסי הוא סופי. נראה שהמחבר מנסה לומר לנו שמותו הנפשי לא רק הקדים את מותו הפיסי, המתרחש מאוחר יותר כתוצאה ממחלה, אלא אף החליש את יכולתו להיאבק בה.
כמה שנים לאחר אותה תקרית חולה גרובר בטיפוס מעיים שמוביל למותו. קולותיהם של שלושת בני המשפחה מייצגים שלושה ניסיונות התמודדות שונים עם אובדן הנער שהיה אהוב על כולם. האם ניתן להניח שיש קשר בין המוות הנפשי שחווה גרובר בעקבות אותה תקרית בחנות לבין מחלת המעיים ולמותו? כל קורא רשאי ליצור פרשנות משלו לרצף האירועים. חשוב רק להזכיר שוולף בחר לקרוא לספרו "הנער האבוד" ולא 'הנער המת', או כל שֵם אחר המדגיש את סוף החיים ואת תחושות האובדן של בני המשפחה. בחירה זו אמורה להפנות את תשומת ליבנו (בין אם במכוון ובין אם לא) לכך שהמוות הנפשי, על מופעיו הרבים והשונים, הוא המוטיב המרכזי של הנובלה.
יצירת מופת זו מתארת בצורה רגישה ונוגעת ללב את תחושות ההיעדר והאובדן שחווים בני משפחה בעקבות מוות של אחד מיקיריהם. עם זאת, גם בקולות הדמויות ממשיך להדהד אותו קו חשיבה המופיע בחלק הראשון של הנובלה, ובאמירה "כל בָּנֵיהָ הטובים של האדמה חשים אותה משחר הזמן". במונולוג שלה אומרת בין היתר אחותו של גרובר: "ואז אני יוצאת לרחוב ורואה את הפנים של האנשים שחולפים על פני... הם לא נראים לך מוזרים? אתה לא רואה משהו משונה בעיניים שלהם, כאילו הם מתפלאים על משהו?... מה השתנה מאז...(כאשר הכוונה לילדוּת) זה קורה לכולנו, לכל אחד?..." (24, 81 - 82). דומה שבמסעה המקיף לתיעוד נוכחות המוות בחיים הנפשיים, היצירה אינה פוסחת על שום אפשרות, כולל הניסיון המצמרר והנוגע ללב של אחיו הצעיר של גרובר להחיות את ההיעדר ואת האובדן (הקול הרביעי האחרון בנובלה). הוא חוזר לבית שבו גר כפעוט ובו מת גרובר, והניסיון שלו לשחזר את דמותו ומותו של אחיו הוא פנינה ספרותית בפני עצמה.
התפרסם לראשונה באתר 'סימניה'
יצירה בדיונית אינה מתארת בהכרח, אומנם, אנשים קיימים, אך ערכה נמדד לפי אפשרויותיה לגעת באמיתות קיומיות עמוקות ואוניברסליות החורגות מעבר לקיום האינדיווידואלי של אדם זה או אחר. בנובלה המופלאה שלו 'הנער האבוד' נוגע וולף באחד הנושאים העמוקים והסמויים ביותר של הקיום - נוכחות המוות הנפשי בחיים
הנובלה מורכבת מארבעה קולות: המספר, המתאר שבר נפשי שחווה גרובר (ילד-נער כבן 11 - 12) ואת מותו המוחשי כמה שנים מאוחר יותר. שלושת הקולות האחרים הם של בני משפחתו: האֵם, האחות והאח הצעיר (המזוהה ביותר עם הסופר עצמו). שלושתם נזכרים באהבה ובגעגועים בנער הרגיש והעצוב מהתקופה שלאחר השבר הנפשי שלו (שרק המספר יודע עליו).
תומס וולף נחשב על-ידי רבים כאחד מגדולי הסופרים האמריקאים ונוהגים להציב אותו בשורה אחת עם פוקנר והמינגווי. הוא מת בגיל צעיר, בן 38, וכל ספריו בעלי אופי אוטוביוגרפי ועוסקים בדמויות ממשפחתו ומהעיירה בה גדל. כך, למשל, יש לגרובר הד ברומן אחר של תומס וולף "הבט הביתה מלאך". שם זוכר אותו אחיו הצעיר (שגם שם הוא המזוהה ביותר עם הסופר) כ"עדין והעצוב בילדים" (26, עמ' 63).
גרובר ב"נער האבוד" מתואר כילד כהה עיניים ומרצין שפניו עדינים וקשובים מכפי שנותיו. הסצנה כולה מתרחשת בארה"ב, בכיכר המרכזית של עיירה דרומית קטנה ומאובקת, שם גם נמצאת חנות המצבות של אביו. לבושו דל ולבד הוא מסתובב בכיכר אך "הוא לא הרגיש אבוד" (25, עמ' 12). הכיכר היא "מרכזו של יקומו הזעיר" (25, עמ' 13), והוא חושב עליה כמי שהיתה כאן מאז ומעולם. האור בא והולך, חשמליות באות ונעצרות, עגלות סוסים חוצות אותה, מכוניות חולפות, עוברים ושבים עושים בה את דרכם, אבל הכיכר אינה משתנה לעולם. לא רק פניו של גרובר קשובות, אלא כל חושיו פתוחים לרווחה וקולטים את המראות, הצלילים, הקולות והריחות. יש בו אהבה לחנויות רבות המקיפות את הכיכר ולאנשים העובדים בהן. אחת לאחת הוא סוקר אותן: את תכולתן, את דרכם של האנשים ואת הצפון הירוק, כפי שמשתקף מלוח השנה ושאליו ילך ביום מן הימים.
רק מול חנות אחת הוא מהסס ונאבק במצפונו - זו שממנה נשב אוויר חמים רווי שוקולד: חנות הממתקים של קרוקר הזקן ואשתו. הוא אומר לעצמו ששוב לא יכנס לחנותם של קמצנים אלה, אך לא עומד בפני הפיתוי של "הממתקים הכי טובים שטעם מעודו". כפי שכבר עשה כמה פעמים קודם לכן, הוא קונה לעצמו פאדג' שוקולד ומשלם באמצעות בולים שקיבל תמורת שליחויות שונות שעשה עבור הרוקח. הסכום הנקוב בבולים גבוה במקצת ממחיר הממתק אבל קרוקר הזקן מסרב להחזיר לו עודף, ובתמיכת אשתו מאשים אותו בגנבתם ומסלק אותו מהחנות. גרובר חוזר ביחד עם אביו לחנות של הקרוקרים, האב דואג שהם יחזירו לבן את חובם ומקלל אותם שיישכחו לעולמים. אבל גרובר הצעיר יודע ש"משהו הלך ואיננו". "הוא חש אותה אשמה מציפה, הופכת-נשמה, שכל הילדים, כל בניה הטובים של האדמה חשים משחר הזמן" (25, עמ' 42). הכיכר, החנות של אבא - כל זה הווה כפי שהיה מעולם - לבד ממנו. "הנער האבוד ניצב על שפת הכיכר, "אבן בפתח חנותו של אביו" (25, עמ' 51). אירוע זה מתואר ביצירה כנקודת מפנה קריטית, מקומו של השבר הנפער בנפשו של הנער, ואשר ממנו שום דבר כבר לא שב להיות כפי שהיה.
איך ניתן להסביר שעוולה מסוג כה שכיח, שיכולה לקרות לכל ילד בכל מקום וזמן ותוקנה כמעט מיד על-ידי האב, תשפיע בצורה כה דרמטית וחסרת תיקון על ילד זה? הנער, 'שלא היה אבוד' ואפילו להיפך - כולו חשוף, פתוח וארוג בחיים שסביבו - הפך באחת לאבן: אבוד, סגור ובודד. השלכות השבר שחווה גרובר הן מאלו שניתן לכלול במושג 'מוות נפשי', והמחבר אף מכיר במעמדו האוניברסלי של מצב זה ומוסיף ומציין שסוג של פגיעה מעין זו "כל בניה הטובים של האדמה חשים אותה משחר הזמן". מנקודה זו ואילך מנסות הדמויות האחרות ביצירה לשוב ולשחזר ברגישות ובאהבה את חווית המגע עם גרובר (שבהמשך היצירה גם חולה ומת), אך בשונה מהמוות הנפשי, זה הפיסי הוא סופי. נראה שהמחבר מנסה לומר לנו שמותו הנפשי לא רק הקדים את מותו הפיסי, המתרחש מאוחר יותר כתוצאה ממחלה, אלא אף החליש את יכולתו להיאבק בה.
כמה שנים לאחר אותה תקרית חולה גרובר בטיפוס מעיים שמוביל למותו. קולותיהם של שלושת בני המשפחה מייצגים שלושה ניסיונות התמודדות שונים עם אובדן הנער שהיה אהוב על כולם. האם ניתן להניח שיש קשר בין המוות הנפשי שחווה גרובר בעקבות אותה תקרית בחנות לבין מחלת המעיים ולמותו? כל קורא רשאי ליצור פרשנות משלו לרצף האירועים. חשוב רק להזכיר שוולף בחר לקרוא לספרו "הנער האבוד" ולא 'הנער המת', או כל שֵם אחר המדגיש את סוף החיים ואת תחושות האובדן של בני המשפחה. בחירה זו אמורה להפנות את תשומת ליבנו (בין אם במכוון ובין אם לא) לכך שהמוות הנפשי, על מופעיו הרבים והשונים, הוא המוטיב המרכזי של הנובלה.
יצירת מופת זו מתארת בצורה רגישה ונוגעת ללב את תחושות ההיעדר והאובדן שחווים בני משפחה בעקבות מוות של אחד מיקיריהם. עם זאת, גם בקולות הדמויות ממשיך להדהד אותו קו חשיבה המופיע בחלק הראשון של הנובלה, ובאמירה "כל בָּנֵיהָ הטובים של האדמה חשים אותה משחר הזמן". במונולוג שלה אומרת בין היתר אחותו של גרובר: "ואז אני יוצאת לרחוב ורואה את הפנים של האנשים שחולפים על פני... הם לא נראים לך מוזרים? אתה לא רואה משהו משונה בעיניים שלהם, כאילו הם מתפלאים על משהו?... מה השתנה מאז...(כאשר הכוונה לילדוּת) זה קורה לכולנו, לכל אחד?..." (24, 81 - 82). דומה שבמסעה המקיף לתיעוד נוכחות המוות בחיים הנפשיים, היצירה אינה פוסחת על שום אפשרות, כולל הניסיון המצמרר והנוגע ללב של אחיו הצעיר של גרובר להחיות את ההיעדר ואת האובדן (הקול הרביעי האחרון בנובלה). הוא חוזר לבית שבו גר כפעוט ובו מת גרובר, והניסיון שלו לשחזר את דמותו ומותו של אחיו הוא פנינה ספרותית בפני עצמה.
